בכל זאת זה צובט בלב

פעם השתתפתי בסדנא חד פעמית של הצייר אורי ליפשיץ. היו אנרגיות ערות, כולם חיכו בקוצר רוח למוצא פיה של האישיות הנועזת שעשתה לה מוניטין. ליפשיץ אירגן ברישול מודל מאובק שהיה מורכב מחתיכת בד, קערה עם תפוזים וכמה ענפים יבשים. יאללה לעבודה. בזמן שאנשים התחילו להתייחד עם האובייקט הסוחף הזה, איש איש וכן-ציורו, האומן הדומיננטי והמוכר הסתובב בחדק בטווסות של תרנגול ובקוליות המתבקשת.
לא שזו הייתה סדנא נורא מעניינת או פורה במיוחד, אבל לעומת שעורי סטודיו אחרים שלקחתי בהם חלק, עם מורים לציור מכל מיני סוגים, ממנה - נשאר לי משהו שניתן לחרוט על לוח הלב. אפשר להגזים ולומר שאימצתי בה סוג של מוטו לכל החיים. זה חתך באוויר, אחרי שניות ספורות שאורי ליפשיץ ליכסן מבט של שועל ברישום שעבדתי עליו ובנונשלנטיות זרק לעברי את המשפט המכונן:
"אל תהיי נודניקית לתפוזים!"
נשארתי, ימים רבים אחר כך ויהיה נכון להגיד שעד היום, הלומת פילוסופית פרדסים ומוקסמת. מאז, בכל פעם שאני מרגישה את הנטיה לנודניקיות, אני משננת בראשי את המסר ההוא מלפני יותר מעשרים שנה.
זה לא מדהים - שבן אדם שלא היה לך ולא יהיה לך איתו כלום, מצליח לתת לך משהו כל כך יקר, לנצח?

איך כל ההקדמה הזו קשורה לכאן ועכשיו?
לפני כמעט שבועיים פרסמתי כאן פוסט ("עם הענן ועם הרוח המיבב") עם צילומים של השלכת הצבעונית שהשתוללה פה. עכשיו היא כבר מתחילה להדלדל ומה שנשאר זה לחיות את "השאריות" ולהתמודד עם העובדות בשטח.
אני מקווה שאורי ליפשיץ לא היה מגדיר אותי עכשיו כ"נודניקית לסתיו ושלכת". תבין אורי, המציאות טופחת מכל עבר והמצב כרגע, מרתק באופן אחר לגמרי. הייתי חייבת לצאת לצלם שוב.

אנשים עם מכשיר מוזר שעושה רעש של מכסחת דשא, מסתובבים ברחובות ומאיצים רוח רעשנית
בעלים שרובצים בכל מקום, מפנים אותם בעזרתה לערימות בצידי הכבישים והמדרכות.
חלק מהעלים כבר רקובים מהגשם ושינו צבע לחום בוץ.

בית אחד, קרוב לשלנו מכוסה בכבדות בעלים גדולים. בגינה שלט פשוט - דיקט דק חתוך בצורה
של כלב בתנוחת חירבון קלאסית, צבוע בלבן ומסומן במילה "לא!" (!No) באדום. הטרייר המדומה
תמיד כובש בישירותו ובימים אלו אפילו צובט בלב.

.

"אמהות בהרי ירושלים"

" צובה/סובה: אמהות בהרי ירושלים" (90/140, ס"מ) , אקריליק על בד.
(בהשראת שירו של אצ"ג משנת תש"ח -"שיר כל האמהות בהרי ירושלים בלילה"). ברקע צילום של מפגש היסטורי בין הנציב הבריטי – הרברט סמואל ובין אלברט איינשטיין, מלפניו בגאון שתי "אמהות אומה" מחויטות (נלקחו גם הן מאותו התצלום) ומצד ימין, גדולת מימדים – פלשתינאית ובידה מצלמת וידיאו.
על מה כל החגיגה?

מעל פסגת הר הצופים, בואך נוף ים המלח – ארבע שנים – חיים למד ארכיטקטורה, חנה צילום ואני אמנות. בהחלט, הייתה קפיטריה של שלום בין המחלקות. אחר כך הם הפכו לזוג ומאז, כשאנחנו מגיעים, אנחנו מבקרים אותם בבירה, קרוב למונטיפיורי ולתצפית על החומות, כשצל אפלולי חופן בעצי ירושלים. זה לא בענין של נוסטלגיה, זה כן בדיבור על זמן ומקום, נושא שחיים (כהן) מצייר.
על העדשה המקרבת שלו, פילטר תכלכל ובוהק שמכתים בטלאי צבע עירניים, קריאה מחודשת של ההיסטוריה. מגלגל סרט מושך שהוא חידה רצופת מפגשים חגיגיים ולא מקריים עם אושיות הארץ. הרצון חד וחשוף דרכם: לשחזר, להבין, לפתור. אלא שכמו צחוק צורמני מושתלות בהם גם דמויות צעצוע מטרידות (ביצת הפתעה או פליימוביל?) שמתקתקות בזמן ובעניני אושר, שמחה וצריכה בסגנון גלובלי, נוקשות בדלת: "המערביזציה כבר פה! מקומי ואותנטי הם זן נכחד!"

