ככה זה מתחיל - עלי המייפל"זה הולך להיות כל כך צבעוני בקרוב, כמו פוסטר שאי אפשר לשמור...." , מה פתאום! היא לא מעונינת בשום תיעוד בורגני, אין בכלל על מה לדבר! היא לא הולכת ליבש אותם ולהדביק אותם אחר כך במחברת מבושמת. "זה רעיון כל כך פטרוני מצידך, דויד!"
כמה ענינה אותו השלכת אי שם ביבשות הצפוניות? כקליפת השום, כמו שאמרו חכמים ממנו. הוא לא אוהב שינויים וגם לא בנוי להשפיע. בכל זאת הרגיש דרמטי - כלומר חצוי בכל הנוגע לבת שבע.
*(למשל עלי ה Catalpa speciosa)
מתוך המילון - אובי וואן קאנובי ואבירי הג'דיי
עד אפס מקום 
ויש גם סטים לאספנים 
26 קמ' מרובע ועומק מקסימלי של 130 מ' (מקווה שהצלחתי להעתיק נכון את הפרטים היבשים מויקיפדיה). בכל מקרה ולא באמצעות ויקיפדיה אפשר לשוט בתוך האגם בין האיים הקטנים של סלעים ועצים ולזהות בין ההרים שמסביב פסגות מושלגות. זה נותן מושג ראלי על הגובה. 
האגם כאמור ענק ומימיו צוננים מאוד. בערך בסוף נובמבר כבר אי אפשר להגיע אליו, סוגרים את הכביש.
העצים והשיחים האלו ידעו ימים קפואים מאלו, עכשיו הם בטח אוספים כוחות, או שלחילופין כבר נשבר להם מהקיץ, מי יודע...
אסור להשיט בוולדן סירות מנוע והוא נחשב לאחד מהאגמים הנקיים ביותר בארה"ב (משיטי סירת המשוטים שלנו טוענים שהוא הנקי מכולם).
הכביש בחזרה הבייתה - עדיין לא מצב של מרוב דובים לא רואים את היער,
השראה ריחמית
ושבו בנים לגבולם / משה רחמוט
יוסי הררי, מומחה בעל שם עולמי לננוטכנולוגיה שב לארץ במסגרת התכנית להחזרת מוחות. הוא קיבל מעבדה, הוא ושבעת החוקרים הזוטרים שהביא אתו ביחד על המטוס מסטאנפורד, ישראלים כולם. המעבדה הוקמה בעלות של עשרים וחמישה מיליון דולר ועוד לפני שהתחילה לעבוד כבר הכניסה מאה מיליון דולר ממענקי מחקר.
יוסי חש את ליבו פועם בחוזקה כשעמד על הכביש ליד האוניברסיטה וקרא את הכתובת על השלט העצום שהתנוסס בפסגת הבניין הגבוה "המרכז לננוטכנולוגיה ומזעור.” למרבה הצער הוא לא ידע שהכביש הפך לדרך בין עירונית מאז שעזב את הארץ (בשנת 2004) והוא נדרס למוות על ידי שליח על קטנוע של "ח.לוין שליחויות", שאחרי שדרס אותו עוד צעק לו "מה אתה עומד באמצע הכביש, אידיוט!” זו הייתה המילה האחרונה ששמע בחייו.
מענקי המחקר בוטלו באחת ושבעת האסיסטנטים על משפחותיהם עמדו בפני שוקת שבורה. רק טיסה חזרה לקליפורניה, עבור כל השבט, תעלה רבע מיליון שקלים! סימה, אלמנתו של יוסי, ושלושת ילדיו, יובל, בנימין וגדעון איבדו ביום אחד אב וחבילת הטבות מפנקת. שר האוצר הביע צער אך הודיע שמדינת ישראל לא תוכל להאכיל שלושים פיות שאינם מכניסים מטבע זר.
אלא שאז אירע נס שגימד את האסון שקדם לו: הרופאים שטיפלו בפרופסור הררי הצליחו לשמר את הצד השמאלי באונה המצחית (lobus frontalis) שלו והחוקרים הצעירים השכילו לחבר אליה מקלדת מצד אחד ומדפסת מהצד השני. מעתה ואילך, יוסי הררי חזר להיות מועיל לעמו, לצוותו ולמשפחתו. למרות שהיה מת לחלוטין (גופו נקבר בבית העלמין ירקונים ביום שרבי במיוחד) ניתן היה להפנות אליו שאלות בהקלדה (רק לאחר שנוסחו באורח מתמטי, כראוי במדעי הטבע) והאונה הקטנה של הפרופסור (שהונחה בצלחת פטרי, על גבי שולחנו של המנוח) הייתה מוציאה תשובות אל המדפסת. את האונה הזינו צינורות חמצן שאף פינו ממנה פסולת ביעילות רבה. הרופאים העריכו שעם קצת מזל תוכל האונה להגיע לגיל הפנסיה (שאצל פרופסורים הוא, כזכור, שישים ושמונה).
