לפעמים בננה זו רק בננה

בדרך כלל אני משתדלת לא לגעת בחומרי נפץ כאלו אבל בימים האחרונים כשאפילו כאן נהיה ממש חם (35 מעלות בצל), לא יכולתי יותר להתאפק. אני מתכוונת לבננות הקפואות של דיאנה שקרצו לעברי כבר כמה פעמים מבעד לויטרינות הבוהקות שבסופר. אתמול היה פשוט בלתי אפשרי לומר להן "לא". בדימוי שאינו משתמע לשתי פנים - הן מבטיחות נימוחות, קופים, אקזוטיקה, חושניות, סערת רגשות, סיפוק שכדרך הטבע, נופש וכל זה ביחד - סגור בקופסא חביבה, סטרילי.
החלטתי לנסות את דיאנה פעם ראשונה בקטן והושטתי יד למארז ה"בייביס" (תינוקות - Babies) - חצאי בננות קפואות ומצופות שוקולד (בניגוד לאחיותהן הבוגרות - הבננות המצופות בגודל מלא - Full Size).

הבננות של דיאנה.
חמש בננות קפואות מצופות בשוקולד מריר. הכל טבעי.
(מקסים הפטרן האתני הזה למעלה ולמטה, לא?)

כשבני גילי היו צעירים וחסרי מנוח ואני למדתי אומנות בבצלאל, איפה שכל אחד ניסה למגנט עם הדבר הבא, מישהי, שם בדוי יונית, הציגה קנבס ענק מרוח בגווני אפור. במבט ראשון היה ניראה שמדובר ביצירה מופשטת לחלוטין. במבט שני לא יכולת לפספס את המשפט האסטרטגי - "זין של כושי" שיונית רשמה בשחור, בגודל בינוני, מצד שמאל למטה.
זה ניראה לי אז, הדבר הנועז ביותר עלי אדמות עד כדי כך שבקושי הצלחתי להישיר מבט אל אותו אקריליק על בד. אומנם היה מוקדם מדי להבין אם היה מדובר "בדבר הבא" אך ללא ספק זה הסתבר כ"הדבר הנכון" והצליח בקלי קלות להעמיד דיון אינטקטואלי למהדרין ולמשך דקות ארוכות.
אבל פה זה אמריקה. הבננות של דיאנה, עסק חינני למדי על פי האתר, עושה זאת ללא תיווך ברומו של עולם וגם לכל הגילאים, עם קופים, כבר משנות השמונים. בכל זאת, אני תוהה אם יכול להיות שבנוסף להטסת שוק בגדי ונעלי מעצבים לשיאי מחירות חסרי שחר, מכירת סיורי שווא נוטפי קפיטליזם בעיר התפוח על פי התסריט הדלוח לתיירים, גם הויברטוריזציה של הסידרה המנוונת "סקס והעיר הגדולה" (שלא להזכיר את הסרט הנורא), הזניקו ושיחררו בנעימים ובלי כל הסברים מיותרים את הבננות השחומות והמקושתות, לפחות כדימוי.
על כל פנים בקופסאת הג'ונגל חיכו לנו בסבלנות וכמובטח חמישה חצאי בננה מצופים על מקל (כל אחד מנוילן בנפרד ובהיגיינה מירבית). באמת מאוד טעימות וגם עובדות כמו כלום- כבמטה קסם מקלות על עומס החום!
דיאנה עשית עבודה מצוינת! כמו שאומרים אצלכם כאן בניכר - "גרייט ג'וב" (! Great Job)

הבננה של דיאנה - קפואה ומצופה במערומיה.
טבע פראי ושוקולד, מי צריך יותר מזה?

רחמנא ליצלן, אחר כך עוד יבואו בדין ודברים עם דיאנה בנוגע להנצחת הפרימיטיבי, ניכוס האקזוטי והרעבת יבשת אפריקה.

