30 במרץ 2010

אם אצל קינג... דיינו!

חגיגת השיכר של הסדר והגעתו של אח שלי לביקור, בדיוק במועדים לשימחה היו תירוץ מצוין למסע דילוגים בין היקבים שמחוץ לעיר. אין ברירה - צריך יין לסדר, יהיו אורחים שאוהבים לשתות ובכלל זה הרי חקוק בהגדה - ארבע כוסות לאדם - זה לא מעט. מעבר לזה היקבים שמסביבנו הם אתרי חובה לכל מי שבא לבקר אותנו.
בשבילנו הגבעות שמדרום, אלו שמאחורי ההר שרואים מהחלון של הסלון שלנו, איפה שהיקבים נמצאים, הן - "צרפת הקטנה". ממש כמו פעם, כשנסיעה לחו"ל הייתה פעולה נדירה, אנשים היו מכנים כל חורשה בארץ שהיה בה טיפת צל בשם:"שוצריה הקטנה", כי היה ברור להם שעד שהם יגיעו לשוויצריה שבשוויץ, יתכן מאוד שאפקט החממה כבר יעשה את שלו: ימיס את כל השלגים מהפסגות השפיציות, ייבש את היערות ויוריד את כל הפרות השמנמנות באחו מהאריזות של השוקולדים. ככה גם אנחנו. כיוון שהקטע של לנסוע לחו"ל כשאתה פשוט גר בחו"ל - נהיה בעיה עם שני נעלמים, מתחילים לתת שמות חו"ליים למקומות בהישג יד או אוטו.

אנחנו חיים מסתבר בסביבה אולטימטיבית, לגידול ענבים מסוג פינו נואר ופינו גרי. לצערי אני די בורה בעניני זמורות ואשכולות ורק יכולה להעיד שהם ניראים פשוט מושלם על הגבעות הצרפתיות הללו ונפלאים בטעמם כשהם הופכים ליין. אדום או לבן.
היקב הגדול ביותר באזור "הצרפתי" הסמוך, נקרא קינג אסטייט ("אחוזת המלך") ושייך למשפחה צנועה שלא מתלוננת, בשם "קינג" ("מלך"). היקב שבנוי בהשראה אירופאית ברורה ממוקם על גבעה מדהימה, מגופנת לה בכל טוב.

King Estate Winery
יקב
אחוזת המלך
(לחיצה על התמונה תגדיל אותה ותפעיל את האפקט המלכותי בשניות)

אז דבר ראשון הגענו לשם, אל המלך. שהאורח החשוב מהמולדת לא יחוש חלילה, שבגלל שהוא מתארח אצל המשפחה, עם כל הצרמוניה של ליל הסדר, ההגדות, והקניידעלך, הוא בכלל לא המריא מבן גוריון או שהוא לא מצוי בליבה של חופשה מולטי-תרבותית בחוץ לארץ.

למרבה העליצות, בעונה האביבית הזו מגדלים ופורחים אצל קינג גם נרקיסי ענק (שקינג לא יאהב נרקיסים?) מקסימים (וללא הריח הטורדני של נרקיסים מצויים). הם מסודרים באגרטלים במלכותיות ברחבי הסמי טירה ומשרים נעימות גדולה.

אצל קינג בכניסה

אצל קינג בטעימות

אצל קינג בשירותים

טעמנו, הרחנו, גירגרנו, קנינו שני בקבוקים ונסענו מרחק 20 דקות נסיעה, ל"סוויט צ'יקס" ("לחיים מתוקות"), היקב הבא.
צריך אז צריך, ונדרשת משמעת. יש הכרח לתקתק טעמים והחלטות וזה לא ענין של מה בכך - לקנות יין לסדר זה יותר מסובך מקנית חבילת מצות ויש המחמירין וטוענין שאף קשה בהרבה מהכנת חרוסת!

Sweet Cheeks Winery (יקב "לחיים מתוקות")
טעימות בסוויט צ'יקס ...לא קל...

פינו נואר 2007 של סוויט צ'יקס
קנינו

בסמל של סוויט צ'יקס יש ראש של ציפור שחורה וחכמה (עורב?) וכבר מפה מתחילה ההתאהבות. ברחבה המשקיפה אל הנוף - פרפור מי מזרקות, שולחנות וכסאות. מי שמבקר מוזמן לקנות יין, גבינות עיזים מקומיות או שוקולד ולשבת שם עד שישבע מהקסם. אומנית זעירה, לא פרגית קלה בנושא אירועים, שבעצמה בחרה להתחתן בפורום זוגי נטו (+ השופטת סו אנדרסון שהשיאה אותה) אי שם ליד בוסטון, ללא עדים וללא אורחים, גילתה שאפילו היא חושבת על "אירוע" כשהיא מבקרת בצ'יקס.

סוויט צ'יקס
אכול ושתה עד שתשבע מהקסם

ובאמת - מישהו עמד לחגוג שם אירוע באותו היום, כי בסמוך לחדר הטעימות ראינו כמה נשים סמוקות לחיים (אלא מה?), מתחילות לסדר שולחן עם כל מיני מאזטים קטנטנים וצבעוניים.
מה שניראה כניצניה של חגיגה, חיננית, מקומית, בצל הגבעות והגפנים, ניראה יותר כמו קלישאה הליוודית כשהגענו לחניה. מכונית שנהבית באורך אינסופי, תפסה את כל רוחב החניה, חלונות כהים ולובן בוהק. האורח מישראל מימש את תפקידו כדוד המיתולוגי ותירגל עם פרי תנועות ידיים שיכווצו בחזרה את המכונית לגודל נורמלי. איכשהו זה לא ממש עבד והחיה הממונעת הזו המשיכה בשלה וניראתה יותר כמו קריקטורה של מכונית מאשר "מכונית".

פרי, על פי הנחיות הדוד - מנסה לכווץ

מי היו החוגגים שמאחורי הקריקטורה?
חכמים שעשו מכה, ועכשיו הם נוצצים?
תמימים שמכרו להם אוטובוס וחצי במחיר לימוזינה?
רשעים ערסים עברינים, שנאלצים להסתתר מאחורי זגוגיות כהות?
או כאלו שאינם יודעים לשאול: "איך נעשה את הדרך הצרה וכל כך עקלקלה ל"לחיים מתוקות", עם אורך כזה, רק על ארבעה גלגלים ובלי אף קיפול באמצע"?

באמת היה כל כך היה מסקרן לראות מי הם היו.
אז לפעמים המציאות פשוט עולה על כל דימיון, כי לא ראינו אותם אבל הצלחנו לשמוע אותם שרים:
"אם הגענו הפעם בשלום - גם אם אגב הסטה לימין - דיינו!
אם אחרי האירוע נתגלש בירידה, ביינות הגפנים וגם אם לא בדרך סלולה - דיינו!

מתוקות הלחיים, תנו עוד יין, תנו עוד יין, ....יין דיינו! די דיינו, די דיינו...."
לא פחות מדהים היה, שהצרפתים המדומים, אלו שמצדו הצפוני של ההר זימרו באותו הערב פזמון ממש דומה:
"אם יתאפשר לנו קצת פואה גרא, או רחמנא ליצלן כבד קצוץ על מצה - דיינו!
קניידעלך שתיים! חזרת אפיים! צימעס בהגזמה! ....דיינו דיינו! די דיינו, די דיינו...."

כניראה שלפעמים מה שנראה חו"ל, הוא בעצם לא כל כך שונה ממה שיש בבית.

חג-שמח!

24 במרץ 2010

חג שמח! (הבאת מארז?)