"בת ציון" (90/140 ס"מ) , אקריליק על בד.
מבוסס על צילום "הפלמ"חניקית עם האקדח", שנלקח בתש"ח ביער בן-שמן.
חבושת כפייה היא לכודה (עימות ישיר במרחק נגיעה) עם בובת ברבי (רוצה לשאול משהו?),
עם בובת בבושקה (מזכרת ממולדת העגורים?), עם רובוט צעצוע (רוצה להשתתף בקרב?), עם אחיה הגברים הלוחמים (ישנה אחווה) ועם המגורשים המתדפקים מאחור (מחפשים מפלט).

"חתונה יהודית" (90/140 ס"מ), אקריליק על בד.
שברי חג ומסורת – נגינת כינור, מכוסה בלבן, זר, אורחים, צילומים, משפחה.
זה היום שלה, של הכלה, של הבובה .

חיים דן בדמותה של ה"גיבורה" (הפלמחניקית מבן-שמן, מרי פופינס, "הכלה", "האם") וגם בגיבורי התרבות, הגווארדיה האומנותית. בעבודה "צובה/סובה: הסצנה האמנותית" הוא משאיל את חברי הסצנה האמנותית של שנת 1926 מצילומו של אברהם סוסקין (שכינס אותם ליום צילומים בסטודיו שלו בת"א) ושותל אותם בנוף של צובה. שידברו על זה. שיגידו לנו – מה עושים עם צובה? איזה יצוג, משרבטי הארץ, מנפיקים לזכרון הזה?
צייר שואל ציירים: איך ציירתם? איך תציירו?
לארי אברמסון אומנם לא הגיע אבל הוא נוכח, עם כל הצמחים השבריריים והעיתונים שהדביק על בדי קנבס רטובים שצייר שם, תלש, מחק, תלה ומיסגר. כך או כך, מוזיאון תל אביב, נוף צובה או חבורה כזו מיתולוגית לא עושים הרבה רושם על הגיבורה הורדרדה והפופולרית – דורה, שבכלל נוצרה בסין על בסיס אורינטציה מקסיקנית – ואין לה מושג בציונות, אדמת טרשים, שנת ארבעים ושמונה או ה"קונפליקט". היא ילדת קניונים – סלבריטי, מבוקשת ומוכרת בכל העולם. חייכנית, מלאת חיים ומקפצת ואם תשאל דור צעיר – תחליף מצוי ושווה לכל נפש עבור כל דילמה או בעית זהות.

"צובה/סובה: הסצנה האמנותית" ( 90/140 ס"מ), אקריליק על בד.
עומדים רחוקים מימין למעלה: פנחס ליטבינובסקי (מחזיק דובי) ויונה צליוק (עם גלגל).
מימין להם, קרוב יותר: ברוך אגדתי. יושבים מימין: יצחק כץ, יצחק חזין וראובן רובין.
עומדת במרכז הרחוק: ציונה תג’ר. יושב בפרופיל (בין תג’ר ודורה): אריה לובין.
יושב קרוב משמאל: יוסף זריצקי (משמאלו – ראש דשא ומימינו דורה בתנועת ניצחון אופיינית)
קרוב מימין: מר תפוד.

ואיזו עבודה ריחנית היא "פרחים"? תענוג! זר ורדים צונן (בטח מאיזור הים הצפוני) שבא להרגיע את מה שצורב, נעזר במרי פופינס (בדמותה של ג’ולי אנדרוז), קוסמת נחמות – נוצריה, זכה, עם פרחים בכובע ושיר בלב. אבל חלקי הפליימוביל התוקפניים, מזכירים גם לה: המציאות השתנתה – שום דבר לא נותר פשוט.

"פרחים" (35/70 ס"מ), אקריליק על בד.
זר תוצרת חוץ, צונן ושופע.

*

ליצירת קשר עם חיים כהן: ccnc@013.net

© הזכויות לצילומים שייכות לחיים כהן.

