עץ התפוח (פאסה)

כיוון שפרי הוא חיית מסיבות, הוא עסוק רוב השנה בלהבין ולחשב מתי כבר תהיה היומולדת שלו. נוח וגם אלגנטי להמחיש לו שיום ההולדת שלו יהיה כשעץ התפוח שממול הבית שלנו יפרח. רוב השנה העץ הזה בשלכת קשה אבל בול לקראת תחילת מאי הוא פוצח בפריחה מנצחת. כל כך נעים להעניק לילד שלך את השעון הביולוגי הצח הזה כסמן למשהו שהוא כל כך מחכה לו. טבע פורח, תפוח, יומולדת - מריח מצוין לא?
עדכון: לקראת גיל 7 - דבר אל העננים והאבנים - אירוע היומולדת מחובר לכמיהה למלחמת הכוכבים ולאינדיאנה ג'ונס יותר מאשר לאמא ואבא או לעץ התפוח.

פאסה - עץ התפוח פורח ממול הבית שלנו

לא הייתי אף פעם טום בוי ומעולם ולא חשתי חיבור כלשהו (בלשון המעטה) לשני להיטי הענק האלו. הייתי ילדה שאהבה לשחק בברבי, שמה לא נאמר עדיין בגנותה? והכל נכון - הברבי בתכלס היא כלבה סקסיסטית עם פרופורציות מדהימות וכיוון שכך היא גם מכונת מכירות משומנת - הייתה ונשארה. עם זאת עדיין היא מצלצלת לי עדיף ממלחמות כוכבים וציידי נחשים - שמאיימים לגזול את תמימותו של בני, ובהחלט מעודדים אותו להיות ייצור עוד יותר קופצני שמדמה קולות ותנועות קרב במקום להתרכז למשל - במשחקי לוח, צפיה בתוכניות מדעים, איסוף בולים, או חקר נמלים.
אבל מה לעשות שזה השיח הכי חם אצל בני כיתה א' פה? לבודד אותו ולקבע אותו על אהבת דינוזאורים? ...זה הרי לקטנים. אגב זה באמת לא יאמן איזה קאמבק עושים הדינוזאורים ויחד עם זאת בגיל 5-4 אפילו ילדים צחורים במיוחד ממצים שלא לומר מואסים בכל מערכת השלדים הזו, הפאזלים, החולצות, הסרטים וערכות היצירה של האבות הקדומים האלו עד דק. כי כמה אפשר?

רשימת הלגואים של "אינדיאנה ג'ונס" ו"מלחמת הכוכבים" נמסרה לא מכבר לסבים ולסבתות.
מאה אפס לטובת חברת הילדים ותעשית המשחקים. משה לא עושה ענין, "גם אני בגיל הזה...", נכנעת אני פועלת, כאלמנט מאזן לאלף את קיטי, הפרטנרית הנקבית היחידה שלי בבית הזה,  למלאכות כמו סריגה, גובלן וטיפוח הבית. איך הולך? אנחנו עובדות על זה....זה לא פשוט כשיש לך ארבע רגליים.

עם פרי במקביל כבר זמן, יש לנו (לו ולי) תבנית עבודה על כרטיסי ברכה שהוא מעצב בעזרתי המאוד אדיבה. בדרך כלל הוא בונה משהו בבלוקים של העץ, אנחנו מצלמים את זה ומעבדים את זה ביחד במחשב. יותר מדויק אני עובדת כביצועיסטית של רעיונאי ומעצב גרפי חסר פשרות או רחמים, שמדקדק בכל פרט ופרט בפאנטיות לא ילדית וכרגע פשוט נעדר את היכולות הפוטושופיות. לרוב בסוף התהליך אני על סף התמוטטות עצבים, אבל לאחר כמה דקות ושוקולד, אני חשה גם שביעות רצון מסוימת - צלחתי בשלום ו"חינכתי" ל"יצירה"! ברור - היומולדת שלו היא אירוע שיא מבחינת ישום מערכת יחסי העבודה האלו וכל שנה אנחנו מכינים את ההזמנה ביחד וביתר חגיגיות.

כאמור גיל 7 למרבה ההקדמה מביא עימו התקרנפות זכרית, לא מלהיבה. מצד שני חברים, הילד ועוד איך הפתיע:
בלי שבכלל שמתי לב מה קורה, בחדר אחר, הוא בנה חלקים חלקים את שתי דמויות המפתח של מלחמת הכוכבים הלא הן הרובוט אר.טו.די.טו (R2D2) ולוק סקייווקר - צעיר ענוג וחזק. כשסיים קרא לי שאביא את המצלמה, הורה לי לצלם והסביר:  עכשיו נלך לחבר אותם במחשב - כי אי אפשר לחבר אותם (פיסית) פה (באמיתי). גאווה הציפה אותי! הבאתי בזריזות את המצלמה והנחתי ברצון רב את ישבני אל מול המחשב.

 

 

 

החלקים לפני החיבור: הראש של לוק, הגוף של לוק,

הראש של אר.טו.די.טו, הרגליים של אר.טו.די.טו

כשחיברנו - נדהמתי יש להודות, מהתיכנון ומבנית החלקים באופן מושלם ותואם כל כך.

איזה רובוט חינני ולוק סקייווקר כל כך נאה !  

(פרי הנחה אותי בהמשך לצבוע את שערו של לוק לצבע "חיטה")

(...  חבל שהוא לא החליט לבנות את אינדיאנת הריסון פורד מחדש - כי יש למה להתגעגע...)

בהחלט - הייתי לוקחת את המצב הזה של שני אלו נטו, עץ על רקע שחור - ללא כל תוספות ושולחת -  כהזמנה, כהשווצה, כניצחון על חברת לגו וכגאוות-אם נקודה.
אבל לגיל 7 שלי, יש תוכניות מדויקות וטעם משלו וזאת היא ההזמנה הסופית:

לוק ואר.טו.די.טו הצטמקו (פרי חובב חזק מניאטורות)

והוספנו את הפאנטזיה:  ספינת חלל של מלחמת הכוכבים תוצרת ענקית הילדים "לגו".
(לחיצה על ההזמנה תגדיל אותה ותאפשר לצפות גם בכוכבים).