בסתיו

אישה אחת גרה בתוך אבטיח ואשה אחרת התאהבה במטבח "החדש" שלה. השניה זאת אני. נדדתי כבר בין כמה וכמה מטבחים וצללתי אל תוך מספר לא מבוטל של התאהבויות בחיי והנה עכשיו שוב, בבית שברחוב פוטר אני שדודה לגמרי, עבד נרצע.
זהו מטבח אמריקאי ישן, אבל מאז שכף רגלי דרכה לראשונה על ריצפתו דמויית אריחי הקרמיקה (פי-וי-סי בעברית) - אני למטבחי ומטבחי לי. כמו שכבר טענו לא מעט גברים שעירים לפני - ניראה שמצאתי את מקומי. חד משמעית, זוהי צומת פמניסטית נוספת בחיי. אולי זה הטפטים הישנים והחינניים אולי ארונות ותיקרת העץ, אולי החלונות - אחד עם חממה פנימית לעציצים והשני מעוטר בוילון תחרה זול ואולי קולט האדים. בכל מקרה זו קומוניקציה משובחת שלא מוצאים כל יום, עד כדי כך שאני שוקלת למקם לי מיטה קטנה ליד המדיח, ללילות שהנפש מתבלבלת ובועטת. כי לפעמים כידוע, מטבח הוא חבר.


זה בעצם מה שהוביל אותי לרעיון המפגש. אני יודעת, זה לא רעיון מקורי שלי. דב אלבוים פגש את האבות כבר לפני כמה שנים טובות וג'ודי שיקגו כבר הזמינה 39 חברות קלאסיות לסעודה סימבולית במיצב שלה "ארוחת הערב" (The Dinner Party) ב- 1974. בתערוכת קבע ב מוזיאון ברוקלין, השולחן המונומנטלי והמשולש שהיא בנתה אז, עם אותן צלחות וגינליות עדיין מחכה.
וגם לי בא. ללא ספק משהו יותר סולידי, בלי איברים סמי-פנימיים, אולי אפילו אכין צמחוני. אבל כן, שתיים מן האורחות שהיא הזמינה גם אני מתכננת להזמין למטבח שלי. את וירג'יניה וולף - שאתמוגג לחלוטין אם לפני המתאבנים, תתן איזה קריאה של פרק מתוך "גברת דאלווי" ואת ג'ורג'יה אוקיף - שרק כשביקרתי בבית שלה באביקיו, ניו מקסיקו וראיתי את הציורים המקוריים שלה, לא בלוחות שנה או מפיות שמודפסות בסין אלא באמיתי במוזיאון ג'ורג'יה אוקיף בסנטה-פה הבנתי את המושג "סוף הדרך". גם הציורים וגם המקום.
אבל הכי בא לי שאליס מונרו תבוא. היא - אליס, בטוח תדע להעריך מטבח מתגמל שכזה, על כל המשתמע מכך - יחסים בין אשה לקערה, איכויות של חלב מוקצף, מדפים, וילונות, מאפה תפוחי אדמה עם רוזמרין וכו'. יש לה את זה.

לאחר שתסרוק איתי ביחד את כל הפינות ובתום קפה עם איזו נשנושית היא תספר על מאיפה היא הביאה את שני הסיפורים הממוטטים שלה - "תחנה בערבה" ו"הבתולה האלבנית" (מתוך הספר "סודות גלויים") אחר כך גם תרחיב קצת על הסיפור "בריחה" (מתוך הספר "בריחה"). גאונה האישה הזו.
ומה עם ג'ודי שיקאגו, רעיונאית המקור? - בכייף שתבוא גם, אף פעם לא מזיק לתגבר את הצוות היהודי ויש גם בית כנסת קרוב. אגב ג'ודי, בלי לחץ - אבל יהיה נחמד עם תביאי איתך איזו צלחת אירוטית מהארוחה ההיא, הן ממש מהממות ואני פשוט מטורפת על כלי קרמיקה.
כרגע המפגש מסומן לסתיו, כשהיופי פה בחוץ לא מותיר מקום לכשלונות. ברור שאזמין גם כמה חברות מהארץ. למה לא? שיקחו קצת אויר מהילדים ו/או העבודה ו/או הבן זוג ו/או הקפואים שבפריזר. זה יהיה נפלא! נחגוג ביחד את מקומנו החדש בפמיניזם בסגנון רטרו!