פעם זה היה אוסף, עכשיו זה מארז. אין על מארז. חגים גדולים כמו פסח בפירוש עושים לי את זה - חשק לאיזה מארז (די וי די). כמה וכמה מארזי די וי די נאספו בביתנו, מאז שאנחנו כאן, שזה בעצם, בערך מאז שפשטו המארזים.
כשמקבלים מארז ישראלי בניכר (כזה שרצית או ביקשת) זה פינוק גדול, מנת ישראליות גדושה לפי הזמנה. תרכיז לטעמך. קנקן ענק שאפשר לגמוע בקצב הנכון, ערב אחרי ערב, כי לא מדובר בפוטנציאל צר של צפיה קצרה וחולפת כמו זה שנותן די וי די בודד, אלא בחוויה מתמשכת, חווית המארז!
קירבה מיוחדת אני מרגישה למארזים שאספנו עם החגים ושחובקים עימם נתח היסטוריה, מאפשרים פרספקטיבה על העבר שלנו. שלושה מארזים כאלו אני שומרת במרחק שליפה, כי "...מארזים הם לפעמים געגועים, לבית שתמיד אהבנו"...בעיקר בחגים.

מלא חן ואביביות נעורים הוא המארז של הסידרה "חדווה ושלומיק". הסידרה שנוצרה בראשית שנות השבעים מעוררת נוסטלגיה של פרחי בר, קיבוץ ותל אביב של אותה תקופה, מלאה בהומור וברגעים צובטים, שלא דהו עם השנים. כמה מהשחקנים הם פשוט אריכטיפים, גזור ושמור. מנחם זילברמן - נפלא, יעל אביב - סוכריה, יוסי גרבר - ענק, מירי אלוני בשיא גדולתה (לפני כל הנספחים), אברהם הפנר - בכלל לא ניתן לתיאור והגדרה, והלית ישורון - מדהימה, פיית סיקסטיז.
מעבר לקסם והחיבור שובה הלב של התסריט, המשחק והבימוי, זוהי היסטוריה. היסטוריה אורבנית של חברה בהתהוותה ושל טלוויזיה בראשיתה. איך היינו ואיך נראנו שהכל ניראה כל כך אפשרי? מצאתי במארז האהוב הזה, כל כך הרבה הרבה אותנטיות וכן, גם את האטמוספרה (מה לעשות) הזחוחה של אותה התקופה. קשה למצוא סרטים עלילתיים ובטח לא סדרות מאותה התקופה שמציגים אותנו כמו שהיינו. בלי תותחים. זה היה מרתק להתבונן מהמרחק של השנים (וגם מהמרחק הגאוגרפי, בין יבשתי) בחברה שנולדתי לתוכה... כי ב 71 , השנה בה שודרה הסידרה, הייתי עדיין גוזל.

תל אביב כל כך נושכת

אוצר שני שיש לנו בבית וקצת מוזר לכתוב עליו באותה נשימה, אפילו אם בפיסקה נפרדת מ"חדווה ושלומיק" - הוא היומן של דוד פרלוב. פרלוב שהיה קודם כל צלם, עם עין של צלם במובן האומנותי של המילה, צילם יומן סרט, בין השנים 1973-83. ישראליות מנקודת מבט יחודית, לא צפויה ולא מובנת מאליה. זו בפירוש לא נוסטלגיה, אבל כן - כל כך אישי - שקולקטיבי.
אולי היצירה האינבדואליסטית ביותר שראיתי על המסך. כשיש לך את המארז הזה בבית, זה כאילו שתלוי לך בסלון ציור מקורי גדול של גרשוני, או אריכא. המארז מכבד אותך בחברתו. לא משהו מובן מאליו וללא ספק גם לא לכל אחד. זו יצירת אומנות מורכבת. לעיתים כבדה מאוד, איטית, מופשטת ובשחור לבן - אבל אם צוללים, מהפנטת. מקבלים חיים של בן אדם ומשתקפים בתוכם. זה לא נוצץ, זה לא מיופייף - זה נושם ונוגע. בעיני - יצירת מופת.

תל אביב כל כך אפורה
השלישי הוא מארז "היה היה" לילדים. תוצרת צרפת, הידד! לא עוד דיסני דביק. חד משמעית, המארז של "היה היה", הוא המארז האולטימטיבי לילדים ולהורים שקצה נפשם בטיפוסים כמו בארני, בוב הבנאי או דורה ודייגו (... אוף איזה קרצייתיים!). לא עוד דיבוב בלתי נסבל, וקולות רקע שמזמינים מיגרנה, אלא קריינות אינטיליגנטית מלאת אירוניה ועוקץ בעברית גבוהה, שלא רגילים כבר לשמוע ובטח לחשוב שילדים מסוגלים לקלוט (עוד איך מסוגלים!). זו חתיכת היסטוריה בריבוע - גם כי מדובר בסידרה מפעם (כשאנחנו היינו ילדים), וגם כי מדובר בסידרה על היסטוריה. תולדות האנושות (לא מוצר תמים, מתקתק וילדותי) מוצגות במצויר, באופן אמין - מלחמות, עבדות, ניצחונות, מפלות וביזיונות, הכל בנון שלאנט צרפתי, מעודן ומלא הומור. פשוט תענוג.

יש את יציאת מצרים!

פסח 2010 אוטוטו כבר כאן ואני רושמת על מארזי האהובים מחגים שעברו.
אך אביב הגיע, פסח בא, התחדשות, ציפורים, ניצנים ניראו, ניראו בארץ (וגם כאן) - אז מה נארוז לנו בפסח הזה לכל שאר הלילות?

20 במרץ 2010

לזרום עם מועדים לשימחה

אדם צריך לקחת בחשבון את היכולות ואת המגבלות שלו ולזרום איתן - ממש כמו אבותינו במצרים. ידעו לבנות רק בגדול ורק בצורת פרמידות, אז לא התעקשו על להקטין ולרבע, הלכו עם מה שהיה להם להציע. פרקטי? קל לנקות אבק בחללים משולשים? בכלל לא! אז מה? עבדו קשה ולא התלוננו! הם גם לא ידעו להכין לחם, כמה שלא ניסו רק יצא בצק יבש ולחם פלטה שתוקע את כל המערכת, אבל הם זרמו עם זה, לקחו מזה את הטוב.
נכון - היום כבר מיסחרו את זה, עשו מזה "מסורת" - שכחו את ענין הזרימה והכל בריבוע: להבריש בפינות, לחפש גרגירים בנרות, לשמן דלתות ולפשפש בארונות. גם כל הענין הזה עם המצות - מיסחור אחד גדול. אז לא ידעו להכין לחם אי שם במצרים, צריך להנציח את זה לדורי דורות? לא, אבל מישהו התחיל ואנחנו עם זה - כן זורמים. תעשיית המצות זה פשוט דבר לא יאמן, כל כך הרבה מצות וכל החורים האלו, מי יושב ועושה את כל החורים האלו במצות?


אבות אבותינו - זרמו עם זה
לחם פלטה?
עצירות? לקחו את זה חיובי - בין כה השרותים לא היו משהו
והאופציה של לעשות בטבע? לא פשוטה... אין הרבה שיחים וקשה למצוא פרטיות
התמונה מ wikimedia

זה יהיה שיבוש באמינות לומר שהבית שלנו הוא מודל לסדר הארגון והניקיון. רחוקים מהמשפחה אנחנו יודעים לזרום עם הפרעת הבאלאגן למחוזות לא נודעים. למרבה האיזון והמזל זכינו בקיטי. היא מאוד מסודרת: מקפידה על חוקים וכללים, נקיון, קיפול כביסה, גיהוץ, תשלום חשבונות וכו'. קיטי, במקור נוצריה ("פרוטסטנטית לותרנית" ליתר דיוק) התגיירה כמובן לאחר שאימצנו אותה והיום אפשר לומר שהיא הטיפוס הכי מסורתי בבית. היא לוקחת את החגים כל כך ברצינות שלפעמים אני חוששת שהסניף הקטן של חב"ד בעיר, יאתר אותה ויגייס אותה לשורותיו ותיק-תק נצטרך לשמור כשרות אם נירצה שהיא תמשיך לגור איתנו.
ממש לפני פסח שעבר... לא, לא על דעת עצמינו, ודאי שלא. פנינו ליעוץ אצל ד"ר שנקמן, שמתמחה בפסיכותרפיה של דת ומסורת. היא יעצה לנו למצוא פעילויות פרודוקטיביות שיוכלו לתעל לפחות חלק מהאנרגיות הניירוטיות של קיטי בעניני מסורת, דברים שיוכלו לגרום נחת למשפחה כולה וגם לגבש אצל קיטי זהות דתית יציבה ונינוחה יותר. "המעבר הדרסטי בין הדתות, גרם לקיטי בעית זהות מורכבת, אני חושבת שכדאי לתת לה לשחרר את המועקות הכרוכות בכך, באופן פרודוקטיבי", הסבירה דר' שנקמן ברכות ונחישות אנגלוסקסית מעוררת אמון. שמענו והפנמנו. מתחת לאדמה מצאנו לקיטי פעילויות להרגעת הזהות היהודית.