* וכן, לחובבי הכוכביות. בסוף הטקסט של ההזמנה הייתי חייבת להכניס כוכבית ולבקש ישירות - "בבקשה ללא מתנות נשק".

יש הורים, בלי שמות, שאת תעשיית הצעצועים של אקדחי ורובי "הכאילו" שמציפה את ביתם, הם חשים רק כרעד קל בכנף. מה לעשות, לא קורצתי מהחומר העמיד הזה ובשבילי זה רעד כבד במוח. אם לא אציין שאנחנו לא בעניין מראש, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו גרים בתוך מחסן נשק מפלסטיק אחרי היומולדת.

משה אומנם מצא אצלי פינה ואמר שזה קצת מגוחך בהתחשב בזה שבהזמנה לוק מחזיק את הלייט סייבר שלו בפוזה שאינה משתמעת לשתי פנים. אבל אני יודעת שזה בעצם רק לייט סייבר מעץ, מעץ תפוח.

לא נעים!

חזרתי משעור יוגה, היה טוב, נמסטה. דונה שוב הזכירה שיום כדור הארץ מגיע עלינו לטובה, מחר יום חמישי וציינה את כל הפעילויות שיהיו לכבוד האירוע במרכז טאמראק - בו מתקיים השעור, באמת מקום נקי מזיופים.
השד הירוק יצא מהבקבוק בשנים האחרונות וטוב שכך. כי מעיקה, מעיקה כל כך העובדה שאנחנו, בני האדם - צרכנים בלתי נילאים, שבעל כורחינו כל קיומינו מותנה בייצור טינופת שמכלה יערות, מעכירה מי תהום, מפריעה לציוץ הציפורים, הורגת דגים ומאיימת על בהירותם של השמיים. ממש לא נעים!

בפינת המחזור והאשפה המשותפת מחכים לי שבעה מיכלי מיחזור שונים וצפרדע אחת לגועל נפש שאין מה לעשות איתו יותר (זה לא לגמרי מדויק, כי אנשים פה עושים משאריות אוכל קומפוסט, דלק ואני מניחה שיש גם כאלו אדוקים, שמצליחים להפיק מהן גם בירה ותה משובח).
כך או כך - לא לוקחים איתנו המטנפים צ'אנס - על כל מיכל מודבקת תמונה שורדת גשמים ורוחות, שתבהיר בדיוק למה הוא מיועד, שלא נפצח שוב ביצריתיות סרת טעם או בפרשנות קלוקלת ונשליך נייר כסף ל"לפלסטיק", חיתולים ל"זכוכית".

"עיתונים" - "זכוכית" - "פלסטיק" - "מתכת"
"סתם ניירות" - "קרטונים" - "מיכלי שתיה מקרטון"

כל פעם שאני מפנה את העודפים של היממה האחרונה מביתנו לשם, רגשות חרטה מהעבר תוקפים ודוקרים. אני נזכרת, איך היינו עושים את זה בגבעתיים. הכל היה נדחס לשקית אחת: בקבוקי זכוכית, קופסאות שימורים, שאריות של ארוחת צהרים איומה מסמי ובניו - ויאללה למיכל הזבל המתפקע ליד החניה. לא שהיתה לנו ברירה (...ויש לי תחושה פרועה שעדיין עולם כמנהגו נוהג) ובכל זאת: לא נעים!
זה יושב גם על משה ולפעמים צפיה מהצד בתחושת אשם של אדם קרוב אליך היא עוד יותר מורטת עצבים מלחוות אותה בעצמך על בשרך. דוגמא: אם יש מצב שבו אני מרגישה צורך עז להנחית על משה מחבת זה כשאני רואה אותו שוטף כלים (עד כאן זה טוב), הכיור מלא עד אפס מקום, על השיש כמה צנצנות ריקות, מיונז או ריבה, הגז מלוכלך והריצפה דביקה ובתוך כל זה הוא ישטוף את צנצנות הריבה והמיונז בקצב של שתיים לשעה. לאט לאט וביסודיות רבה, עד שהם מבהיקות מנקיון ורק אז לשיפוטו מוכנות להשלכה לעמדת המיחזור. "מה הוא חושב לעצמו", אני רותחת, "שהחבר'ה שממחזרים לא שוטפים את צנצנת המיונז שלנו לפני שהם עושים ממנה כסא גינה לקיץ ואז יכול לקרות שלמישהו ידבק מיונז (שאנחנו השארנו!) לתחת, ויקחו לנו בגלל זה את הויזה?". לא זה לא מה שהוא חושב - זה הרבה יותר מדי קדימה, הוא עדיין חופר אחורה, מתייסר על חטאי גבעתיים ומנסה לנקות ולהעלים.

אני לא נושאת איזה פוזה של פעילת סביבה עם השכלה למהדרין בתחום או משהו כזה, אבל כשאני מסתכלת מסביב ענין הזבל הבייתי ניראה לי "קטן" ביחס לתופעת איבוד הפרופורציות הממונעת. מדובר בתופעה שהיא לא פחות מסטיה קשה בסגנון בולמי. המכוניות מה שנקרא (עדיין) "פרטיות", התנפחו לכדי מפלצות ממנועות. מה שהיה פעם 4 על 4 , היום יותר דומה ל 500 על 500. (נכון שגם חלק ניכר מהאנשים פה התרחבו למימדים עצומים ואז זה כאילו מתחבר הגיוני, רק שגדולי המימדים פה הם מעוטי היכולת שיכולים רק לחלום - בין תקיעת המבורגר לתקיעת פיצה - על 500 על 500).

פרטיות הדור החדש (באמצע ומימין)

חונקות את גבולות הקוים הצהובים, שנועדו אומנם לתחום שדה למכונית

אך גם לאפשר פתיחת דלת כדי לצאת ממנה...