מעבר עם חלון

לחשתי לו באוזן - "אנחנו חייבים לנסוע לארץ הקיץ, למה לא באוגוסט? זה הרי חודש מכונן מבחינת לחות והפעם אני רוצה גם את מצדה וים המלח, בואך באר שבע". פניו קיבלו בשקט את אברהם אבינו. לרגעים ארוכים. זה יכול לבסס את העברית המקראית שלו לכדי תפארת נוספת, שנה הבאה הרי ילמד מקראית כקורס, מלוא הכף, ביססתי. גבותיו העבותות התחברו זו לזו עוד יותר מהרגיל ואחר כך אמר "כן".

הגעגועים, הגעגועים למכורה כרוכים בשלוש טיסות לכל צד במינימום.

בשנה שעברה, ממתינים לטיסת ההמשך
(שדה התעופה דה גול בפריס)

סקר חפוז ברשת מגלה שבאתרי ההזמנות, מחירי הטיסות מגיעים לשיא בשישי בערב וצונחים הכי נמוך בחמישי בבוקר. זה לא מפריע בינתיים לקמבן.
דייל גרמני מגיש שניצל וינאי, לצידה של פסטה מוקרמת בקופסת צינוק. או אולי באייר פראנס, דרך פריס. על הבוקר קרואסון בתוספת פטה אווזון ומעט קונפיטורה. לא לא כבד אווזון, מה פתאום? זו הרי התעללות לשמה! ...אז כמה צדפות ביין לבן במקום, כן ליד הקוראסון, למה לא? ומה לילד? "ארוחת ילדים", הביטוי הממגנט, שמאחוריו נקניקייה חומה, דמוית קרטון, עם קטשופ בשקיק ולחמניית ספוג.
יודעי דבר מספרים שבחניה אפילו לא מאוד ארוכה באמסטדרם אפשר לבקר במרכז העיר, רק חצי שעה נסיעה מהשדה, זה יכול להיות בונוס בונבוניירה. גם תמיד אומרים - קחו שאטל ואתם שם עם הפיש אנד צ'יפס, הצינגות וכל הבודג'ראס על התעלה או אם יש כמה שעות בניו יורק אז לסטארבאקס ולדונאטס. זה נכון, שאטלים יודעים את הדרך להרוויח עולם, אבל אם יש כמה שעות טובות בין לבין אני מעדיפה איזה מיטה ומקלחת אי שם במלון חסר זהות בשדה התעופה, להסניף את הפרשי הזמנים, למצות בקבוקוני שמפו צבעוניים (לפעמים יש גם קרם גוף בניחוח של איזה פרי), לשקוע בשינה ורק אחר כך לצאת להמשך, קלת כנף.
פעם גם חצינו דרך פרנקפורט, גרמניה. סופר חסכוני בזמנים אבל לא - "ז'טם איי לאב יו טרמינל". נעלו שם את כל מי שבחרו לישראל, בחדר אטום וחיפשו לכולם בלי יוצא מן הכלל בציציות. ברור שזה לוחץ על נקודות, הגרמנים האלו עושים את העבודה כמו שצריך והנשים קיבלו איזה קלגסית 200 קילו שלכדה בחריצים. בהחלט, זה היה הגיוני וגם מרגיע. אני זוכרת את זה מצוין, אז כל המערכות בגוף כבר היו צמאות לחלוף את הפסיפסים בבן גוריון ו/או לגלוש בנתיבי אילון.


"תזמין לנו מעבר עם חלון?" אני מעבירה אליו בטון מתפנק, "אני מקווה שיהיה", הוא עונה בעברית מודרנית, "אוגוסט זה עוד שבוע וחצי".