העניינים נכנסו לשגרה. ילדיו של יוסי וילדיהם של עוזרי המחקר שלו התאקלמו בבתי הספר ובנות ובני הזוג שלהם מצאו לעצמם תעסוקה או תחביב. סימה מצאה לה משרה מלאה במחלקת משאבי אנוש של חברה להשמת עובדים אך עדיין הקפידה לבקר את האונה בכל יום חמישי ולהעמיד לידה מנה של פלאפל חתוכה, לזכר ימים עברו.
בחודשים הראשונים, סימה לא קלטה שמה ששרד מהפרופסור הוא רק חלק מסוים מאוד והייתה מנסה לשמור אותו מעודכן על הנעשה בעולמה. היא הייתה מקלידה שאלות כמו "שמעת שאימא של דורית נפטרה?” או "אני מתלבטת אם לרשום את גדעון לבית הספר הפתוח או לבית הספר הדמוקרטי, מה אתה חושב?” או "אתה מתגעגע לסטאנפורד?” החוקרים נאלצו להסביר לה שכל מה שנותר ממוחו של מר הררי הוא אך ורק החלקים המועילים, אלה המסוגלים לחשב חישובים ולהציע פיתוחים טכנולוגיים. “מילא,” ניחמה את עצמה, “יוסי אף פעם לא היה ממש טוב בדברים הרגשיים אבל לפחות הוא מביא הביתה משכורת נחמדה מאוד. יש גברים שאפילו את זה לא עושים.”
למרות שהבינה את המצב היא התעקשה לאפשר לה לקחת את האונה לסרט אחת לשבוע ואף עשתה לה ולו מנוי זוגי להיכל התרבות שנפתח קרוב לביתם. בכל פסח הייתה לוקחת אותו לארבעה לילות בטוסקנה. החוקרים במעבדה ציינו בסיפוק שהוא תמיד חזר מהחופשות אלה רגוע מאוד (גם העלה כמה גרמים במשקל) והתפוקה שלו אחרי פסח הייתה תמיד הגבוהה ביותר.
עם השנים נוספו ליוסי יכולות נוספות: סורק שחובר אליו איפשר לסרוק לתוכו מאמרים ולשמור אותו מעודכן בהתפתחויות שחלו בתחום הננוטכנולוגיה. בזכות Skype הוא יכל להשתתף בכנסים ברחבי העולם ומודם אלחוטי שחובר אליו בטכנולוגיית Bluetooth פטר את שותפיו מהצורך להקליד את השאלות וכעת יכלו לסמס שאלות מהסלולרי מכל מקום שבו הם נמצאים. את התשובות היה משדר בטוויטר לכל המנויים הרלוונטיים.
עוד בצעירותו נחשב הררי לעילוי אך הכל הסכימו שדווקא עכשיו, כשמלאו לו מעל חמישים וחמש ועשרים שנה לאחר מותו הפתאומי, הגיע לפסגת הקריירה שלו, הן מבחינת היקף הפרסומים והן מבחינת התחכום והחדשנות. גם העובדה שלא היו לו שום דעות, פוליטיות או אחרות, לא הזיקה. הוא נהנה מתמיכתם של פוליטיקאים מכל המפלגות הגדולות: הוא היה מופת לציונות ודוגמה לתרומה לביטחון ישראל. החרדים השתמשו בשמו בכל פעם שטענו נגד קביעת מוות מוקדמת מדי. השמאלנים הזכירו את עוזרת המחקר הערבייה שעבדה אתו כל אותן שנים. שרת התרבות כינתה אותו "גורם מאחד.” אפילו באקדמיה לא היו לו אויבים. הכתובת הייתה על הקיר: השנה, או לכל המאוחר בשנה הבאה, יזכה הררי בפרס ישראל.
פה אצלנו בניכר הירוק, איפה שהגשם לא מפסיק והכל עסיסי ושוקק - עצי רימון, עצי תמר (למען האמת כל הדקליים רבתי) ועצי זית פשוט מדירים את גזעם. לא מספיק מדבר וציה בשבילם.