כחולה ונוגה משמאל - פרטית הדור הישן.

זה לא שמדובר ברכב עבודה או חייה למטרות טיולים ארוכי טווח בלבד. ברוב המקרים זו פשוט המכונית (אחת משתיים למשפחה) שמשמשת לפעילויות יום יומיות כמו קניות בסופר והסעת הילדים אל הגן, הבית ספר והחוגים ואחר כך בחזרה הבייתה.
מה יש לי נגד קצת פרטיות והתרווחות? ממש כלום ואני בטוחה שזו תחושה מאוד נינוחה ופרטית לחטט באף או להפליץ בלי שזה שיושב לידך (כל כך רחוק ממך) בכלל ישים לב. או סתם ניחוש - להינות מתחושת גימוד אחרים על ידי צפיה בכולם ממעוף הציפור. בטח שזה כייף. אלא שזה גם כל כך בהמי לצרוך פי שתיים או יותר דלק, לפלוט פי שתיים או יותר כל מיני חולרות לאויר ולהיות כל כך מרוצה מעצמך. ברור רוב האנשים - גברים כמובן אבל גם נשים רוצים מה שיותר גדול - נו בטח ומעבר למה שחשבתם זהו גם המשך ישיר למנטאליות הקניונים וחנויות האין קצה, פשוט מרחיב את הלב.
אולי זו הסיבה לכך שכששוטטנו קצת מחוץ לעיר בדרך צדדית ראינו שמישהו משמר לו ליד הבית את חמשת אלו, תחושת קסם אבוד הציפה את חלל האויר.

קטנות, מובטלות ומתמזגות עם הטבע

טוב לא הכל גדול ואימתני - יש גם אור בקצה המנהרה. בינתיים צצה גם אופציה אחרת. ניתן לזהות על הכבישים גם פרטיות דור חדש מסוג אחר - קומפקטיות, חסכוניות, מעוצבות בחן ומכבדות את גבולות הקו הצהוב:

פרטית דור חדש - סוג אחר

מכבדת ועוד איך את גבולות הקו הצהוב.

בהשפעה יוג'ינית (גן עדן לחובבי סביבה ומיחזור) פתחתי גם אני בעבודת מיחזור זעירה - עיצוב סדרת כרטיסי ברכה כייף ("כי כייף להיות אקולוגים"... לה לה לה...). הסדרה מתמקדת בדימוים שונים של כלי תחבורה שיצרתי מקרעי מגזינים של טיולים באורגון. קרעי מפות, כבישים ואתרי טבע מרחיבי נחיריים. מבחינתי - קולאז' של הזדמנויות לעשות את זה אחרת.

מתוך סדרת כרטיסי ברכה "כייף"

טיול באוטו הכתום

כי יצירת קולאז' מהסוג הזה באמת מאתגרת: להסתדר עם מה שיש, לגלות אוצרות בקיים, לתת אויר לנשימה למה שהיה פה לפניך, לא לרמוס. בהחלט - היה בתהליך היצירה הזה משהו מאוד מזכך.
ומה לאחל לעצמינו ליום כדור הארץ הקרב ובא?
שיקרו כמה ניסים ברצף וכמה גדולי עולם שנושאים באינטרסים מנופחי מימדים - ישתנו או יתחלפו - אז אולי יהיו כבר הרבה יותר מכוניות על חשמל, קצת פחות פלסטיק, מזג אוויר נוח, פחות מלחמות על נפט, מספיק אוכל במקומות שחסר, ירוק בעיניים, צלול בשמים ובים ו ... יותר נעים!

חושבים עצמאות (או בין ציון לוושינגטון)

הנה אני מגיעה לזה, קצת פרספקטיבה:
במה שונים האמריקאים (בצפון מערב ארה"ב) מאיתנו הבאים מציון?
בהכללה? - הם מאמינים שהמערכת הציבוריות בנויות בהגיון ופועלות להיטיב עמם, לכן אולי הם הרבה יותר ממושמעים וחייכנים מאתנו. הם כמובן מתוכננים מאוד וחרוצים בהתאם. השוטרים שלהם גבוהים, עבים ומפחידים יותר, והדשא שלהם גדול וירוק בהרבה. קלישאות כמו "על הצד הטוב ביותר", "מה שלומך היום? מצוין!", "מה התוכניות שלכם לקיץ?", "כל כך טוב לראות אותכם", "שיהיה לך יום נפלא", "איך אני יכול לעזור לך?" הן אושיות תרבותיות שכיחות מאוד ומסבירות פנים.

ככה זה ודי התרגלנו: לא משנה כמה נתאמץ, לידם אנחנו - נוקשים, בלתי חייכניים (קודרים), נמוכים, הרבה פחות שאטניים, ציניים, חשדנים ו- נוטים לראות את המציאות (יחסית אליהם) כתופעה סופר כאוטית. במילים פשוטות האמריקאי הממוצע באזורינו יאבחן אותנו כאטרקציה אקזוטית עם חשד קל לחברות באירגון טרור (אם משה שוכח להתגלח איזה בוקר, הוא מיד מקבל חזות אירנית פר אקסלנס).
אבל מצד שני הרשו לי לצמצם את הזוית הכאוטית ולהרחיב בבהירה - כי דבר בסיסי בתכלית, משותף כל כך לישראלים ולאמריקאים, בעיקר כשחושבים עצמאות:
אכן! מקומו של מתקן המנגל או מכשיר הברביקיו! סמל השחרור והפנאי. חגיגת חופש וניצחון.