טאץ' של משוררת

טד, איש גדול, כבר שנה חמישית אחראי על דוכני האוכל בירידי הקיץ "אומנות ויין". עוד במאי, הוא הדריך אותם רובם סטודנטים שנה ראשונה באוניברסיטה, לקראת העונה התוססת.
"אתם לא מוכרים בדוכנים של האומנות או היין, את זה עושים האמנים והיקבנים בעצמם. אתם על האוכל, לאן שכולם מגיעים. אני בטח לא מחדש פה הרבה אבל מה שהולך היום זה מזללות עולם. אנשים אוהבים לראות קצת אומנות, לשתות כמה כוסות יין או בירה ובו זמנית מבלי לעלות על מטוס, לטעום איזה מאכל אקזוטי מארץ רחוקה". כשאמר את זה, הרגיש מנוסה ובקיא מאוד בתענוגות החיים.
אבל חלוקת העבודה לדוכנים עצמם לא היתה כל כך פשוטה. כי אז נכנס כל הענין האתני, וכל הקומפלקסים של - "למה אני במקסיקני, בגלל שהעור שלי טיפה כהה? הסבים שלי בכלל מבוליביה! נו בטח בשבילכם כולנו אותו הדבר". טד הזיע ברקות ונאנח, בינו לבין עצמו נזכר בחופשה שלו בקנקון, הוא לא סבל את כל הדבק התיירותי הזה, עם המוסיקה האיומה, המטריות בכוסות והלחות. האוכל דווקא היה לא רע אבל אשתו, ג'סיקה, חטפה שם קלקול קיבה נוראי ופשוט עשתה לו את המוות.
עכשיו בא לו סוני כולו קעקועים של נשרים, מול הפרצוף - "בגלל שיש לי עגילים מעצמות של חולדה באוזניים ובאף וקוקו, אתה תוקע אותי בבברביקיו האוסטרלי? עם כל דקורצית האננסים האלו שנוגחים כל הזמן בראש? אני רוצה למכור עוגות גזר בדוכן הטבעוני!". טד מכיר כבר שנים את אמא של סוני, נהגת האוטובוס של הילדים מבית הספר ברח' המקביל, כולם מכירים אותה, טיפוס יוצא דופן.... חבל שסוני לא מבין שהקטע האוסטרלי תפור עליו. טוב הוא עדיין ילד, שקוע עמוק בקטע אדיפלי ורואה את כל העולם דרך עוגות הגזר של אמא שלו שאחרי ההסעות לבית הספר ממחזרת קליפות של בצל ותפוחי אדמה ועושה מהן תרופה נגד גרדת תרנגולות.

הכי קול - ברביקיו אוסטרלי

סיבוכים כאלו הוא בדרך כלל ניקז לדוכן של הלימונדה (אם לא היה מדובר בטיפוסים גבוהים מדי, כמו סוני) או לדוכן של גלידת בן אנד ג'ריז - שווה לכל נפש, כמעט חסר זהות. לא יאמן, חשב לעצמו אנשים כל כך צעירים וכמה עכבות... "בסדר סוני, אני שם אותך בעוגות בתנאי שאתה מוציא את העצם הזאת מהאף".

הדוכן של הלימונדה.
מזכך.

הדוכן של העוגות הטבעוניות והאורגניות.

(בלי סוני, בדיוק כשבאתי לצלם הוא יצא להפסקה)

אין דוכן ישראלי. היווני השתלט על הפאלפל.

בשנה עם מזל מגיעים לחפש עבודה אנשים מארצות המקור עצמן, לא צעירים, בלי פרטנזיות ובעיות זהות. ככה קרה לו השנה עם בלנקה מפרו. איך שראה אותה כשבאה להדרכה הראשונה היה ברור לו שמדובר באוצר. זה לא רק שהיא יודעת לעבוד כמו חמור, היא גם בן אדם מיוחד, עם טאץ' של משוררת. על היום הראשון של היריד, היא הגיעה עם הצמה הארוכה שלה לדוכן, פרשה את האריגים מהבית על הדלפק, התישבה בכבדות בחזית הדוכן והקהל החל זורם בהמוניו.