עם הענן ועם הרוח המיבב

מאובן.JPG

זו הייתה גבריאלה מ'בגדים זה את'. בעלת חנות הסימטה הכי מעודכנת במולדת. "תשמעי, אורגון", למרות המרחק, קולה העמוק נשמע כה בשרני, "סיכות לבגדים זה עכשיו טרנד עולמי, קאמבק ענק. הכל הולך - גם פנינים פוזלות של הסבתא וגם מיחזור תבניות ביצים וקופסאות של סרדינים. אז חשבתי - למה שלא תלכי על זה גם? תנברי קצת בכל האלטעזאכן שאת אוגרת לך שם, בין היערות המשמימים של הגויים ותתחילי לייצר קצת ציוויליזציה!", תוססת מאנרגיה בינארית, מתלהבת כפייתית, היא נשמעה כרגיל - מאוד משכנעת. זו תמיד היתה חידה ופלא - העובדה שיש בינינו איזה ציר אלחוטי מחבר, כי מבחינתה ופעם אפילו אמרה את זה, אני סוג של מאובן. אבל למה להיות קטנוניים? זה רעיון מאוד חמוד.

"אין דבר בלי סיבה" (שמתי לב, שאפילו חברי הנוקשים ביותר מתים על המשוואה הזו). הנה, פעם קניתי באיזה שוק פשפשים בלונדון, מאובן של שבלול. אין לי מושג למה. לחשוב שסחבתי מלונדון, עוד עצמות לאכלס בהן את ארץ האבות ניראית לי היום - תמוהה, בלשון המעטה. אבל אם לעזוב לרגע פתולוגיה ו/או זאולוגיה - ספירלה היא צורה מדהימה. כל כך מיסטית וזו אגב עובדה בדוקה. אם מתחילים בקצה הפתוח - וכן, זו דרישה אלמנטרית, כעבור אי אלו ובלי שום אפשרות לחזור - נכנסים לביפנוכו. זה די דומה ליוגה. מכיווץ שריר מזערי באצבע הקטנה בכף הרגל, דרך העמסת עול כבד על הירכיים, בואך למרכוז דרך העין השלישית, מתרחשת הכרת תודה פלוס ג'סטות רחבות לב, לשמש. זה לוקח, זה לוקח רחוק.

מכל מעברי הדירות ואחר כך היבשות והגשמים כבר אין לי אותו, אולי נקבר סוף סוף כדת משה או ישמעאל באיזה ערוגה ראויה באזור גוש דן רבתי ואני מקווה מאוד שכמו שצריך, בלי שום מסחרה. לי נשאר רק צילום שלו ברזולוציה גבוהה במחשב. קובץ שפשוט לא נוטש. כל כך הרבה אחרים אבדו או התפרמטו אבל הוא נשאר: ה-JPG (קובץ תמונה) של הברל'ה מלונדון. יציב, ללא חת.

אז איכשהו דברים מתחברים. שחוק וידוע, לא חסר כאלו שטוענים שהכל זה סימנים. היום כאבה לך השן, מחר תהיה מוזמן לחתונה, שמת לב שחסרה לך גרב סימן שעומד לרדת גשם, דברים כאלו. אותו הדבר גם במקרה הזה. רק לפני שבוע התקשרה ודיברה על אופנה וטרנדים ואופס למחרת - אתר הנצחה הבייתי שלי (מסוג פי סי) הקפיץ את ברל'ה מלונדון מבין חלונותיו. התבוננתי במאובן הזה שוב כלא מאמינה. איזה דבר! צעיר בזקנתו, רוחני כביום היוולדו. פשוט יפיפה מנשוא! ואם כבר סימן מסתכל לך ישר בעיניים, אז תסובב את הראש לצד השני?

סיכת שבלול מאובן

הדפסתי, צבעתי, חתכתי, הצמדתי, הברשתי בלכה, מוכן.
ברל'ה יצא מהקשיח ועכשיו הוא סיכה.

כניראה אין דבר כזה "נטול רגשות אשם" - לפחות בתרבות שאני באה ממנה. או שסתם מתוך קירבה טבעית של בין אדם לשבלולו, הרגשתי צורך לשאול אותו. אחרי הכל התהליך עצמו היה מאוד אינטימי - המדידות, השכפול, החיתוך, המגע - וכן, בטח רגע השיא - הדבקת סיכת הביטחון מאחורה.
- "תגיד לי ברל'ה, כייף לך עכשיו? יותר טוב מקודם?", שאלתי ברוך.
- "רגיל, עובדים קשה ולא מתלוננים", הוא מכיר את מאטריית המצפון טוב ממני, הממזר...
- "מה זאת אומרת ברל'ה?! רבצת כמה שנים טובות באפלה של הדיסק הקשיח בלי שאף אחד שם לב אליך, עכשיו איך שלא מסתכלים על זה, שינית סטטוס... חוץ מזה, יש סיכוי לא רע בכלל שאתה אוטוטו מוצמד לאחת והיחידה!", ניסיתי בכוח להלהיב.
- "באמת תודה רבה לך! עכשיו את נזכרת לשאול?! אז לידיעתך - אני בכלל בענין של גברים!", שיחרר בתסכול.

.... איזה מצב, כשאתה מאובן - גם אם מסמנים לך, אתה לא רואה כלום!