"מרינדה", "שיפודים","כנפיים", "צלעות", "עופות", "סטייקים", "נקניקיות"
הקירבה הרוחנית (והניפנופית) בין ישראל ואמריקה - לא הלכה לשום מקום,
היא קרובה ורייחנית כתמיד.
התמונה מ- commons.wikimedia

ברוב המוחלט של המקרים, גבר המשפחה, מתהדר בטריקים מיוחדים ומתייצב כתרנגול בנדיבות וסבלנות לא אופיינית לצד מנגלו, חמוש בכלי עזר מיוחדים, על מנת לספק ולהשביע את בני משפחתו ו/או את חבר מרעיו. ישראלי, עם או בלי כרס, יחף או בכפכפים, אמריקאי שרירי או וורדרד, עם נעלי ספורט וגרביים לבנים עד הברכיים או בסנדלי "טבע" (שלנו!), שניהם מנווטים בלאומיות חסונה, חגיגות משפחתיות או כלל ארציות דוגמת יום העצמאות.
בארץ יש אולי יותר נטייה להכנת בשר "על האש" בסגנון מפוייח ומעושן. על מרפסות מתקלפות בלב העיר, על גגות לוהטים בצמידות לדודי שמש, על איי תנועה צחיחים, במגרשי חניה, ביערות קרן קיימת בין מחטי אורנים, בשילוב ים וחול וכמובן בכנרת. פה בדרך כלל הבשר יהיה מושרה במירנדות קנויות ישר מהצנצנת עם טעמים בכל מיני שמות ידועים מראש, המתקן החשמלי או המגוזגז ינוח בביטחון על דק העץ במרפסת, על הדשא היותר ירוק, ביער עצי הענק לרחשי פכפוך מי נחל, או על שפת אגם צונן וכחול. חוץ מזה בעוד ישראל חובבים תכנים "למיטבי לכת" בסגנון "מעורב ירושלמי", פה אין מצב רבתי לאיברים פנימיים כמו "כבדי עוף", "לבבות", "ביז'", וכו' .... למרות שזה לא ניראה ככה (אם פשוט מסתכלים מסביב), אז מסתבר שלאמריקאים כן יש גבולות בנושא אוכל. אבל בגדול מדובר בהבדלים בטלים.

מנגל ישראלי - בין היתר שיפודי כבד ולבבות עוף.
(איברים פנימיים? לא בשביל הדוד סם)
הצילומים באדיבות pringle-guy

אבל הנה אנחנו, משפחה ישראלית 100% ללא דרכונים זרים, עם מבטא כבד ומראה ים תיכוני, נפלנו דווקא פה בין הכסאות - לא אמריקאים ולא ישראלים. זהות בבעיה ובעיה בזהות.
למה? כי המרפסת הסימפאטית שלנו היא אחת מהיחידות שלא איכלסה מעולם מכשיר מנגל (אפילו לא אחד גמדי) או מתקן ברביקיו במחיר שווה לכל נפש. את הפינה שתוכננה לכך מראש, עם השקע המוגן היטב מפני רטיבות תופסים בעצלתיים, דלי, מגב אמריקאי פודל שלא מנקה כלום, וכסאות מתקפלים שנוטים להחליד מרוב גשם.
זה חריג פה בכל רמה, כי מתוכננים וחרוצים, הם (האמריקאים) יודעים שאין מצב למגורי אדם ללא קיבוע מכשיר צלייה קרוב לכרית, במקום מאוורר, שיהיה מוכן ומזומן לביצועים, ויוכל להעניק תחושת שליטה ופנאי לאדם השב מיום עמלו. הם גם יודעים בדיוק מה הם יעשו בקיץ, של השנה הזו וברוב המקרים גם של השנה הבאה. אבל אנחנו? אנחנו לא מכאן - ואצלנו המציאות כאמור בדרך כלל, הרבה יותר כאוטית:
משה שלי, האהוב, למרות השם, שיש להודות - מעורר ציפיות, חסר כל רקע, הכשרה ו/או מוטיבציה לתפעל מנגל ולו זה הרעוע שעובד על נפנוף קרטון. "על האש" כרוך ביותר מדי פעולות טכניות, בלתי מעודנות, שומניות מדודות וקצובות בזמן. אין לו את זה. צפיה חטופה בתמונות הבאות, שמתעדות אותו לפני יציאה לריצה התלת שבועית שלו יכולות אולי לספק מושג כללי למה:

לא טיפוס עם קוד טבעי להכנת מנגל,
הצבריות והעוצמה מתרכזים אצלו בגבות.

ולמה שאני לא אשתלט על איזה ארגז מתכת שחור ואתאמן בצלייה לטובת זהות משפחתית מתוקנת?
אז לא. גם לכאוס צריך לשים גבולות, אם ניתן. אני לא הולכת לסבך את עצמי בבעיות זהות נוספות (עדתיות ולאומיות על חשבון מיגדריות) וגם ברור - "העשן", "הזיעה", "הדביקות".
בקיצור - עובדת היותנו בית אב ללא מנגל, מותירה אותנו חשופים רחמנא ליצלן, לאכילת אוכל מכובס גם ביום העצמאות. אני שוקלת ברצינות לחגוג את יום העצמאות הקרוב עם צ'ולנט סיום העונה - כי רוב הסיכויים שעדיין יהיה מזג אויר סגרירי כמו שצריך.
צ'ולנט לא נשמע מספיק ישראלי? או הס מלהזכיר - פחות תואם עצמאות ויותר משדר "גלותיות"?
טוב זה לא ממש קונפליקט כרגע, אנחנו בין כה ב"גולה" - ואם חושבים על זה, צ'ולנט זה בעצם סטייק עם תפוחי אדמה.

על המסת קרח במסך הקטן

ראיתי השבוע שני סרטים מצויינים. במקרה שניהם על אוטיזם. אני מרגישה צורך לשתף באינפורמציה על שני הסרטים הללו (שאני בספק אם כבר הגיעו לארץ), כי אני בטוחה שלמי שחי את הבעיה יום יום, הם יכולים להיות מקור להרבה תקווה וחוזק ולמי שלא (כמוני), הם עשויים להוות מקפצה צנועה מוסרית.