טד אומר שיש לה טאץ' של משוררת.

הולך לא רע היריד השנה, אבל טד כבר מת להגיע לסוף השבוע הבא. לא יכול כבר לראות יותר את הדשא הזה של הפארק. בלנקה הזמינה אותו ("בטח, תביא גם את האשה והילדים") לאיזה סוף שבוע שנוח להם, היא רוצה להכין להם בננות מטוגנות וטמלס אמיתיים, לא כמו הג'אנק הזה שהם מוכרים פה לחובבי אומנות ויין. זה נשמע לו נהדר, אבל ג'סיקה בטח לא תרצה ללכת, היא אומנם מתה על אוכל אבל גם פוחדת אש ממאכלים של עמים אחרים.

אגדה אורבנית למתחילים

עם בן זוג בשם משה, הובלת חפצים ממקום למקום באמריקה, גם אם הרחק מניו יורק מקבלת מימד ארכיטיפי.
תמו ימי מגורינו בשיכוני המשפחות של האוניברסיטה ויאללה לחיים האמיתיים.
נסענו שלושתינו, לשכור את המשאית להעברה. 30 דולר ל-24 שעות ואנחנו מסודרים קומפלט לנייד את חפצינו הלאה, לביתנו הבא. בחניון של המשאיות להשכרה אורה ושמחה, על כל משאית מתנוסס בגאון שמה של אחת ממדינות הברית בתוספת ציור בסגנון פנטסטי. לא ביקשנו אבל קיבלנו משאית עם "מישיגן" וציור של פטריות סגולות. בענין הסגולות, קצת עברנו את הגיל והאמת הסולידית היא שאנחנו עוברים רק כמה בלוקים דרומה, לרח' פוטר.

הפטריות של מישיגן (שהן בעצם פטריה אחת ענקית)

ביום שלישי לפני שבועיים, בין הערביים, כשנסענו בפעם הראשונה לראות את הבית, היה קצת פתלתל להגיע אליו. היינו צריכים לנסוע דרך רחוב הארי ואז לעשות פרסה הפוכה לרח' פוטר. בין שני הרחובות עמד צעיר ממושקף עם מבט הזוי וחתם על ספרים בקצב שלא יאמן. תור ארוך של אנשים השתרך לעומתו. אם לא הייתי רואה את זה במו עיני, זה היה נשמע לי כמו אגדה אורבנית למתחילים, אבל כיוון שכן ראיתי הגבתי בהתלהבות.
אפרופו סיפורי הצלחה ומיקום, אם נכנסים לרח' פוטר מהצד השני, מזהים סופר מרקט גדול בשם "אלברטסון". בקלות כל כך מתבקשת אני שומעת את יותם, ארכיטקט ישראלי שגר כאן שני עשורים וכבר רכש לו עברית עם מבטא אמריקאי, מספר בחגיגיות מגונדרת שמקים הרשת, הוא במקור ישראלי מהקריות, שהיה מעורב בזמנו בהמצאת הדמות של "אלברט פירות". "מעורר קינאה", הוא בטח יגיד "אנשים חולמים בגדול ועושים את זה בענק" ימשיך ויכליל, כאילו שכולנו בקענו מאותה הביצה.
אך באופן גורף, הגעגועים לשורשים מגשימים את עצמם, כמו תמיד, בדרך ממש לא צפויה. השכן המזרחי של מעוננו החדש, שניראה מהסלון במלוא הדרו הוא הכותל המערבי של בית הכנסת החדש של העיר. "בית ישראל", שמו באמריקה. קיר גדול בגוון צהבהב מדברי, מאזכר את המולדת התנכית ומעטר בחמימות את הנוף. כשראיתי אותו נהיה לי רך בלב. יהיה קשה לעצור אותי מלהצמיד אליו כמה פתקים, אחת לזמן סביר.
מעבר דירה מסתבר ולא בפעם הראשונה, יכול לתת תחושה משכרת של קוסמופוליטיות, תוך זיקה מחודשת למקורות. חלון הזדמנויות, לרגע הכל אפשרי.