לצפיה בוידאו לחצו כאן (או על התמונה)
אפריל 2009
כמה שעות לפני ליל הסדר בשנה שעברה
זרמנו עם זה בהמלצת דר' שנקמן ונתנו לה להבריש


kitty catדצמבר 2009
קיטי מקבלת דמי חנוכה
היא בחרה לקנות בכסף פמוטים חדשים לשבת
- זרמנו עם זה

אם לחזור שוב אל אבותינו במצרים - הם ידעו לחיות! הייתה להם את החוכמה של פעם, בלי כל הסחות הדעת הדיגיטליות האלו, הפסיכולוגים והדיבורים. לא אי מיילים ולא פייסבוקים ובטח לא בלוגרים. חגיגת האביב ההיסטורית הייתה פרועה כמו שחגיגת חופש צריכה להיות. חגיגה פיסית ולא בפרשנות של אובססית נקיון סזיפיות מהסוג הבייתי, שבועות לפני החג (מה שקיטי בהחלט מצפה שנעשה ביחד... בכנות? לפעמים אני מצטערת שגיירנו אותה...). כי מה בעצם הייתה כל החציית ים סוף הזאת? מצות ו"עשב" מגולגל ויאללה למסיבת rainbow במים! קצת מפשפשים עם דגים צבעונים, קצת משנרקלים, פאנטסיה כזאת שאפילו הים ניראה נפתח להם כמו וילון היישר לספא מוזהב במלון הרודס (בעצם השם המדויק הוא "ארמונות הרודס"...מלון זה משהו שונה לגמרי). זו באמת דוגמא יפה והלכה למעשה של יציאה מעבדות לחרות. מהשפיצים הלוהטים והמאובקים של הפרמידות בגיזה לכזה שפיץ נובורישי! משינה בחושות רעועות עם לחם ועצירות, לארמונות עם ארוחות בוקר שהיו מחסלות בנוק אאוט חמש מאות אלף לוייתנים מורעבים - עם כל שפע החלבונים, המעושנים, הלחמים התפוחים, הלחמניות המסומסמות, המפורגות והמקונאות והכל - ככל יכולתך! ובנוסף דובדבן אמיתי: שירותים מלכותיים! (ארמון או לא?!) ובטח - נייר טואלט עוד יותר רך מנוצה של שליו! בקיצור קלאסה-קלאסה, שיחוק-שיחוק, אבותיי!

ארמונות הרודס
חלום ההכל כלול בארמון!
הצילום באדיבות
Y.Alian

ואני אומרת לכם שזה הכל מקינאה! יושבים להם בחו"ל, רחוק מהבית, עם חתולה מסיונרית שמנקה את הלשון שלה על השערות שלהם, בית מבולגן, בלי תרבות, בלי היסטוריה, בלי איקאה, אז בטח שחולמים על הרודס, על ארמונות, ועל הכל כלול. אפשר להבין, כולנו בני אדם...

  • כדי להגיב על רשימה זו לחץ על המילה comments שמלמטה.

18 במרץ 2010

ספרות ובורקס

ספרים שנהניתי לקרוא אני אוהבת לתת במתנה לחברים שאוהבים לקרוא - ישראלים ולא ישראלים.
כשנותנים ספר ישראלי טוב ללא ישראלים זו בעצם מתנה דו כיוונית. להם ההנאה - לנו ההסברה. אם חושבים על זה שלמשל פה (צפון מערב ארה"ב), כמו בהרבה מאוד מקומות בעולם, אנשים שלא היו אף פעם בארץ, יודעים ושומעים על ישראל רק מהעיתון או מהטלוויזיה, כשהנציגים המרכזיים שלנו בימים אלו הם ביבי, ברק והכוכב - ליברמן, אז המצב בפשטות הוא - על הפנים. ספר ישראלי מעולה אחד, יכול לעשות את כל ההבדל. להסביר שיש בישראל גם תופעות מסוג אחר, לעורר ענין, להזמין ולחבר. לכן ב"מסע ההסברה הפרטי" שלי, אני אוהבת להביא ספר שאהבתי בעברית ושתורגם לאנגלית. השוואת ההוצאות של אותו ספר בעברית מול האנגלית הפכה למסע הרפתקאות.

מאט, חבר קנדי שהכרנו פה גם עשה לי מסע הסברה - קנדי, והמליץ לי על הספרים של בת ארצו - אליס מונרו (לא לפני שהאבסתי אותו בספרות מקור ישראלית). לאות חברות בין ישראל לקנדה וביננו לבין מאט, אך במיוחד מפאת סקרנות, הזמנתי את "סודות גלויים" (בעברית), של אליס מונרו מהאתר של סטימצקי. איך שראיתי את כריכת הספר, פקפקתי קשות בהמלצה של מאט... מה זו הכריכה הזו? בתיה עוזיאל קנדית? על מה הספר - כיצד תחרזי לך מחרוזת המושלמת לערב שירי משוררים?

כריכת הספר "סודות גלויים" בעברית (הוצאת מודן)
אחרי שקראתי עוד יותר לא הבנתי: מה עושים כל החרוזים האלו על הכריכה?

כריכת הספר "סודות גלויים" באנגלית
לא כריכה מדהימה, אבל עדיפה

חרוזים או פנינים, "סודות גלויים" כבש אותי בסערה. איזה ספר! איזה סופרת! ...איך אפשר לתאר את הסיפורים הקצרים של אליס מונרו בכמה מילים? ....אז - הסיפור הקצר שלה מלא כמו רומן, תמוה, לא פתור, מדלג בין זמנים, נושם, דוקר ומלטף בו זמנית ומנקר בשאלת המשמעות וחוסר המשמעות בו זמנית ובעיקר גאוני !

מיד שסיימתי את "סודות גלויים", ביקשתי מאמא שלי שתשלח לי בחבילה, יחד עם מאות ביצי הקינדר והטרנינגים שהיא שולחת לפרי, שני ספרים נוספים של אליס מונרו, את "בריחה" ואת "שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים".
ב"שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים" שוב הברקה עיצובית של הוצאת מודן: כריכה בקטגורית רות סירקיס, לעומתו "בריחה" בהוצאת "מחברות לספרות" קיבל עיצוב ראוי והוגן לתוכן.

כריכת הספר "שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים", בעברית (הוצאת מודן)
ספר קינוחים?

כריכת הספר "שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים" (באנגלית)
עיצוב גירסת המקור מדייק - לא ספר קינוחים

כריכת הספר "בריחה" בעברית (הוצאת מחברות לספרות)
מתאים וראוי לתוכן

כריכת הספר "בריחה" באנגלית
...פורנו רך לגיל הנעורים?