הסרט הראשון היה - Temple Grandin, סרט טלויזיה של HBO. סיפור אמיתי על חייה של דר' טמפל גרנדין, פרופסור למדעי בעלי החיים באוניברסיטת קולורדו. מסלול חיים מרתק של ילדה עם אוטיזם, שצלחה את בתי הספר ואת המסלול אקדמי בהצטיינות יתרה. תואר ראשון בפסיכולוגיה, שני ושלישי במדעי בעלי החיים. התפיסה החזותית יוצאת הדופן שלה, הביאה אותה לפתח עיצוב מהפכני של סביבות "הומניות" לגידול בקר. כיום כחצי מחוות הבקר בארצות הברית בנויות על פי המודל שפיתחה. כמו כן היא כתבה מספר ספרים בנושא אוטיזם והיא דמות מרכזית בהסברת הנושא לציבור הרחב.
את טמפל מגלמת השחקנית המופלאה קלייר דיינס במשחק מהפנט. נכון - אי אפשר כמעט שלא להיזכר ב"איש הגשם", שלכאורה גם הוא נוגע באוטיזם כנושא. בישירות בלתי פופולארית אודה, שאת "איש הגשם" לא אהבתי, בלשון המעטה. בנוסף, יחסי החיבה העמוקים שרכשתי לדסטין הופמן המיתולוגי מ"הבוגר" ירדו לטמיון כשצפיתי בו משחק ב"איש הגשם" את דמותו של "איש חמוד עם אוטיזם" ... משחק כל כך מתחנחן ודביק! בטח, מובן כמעט מאליו, שבין ארבעת פרסי האוסקר שהסרט גרף אחד מהם הוענק לדסטין הופמן על "השחקן הטוב ביותר". אמריקה.
בכל אופן לא מדובר בסרטים אחים. אין שום קרבה וטוב מאוד שכך.

Temple Grandin
"טמפל גרנדין"

... זה לא עוד "איש הגשם"

הסרט השני היה הסרט A Mother's Courage: Autism ("אומץ של אמא: אוטיזם"), סרט דוקומנטרי מ-2009, גם הוא של HBO (לצפיה בטרילר של הסרט לחצו כאן).
לומר את האמת - באותו ערב הייתי מותשת ובמצב לסרט קליל אבל לא היה שום היצע בתחום, אז פניתי "לדפדף" בסרטים הדוקומנטרים ושם מצאתי את הסרט הזה (האופציות האחרות היו סרטים דוקומנטרים על ספורט או פוליטיקה...). על פי התקציר הקצר - די נרתעתי מהרעיון של לצפות בסרט הזה. הנחתי שגם אם בסרט על טמפל גרנדין, שראיתי כמה ימים קודם לכן, הצליחו לוותר על פורנוגרפיות של סבל אישי ומשפחתי של האחר בסגנון מלודרמטי גס, זה לא אומר שלא יעשו זאת בסרט דקומונטרי שכותרתו מכילה גם את המילה "אומץ" וגם את המילה "אמא". אחרי הכל, פורנוגרפיות ריגשיות, נטולות כל כבוד או חמלה, הן תופעה כל כך נפוצה ומחליאה בעידן "הריאלטי". הצפי הריאלי שלי היה: חמש דקות צפיה בעינויים, כיבוי אורות ופרישה לשינה. אבל לא, זה ממש לא היה משהו כזה. זה היה סרט עדין, חכם וכל כך רגיש.
הסרט מספר על אמא לילד בן 10 , עם אוטיזם בדרגה חמורה (לא מדבר) מאיסלנד, שאחרי הרבה נסיונות טיפול שלא עזרו, נוסעת לארה"ב ולאירופה, כדי לחקור את התחום ולנסות להבין מה עומד מאחורי החור השחור הזה. קשה לראות, שמהבחינה הזו האמא המדהימה מאיסלנד, כך ניראה, מגיעה לארצות הברית ולאירופה, באמת כמו היישר מ"עידן הקרח". עולם חדש של אפשרויות טיפול נפתח בפניה. מדהים ומעורר השראה לראות את הפגישות שלה עם אנשים, אבות ואמהות (בעיקר אמהות) שקיבלו אבחנות שלא מותירות תקווה לשום תקשורת עתידית בינהם לבין ילדיהם, סרבו להאמין ופתחו שיטות טיפול בעצמם, שהיום עוזרות לאחרים. עצוב ולמעשה קורע לב, להבין מהסרט הזה שיש המון מה לעשות כדי להציל ילדים עם אוטיזם (מה שיותר מוקדם יותר ניתן להציל) מגורל של חיים בכלא של חוסר תקשורת עם הסביבה, אך מכל מיני סיבות, רק מעטים מגיעים לטיפולים האלו ולידע שנרכש בנושא. מי שנולדו עם אוטיזם יכולים בעזרת טיפול נכון, לפתח תקשורת עם הסביבה ואף לממש כישרונות חריגים (הרבה מעל הממוצע) בתחומים כמו מוסיקה, כלכלה, אומנות, תכנות ועוד. הלם - כי בהחלט - אפשרי להשתלב וזו הרי משאת נפש.

מאיסלנד, כמו מעידן הקרח
התמונה מ- wikimedia commons

הרגשתי ממוזלת שבאופן אקראי ראיתי את שני הסרטים האלו. מעבר לעובדה שנחשפתי לנושא שלא הכרתי - אולי זה הפך אותי בקצת לאדם טוב יותר. כי אין דבר יותר מנוכר (ואכזר) מבורות כלפי סבלו של האחר (ובמקרה האומלל הזה יש כל כך הרבה אחרים, ויש כל כך הרבה משפחותיהם ויש כל כך הרבה סבל).
לרגע הרגשתי סיפוק טכני מטופש, שראיתי את הסרטים במקרה ב"סדר הנכון" - הראשון הכיר לי את טמפל ג'רלדין שלא היה לי קודם מושג מיהי, והנה בשני הדוקומנטרי, הרי זה פלא בין היתר מופיעה טמפל ג'רלדין "האמיתית" בעצמה. עם חולצת סוסים רקומה ממש כמו קלייר דיינס בסרט עליה - מדברת, מסבירה, מרתקת ומטילה אור.
ברור ש"סדר נכון" זו אשליה, ענין שתופס לזמן קצר. רק אתמול התברר לי שאותה טמפל ג'רלדין "האמיתית" עם הסוסים והפרות, ביקרה פה באוניברסיטה ביוג'ין ונתנה הרצאות לפני חודש!
אז עוד לא היה לי מושג מי זו והיום זה כבר נרשם חזק כפיספוס, כי כשהניכור מתפוגג מתעורר הרצון לקירבה.