אי אפשר לדבר על זה בלי לספר את הסיפור על סיגל. לפני שלוש שנים בערך ישבתי איתה על איזה סלט עתיר נבטים מקומיים והיא שפכה בפני את הלב.
- "את מבינה", אמרה בקול חלוש, "אני חיה פה כבר חמש עשרה שנה אין סופיות - בלי הבסיס, בלי המקורות שלי..."
- "מתגעגעת לקיבוץ?" שלחתי בחוסר רגישות.
- "לא, מה פתאום לקיבוץ? התכוונתי בלי הנוף הצרוב שלנו, בלי הברושים המאובקים, בלי שבעת המינים!" אמרה בעצב.
- "שבעת המינים?... חיטה, שעורה וכל אלו?"
- "כן כן, אני ממש נגמרת מזה... מקסימום מביאים לסופר אחת לשנה שאריות רימונים שחוקי שפיצים וחסרי צבע. ברור שיש גם זיתים דפוקים צפים במלא שמן ואורגנו ותמרים צמוקות על המשקל. אבל זה לא זה, זה סתם ביזוי של האמיתי. אז לפני כמה ימים פשוט נשברתי ובכיתי לספי - אני נחנקת פה! אני לא יכולה יותר! ...לשניה ניראה היה לי שהוא מבין ואז נחשי מה הוא עשה החוכמולג ?!!", גילגלה עיניים, "הזמין לי עץ תפוח כולל התפוחים ממטעי התפוחים השמנים שליד מאונט הוד ( Mt. Hood - הר הוד)", החליקה במבטא אמריקאי של ותיקים, "שהגיע במשאית צהובה - קומפלט עם גנן שרירי שלא הפסיק לחייך... את מכירה את האמריקאים הבלתי נסבלים האלו שמחייכים כל הזמן לא משנה מה?", עיוותה את פניה והדגימה חיוך מעושה, "אז ככה בלי להוריד את החיוך, תוך עשר דקות הבן אדם תקע את העץ מאחורי הבית וישר אחר כך פתח את המים והשפריץ עליו עם הצינור איזה חצי שעה, כמו ילד. ספי עמד מהצד השני, כל כך גאה בעצמו - "זה עץ תפוחי גאלה, הכי טובים! יסדר לך יופי את ראש השנה - זרק אלי". בלב בוער וקול רועד סיכמה - "כזה אידיוט! הוא-תמיד-היה-כזה-אידיוט!..." דמעות ניקוו בעיניה והיא קינחה בקול רם את אפה, אח"כ תלתה בי מבט מתחנן וזרקה: "אפילו שאת רק אומנית זעירה בטוח יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לעזור לי". בבירור הרגשתי איך הכתירה אותי בזר שיבולים דימיוני ואיך התנ"ך כולו רובץ עלינו ואצלנו עמוק בתוך הנשמות החילוניות שלנו - ישראלים אבודים בחו"ל. מדביק אותנו כמקשה אחת לסמלי בראשית ואחד אל השני. בבת אחת נחתה מלמעלה בלי אזהרה מוקדמת - כל ההיסטוריה, הרדיפות, הכנענים, היבוסים, איך לא - הפלישתים, בית המקדש שחרב ומובן מאליו - אדמת חלב ודבש, שבעת המינים, החמור בלעם והכינרת. אז מול דמעות תנין כאלו לכי תוכיחי שאין לך פוטושופ ושאת בעצמך לא מאוהבת בחשאי ברימונים כמו כל אם ואחות בישראל ושגם את לא רדופה בסינדרום שבעת המינים.
ידעתי שהיא צודקת - יכולתי לעזור לה. היו לי את הכלים להנפיק אותם לכאן ועכשיו באשליה די משכנעת.
איזו ברירה היתה לי? הבטחתי לעזור.
חדורת אמונה ורוח שליחות, ימים כלילות - ציירתי, ליטשתי, החלקתי, מדדתי, מסגרתי בעטורי מזמורים ואחרי כך וכך שלחתי לג'ף שידפיס כרטיסים על נייר מעולה בגוון לבן טבעי (בז'). הוספתי מעטפות וגם קלעתי בזכוכיות עגולות מגנטים.