עוברים

אנחנו עוברים דירה.
אם מסתכלים על זה מהצד,
זה אומר עלינו המון.
ממש חושף את הפינות.
תביא עוד ארגזים,
ואל תשכח את העציץ של הרוזמרין.

תודה שהרגתם

פ ר ו ל ו ג

יתכן שזה החודש האחרון שלי כחברה בקבוצה היהודית "אטסי-חי" (Etsy Chai) שבאתר אטסי (etsy.com).
למי שלא מכיר, אטסי הוא אתר עצום, עם אין סוף "חנויות" של אנשים פרטיים שמוכרים בהן את יציר כפיהם. קרמיקה, עוגיות, תכשיטים, קולרים לכלבים, סוודרים, ויטראז'ים, מדבקות למכוניות וכו'. תחת קורת הגג החמימה הזו, נוצרות גם שפע של מיני התאגדויות (Teams) של מוכרים שמשהו מחבר את העשיה שלהם. למשל - קבוצה של מוכרים מאותה עיר, קבוצה של חובבי ינשופים, קבוצה של יוצרים למען כדור הארץ, קבוצה של אוהבי מלאכים, וכמובן שיש גם קבוצה יהודית, "אטסי-חי" שמה. הקבוצות (ה-Teams) אמורות לקדם את המכירות של חבריהן על ידי כל מיני מניפולציות, דחיפות, מבצעים ונידנודים במרחב האון לייני. לא חייבים להצטרף לקבוצה, אבל זה בהחלט נראה כמו צעד נכון (לפני טיסה לירח, כמובן) למי שיש לו שם חנות. אז הצטרפתי ל"אטסי-חי", לפני כמה חודשים. למה לא? אני מאה אחוז, פחות או יותר כשרה ויש באמתחתי לא מעט יודאיקות קלילות לעת מצוא.
אבל לאחרונה התעייפתי מחברות בקבוצה. כדי לתחזק את חברותי בה אני צריכה להיכנס לכל מיני צ'טים תפלים כמה פעמים בחודש ולהקליד בעליצות וחיוניות - מה שלום כולם?, שלומי מצוין, השמש זורחת, השמים כחולים, "גו אטסי-חי גו!" ("קדימה אטסי חי קדימה!"), להשתתף בפגישות (באחד מחדרי הפגישות המפוארים שאתר אטסי מספק) ועוד. בהתחלה זה ניראה כלום, אבל עם הזמן מרגישים שזה סוג של אנרגיה שבהחלט שוחק את המוח.
אז למה בעצם שלא אשוב להיות, כהרגלי מימים ימימה, זאבה בודדה בקניון הענק של החיים וגם של אטסי?

"קדימה אטסי-חי, קדימה!"

לא חלף זמן רב והרפיסות שלי החלה מורגשת. התחלתי לקבל כל מיני מיילים מאיימים מהמנהלת של "אטסי-חי", שמזהירים מפני גירוש קרוב מהקבוצה. זה כמובן, הצית לרגע את המאזניים המיותרים של רווח והפסד. ככה, משקללת לי, חשפתי את המובן מאליו: מאז שאני ב"אטסי-חי" עדיין לא נשפכו עלי מיליונים, אז מה בכל זאת הרווחתי מהחברות בה?.......אה כן, נזכרתי בנוסטלגיה, היא הצליחה לחשוף אותי, לפחות לתופעה אחת מעניינת ולא צפויה.
יום אחד ג'ודית גרין מניו יורק, שללא לאות רוקמת מפיות דרמטיות במיוחד, מחוטים עבים (לרוב בגווני תכלת ולבן עם המילה "חי" במרכזן) החלה פשוט להשתולל מרוב זעם בפורום הסגור של הקבוצה. כותרת ההודעה שלה בפורום הייתה "האם זה מעליב רק אותי ?????", בעצבים רופפים היא הפנתה את כולנו לחנות באטסי בשם Neat things ("אחלה דברים") עם קישורים לכרטיסי הברכה (הפרובוקטיבים שלה) לחגים היהודים.