בנין במתנה

העולם, לפחות ביבשת הנידחת הזו בטוח שייך לצעירים ועוד יותר לאלו מבינהם העוסקים בספורט. אין סוף תקציבים ופינוקים זורמים כדי לתחזק את הגלדיאטורים המודרנים שמקריבים את גופם לספורט - ובעיקר אלו המספקים שעשועים לוהטים לצופים - דוגמת המתנגחים והנמחצים בספורט הפוטבול. איך שלא מסתכלים על פוטבול, מדובר בספורט שהוא אירוע מוחי.
טוב לא על זה באתי להקליד ולהתייפח כי הפעם מהתקציבים המתחזקים את תעשיית הבידור הספורטיבית הזו - גם אני נהנית - לא, לא ממראה רגליים, אחוריים, או פגיעות ראש - אלא ממראה זעיר - מראה עיניים, אסתטיקה של טבע דומם. החבר'ה האלו של הספורט באוניברסיטה בנו להם, או יותר נכון קיבלו מתנה, בנין כזה מדהים שאפילו קשישים בלתי אירובים כמוני יכולים לרוות ממנו קצת נחת!

John E. Jaqua Academic Center for Student Athletes, Eugene, Oregon

המרכז הלימודי לאתלטים סטודנטים על שם ג'ון אי ג'קווה, יוג'ין, אורגון.
המרכז - מתנה (תרומה) מפיל ופני נייט

הרבה פוליטיקה וגילגולי ענק כלכליים - תוך וחוץ אוניברסיטאים, כרוכים בבנין הזה כמו באיצטדיון הענק לכדורסל שנבנה בימים אלו בסמוך. נשיא חברת נייקי, פיל נייט, למד פה פעם ומאז שהתעשר הוא תורם ומבצר את הספורט ואת עתיד עסקיו דרך תמיכה והנצחת שמו בכמה שיותר מונומנטים (גם) באוניבסיטה של ימי נעוריו. הרבה אנשים פה שונאים את הבנין ומה שמתדלק אותם, זה שבין היתר - הוא כה זר מבחינה סגנונית - ומעמדית ביחס לשאר הבנינים שמסביבו וזה שמסרבים לחשוף את עלות פרויקט ואת שמו של האדם שעומד מאחורי תכנונו. ישנן שמועות שהמתכנן הוא פיל נייט בעצמו, על כל פנים, החברה שמוגדרת כזו שאחראית על העיצוב, Zimmer Gunsul Frasca Architects מסרבת לחשוף את שמו של האיש שרקם את הבנין ו/או לאמת את השמועה בטענה ש"פיל נייט הוא אדם מאוד פרטי" ... מה זה פרטי.....משק אוטרקי במדבר סהרה. (לחברה הזו אגב, זימר ושות', יש כמה וכמה פרויקטים יפיפיים - שווה להציץ בקישור).

אחד מבניני האוניברסיטה הטיפוסיים שבסמוך.

בקיצור מדובר בסוג התהליכים שמבוצעים ונסגרים על ידי החלונות הגבוהים והמאוד פרטיים על אף שמדובר בפרויקט ששתול בגוף ציבורי - האוניברסיטה. בירוקרטיות שמן הסתם עוקפות כל מסלול שהוא על פי הספר ושפרויקטים מקבילים של בניה נאלצים לחצות. ("מי אמר הולילנד??? ... תישפט על ריגול!!!")
נעזוב לרגע את כל הסמטוחה הזו, כי הבנין הזה, בפני עצמו פשוט מרתק, יהיה מי שיהיה שתיכנן אותו (ניחוש פרוע - בטח ההוא מהאוהל בא לזימר ושות', הביא איזה קשקוש על נייר ושלושה או יותר ארכיטקטים נפלאים עבדו חודשים ארוכים, ימים כלילות על תכנון הבנין. בטח שהם קיבלו בוחטה של כסף וגם תוספת מיוחדת כדי ששמם הפרטי לעולם לא יהיה חתום על הפרויקט).
אז המרכז הלימודי לאתלטים סטודנטים על שם ג'ון אי ג'קווה, נפתח בינואר 2010 .כל כולו זכוכית, והוא מקווקו בחוטי מתכת דקיקים שמרשתים אותו אורכית, סביב סביב. מים רבים זורמים על פני הרחבות השחורות שמקיפות אותו - מה שמשווה לו חזות סוריאליסטית מהפנטת.
מן הסתם פרויקט אמביציוזי שדרש ודורש, תכנון קפדני (מעבר למאמץ הארכיטקטוני), כי זו עשויה להיות פעולה מסובכת למדי להגמיש את האתלטים הללו למצב של סטודנטים עם ציוני "עובר", ויעיד על כך מקורבי, בדלתיים סגורות כמובן - כי ברוב המקרים מדובר בבבונים חזקים מאוד.

ביום, מבחוץ - קופסת זכוכית מעודנת על אגם מים

לטעמי זו יצירה אריכטקטונית שובת לב, אבל לא הייתי חותמת שכך יעידו בטיפול הפסיכולוגי שלהם, אלו שנאלצים לבלות שם יום יום כלומר: ה-ע-ו-ב-ד-י-ם ! למרות העובדה החיננית שהם בטח מקבלים נעלי נייקי חינם, הם בודאי לא מרופדים נפשית, מפני העובדה שכל כך הרבה משעות הערות שלהם, פרטיותם נרמסת (במקרה הטוב בשל אידאל יופי - ויש הרבה יופי!).