שבעת המינים - סט של שמונה מגנטים (ציירתי לה שבעת מינים)
סט כרטיסי שנה טובה (ציירתי לה רימון)
את זה שספי, עזב בינתיים את סיגל לטובת איזה ישבן אמריקאי ("הגנן") והשאיר אחריו רק את עץ התפוח המפואר והצינור, אנחנו כמובן לא מזכירים - כל שנה כשסיגל מגיעה אלינו לביקור הקבוע, לפני החגים, מצוידת בסל תפוחים אדמדמים, זר של לבנדר, וורוד בלחיים. אחרי שהיא מניחה את הגאלים על השולחן, היא מתפנה לערום לעצמה עשרות כרטיסי שנה טובה וחג שמח ולארוז בשקיות אורגנזה מוזהבות מגנטים של שבעת המינים.
אני רחוקה מלהחשב הטיפוס המסורתי אבל בטח שאני נהנית לצפות בזה, מה זה אם לא נחת?
ומאז הענין הזה עם סיגל אני קשובה לקול היהודי. מאוד קשובה.
(* תודה לאסתי סגל - על הרעיון לכתוב פוסט על הסיפור שמאחורי כרטיסי הברכה שלי לחגים).
אצל מונטיפיורי בירושלים - חמוטל ביום נישואיהכמה הוא שונא את החגים. כל הארוחות האלו והנסיעות הלוך וחזור מההורים שלו להורים שלה (שלא מדברים אלה עם אלה מאז הריב על מופע הכלייזמרים בחתונה שלהם), הברברת על פוליטיקה והנידנודים החוזרים על ילד. היה מת לטוס דקה לפני החגים לאיזה חור בהודו ולחזור רק אחרי, עם ראש נקי. עוד בתיכון היה ידוע כמי שכינו אז "אסטרונאוט"- אחד שחייב להתנתק כדי להשאר שפוי ועוד השנה מכה כפולה: בערב החג הם אצל ההורים שלה שלא מסתפקים בפחות מראש של כבש על השולחן (זה אחד מהימים היחידים שבהם זיהה סוג של נחמה בעובדה שחזיר אינו חיה כשרה) בעוד שאצל ההורים שלו ולמרות שאבא שלו טיפוס בלתי נסבל, אמא שלו עושה טובה ושמה ממש בצד רק ראש של קרפיון פוזל.
תמיד מבקשים ממנה לאפות את החלה העגולה לערב החג, אומרים שיש לה מגע של קסם בכל הנוגע לשמרים ולסוכר ומאז שנישאו אפילו עוד יותר. בכל שבת או חג כשהמשפחה הקולנית שלה בוצעת בחלה שאפתה (היא יודעת להכין כל מיני סוגי חלות) ומתענגת על הטעם, אמא שלה, כבדת משקל, אף פעם לא מחמיצה וכל פעם מחדש מחמיאה ומעצבנת אותה בו זמנית, ב- "מאז שהיית כזו קטנה (מתכופפת לסמן קו דימיוני בגובה הבירכיים) ראו בלחיים שלך את הכשרון שאלוהים נתן לך, לקמח ולאפיה". היא לא סבלה את התאוריה התופחת הזו, אבל כן הרגישה ברת מזל. הכנת החלות זיכתה אותה בעוצמה ובשליטה מחושבת על השעון הביולוגי של המשפחה, אפילו שעוד אין להם ילדים.
עשרה תפוחים וצנצנת של ליטר דבש בטוח יעשו את העבודה. הוא ניסה להיזכר כמה קנה בשנה שעברה ולא הצליח. הדבר היחיד שזכר משנה שעברה, היה שבלילה שאחרי ארוחת החג פשוט הרגיש שהוא עומד להתפקע וזה שחמוטל ליקקה ממנו דבש אורגני לא ממש עזר למערכת הגזים בגופו להוריד פרופיל. בהפוך על הפוך, חמוטל ציחקקה כל הזמן ושחקה עד דק את הצירוף - "מסורת זו מסורת - חייבים!". עכשיו הצטמרר מהמילה "חייבים" וקנה רק חמישה גולדן דלישס ורבע ליטר יד מרדכי (פרחי בר, לא אורגני). אחרי ששילם, היה נדמה לו שכבר כאן מתחילה אצלו הצרבת שמלווה אותו קבוע, כל שנה, בין ראש השנה לשימחת תורה.
שנה טובה ומתוקה. היא לא פאתטית והוא לא אסיר עולם. השנה תסיים את התואר במשאבי אנוש (אולי אפילו תקבל מצטיינת) והוא - את חנוכה - אפילו אוהב ואחרי החגים - הבטיחו לו שיקבל רכב מהעבודה.