כרטיס לפסח -
מקדימה:
"הפסח הזה, זכור את הדברים החשובים"
בפנים:
"כמו לשים דם על הדלת שלך"

Remember Important Things

עוד כרטיס לפסח:
מקדימה :
"למה אנחנו אוכלים רק מצות בפסח?
למה אנחנו אוכלים מרור בסדר שלנו?
למה אנחנו מטבילים את האוכל שלנו פעמיים הלילה?
למה אנחנו נשענים על כרית הלילה?"
בפנים:
"האם זה בגלל שאלוהים שונא אותנו?"

הפורום בער כמרקחה, והוחלט לדווח להנהלת אטסי על החנות מדנבר, קולרדו, שעושה ביהדות כבשלה.

א פ י ל ו ג

חברים טובים הזמינו אותנו לארוחת ערב לפני כמה זמן. באו עוד זוג חברים שלהם, טיפוסים קצת אנאלים סליחה, שלא הכרנו קודם. לא, אף אחד לא יהודי. בלי קשר לאתניות, לא היה חיבור ונושאי השיחה דישדשו בכבדות מאולצת במיוחד. כמו שקורה הרבה פעמים במצבים כאלו, במקום לנקוט בצעדים רציונאליים לשיפור המצב, היכולת לעשות את זה רק היטשטשה וככל שנקפו הדקות המדרון נהיה חלק יותר ויותר. כך קרה, שמשהו בהגיון הפנימי שמאפיין דרכים ללא מוצא גרם לי לספר את הסיפור על הכרטיסים של "אחלה דברים". בכוונה כנה לעורר ולהתעורר, האמנתי בכוחו של פלורליזם תרבותי שכזה לחולל שינוי באוירה. אבל זה היה כבר בזמן הקינוח כשהכל למעשה כבר היה אבוד. לורה הגישה את פאי הפקאן המצוין שלה, איך שרצית - עם או בלי גלידה וכולם הקשיבו לי בדריכות ובנימוס כשסיפרתי על הקבוצה היהודית, הפרומו לשערוריה המכורטסת ועד שהגעתי לעובי הקורה - הכרטיס שהכי פוצץ את הפורום של אטסי חי, הכרטיס שלהם לחנוכה: מקדימה, סולידי "חנוכה שמח", ובפנים - "תודה שהרגתם את ישו!"

Happy Hanukkah

קווין בעל הבית, איש גדול וחזק עם הומור הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש, התחיל לגעות בצחוק מתגלגל ורם במיוחד, הילדים נבהלו והזוג האורח שרק לפני כמה שנים בילה שנת שבתון רוויית זכרונות מתוקים באוניברסיטה העברית בירושלים (היא בחפירות והוא במגילות), כמעט נחנק ופלט בו זמנית את פאי הפקאן מרוב תדהמה, מבוכה ואי יכולת להכיל יותר את "האחר".
לקח כמה דקות וקיפלנו את עצמנו לאוטו.

* "אחלה דברים" היו אחלה והרשו לי לשים פה צילומים של הכרטיסים מהחנות שלהם.

ביום יומי

רייצ'ל, סיפרה ביוגה שהכלבה שלה סחבה לה את מכשיר השמיעה מהכיס לפני שבוע ואכלה אותו עד הפירור האחרון. הוטרינר היה צריך לשלוף לא פחות מעשרים ושבע חתיכות של טכנולוגיה זעירה מתוך ביטנה של החיה, בניתוח מתמשך. עכשיו היא בסדר. לא הייתי מאמינה אם לא הייתי שומעת. במו אוזניי.