כיוון שכל כך אהבתי את "בריחה", החלטתי לקנות אותו לחברתי האמריקאית לורה (שלא קראה מעולם את אליס מונרו), ליומולדת 47. נדהמתי כשראיתי את הכריכה של "בריחה" במהדורה האנגלית, שהיא בעצם הכריכה "המקורית". מה זה? ספר טיסה ? פורנו רך לגיל הנעורים? אירוטיקה זהובת כנף? ספרות מקצועית לדיילות קוסמטיקה של לוראל פריז?
כמעט ירדתי מהרעיון להביא לה את הספר, זה ניראה לי כל כך זול וכל כך לא בכיוון של לורה. בסוף ולא בלב שלם, קניתי לה את הספר, עם העטיפה הפאתטית הזו. לפעמים צריך להתעלם מהצורה למען התוכן, ניסיתי לשכנע את עצמי.... אוי כמה שזה היה קשה לאומנית זעירה!
לא השלמתי אבל הפנמתי את העובדה שגם בארץ וגם פה מוכרים את אליס מונרו, כישרון ענק, כ"סופרת לנשים", במובן הרע של המילה. זאת אומרת שכדי לשווק אותה משתמשים בדימויים שהוגדרו כ"נשיים" או דימויים שמישהו הכליל והחליט "שנשים חומדות" - קרמים ובשמים, חרוזים ופנינים, ספרי בישול והכנת "מתוקים" ואירוטיקה רכה. אח"כ, בזריזות, לוקחים ומורחים איתם כריכה, בתיקווה שהעדר (הנשי) יחמוד עכשיו גם את הספר. מושלם ואלגנטי! מה שלא כל כך מושלם ואלגנטי הוא שהספרים של אליס מונרו הם לא ממש שטרודל תפוחים, סופלה שוקולד, או ליפ גלוס. אלו לא ספרים כל כך קלים לקריאה או בליסה והכריכות הללו אולי מצליחות באופן זמני להגדיל את המכירות אבל בטוח שגם מפספסות בגדול עם הרבה "קוראות" ובנוסף, כמו מוותרות מראש על שוק הקוראים ממין זכר.
יש מקרים שהבדיחה העצובה של שיווק ספר, מועצמת ולא מסתפקת רק בעיצוב כריכה חסרת שחר, אלא גם בתרגום בדוי לגמרי של שם הספר המקורי. לפעמים ניראה שככל שהארץ המתרגמת רחוקה יותר מארץ המקור בו נכתב הספר יש יותר לגיטימציה לגנוב ולזנוב לו את הזהות - אם כמובן מובא הנימוק המוחץ שכך הוא ימכור יותר.
כשהלכתי לרכוש את ספרו המצוין של א.ב. יהושע "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (איזה שם לספר! כל כך מקורי ומסקרן !) באנגלית, לזוג חברים טובים שעברו לעיר אחרת, מצאתי אותו למרבה האכזבה, על המדף בחנות, בשם הבנאלי והמשמים "אישה בירושלים"(!). חצי פואנטה של המתנה הלכה, ולגבי הספר עצמו - הפוקוס כמובן עבר מ"הממונה" ל"אישה" ול"ירושלים". למה החלפתם לספר את השם המקורי וה"קולי" שלו, בשם הפוצי הזה ?! החברים שלנו כאלו "קולים", הם היו כל כך אוהבים את השם המקורי!
אומנית זעירה הרי את יודעת, לא מהיום וגם לא מאתמול, שלא את ולא חבריך הם מידגם מיצג לאוכלוסיה הצרכנית רבתי של היום. אנחנו לא נכללים או נחשבים בסקרים של המדע הפופולרי - מדע השיווק. עם מדע לא מתווכחים, והמדע הזה אומר מן הסתם, שאין כמו השם "ירושלים", לקדם, לשווק או להצית רעיון, ספר או סנסציה מדינית, בארץ או בתפוצות. אם יש לך אפשרות לא מנותקת לגמרי מההקשר להשתמש במילה "ירושלים" אל תפספס אותה!
אז גם המוציאים לאור בניכר, שעשו קורס אחד או שניים במדעים וידעו לחבר אחד ועוד אחד החליטו: זהו שם שמוכר ומלהיט, ירושלים זהו אייטם מהסוג של הכל כלול: היסטוריה, אקזוטיקה, קונפליקט, דת, מלחמות חגים ומועדים. פאנטאסטי! - יש אפילו מצב שאנשים יקנו את הספר רק בשביל "השם".

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" בעברית
(הוצאת הספריה החדשה)
עיצוב פשוט סולידי וקולע לתוכן

A woman in Jerusalem ("אישה בירושלים")
כריכת הספר "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"
כפי שיצא בארה"ב


גם בעניין הכריכה של הספר הגדילו לעשות כאן. יודע מי שקרא ומי ששמע, שהספר סובב סביב דמותה של אישה מתה (מהגרת לא יהודיה, מרוסיה שנהרגה בפיגוע ב-ירושלים). כשהספר מתחיל היא כבר מתה. אבל מבחינת מעצבי הכריכה (שבטח לא קראו מעולם את הספר הלא ארוך הזה ובטח לא טרחו לברר היכן ממוקמת ירושלים) עדיין לא מאוחר מדי וגם את האישה האקזוטית מירושלים, ניתן למתג לכיוון של מיניות רכה, שימלה שקופה, כמה פסיעות על חול (בירושלים?!)
מה עוד? .....הצילום על הכריכה ניראה כמו צילום מחופשה תכלחלה ולא כשרה באחד מחופי קייפ-קוד (אל מול האוקיינוס האטלנטי) משהו קיטשי שניתן להוריד ממאגר תמונות חינמיות באינטרנט.

אבל כל זה קוסמטיקה, "לוראל פריז": שם הספר, הכריכה, חוף האטלנטי במקום חוף תלפיות בירושלים, חרוזים ופנינים.... אלו צרות של עשירים. הנה בומבה אמיתית:
הגירסה האנגלית לספר המופת של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", הגדילה לעשות ופשוט חתכה בבשר החי. בגירסה האנגלית לא קיים פרק 5 שקיים בגירסה המקורית בעברית. כמה שתחפשו לא תימצאו אותו.
בפרק הזה עוז מתעמת עם הקורא. הוא פונה אלינו הקוראים ישירות : עד כמה קריאת אוטוביוגרפיה מעניינת אותנו כרכילות על הסופר ולא חוסך ופורט עד כמה קריאה מסוג זה היא דלה, נמוכה ומוגבלת. בנוסף הוא מכביד ואומר שכל מה שהוא כותב/כתב הוא אוטוביוגרפי וכל מה שהוא כותב/כתב הוא גם לא אוטוביוגרפי. אגוז מורכב ומשובח.
כשקראתי את הספר, והגעתי לפרק הזה שהוא די בתחילת הספר, זה היה מפגש חזק, נוקב, נועז ומעצים עם עמוס עוז האיש והסופר. הוא הבהיר את היחסים שביני ("הקוראת") לבינו ("המספר") באופן ישיר ובלתי מתחנחן, לפני עובי הסיפור, והפך את המשך הקריאה לקריאה משוחררת, מרתקת ובהחלט גבוהה. בקיצור זה פרק מאוד משמעותי.
אבל כניראה שהמוציאים לאור באימפריות דוברות האנגלית, חששו שישירות כזו עשויה לפגום במכירות, וביחסי הפולטיקלי קורקט שסופר צריך לכבד בה את קוראיו והפרק פשוט הושמט. במילים אחרות, חופש הקניה ניצח - אם הקורא רוצה רכילות זכותו, אם הוא רוצה ספרות גבוהה שיחפש במקום אחר.
כשמשה תכנן קורס שכלל את הספר, הוא וידא את עובדת הפרק הנעלם עם עמוס עוז עצמו, כי היה קשה להאמין שזה אמיתי. אז כן זה אמיתי. אנשי מכירות מצנזרים ספר של עמוס עוז בארצות הברית! לא יאמן! אייזנהואר כבר מת וזה אפילו לא טקסט קומוניסטי!
מה היה? משה לימד את הספר ותירגם את "הפרק החסר" עבור הסטודנטים. הם זכו להכיר גם את עמוס עוז וגם את העובדה שיש חבר'ה (מדענים) שמצנזרים להם... רומנים!

"סיפור על אהבה וחושך" בעברית (הוצאת כתר)
עיצוב גירסת המקור - לא מקורי (פיקאסו) אבל רלוונטי
והתוכן...שלם!

שתי כריכות לספר"סיפור על אהבה וחושך" באנגלית
אחת "בשדה תלתן" (ספר ילדים? בית קטן בערבה?) - כניראה לא מכרה

והשניה מאוחרת יותר - פוטושופ ירושלים - עדכני על המדף
....אבל אופס! בשתיהן חסר פרק!!!

אכן, זוהי הקלות הבלתי נסבלת של לעטוף ולהשמיט. כל דבר אורזים לנו כמו בורקס גם אם זה לא בורקס וגם אם אנחנו בכלל לא אוהבים בורקס.

