איך הזהות הקולקטיבית כמו רוח פרצים פשוט נכנסת מאיפשהו. ככה התחיל הרומן הרציני שלי עם שלמה ארצי. כמו אצל הרבה ישראלים ששוהים בניכר, ככל שנקפו הימים הוא רק התעצם והתהדק. לפני שנה, כשהיינו בביקור בארץ, רכשתי בשדה התעופה (באיחור פרובינציאלי) את הדיסק והדי-וי-די של המופע המשותף שלו ושל שלום חנוך ומאז איך לומר, אפיים ארצה – השתטחתי סופית – איזה אריות שמאפירים היטב וגם הזמן – כל כך השביח.
אי שם בצפון הארץ בבסיס חיל האויר במשרד טייסת אפרורי, בין תיוק, הדפסה והגשת קפה, בהרמוניה עם רעמי המטוסים היינו מקשיבות בסוג של אירוניה קיומית לקסטה שזייפה בדייקנות את "כשאת נצמדת אל כתפי מטוס של קרב ממריא" (מתוך ‘נרקוד נשכח’). מיכל, עם זנב הסוס הפזיז מחיפה, שותפתי לסצינה, שהייתה גם חברתי הקרובה – סיפרה בריטואל חוזר שהיה לה ענין אמיתי עם שלמה ארצי, לפני הצבא, כשמילצרה במסעדה בעין הוד. בכל פעם שהאזנו הוסיפה עוד כמה פרטים ולחישות, פקחה עיניים גדולות וסיימה בחיוך תמים. השמים אז היו נורא קרובים.
ברור שלא היה מצב שהיינו מפספסות את "גבר הולך לאיבוד", עם הפסינתור הגאוני בהתחלה והמשפט הטוטאלי ללב כל נערה – "יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב". תחביר מילים מעט מעורפל שהביא עלי בהמשך (ולפי עדותן של כמה מחברותיי הטובות ביותר – גם עליהן) לא מעט פנטזיות וקטסטרופות אמיתיות ממין זכר – נתפסנו והתאהבנו בטיפוסים בסגנון הגבר החדש, עם התנהגויות רגשיות מהזן הגבולי ופירשנו בתשוקה שפשוט מדובר ב"דרכים משונות" של אביר איכותי וחד פעמי – "לומר לך שהוא אוהב" (למרות שבינינו, לרובם אפילו לא הייתה מרפסת…). הייתי בפירוש מגזימה ומכלילה: על בסיס המשפט הרך הזה התרחש בקרבנו מיני משבר דורי.
בטח שהגיע בהמשך המרד ואיתו גם הנקמה החמצמצה – "שלמה ארצי? פחחחחחחחח… איכס!". אלו היו שנות השנינה המחודדות. עירית לינור הובילה ב"חדשות" טינה אימתנית. ברזל מלובן. טורי מילים שלה ולא נשאר מרב החובל המוסיקלי אפילו פן אחד אותנטי. באחת, הוא החוויר והרתיע כאידרת דג רקק. חברותיי ואני, אז סטודנטיות צעירות ונימרצות, חיבקנו את עירית והצדענו לה מה לעשות, קבוע. לא הרבה מים זרמו בירדן, בטח מעט, אבל כך וכך קובים – כן וכל זה כבר היסטוריה מאובקת – התחכום, עירית ו"חדשות".
לפני כמה חודשים, כשהאיי-פוד (עדיין אין מילה בעברית לחמוד הזה?) שלי היה על סף סירוב לנגן שוב את "שינויי מזג האויר" שלא לדבר על "ירח" ובודאי שגם את "גבר הולך לאיבוד" הנוסטלגי, הוא בפשטות הופיע בחלומי. שלמה ארצי האיש והאגדה. נפגשנו ככה לילית לאיזה פטפוט חפוז. הוא היה מקסים, ממש כמו בבונוסים של הדי-וי-דיאים. חם, רגיש, אינטיליגנטי, לב ענק. למרבה ההקלה הספקתי להתוודות ולהתנצל על שנות השחיטה לפני שהתפוגג באפלה וזרק בפשטות – "אם את מגיעה לארץ בקיץ, תני קפיצה לקיסריה, הכרטיסים עלי ואחרי ההופעה נוכל לשבת לאיזה דרינק על הים, נקשיב ביחד לרוח".
התמוגגתי מאושר וחסומת מילים הנהנתי – בטח שלמה! מאיפה באת לי, אחי? בדיוק בזמן! אחר כך פרפרתי ונכנעתי לרגע, דמעה ואחותה הציפו והחליקו.
אחרי שהתעשתתי, כפלתי בחלום: גם יסביר לי את קומפלקס נעורי, וגם האזנה לרוח! איזה איש השלמה זה!
אז שבת, רבע לתשע, התיצבתי בקיסריה כמו שעון שוויצרי עם ענני לחות חגיגיים. תחושה רומית מתוקה עמדה באוויר. האמפי עד אפס מקום. האנרגיות משובחות.
"שינויי מזג האוויר" ו"במטוס סילון"(רק עם דיילת וענן)
כמו כלום זה היה שקוף – אני לארצי וארצי לי. הוא שאג במזמורים, התיר בקשרים, פתח בנופרים, ערבב בלבבות ושם את הכל מחדש במקום טוב יותר. ברור לי שזה לא יהיה מקורי או אובייקטיבי (עם היחס האישי, הדרינק והרוח) מצידי לומר את זה, אבל בכל זאת, גבירותי ורבותיי, חייבת להקליד את זה פיקסל על גבי מסך: יש לנו אוצר!