בטלויזיה הציבורית בכל יום שבת בבוקר יש את התוכנית "אירופה של ריק סטיבס" (Rick Steves' Europe). סטיבס הוא אדם מאוד נקי וחייכן, שיער שטני עם שביל בצד ובמקור מאזור סיאטל. ריק, שבמובן מסוים, כמו ששם התוכנית שלו מבטיח, רכש לו את אירופה (הוא בעל חברה להדרכת טיולים ביבשת), ניראה בתוכנית מדלג בעליצות בין ארצותיה. מאביס את עצמו באוסטריה בזאכר טורטים, בצרפת ואיטליה בגבינות ירוקות וצהובות ופה ושם מניח רגל גם באתרי זיכרון או מוזיאונים הנוגעים לתקופה הנוצצת של מלחמות העולם. בסגנון התפעלות אמריקאי הוא לא מפסיק לספור ולדקלם בהתלהבות - כמה קברים יש בבית הקברות בנורמנדי, כמה מאות מדרגות יש בכל טירה שהוא מבקר בה או כמה שטיחים, ציורי קיר או מזלגות זהב יש בכל ארמון שהביקור בו ניראה מתיש כבר בטלויזיה. גורמה, טרגדיות מן העבר ותילי תילים של מספרים, ריק הוא להיט.

טירת שברני (Chateau de Cheverny), עמק הלואר
כמה צלחות עם ישבני טווס מצויירים יש בטירה, ריק?

כשמסיימים את הקנייה בסופר שאנחנו קונים בו ופונים אל הקופות לא ניתן לפספס את הקיר שממול שנקרא "גלריית הלב של מחוז ליין" (המחוז שאנחנו גרים בו). על הקיר תלויים בערך עשרים צילומים מקצועיים, רהוטים וממוסגרים של ילדים בגלאים שבין שנתיים לחמש עשרה שמחייכים הישר למצלמה. לפעמים מדובר בשניים שלושה ביחד, אחים ואחיות. מתחת לכל תמונה מסגרת אדומה נוספת, עם טקסט. הכותרת בכולן זהה: "אני מחפש משפחה לתמיד" (I'm looking for my forever family), אח"כ שם הילד, בן כמה הוא, ופיסקה או שתיים שמספרות עליו (עליה או עליהם) מה הוא אוהב לעשות וכו'. גם און ליין ניתן לראות את התמונות של הילדים האלו, באתר הארגון שמאחורי הגלריה, "משפחה לכל ילד".

אנשים באים לקניות, מחכים שהקופאית תסיים את תיקתוקיה, מנסים לנחש סכום ובינתיים לוטשים מבט בקיר ממול. אחרי שהחליקו את הכרטיס, ממש לפני היציאה הם חולפים קרוב לקיר. אז, אולי ייתפסו על איזו תמונה ויחליטו להיות משפחה אומנת.
בהתחלה זה עורר בי תדהמה והשתאות - איך ?? מה?? משווקים ילד בצרתו כמו חבילת גלידה? איפה הדיסקרטיות??
קצת אח"כ יצא לי לשמוע על זה מקרוב, זוג ללא ילדים שהכרתי קצת קודם, לא יכל לעמוד בפני תמונה של אחת מהילדות, בת שתיים עשרה. "העיניים שלה פשוט קראו לי מתוך התמונה", אמרה לי קוני בקול רועד ומלא שליחות. הם עשו את כל הבירוקטיות הסבוכות, ההדרכות, השיקולים וכמובן פינוי וסידור חדר. טונות של אנרגיה וכוונות מצוינות. בזמן חגיגי במיוחד, כשבוע לפני חג ההודיה היא עברה לגור איתם. אחרי שלושה חודשים, הקושי היה גדול מנשוא והחבילה התפרקה. עוד איך עצב גדול.
אבל בצד השמאלי של "גלרית הלב" יש גם כמה תמונות של כאלו שהלכו על זה וזה כן הצליח. הצילומים של ההורים החדשים עם הילדים האבודים ניראים כמו מתוך בנק תמונות של ה"משפחה המושלמת". אחת לכמה זמן, שיש עדכון אני עוצרת ליד התמונות עם הסוף הטוב, לקרוא במסגרות האדומות טקסט הרמוני. העטיפה מעט מלודרמטית אבל זה באמת מהחיים ומכווץ ישר בלב.