14 במרץ 2010

לשרוף שעתיים בשדה-אביב

העיר שמחוברת ליוג'ין (אלינו), חיבור צמוד בסגנון רמת-גן/גבעתיים נקראת ספרינגפילד (בשתי מילים: "שדה אביב").
לפני שנסענו לכאן פגשנו בארץ מישהו שלמד פה באוניברסיטה. שאלתי אותו בסקרנות, אם כדאי לשקול מגורים בספרינגפילד (זה נשמע לי כמו חלום), הוא חתך: "ספרינגפילד? לא למאכל אדם!"
לא פחות מ-50 אלא יותר ערים בארה"ב נושאות את השם "ספרינגפילד". טרוויה פשוטה יודעת לספר שהאיש שכתב את הסידרה המצוירת "הסימפסונס" (שמתרחשת גם היא בעיר ששמה "ספרינגפילד") למד באוניברסיטה ביוג'ין, אך מכחיש שכתב את הסידרה על החיים בספרינגפילד השכנה. משה אגב, לא מאמין לו, הוא אומר שבטח שהוא לא שש להיות מואשם בסטירה חריפה כל כך על מקום ספציפי, בעיקר כשיש לו במציאות יותר מ-50 ערים אחרות להשארת הספק.
בכל מקרה ספרינגפילד השכנה - היא בהחלט מקום פוסט מודרניסטי. מועדוני חשפנות, חנויות נשק, סוכניות של מכונית ומוסכים הם שיחרטו בזכרונך אם מאיזושהי סיבה תיקלע למקום. אבל בכפיפה אחת, לא מובנת, יש בעיר פעילות ענפה של תרבות ואומנות לילדים וגם הרבה מאוד חנויות ענתיקה. כן, כן, חנויות הענתיקה - תופעה בפני עצמה, כלי בית חלודים, ספרים מעופשים, צעצועים שבורים, שעונים חסרי מחוגים, ורהיטי עץ מהוהים במחירים שתמיד יפתיעו לגובה. בהחלט, זהו שוק גדול של משוגעים לדבר ועדיין, מפתיע למצוא אותו משגשג במקומות כמו ספרינגפילד.

אז מה נשתנתה השבת של אתמול מכל השבתות הקודמות לה?
רשמנו את פרי לסדנת תיאטרון מהוללת אצל השכנה האביבית, והיינו צריכים למצוא מה לעשות עם עצמנו למשך כשעתיים ב- ספרינגפילד (! ) כיוון שרק לאחרונה קנינו ארגז נשק ולפחות שני ערבים בשבוע, אנחנו יושבים לכמה דרינקים במועדון סטרפטיז + אקסטרות, נותר לנו להעשיר את עצמינו ולפנות לשדה הבתולי מבחינתינו - הענתיקות.
כבר שמענו לא אחת על חינניותה של חנות הענתיקות "הענתיקות ובית התה של רותי ב." שבעיר. מקום שמשלב מכירת ענתיקות ובית קפה/תה פופולרי. למרבה האכזבה תמיד כשנקלענו למקום, בד"כ בימי ראשון לראות הצגת ילדים באולם הסמוך לחנות - המקום היה סגור. אבל אתמול היה יום שבת! סוף סוף רותי פתחה בפנינו את שעריה!
המקום של רותי ב. גדול מאוד, עמוס באינסוף פריטים, מחולק על ידי ארונות עמוסים ל"חדרים" בעלי אופי וצבעוניות שונה. במבט ראשון ניראה שהדברים מסודרים באופן חופשי ביותר, אקראי ומרושל אך במבט שני שלישי ורביעי כל דבר ניראה בדיוק במקומו, אולי בגלל זה גם הענתיקות כאן ניראות כל כך רעננות.
הגענו בשעה עשר וקצת, כשהמקום היה עדיין ריק, מוכן ומזומן לארוחות צהרים מוקדמות, בראנץ' בארמית (מצטערת, ההשפעות של פסח הקרב ובא בלתי נמנעות). רותי או אחותה, קיבלה את פנינו, היא קלטה אותנו בשנייה והושיבה אותנו ב"חדר האדום-כחול-לבן".

משה - נחוש בדעתו ש"הסימפסונס" בלי כל ספק נולדו כאן

אומנית זעירה בחדר הפטריוטי, אלא מה?

אפילו שזה לא התרבות שלך ולא סוג החפצים שחרוטים בקוד ההיסטוריה המשפחתית שלך, הנוסטלגיה משתלטת. וזה מלטף ומחמם את הלב. איך התפריט? - גם, נוסטלגי. נוסטלגיה אמריקאית זה לא תמיד דבר מובן מאליו לקיבה ים-תיכונית... מודעים לפער הקיבות ובאווירת צניעות של בוקר הזמנו: תה ומנה אחת שמורכבת מטעימות של שלושה סלטים (שהומלצו בחום): סלט עוף, סלט קארי, סלט ביצים ולחם.
המלצרית הגיעה להביא את התה. לאחר שהניחה שני קומקומי חרסינה ושני ספלים עם תחתיות (כולם ענתיקות "תוצרת בית"), מזגה את התה ועטפה את הקומקומים במעילונים (שלא יתקררו), היא הוציאה מהכיס של הסינור שלה מיכל פלסטיק, שלפה מתוכו טבעת פלסטיק עם מי סבון ונשפה לאויר בנון-שלנטיות כמה בועות סבון מעל לשולחן שלנו. זה היה שונה! החלפנו מבטים ושמחנו: רותי ב. מספקת את הסחורה!
אחר כך הגיעה צלחת לא גדולה עם שלוש ערימות בגובה בינוני: אחת לבנה, אחת צהובה ואחת בצבע שבין לבן לצהוב, מתחתם נשאו בעול עלי חסה ירוקים. שלוש ערמות של מיונז סמיך בטעמים שונים היו המרכיב הדומיננטי של הבראנץ' שלנו. בטוח מראה נוסטלגי עבור הרבה מאלו שישבו מסביבנו. נכון, גם בארץ יש סלט תפו"א במיונז, ועוד משחר ילדותינו אנחנו יונקים חצילים במיונז ואלו בהחלט נמצאים אצלינו בבית ברשימת המאכלים הנוסטלגים, אבל זה לא מתקרב לרמת הדחיסות והמסה הסגולית של החברה האלו. מחוץ לעובדה שבסלט ישראלי רואים מה יש בתוך הסלט חוץ מהמיונז. פה אין מצב, אם רואים מה יש, זה מיימי מדי, לא מספיק "עשיר". בטח שמיונז זה כייף - היה טעים, אבל חונק, חבל על הזמן.
תיכננו על קינוח אבל לא נשאר לנו מקום לגרגר.

(לחיצה על התמונות תגדיל אותן ותאפשר לראות בברור את חפצי הענתיקה)

אולי איזה שופינג קצר ומשחרר ב"נוחיות"?

רותי ב. מגיעה לשולחנינו, שואלת עם הכל לטעמנו, ומציינת שאנחנו יכולים לעזוב את השולחן על מנת לעשות שופינג ולחזור אליו אח"כ, היא תשים בשמחה פתק ששומר לנו את השולחן עד שנסיים. זה רעיון נחמד רק שאין לנו כח לזוז אחרי כל המיונז הזה, רותי...
ישבנו בשולחן האדום - כחול - לבן עוד דקות ארוכות, שברנו את הראש ולא פיצחנו: איך זה שרותי ב., פנינה מקסימה שכמותה, נמצאת בספרינגפילד ולא אצלנו בציוויליזציה המתורבתת והמלומדת ביוג'ין?

