חגיגת השיכר של הסדר והגעתו של אח שלי לביקור, בדיוק במועדים לשימחה היו תירוץ מצוין למסע דילוגים בין היקבים שמחוץ לעיר. אין ברירה - צריך יין לסדר, יהיו אורחים שאוהבים לשתות ובכלל זה הרי חקוק בהגדה - ארבע כוסות לאדם - זה לא מעט. מעבר לזה היקבים שמסביבנו הם אתרי חובה לכל מי שבא לבקר אותנו.
בשבילנו הגבעות שמדרום, אלו שמאחורי ההר שרואים מהחלון של הסלון שלנו, איפה שהיקבים נמצאים, הן - "צרפת הקטנה". ממש כמו פעם, כשנסיעה לחו"ל הייתה פעולה נדירה, אנשים היו מכנים כל חורשה בארץ שהיה בה טיפת צל בשם:"שוצריה הקטנה", כי היה ברור להם שעד שהם יגיעו לשוויצריה שבשוויץ, יתכן מאוד שאפקט החממה כבר יעשה את שלו: ימיס את כל השלגים מהפסגות השפיציות, ייבש את היערות ויוריד את כל הפרות השמנמנות באחו מהאריזות של השוקולדים. ככה גם אנחנו. כיוון שהקטע של לנסוע לחו"ל כשאתה פשוט גר בחו"ל - נהיה בעיה עם שני נעלמים, מתחילים לתת שמות חו"ליים למקומות בהישג יד או אוטו.
אנחנו חיים מסתבר בסביבה אולטימטיבית, לגידול ענבים מסוג פינו נואר ופינו גרי. לצערי אני די בורה בעניני זמורות ואשכולות ורק יכולה להעיד שהם ניראים פשוט מושלם על הגבעות הצרפתיות הללו ונפלאים בטעמם כשהם הופכים ליין. אדום או לבן.
היקב הגדול ביותר באזור "הצרפתי" הסמוך, נקרא קינג אסטייט ("אחוזת המלך") ושייך למשפחה צנועה שלא מתלוננת, בשם "קינג" ("מלך"). היקב שבנוי בהשראה אירופאית ברורה ממוקם על גבעה מדהימה, מגופנת לה בכל טוב.
אז דבר ראשון הגענו לשם, אל המלך. שהאורח החשוב מהמולדת לא יחוש חלילה, שבגלל שהוא מתארח אצל המשפחה, עם כל הצרמוניה של ליל הסדר, ההגדות, והקניידעלך, הוא בכלל לא המריא מבן גוריון או שהוא לא מצוי בליבה של חופשה מולטי-תרבותית בחוץ לארץ.
למרבה העליצות, בעונה האביבית הזו מגדלים ופורחים אצל קינג גם נרקיסי ענק (שקינג לא יאהב נרקיסים?) מקסימים (וללא הריח הטורדני של נרקיסים מצויים). הם מסודרים באגרטלים במלכותיות ברחבי הסמי טירה ומשרים נעימות גדולה.
אצל קינג בכניסה
אצל קינג בטעימות
אצל קינג בשירותים
טעמנו, הרחנו, גירגרנו, קנינו שני בקבוקים ונסענו מרחק 20 דקות נסיעה, ל"סוויט צ'יקס" ("לחיים מתוקות"), היקב הבא.
צריך אז צריך, ונדרשת משמעת. יש הכרח לתקתק טעמים והחלטות וזה לא ענין של מה בכך - לקנות יין לסדר זה יותר מסובך מקנית חבילת מצות ויש המחמירין וטוענין שאף קשה בהרבה מהכנת חרוסת!
Sweet Cheeks Winery (יקב "לחיים מתוקות")
טעימות בסוויט צ'יקס ...לא קל...
פינו נואר 2007 של סוויט צ'יקס
קנינו
בסמל של סוויט צ'יקס יש ראש של ציפור שחורה וחכמה (עורב?) וכבר מפה מתחילה ההתאהבות. ברחבה המשקיפה אל הנוף - פרפור מי מזרקות, שולחנות וכסאות. מי שמבקר מוזמן לקנות יין, גבינות עיזים מקומיות או שוקולד ולשבת שם עד שישבע מהקסם. אומנית זעירה, לא פרגית קלה בנושא אירועים, שבעצמה בחרה להתחתן בפורום זוגי נטו (+ השופטת סו אנדרסון שהשיאה אותה) אי שם ליד בוסטון, ללא עדים וללא אורחים, גילתה שאפילו היא חושבת על "אירוע" כשהיא מבקרת בצ'יקס.