העובדים, המבקרים וכמובן האתלטים החסונים, משתקפים ומשוקפים מכל מקום בבנין הזה. אין מצב להתכנסות ו/או הסתרה - אלוהים רואה ובוחן אותך בכל מקום. זוהי אולי המחשה מטאפורית מעולה, להפעלת כוחה של חברת ענק כמו נייקי על הפועל הקטן שלה, גם אם הוא לא תושב העולם השלישי (ונייקי כבר עשתה לה שם כאלופה במתן תת תנאי העסקה במדינות כמו הודו, וייטנאם, תאילנד, ואינדונזיה).

בפנים - הקפטריה - "מי אמר שלהיות אתלט זה לא "קול"?
והאח הזו - לא גדולה - אבל נכון שמדהימה?

ביום אולי אפילו אלוהים יכול להתבלבל בין השתקפות לבין הדבר עצמו, אבל בלילה מדובר בוריאציה מועצמת של צילום רנטגן. צלליות הפועלים החרוצים, נגזרות שחור על גבי צהבהב בוהק, מול המחשב, בישיבת צוות חשובה, או סתם בוהים לעצמם ומחטטים באף, מחפשים מנוח.
את תמונות של המרכז בחושך - צילמתי בערך בשעה שבע וחצי בערב, יש להניח שהרבה מהפועלים כבר סיימו את עבודתם ופרשו למקום יותר מוגן, אולי לאחד בניני האוניברסיטה השכנים - שם הקירות עבים והחלונות קטנים וספורים.

אם חושבים עליהם רגע באופן אמפאתי ואיך אפשר שלא - אז באמת יופי שכבר אביב והימים התארכו (מחשיך בשבע), חושך מאוחר מאפשר לעכברונים הללו הרבה יותר שעות פרטיות ביום. כי בחורף זו מכה - ראיתי אותם בינואר ובפברואר, כשהחושך פלש מוקדם - בשעה ארבע - חמש, שעה שהרבה יותר אנשים עדיין עומלים על אתלטיקה מילולית. תאורת הפנים הזוהרת חשפה אותם והרבה יותר צלליות נאלצו לרקד מבעד לחוטים הדקיקים, בחוסר נוחות, ללא מקום מסתור וללא פסק זמן.

באויר הלילה, מיסתורין של סנה בוער וצלילי פכפוך מים.
בקומה השנייה ישיבת צוות אתלטית.

...תעשו לי טובה ואל תתרווחו לכם ככה בניחותא של ברי מזל, כי כשכמעט כולנו רשומים מרצוננו, לאיזה פיייסבוק מטופש - שבראשו עומד מן הסתם עוד מיליונר מגלומן, אז זו רק אשליה שלא כולנו כמו האתלטים של נייט, שבויים בכלוב חוטים שמחסל לנו את הפרטיות עד דק... ובפייסבוק אין אפילו יופי וגם שום שעון קיץ (או חורף) לא יעזור.

אלפי שנות אור קדימה

איך שהוכרז רשמית שהאביב החל - לא מפסיק לרדת גשם, הטמפרטורות ירדו, הגוון השולט הוא אפור ועל פסגות ההרים הרחוקים נערם שלג. ככה זה פה, הטבע פרובוקטיבי.

כל זה קורה מן הסתם די רחוק מנצרת העיר, למרות זאת אני לא מצליחה שלא להתרשם מאיך לקרוא להם? אחינו? בנינו? צאצאינו? - הנוצריים, שיודעים כיצד להפוך את סיפורי ישו הדי מייגעים, לאטרקציות ילדים קסומות.
זה כמובן מתחיל במכת המחץ הקריסטמסית - עם הולדתו של ישו. ממקמים עץ אשוח אמיתי, רענון ונושם עם פרווה ירוקת עד (שבמקרה של אורגון זה עץ ממטע עצי הקריסטמס של השכן), למשך כל דצמבר הקר, בסלון ליד האח, ומניחים מתחתיו כל פעם מתנה ארוזה היטב שמגיעה בדואר מאי שם - סבים וסבתות, דודים ודודות, חברים וחברות. עד ל-25 לחודש נערמות בתחתית העץ (ו- כמובן שמצטרפות גם המתנות של תושבי הבית), לא מעט קופסאות באריזות ססגוניות וזהבים ואז בבת אחת הוא נולד, ישו, בבוקר. אז פותחים את כל המתנות. יחד עם זה, ברקע מכרסמים עוגיות בצורת איש קטן (הג'ינג'ר ברד מן) בניחוח ג'ינג'ר וקינמון וגם אופים לו בית פסטורלי מאותו בצק, (שיהיה לו גם מקום לעץ ומתנות) מקשטים בסוכריות, ממש כמו הבית האמיתי שמקושט מבחוץ בכל מיני אורות קטנים וסודיים, איזה חלום!

רק נולד והנה שלושה וחצי חודשים אחר כך - קם לתחיה (נולד מחדש) - סערת רגשות נוספת שנחגגת בחג הפסחא הפסטלי. זמן מצוין ל"צייד ביצי פסחא", אירוע אביבי שהוזמנו לקחת בו חלק, אצל חברינו שגרים ביער.
כמו שנצרת רחוקה מכאן, ככה חברינו מהיער רחוקים מלהיות נוצרים דתיים או בכלל "נוצרים", אולי אפשר להגדיר אותם ביתר דיוק או פשטות כ"לא יהודים". הם אימצו את חגיגת הפסחא החיננית הזו וקישוט העץ והבית לכבוד קריסטמס רק אחרי שנולדה בתם אליזבת, די דומה ליחסים שלנו עם החגים. הילדים וגם אנחנו חוגגים את ההבדל.

הפסקה טאקטית בגשמים - אליזבת ופרי רצים עם סלסלות וצדים את ביצי פסחא
הצבעוניות שבתוכם חבויים שוקולדים בצורת ביצים או ארנבים או
מיניאטורות של אפרוחים פרוותיים בגוונים רכים של צהוב ותכלת.