10 במרץ 2010

בית האמיצים

גוד ג'וב! (עבודה טובה!) הוא המינוח הכי שכיח, שילדים פה מקבלים מגיל אפס כחיזוק חיובי. בבית אפשר להמנע, אבל הפעוטונים, הגנים ובתי הספר מלאים בו לעיפה. את השימוש האינסופי ב"גוד ג'וב" עד לאבסורד מוחלט, שמעתי פעם כשבאתי לקחת את פרי מהגן כשהוא היה בערך בן ארבע. זה היה בשעה שהילדים קמו משינת הצהרים שלהם. בזמן שהתארגנו להליכה הבייתה, אחת מהגננות עזרה לילדה שרק התעוררה לקום. היא לא פיספסה את ההזדמנות והחמיאה לה בקול רך וענוג: "גוד ג'וב סליפינג, אמיליה!" (עבודת שינה טובה, אמיליה!) זה לא גדול?! לכופף שינה של ילדה בת ארבע לכדי עבודה - זה באמת יצירתי! גוד ג'וב גננת!
השבוע, הודיעו לנו לבוא לטקס חלוקת מדליות בבית ספר כי פרי הולך לקבל מדליה על "התמדה" (בלימוד קריאה).
אחת לחודש מתקיים בבית הספר טקס של כל הבית ספר ובו מחולקות מדליות סביב ארבעה נושאים עיקריים: טוב לב (נחמדות) , נתינת כבוד (נימוס), הצטיינות אקדמית וגם התמדה. טקס-טקס, עם כל הצרמוניה, מגש כסף עם מדליות בסרט כחול, הוליווד.
בכל קטגוריה זוכה תלמיד אחד מכל כיתה. אוסקר. הברשנו את הנוצות והגענו. לנו, זו המדליה הראשונה כהורים.
החיים פה הם לא פעם ולא פעמיים, פער תרבותי וטקסים כמובן מרכזים את זה טוב טוב לחומר מוקשה. תמיד יש הפתעות. הטקס נפתח על ידי המנהל הנמרץ והמגוהץ, טיפוס לא יאמן של אנרגיות, כוונות טובות ודבקות במטרה. אחריו עלתה על הבמה מורה שהכריזה בדרמטיות על מתן פרס שהוא מחוץ לקטגוריות הקבועות, לכ-20 תלמידי מכיתות ה' (מתוך כ- 40) שהצליחו ללמוד את כל מילות ההמנון בעל פה! הם נקראו ועלו אחד אחד לבמה מחויכים מגאווה, ענדו את הסרט עם המדליה, התיישרו בשורה ופצחו בשירת ההמנון בקולות צחורים.

שירת ההימנון
המורה (מקדימה, באדום) מנצחת על השירה ( ואולי גם לוחשת את המילים...)


יש אנשים (אולי רוב האנשים) שכשהם שומעים שירת המנון של המדינה שלהם וגם המנון של מדינה אחרת, בקול של ילדים, בטקס עם מדליות על מגש כסף - ליבם מחסיר פעימה ותחושת העצמה מרפדת את חיקם. אומנית זעירה תמיד מרגישה מבוכה במצבים כאלו. זה לא עושה לה את זה. הקדושה שמיוחסת ללאומיות בצירוף יציקות מתכת עגולות ניראית לה בלשון המעטה משובשת, "אובר דרמטית" וגם דמגוגית.
אז התחלת הטקס הזו הייתה בהחלט מפתיעה ומאתגרת (כמו שאומרים פה, בממלכת הפוליטיקלי קורקט, על משהו שהוא על הסף מבחינתך). למרבה הקלות, המשך הטקס זרם בחינניות. תלמידים בכיתות ו' הסבירו על כל קטגורית הזכייה וקראו לתלמיד הזוכה מכל כיתה לעלות לבמה. כך נוצרה שורה של ילדים לכל קטגוריה, כמעט תמיד בסדר של מהנמוך לגבוה. מיד לאחר שפנו להקראת הקטגוריה הבאה, הילדים שירדו מהבמה הובלו הצידה על ידי המורה המקסימה של גן חובה לצילום היסטורי. אין שום פיספוסים ויש לתעד.
הגענו לזה. השם של פרי נקרא והוא עלה על הבמה נירגש כולו (פרי לא ידע שהוא הולך לקבל את המדליה עד לרגע שבו הוא נקרא לבמה והוא גם לא ידע שאנחנו מגיעים לטקס), למרות זאת הוא לא איבד עשתונות ואיך שהוא ראה אותי מתקרבת עם המצלמה הוא התחיל לנהל אותי (מהבמה), אם כן או לא לצלם אותו ואיך.
בטח שמתרוצצות שאלות בראש, תוך כדי וגם אחרי הטקס. ברור, שאלות "מהסוג הערכי" - על הטקס, הפרס, המדליות - האם זה טוב (ליהודים), חינוכי, תורם לצדק עולמי, פייר שילדים סינים בני שש צריכים לייצר מדליות לילדים בני גילם בעולם המערבי ועוד כהנה וכהנה.
במושגים יותר פרטיים?.... מצד אחד - אחרי שפרי קלט את הקטע של כיתה א', הכל כך אינטנסיבית בלימוד קריאה כתיבה, חשבון וכו', בקיצור המכה המיובשת שנחתה עליו אחרי הפיתיון העסיסי של גן חובה, לא היה קל לרתום אותו לעגלה. אז עם מדליה זהובה היא תיגמול שהוא מוקיר, למה לא? קרדיט מטאלי זה אומנם רעיון שמריח חזק אמריקה, אבל יש בהחלט מצב שזה לא רעיון כל כך רע.
מצד שני - יש להודות על האמת, לכל מדליה יש מחיר. שלנו היה שארית יום מלאה ב"התמדה". התמדה של רודנות, הצקה וחוסר מנוחה.

כבר שיצאנו מבית ספר פרי אחז במדליה כבקמע
ובסגנון של התמדה קשה לחץ על סגירת עיסקאות רודניות עם משה


אז לא הייתה ברירה וברוח המקום תירגלנו בבית קצת סיגנון הורי של "בית האמיצים"*, כלומר גאווה, אומץ והרבה מאמץ לא לצאת מהכלים. למרבה האושר זה היה זמני - למחרת פרח יום חדש. אבל רגע אחד, אני לא מאמינה, שקעתי לגמרי בעולם הפרסים, ההימנונים וכיתות א'.... זה לא גוד ג'וב! הו סופרמן!.... כי איך יכול להיות שאין לי בבית את "בית האמיצים" של לורי אנדרסון ?!

*
"בית האמיצים"/ The home of the braves - הסיום של כל בית בהמנון האמריקאי וגם שם המופע המדהים של לורי אנדרסון.

7 במרץ 2010

גברתנות, עצים ואומנות השיחה

הלכתי מהר על הבוקר, לצוד את העצים הערומים לפני שיתנפלו עליהם כל העלים והפרחים הדביקים של האביב. ברור שבאביב גם אצא לצייד צילום עצים, כולם יוצאים, אבל בינתיים יש לנצל את הזמן שהעצים במצב הראשוני, הקמאי, הנקי והמאוזן, עירום חורפי אצילי. השנה יש להזדרז, זו הדקה ה-90 כי החורף חם ומבלבל להם לגמרי את המערכת וחלקם לבנים וורודים, כבר התחילו לפרוח.

צייד עצי חורף מקומי

העצים במראה העירום והאלגנטי שלהם מחזירים לי את יצירותיו של מונדריאן, אוה... הצייר ההולנדי פיט מונדריאן!
עשה מה שעשה פיט מונדריאן עם צורת העץ לפני יותר ממאה שנה ומאז שראיתי את עבודותיו במוזיאון סטיידליק באמסטרדם לפני כמאתיים שנה אני שבויה בזיקה מהפנטת לשלמות ולאיזון של הצורה הקלילה - יציבה הזו. תמצית היוגה, איכות הטאי צ'י, שמים וארץ, קסם וחידה.
זכור לי ויכוח שהיה לי פעם בסיטואציה חברתית מיותרת, בה יכולתי להסתפק בשיחות מסוג "סמול-טוקס" - מה שכמובן לא קרה, והסתבכתי בשיחת עומק עם טיפוס רברבן (שבנוסף היה גם מהסוג ה"קולי"...אמסטרדם ככף ידו) שגם ראה את מונדריאן במוזיאון סטיידליק באמסטרדם. ברור שהוא ממש לא התרשם ובחוכמולוגיות של עניים (בראש) לא פיספס את הטיעון המוחץ נגד אומנות מודרנית: "הרי כל ילד יכול לצייר את זה". אני מוצאת את המשפט השחוק הזה כסימפטום קשה לגברתנות, בורות וגסות, שבעצם ממילא תמיד הולכים ביחד, בכל מקרה זה משפט שפועל עלי כאלרגן. אפילו מלצטט אותו כאן בכתב, אני כבר מרגישה את את הקריזה שוב מסתערת, אז אני מרגיעה...
יצירתו של מונדריאן היא אחת מציפורי נפשי. אם מתבוננים בה מראשיתה, כפי שהיא מוצגת ב מוזיאון סטיידליק באמסטרדם, שקופה גם בעיניים של ילד ו/או מבוגר שאין לו רקע בהיסטוריה של האומנות, האינטיליגנציה המדהימה של ההתפתחות והשינוי ביצירה שלו, מציור פיגורטיבי, בעיקר עצים ונשים לציור מופשט שנון וזוהר, ריבועים בשלושת צבעי היסוד, לבן, אפור ושחור.