סוויט צ'יקס
מה שניראה כניצניה של חגיגה, חיננית, מקומית, בצל הגבעות והגפנים, ניראה יותר כמו קלישאה הליוודית כשהגענו לחניה. מכונית שנהבית באורך אינסופי, תפסה את כל רוחב החניה, חלונות כהים ולובן בוהק. האורח מישראל מימש את תפקידו כדוד המיתולוגי ותירגל עם פרי תנועות ידיים שיכווצו בחזרה את המכונית לגודל נורמלי. איכשהו זה לא ממש עבד והחיה הממונעת הזו המשיכה בשלה וניראתה יותר כמו קריקטורה של מכונית מאשר "מכונית".
פרי, על פי הנחיות הדוד - מנסה לכווץ
מי היו החוגגים שמאחורי הקריקטורה?
חכמים שעשו מכה, ועכשיו הם נוצצים?
תמימים שמכרו להם אוטובוס וחצי במחיר לימוזינה?
רשעים ערסים עברינים, שנאלצים להסתתר מאחורי זגוגיות כהות?
או כאלו שאינם יודעים לשאול: "איך נעשה את הדרך הצרה וכל כך עקלקלה ל"לחיים מתוקות", עם אורך כזה, רק על ארבעה גלגלים ובלי אף קיפול באמצע"?
באמת היה כל כך היה מסקרן לראות מי הם היו.
אז לפעמים המציאות פשוט עולה על כל דימיון, כי לא ראינו אותם אבל הצלחנו לשמוע אותם שרים:
"אם הגענו הפעם בשלום - גם אם אגב הסטה לימין - דיינו!
אם אחרי האירוע נתגלש בירידה, ביינות הגפנים וגם אם לא בדרך סלולה - דיינו!
מתוקות הלחיים, תנו עוד יין, תנו עוד יין, ....יין דיינו! די דיינו, די דיינו...."
לא פחות מדהים היה, שהצרפתים המדומים, אלו שמצדו הצפוני של ההר זימרו באותו הערב פזמון ממש דומה:
"אם יתאפשר לנו קצת פואה גרא, או רחמנא ליצלן כבד קצוץ על מצה - דיינו!
קניידעלך שתיים! חזרת אפיים! צימעס בהגזמה! ....דיינו דיינו! די דיינו, די דיינו...."
כניראה שלפעמים מה שנראה חו"ל, הוא בעצם לא כל כך שונה ממה שיש בבית.
בשבילנו הגבעות שמדרום, אלו שמאחורי ההר שרואים מהחלון של הסלון שלנו, איפה שהיקבים נמצאים, הן - "צרפת הקטנה". ממש כמו פעם, כשנסיעה לחו"ל הייתה פעולה נדירה, אנשים היו מכנים כל חורשה בארץ שהיה בה טיפת צל בשם:"שוצריה הקטנה", כי היה ברור להם שעד שהם יגיעו לשוויצריה שבשוויץ, יתכן מאוד שאפקט החממה כבר יעשה את שלו: ימיס את כל השלגים מהפסגות השפיציות, ייבש את היערות ויוריד את כל הפרות השמנמנות באחו מהאריזות של השוקולדים. ככה גם אנחנו. כיוון שהקטע של לנסוע לחו"ל כשאתה פשוט גר בחו"ל - נהיה בעיה עם שני נעלמים, מתחילים לתת שמות חו"ליים למקומות בהישג יד או אוטו.
אנחנו חיים מסתבר בסביבה אולטימטיבית, לגידול ענבים מסוג פינו נואר ופינו גרי. לצערי אני די בורה בעניני זמורות ואשכולות ורק יכולה להעיד שהם ניראים פשוט מושלם על הגבעות הצרפתיות הללו ונפלאים בטעמם כשהם הופכים ליין. אדום או לבן.
היקב הגדול ביותר באזור "הצרפתי" הסמוך, נקרא קינג אסטייט ("אחוזת המלך") ושייך למשפחה צנועה שלא מתלוננת, בשם "קינג" ("מלך"). היקב שבנוי בהשראה אירופאית ברורה ממוקם על גבעה מדהימה, מגופנת לה בכל טוב.