שיאו של קסם

הפיצוח

בשבילי, המראה של פרי רץ ככה בקלילות על רקע ההרים עם סלסלה מצועצעת ביד, באורגון המיוערת היה בהחלט חזיון קסום, חיות אביבית ששיחררה מיידית, ארנב זיכרון שצף ועלה לנגד עיני (ונחירי) בבהירות, טבול בניחוח זבל עופות היישר מארכיון ילדותי:
מעברו השני של הגלוב די קרוב לנצרת, ולמעשה במאה הקודמת, בנהלל של שנת 1971, כשהייתי בת 4, צילמו לטלוויזיה סרט על המושב. בסרט שמתאר את חיי היום יום החקלאיים ומלווה בקריינות חיונית ואנרגטית במיוחד של רון בן ישי (עוד לפני הזמנים ששקל להתחפש לעז כדי לשדר מעיראק) רואים בין היתר, גם אותי עם סבתא שלי אוספות ביצים מהלול.

סבתא מרים ואני - נכנסות ללול ההודים

מתוך הסרט על נהלל (1971)

אני נשלחת להביא ביצה

הביצה מגיעה ליעדה
(סל מקש לא היה שורד את נחת זרועה של ביצת הודים)

תמונות מהמציאות שמאחורי הסרט הופיעו לנגד עיני כפעולת מיצמוץ. ריצודי שחור ולבן מאובקים התחלפו בגיבעת הפסחא הירוקה והרעננה של אנדרו ולואל. כמו מדובר באלפי שנות אור קדימה.
בהחלט! היתה תחושה של פלא, נס והיוולדות מחדש.
וישו? לא ראיתי, אבל שמעתי שהוא הגיע רחוק.

אהבת קרש

לפני כמה חודשים נכנסתי לאחת מחנויות הקראפטס (מלאכת יד/חומרי אומנויות), וראיתי שם קרש חיתוך עירום מעץ, שניראה כמו סימון של קרשי חיתוך "אמיתיים". בטח - היו שם גם קרשי עץ עבים, דשנים וכבדים אבל אני התאהבתי בפרופורציות המעודנות של המסמן. הרגשתי מיידית צורך קמאי לצייר עליו - משהו חיוני, צבעוני, מסביר פנים, מטבחי, בייתי, טבעי או שרירותי. רכשתי ערימה משכמותו וחזרתי נירגשת הבייתה.
התקשורת בין הקירשונים האלו וביני התלהטה כאמור ממבט ראשון - אני מאמינה שככה זה כשמתאהבים בפרופורציות, אין את כל הדילמות של הראש, את כל העכבות של ההורים, האחים, האחיות, השכנים והתת מודע הקולקטיבי.
כל המידות מצוינות וידועות והן על הכייף כייפק.
מה שהקרשים האלו ביקשו נתתי להם, בציור כמובן (כטיפוסים מסמנים, הם לא חובבי "הדבר האמיתי" - מגע עם איזה בצל סגול, מלפפון תוקפני או הס מלהזכיר חזה עוף חי, יכולים לסדוק אותם בשניות מרוב וולגריות חושית) - פרחים, ינשופים, ארנבים, ירקות, חתולים, ציפורים ודגים - בקיצור - גן חיות בוטני.

גן חיות בוטני - קרשי חיתוך מצוירים
1. ינשוף (פרחים) 2. ינשוף (כחול) 3. פומדרו (עגבניות)
4. ארנב 5. דגים 6. ציפור ביסטרו 7. ציפור ורודה
8. הליליות של גוגן 9. חתול לבן
(לחיצה על שם הקרש תפתח חלון עם תמונות שלו בגדול)

אחרי שמישהי הזמינה ממני את הקרש "ציפור ביסטרו", בתרגום לאיטלקית (Osteria), מתנה למחותנים האיטלקיים שלה לקריסטמס , חשבתי למה לא? איטליה סבבה, פסטה כל השנה - לא רק לקריסטמס ולא רק למחותנים - אז נתתי אותה בפומדרו ("עגבניות" באיטלקית). כי מה יותר הרמוני וחינני מעגבניות?
הקרש המיועד נרתע בהתחלה למשמע רעיון ה"עגבניה" (פוטנציאל ההשפרצה שלה הלחיץ אותו) אבל כשהבין שמדובר בבת זוג מסומנת, נירגע, גירגר ושמח.

פומדרו
לא עגבניות שמשפריצות

כך מתגלגלים הדברים ואהבתי מדלגת לה בין קרש לקרש. עד שמישהו חושק בהם, הם תלויים אצלנו בפינת האוכל שהיא גם המטבח וגם הסלון ושותפים בכל ארועי ותלאות היום יום. כל כך נינוחים וסימפטים, פשוט מתנה.

תלאות היום יום

קרש ועוד קרש - הקשה ועוד הקשה - דינג דונג! - שמתי לב שאנשים פה אוהבים מסרים מילולים שיהיו תלויים בקירבתם על הקיר (כמו "ביסטרו" ו"פומדרו" ואף מסרים יותר מדוברים), משהו שיתן איזשהי אורינטציה קיומית. מה זה המקום הזה? איפה אני? באיזה מצב רוח אני אמור להיות עכשיו? הגדרות ישירות שאדם פשוט זקוק להן, לא?
הלכתי על זה - אמריקה - זה נשמע לי כיוון סופר זעיר! "ברוכים הבאים", "בית", "שעת אמבטיה", ואפילו קיבלתי הזמנה זעירה ולא צפויה לאחד שיגיד - "ארוחת בוקר כל היום".

ברוכים הבאים

ארוחת בוקר כל היום

שעת אמבטיה

אני מודה - אני בתוך מסע התאהבות בעולם הקראפטס וזו אולי אחת מהפעולות הפמיניסטיות (אוקיי - בהתחשב בזה שאנחנו ב 2010, אז הפוסט-פוסט-פמיניסטיות) ביותר שעשיתי אי פעם. לא מדי גבר על גוף אישה וכן אלטרנטיבה בריאה ואיתנה לגאדג'טים, מסכים שטוחים וחוטיני.