פיט מונדריאן - העץ הכחול, 1908
הצילום באדיבות: Ed Jansen


פיט מונדריאן - העץ האפור 1911
הצילום באדיבות: Ed Jansen


פיט מונדריאן
Victory Boogie Woogie 1942-44
הצילום באדיבות: Ed Jansen

הציורים שיותר מכל מזוהים עם מונדריאן הם אלו ששילבו הפשטה אלגנטית, רחובות ניו יורק במבט-על, בשילוב מקצבי מוסיקת ה"בוגי ווגי" באמצעות צבעוניות מקפצת. ללא ספק מהלך היסטורי מעורר השראה.

יותר ממאה שנה חלפו. בבית ספר של פרי, כהורה, אתה מוצא את עצמך כל הזמן בהתנדבויות (זה נכון בכל בתי הספר כאן, זה יותר ממקובל, זו למעשה התנדבות במצב חובה). משה מתנדב בשעורי מתמטיקה (כיאה לתפקיד האב) ואני מתנדבת כיאה לתפקיד האם, בהפעלת התוכנית האומנותית (המוכנה והכתובה מראש) שניקראת "פגוש את המאסטרס (האמנים הדגולים)". שלושה מאסטרים מעולם האומנות הפלאסטית מככבים בתוכנית: חואן מירו, פול גוגן, וטולוז לוטרק. (...מונדריאן בחוץ - אפילו שכל ילד יכול ...). מאסטר אחד בכל מפגש. קליט.
שלושה הורים + אחת סבתא מתנדבים להפעיל את התוכנית בכיתה של פרי. על המפגש הראשון, הגבר היחיד בינינו השתלט בזריזות על ההובלה. במקצועו הוא פותר בעיות עצים של העיריה, וזה לא ענין קטן פה, יש הרבה מאוד עצים בתוך שגרת החיים. בכל מקרה מדובר בטיפוס אגוצנטרי בלשון המעטה. לפני שהתחלנו את הפעילות הראשונה (שבמרכזו היה אמור להיות חואן מירו...), כשניסיתי להתיידד ולשאול קצת שאלות, מה ומי וכאלו, קיבלתי הרצאה שלמה על גדולתו ועשייתו של איש העצים מיד ראשונה, כלומר מהאיש עצמו. הוא דיבר ודיבר ודיבר ובסוף שכבר חשבתי שהנה הצלצול מגיע, הילדים נכנסים ואני ניצלת, הוא שלף את הנייד והתחיל בסדרת תמונות של עצי הסביבה. תמונות שלו בזמן משימה, ינשופים, כל מיני מבצעי חיתוך וגזימה וכמובן הסברים מפורטים על כל עלה וענף, ככה בערך 30 תמונות....
מיותר לומר שכל אותו זמן הוא לא שאל דבר אותי דבר וחצי דבר בחזרה, אם הייתי ינשוף אולי היה שואל.
אבל זה היה זניח לעומת ההנחיה שלו את התוכנית (שעה וחצי של פעילות). כל משפט שלו (כולל אלו שהיו צריכים להסביר על היצירות של המאסטר) נפתח בהתלהבות מזויפת וב- "ילדים: אומנות, למה אנחנו עושים אומנות?" בלי לחכות לתשובה: "כדי לעשות כייף, להינות! יא!" ככה איזה עשרים פעם.
הענין הזה עם "הכייף" שצריך להזרים ולשחד את הילדים כל הזמן, הוא כל כך מטומטם ומאוס ובטח לא שייך ללמה יוצרים או צופים באומנות או איך הופכים אומנות לדבר מסקרן ואטרקטיבי. יתכן וזה שייך ללמה מטפסים על עצים.
יש הנחה סמויה וברורה בין עולם המבוגרים לעולם הילדים ש"כייף" על בטוח מוכר, (לא זה שכיכב בשנות השישים), פיצות, סרט, מלחמת הכוכבים, פלייסטיישן, מדע, מחשב, טלפון נייד, בייגלה, מקדונלד'ס ו-אומנות (!) הכל בחבילה אחת - "חבילת הכייף". דוחה.
מיותר לומר שמר עץ לא השלים את המשפטים על הכייף בתוכן אחר ראוי וכמובן שלא הנחה את העניין לפי התוכנית הכתובה. ליבי התכווץ למראה הילדים הנעים בחוסר סבלנות בכיסאות ולמראה השקופיות הגלמודות של ציוריו החינניים של מירו על המסך. הקריזה הישנה, שתקפה אותי במפגש המיותר עם המאצ'ו הדביל ההוא מפעם, החלה שבה ועלתה בי, אבל כיוון שרמת השיחה שלי באנגלית לא בשיאה מול קהל (בעיקר קהל ילדים שברגע שהם שומעים את המבטא הזר הם מתבוננים בך כמו בחיה) לא נותר לי אלא לחייך חיוך סתום לעצמי - ולחשוב את מחשבותיי: מזל שמונדריאן שלי לא זכה להיות אחד מהמאסטרים בתוכנית האומללה הזו!

יצא בנס מהתוכנית
פיט מונדריאן 1922
התמונה מwikimedia

הבית ספר של פרי ממוקם במקום מדהים, על צלע גבעה ירוקה, מוקף בהמון עצים, לא העצים של מונדריאן.
הו... העצים של מונדריאן! כמה רוח נושבת מהם...

4 במרץ 2010

על הרים ומסלולים

"מסלול הליכה" הוא אחד מצמדי המילים שתמיד הלחיצו אותי. אולי זה בגלל העובדה שכשהייתי ילדה, בכל שבת שהמדריכים שלנו בתנועת הנוער, היו אמורים לעשות איתנו משהו ולא היה להם מה, הם היו מכריזים בפשטות: "עולים את המוחרקה". כך היינו מטפסים את המוחרקה, הר נחמד עם שיחים דוקרניים, כמה פעמים יותר מדי בשנה, מכיוון צומת יקנעם בשביל הליכה תלול ואפרורי. אני בטוחה שיש ילדים שראו את זה כפעילות נפלאה אבל לי זה תמיד נראה סוג של עונש מאובק ומייגע.
באותו פורמט אך בשבת אחרת נסענו לצעוד (כבכל שנה) את צעדת הגלבוע, גשם שוטף ירד וכל העניין ניראה מיותר לחלוטין, אבל הלכנו על זה, קדימה צעד. אלא שאז שוב הברקה של "המדריכים" שלנו (שבטח היו אז מקסימום בני 15...) הם טעו במסלול ופנו איתנו, ילדים בכיתה ד', למסלול הארוך למיטיבי לכת - 20 ק"מ, במקום למסלול של הילדים (10 ק"מ). אומנית זעירה לא ניחנה בזיכרון משובח אבל דברים כאלו זוכרים, זה היה סיוט רטוב ומלא בוץ ועוד איך מיותר.
מאז אפשר לומר שאני לא זוכרת את עצמי נמשכת לכל מה שמוגדר כ"מסלולי הליכה". כמובן שהייתה את חובת הטיולים השנתיים בגילאים יותר מאוחרים, שתמיד ניראו (וגם היו) אטרקציה חברתית ממדרגה ראשונה, אבל ענין ההליכה... חבל על הזמן. תמיד השתוקקתי בסתר לסוף המסלול, למראה של האוטובוס שמחכה באיזה חור עזוב לאסוף אותנו בחזרה לציויליזציה.
אלפי שנים אחר כך, כשהתחלתי ללכת בורסיה הנוכחית (כי צריך), זה היה די עונש, משקעי העבר או פשוט: ש ע מ ו ם ! עד שהגיע לאוזניי המכשיר והמופלא הזה - האייפוד (iPod - האם האקדמיה ללשון כבר חסדה אותו במילה בעברית?) בכל מקרה, בן בריתי הזעיר הפך את ההליכה היומית שלי בין רגע לנופש יומי!