אז דבר ראשון הגענו לשם, אל המלך. שהאורח החשוב מהמולדת לא יחוש חלילה, שבגלל שהוא מתארח אצל המשפחה, עם כל הצרמוניה של ליל הסדר, ההגדות, והקניידעלך, הוא בכלל לא המריא מבן גוריון או שהוא לא מצוי בליבה של חופשה מולטי-תרבותית בחוץ לארץ.
למרבה העליצות, בעונה האביבית הזו מגדלים ופורחים אצל קינג גם נרקיסי ענק (שקינג לא יאהב נרקיסים?) מקסימים (וללא הריח הטורדני של נרקיסים מצויים). הם מסודרים באגרטלים במלכותיות ברחבי הסמי טירה ומשרים נעימות גדולה.
אצל קינג בכניסה
אצל קינג בטעימות
אצל קינג בשירותיםטעמנו, הרחנו, גירגרנו, קנינו שני בקבוקים ונסענו מרחק 20 דקות נסיעה, ל"סוויט צ'יקס" ("לחיים מתוקות"), היקב הבא.
צריך אז צריך, ונדרשת משמעת. יש הכרח לתקתק טעמים והחלטות וזה לא ענין של מה בכך - לקנות יין לסדר זה יותר מסובך מקנית חבילת מצות ויש המחמירין וטוענין שאף קשה בהרבה מהכנת חרוסת!
Sweet Cheeks Winery (יקב "לחיים מתוקות")טעימות בסוויט צ'יקס ...לא קל...
פינו נואר 2007 של סוויט צ'יקסקנינו
סוויט צ'יקסאכול ושתה עד שתשבע מהקסם
ובאמת - מישהו עמד לחגוג שם אירוע באותו היום, כי בסמוך לחדר הטעימות ראינו כמה נשים סמוקות לחיים (אלא מה?), מתחילות לסדר שולחן עם כל מיני מאזטים קטנטנים וצבעוניים.מה שניראה כניצניה של חגיגה, חיננית, מקומית, בצל הגבעות והגפנים, ניראה יותר כמו קלישאה הליוודית כשהגענו לחניה. מכונית שנהבית באורך אינסופי, תפסה את כל רוחב החניה, חלונות כהים ולובן בוהק. האורח מישראל מימש את תפקידו כדוד המיתולוגי ותירגל עם פרי תנועות ידיים שיכווצו בחזרה את המכונית לגודל נורמלי. איכשהו זה לא ממש עבד והחיה הממונעת הזו המשיכה בשלה וניראתה יותר כמו קריקטורה של מכונית מאשר "מכונית".
פרי, על פי הנחיות הדוד - מנסה לכווץמי היו החוגגים שמאחורי הקריקטורה?
חכמים שעשו מכה, ועכשיו הם נוצצים?
תמימים שמכרו להם אוטובוס וחצי במחיר לימוזינה?
רשעים ערסים עברינים, שנאלצים להסתתר מאחורי זגוגיות כהות?
או כאלו שאינם יודעים לשאול: "איך נעשה את הדרך הצרה וכל כך עקלקלה ל"לחיים מתוקות", עם אורך כזה, רק על ארבעה גלגלים ובלי אף קיפול באמצע"?
באמת היה כל כך היה מסקרן לראות מי הם היו.
אז לפעמים המציאות פשוט עולה על כל דימיון, כי לא ראינו אותם אבל הצלחנו לשמוע אותם שרים:
"אם הגענו הפעם בשלום - גם אם אגב הסטה לימין - דיינו!
אם אחרי האירוע נתגלש בירידה, ביינות הגפנים וגם אם לא בדרך סלולה - דיינו!
מתוקות הלחיים, תנו עוד יין, תנו עוד יין, ....יין דיינו! די דיינו, די דיינו...."
לא פחות מדהים היה, שהצרפתים המדומים, אלו שמצדו הצפוני של ההר זימרו באותו הערב פזמון ממש דומה:
"אם יתאפשר לנו קצת פואה גרא, או רחמנא ליצלן כבד קצוץ על מצה - דיינו!
קניידעלך שתיים! חזרת אפיים! צימעס בהגזמה! ....דיינו דיינו! די דיינו, די דיינו...."
כניראה שלפעמים מה שנראה חו"ל, הוא בעצם לא כל כך שונה ממה שיש בבית.
חג-שמח!