משהו בסגנון: ביי ביי, משה, פרי וקיטי, אני חייבת ללכת עכשיו, אני מאחרת
להופעה של שלום חנוך ושלמה ארצי/ קונצרט של באך/ הופעה של "היהודים",
תסתדרו בלעדי לשעה, נכון?
(כשאני חוזרת מהנופש הם עדיין באותה פוזה)


לגור בארץ אחרת מארץ המולדת, כרוך בהרבה רגעים סוריאליסטים (חוץ מהעובדה שהמשפחה שלך ניראת קצת מצחיק), חלקם דוקרים, אחרים מלאי השראה. למשל, כשרק באים לאורגון, ארץ הגשם הבלתי פוסק לא מאמינים כשרואים שאנשים עושים כל דבר בגשם, כאילו אלוהים לא יורק עליהם. נוסעים באופניים רטובים לגמרי, רצים, עושים הליכות, משחקים כדורגל (חובבני לא מקצועי), בלי אפילו חצי מטריה לרפואה רק לבושים סולידי ורטוב. ממש כמו בצעדת הגלבוע ההיא. אז בהתחלה זה ניראה קצת פסיכי (או בנימוס סוריאליסטי) ובהמשך מתקרנפים, לא לגמרי, אבל בפירוש מתחילים לפתח את הקרן (של הקרנף).
אני בהחלט מרגישה את הקרן מתחזקת וצומחת ביתר נחישות, בזמן שבו אני עושה את ההליכה הכמעט יומית שלי. למרבה הנוחות ישנו מסלול הליכה מסודר ממש סמוך לביתנו: נוף ירוק עד, ברווזים נוכריים בצידי המסלול (יש נחל קטן שזורם עם המסלול) וברוב ימות השנה, הגשם יורד ללא הפסק (הגשם פה מתחיל בספטמבר ונגמר ביוני). אז כובע ומעיל דק ומוסיקה ישראלית (וגם מוסיקה קדמונית כמו באך) משתוללת באוזניים, תוך כדי הליכה ומסך של גשם, הם ענין של שיגרה. זו לדוגמא חוויה סוריאליסטית מהסוג מעורר השראה.

האייפוד שלי - יש בינינו יחסי אהבה של הרמוניה ושיתוף:
איזה שירות הוא נותן המכשיר הזה - מעבר לתענוג של הליכה עם מוסיקה
באיכות מצוינת,
מצאתי אותו מציל שפיות בביקורים אצל השיננית.
הוא עושה את כל ההבדל: לשמוע את" סיפורי פוגי" כשזו מגרדת וחופרת,
עם כל הרעשים
הבלתי נסבלים שהכלים המבעיתים שלה מייצרים,
זה בפירוש עולם אחר, נסבל יותר.


יערות אורגון העצומים בגודלם, גובהם ויופיים לא ממש מזכירים את יערות קרן הקיימת בגלבוע. בטח שזה לא פייר - הם לא קוללו מקראית ב"אל טל ואל מטר",כאן כאמור יש להם עוד איך מטר ועוד איך טל. הם עבותים, ירוקים, חזקים ופראיים. הי, הי לא להשתולל! אמנית זעירה היא גם ציונית, ובהחלט - לא שכחתי את אירוס הגלבוע - הוא פרח משגע. אבל עכשיו אני רוצה לכתוב על פלאי הירוקת:
הגשם התמידי של אורגון מייצר תופעות מדהימות של ירוקת מכל מיני סוגים ומכל מיני צורות. למרות צעדת הגלבוע ההיא והטיפוס החוזר על המוחרקה, אומנית זעירה הפכה פחות מאוימת מהליכות בחיק בטבע עם השנים, אז הלכנו לראות את אחד מהיערות הסמוכים, באמצע החורף! הפעם נכבדי - סוריאליזם מהסוג המעולה שלא צריך לגדוש מילים כדי לתאר. יש תמונות:


...ועם סאונד כזה גם אין צורך באייפוד...


3 במרץ 2010

פסטת אוםםםםםםםםםםם

אני כל כך אוהבת אוכל הודי. לצערי הרב המסעדות ההודיות פה - לא משהו. אוף, כמה פעמים ניסינו והתאכזבנו...
זו עובדה שמשרה על המטבח שלנו הרבה לחץ, לספק בכל זאת את התשוקה לטעמים הקסומים.
לא - אין מצב שאני אעמוד ואכין סאמוסות - יותר מדי עבודה ויותר מדי שמן, או את כל הפיתות והלחמים הפריכים והלוהטים עם הצ'אטני ורוטבי הכוסברה. אוי זה טעים! אבל יותר מדי התעסקות בפרטים.
מה שכן רץ אצלנו במטבח זה וריאציות של מזון קל להכנה עם ניחוח הודי.
במלאת חודש (+ 4) לבלוג, אומנית זעירה שמחה לשתף במתכון פסטת האום ("אוםםםםםםםםםםםםם") ההודית שלה.
(את השם "אום" נתתי למתכון מכיוון שאין דבר שאני אוהבת יותר בתרגול יוגה מאשר את שירת ה"אוםםםםםםםםםםם", היא מעוררת בי געגועים קדמוניים להודו, שלצערי לא ביקרתי בה מעולם ומרגיעה כל כך, ממש כמו טעמה של הפסטה הזו).

פסטת אוםםםםםםםםםם

חומרים ל 3-4 סועדים:

400 ג' נתחוני חזה עוף (במהדורה צמחונית את העוף אני מחליפה בפרוסות חציל שטוגנו בשמן עמוק)
1 כוס אפונה קפואה
3 עגבניות חתוכות לפלחים גדולים
1 בצל - חתוך גס
1 שן שום גדולה - חתוכה לפרוסות
5 פלפלים מתוקים קטנים - אדומים, כתומים וצהובים - חצויים לאורך (או שני פלפלים גדולים צהובים/כתומים/אדומים- חתוכים לרצועות)
חופן כוסברה (או פטרוזיליה)
1 כוס רסק עגבניות
1 כפית גדושה קארי חריף
1/2 כפית מסאלה
ככוס מים רותחים
קמח
מלח
שמן זית
חבילת פסטה (ספגטי)

במחבת גדולה מקפיצים את הבצל, הפלפלים והשום בשמן זית כ 2 דקות.

אוכל הודי
מוסיפים את העגבניות + רסק העגבניות + כוס מים רותחים ומערבבים.
מוסיפים את הכוסברה, האפונה, הקארי החריף, המסלה ומלח לפי הטעם ומערבבים.
מביאים לרתיחה ומנמיכים את האש.

מתכון אוכל הודי
מקמחים את נתחי העוף בקמח מעורבב בקצת מלח. במחבת אחרת מטגנים את הנתחים קלות בשמן זית, משני הצדדים (כחצי דקה בלבד כל צד - רק עד שהקמח מזהיב).

מתכון אוכל הודי
מוסיפים את נתחי העוף לרוטב המתבשל במחבת השניה, מביאים שוב לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים ביחד כעשרים דקות (אם צריך, מוסיפים עוד מים רותחים).

מתכון אוכל הודי
בינתיים מכינים את הפסטה. יופי! הפסטה מוכנה ומסוננת.
עכשיו - הגענו לרגע ההכרעה: כיצד להגיש?
אז ישנן שתי אסכולות להגשה :

ספגטי אוכל הודי או ערימת פסטה ועליה העוף עם הרוטב

ספגטי אוכל הודי או את הפסטה מעורבבת עם העוף והרוטב ישר לצלחת
כך או כך -
נמסטה, ובתאבון!