כן, זו אני האישה הלבנבנה שמסתכלת ישר אליכם. ממש התלבטתי אם לשים את התמונה הזו דווקא - כי לא רואים בה שום באגט, מצד שני - בתמונות האחרות שלי מהזמן האחרון, האור לא נופל בצורה כל כך רכה ומושלמת כמו כאן. חוץ מזה, פה רואים את ארבעתינו (כל הצוות - פאולה, אלן, ז'אן-לואי ואני). אוקיי, עוד הבהרה בקשר לתמונה הזאת - זה לא מה שרובכם ודאי חושבים. אני יודעת שכבר בנו עליה תילי תילים של פרשנויות, פתחו על גבי החשוף מול לבושם החורפי והמחוייט של אלן וז'אן-לואי קורסים שלמים בתולדות האומנות, אחר כך שבו ונפנפו מולי במחאות על הפקרות, פריצות וניצול ולבסוף הלא יאמן - עברו כל גבול - ניסחו שילוב בזוי ושילחו בי את - "אומנות הפיתוי"! בשינאה ובנחישות התחילו למכור טריקים על חשבוני, עלאק עם ביסוסים היסטורים - החל מטריפת התפוח ויחסי עם זוחלים וכלה בשיווק המהות שלי ושל אחיותי כמין החלש והיפה. פאולה תמיד אומרת שזו קונספירציה פטריאכלית. אני נוטה להסכים ולהוסיף - גם שיכרון כוח של הרע במיעוטו. בחיי שכמעט הוציאו לנו את החשק - זה הפך להיות קרב כמעט אבוד, על כיצד לאכול את הבאגט ולהשאיר אותו שלם. לכן פתחתי את ה'מרכז לאומנות הבאגט', כי אני בפירוש דוגלת באמירת "כן" לבאגט איכותי. קיראו לי צדקנית, אבל בשביל ריקמה או גובלן מחוטים אמיתיים, אני מוכנה למכור את מזמרת הוורדים שלי. למזלי לא הייתי צריכה לעשות את זה. פאולה שבנוסף לשאר מעלותיה היא גם אמנית מחט מלידה, הכינה לי הפתעה ורקמה על בד גדול (מטר על שמונים!) את "כן לבאגט" שחיברנו ביחד. מיסגרנו אותו אצל פייר ממול והוא תלוי מהיום ממש בכניסה של המרכז, כך שאי אפשר יהיה לפספס:
"כן" - כשיש מזג אויר טוב ואפשר לצאת לפיקניק - שיארוז בסל מפה משובצת, טעם וריח, חוש אסתטי. כשנוח לי להישיר מבט. כשלא ממחפשים בי כפתורים או מטיחים בי סררה או מבוכה (יחי הקימורים). כשיש לאייל הצפון משהו טוב להגיד לי. כשהוא מעניין, נדיב והכי חשוב משעשע. אוי כמה אני אוהבת לצחוק!
טלפון. מי זה? מריל כהן מהנשיונל גאוגרפיק. אחרי כמה דברי מתיקה הוא רוצה שאמכור לו את הצילומים של הכרובים הצבעוניים. תני מחיר ואנחנו קונים. זה מתאים לנו בול לגיליון של פוסט חגים. אנשים נוטים אז להכנס לדיפרסיה וזה, איך לומר? משובב, מרענן, אופטימי. הוא גם יהודי, בטח אבל צריך להתחשב ברוב הקהל שלהם שחוגג את קריסטמס. בפברואר-מרץ אנשים סחוטים מהקטע של המתנות, המחנק המשפחתי וזימרתו המתקתקה של פרנק סינטרה בכל מקום וזקוקים לאיזו עדנה סימפאטית ונייטרלית של אחרי.
מריל לא מבין שצילומי הכרובים שלי זה לא מטבע עובר לסוחר. לא הכל ענין של תעריף. לא ברגע פיתחתי את הקשר המיוחד איתם - זה תהליך של שנים, נשמה (לפעמים יתרה), מיץ פנימי והכי קריטי: זה לא הולך בלי טקסט. לפחות תשע מאות מילה. לא יודעת בדיוק מה - מתכונים, תולדות משפחת המצליבים באזור או איזשהי ואריאציה מנטאלית אחרת. זו חבילה אחת. אני לא טיפוס בלי אידיאולוגיה ולא קונים אותי בפרסום של קולוניאליזם ארוז בכריכה רכה וצהובה. אם הוא רוצה כרובים צבעוניים בלי אתיקה שילך לחפש אצל ג'ורג' ופטרישה ממול, הם מכרסמים ומשווקים אותם לפי קילו. מריל לא נבהל, הוא מסכים. הוא יפרסם כל טקסט רק יש לו בקשה קטנה. שלא אכנס באחורית של ירקות אחרים או צלמים אחרים ואף מילה על מלאכת עיבוד הצילומים בפוטושופ שהם חורשים בה יומם ולילה - גם בחומרי "תיעוד" של שבטים נכחדים באפריקה, גולגלות בגבול סעודיה, הפארק הלאומי יוסימטי או פסיפסים ביזנטיים בישראל. שלא אעשה לו את זה קשה מדי, כמו בפעם שעברה הוא מזכיר לי, עם הצילומים של החרגולים. אני זוכרת. הוא לא אהב שכתבתי שהם חיה פרהיסטורית. ממש שערוריה! ולמה? כי אצל האמריקאים זה הגדרה ששמורה לדינוזאורים. (על חרגולים ספילברג לא התיישב, אז מה לעשות זה לא מוכר). בסדר אני מבטיחה. בין כה כבר אין לי כוח לזה. כמה אפשר? אני מנסה לענין אותו בביטוי העברי "ראש כרוב" - המוח שלי כבר רץ קדימה עם המניפסט שאצמיד לתמונות אבל הוא מתעקש לסיים את השיחה לפי כללי הנימוס שבין אדם חשוב לחובב הרגעי, הדיגיטלי. הוא שואל אותי מה קורה בישראל ואם המשפחה שלי בסדר, אחרי השריפה בכרמל. ממה שהוא קרא זה נשמע נורא. אני מודה לו על ההתעניינות והוא מחזיר לי את טעמו בפוליטיקה. הוא דווקא מחבב מאוד את בינמין נתניהו (ראה אותו פעם בהרצאה בבוסטון, מאוד התרשם) אבל מבין שהישראלים לא כל כך. מה הם מעדיפים את לבני? הוא מבטא את שמה בכבדות ומנסה לברר את דעתי כדי שיוכל לשלוף אותה בשיחת שמאל-טוק עתידית עם מישהו אחר. אין בעיה, אשלח לו את הכל בערך עוד שבועיים אני מבטיחה וסוגרת את הטלפון. עננה שהייתה שם קודם התפזרה. מריל בניו יורק ואני באורגון. מזרח ומערב. באורגון מגדלים שמונים אחוז מהעצי הקריסטמס שייצרכו האמריקאים לכבוד חג המולד. בניו יורק חוגגים בפסטיבל אורות גרנדיוזי (ויש המכנים אותו "אלוהי"). יתכן שגם מריל, למרות החיבה לביבי - לוקה כמוני, בסינדרום קינאת העץ וחומד כרובי נוי כתחליף.
פלאי הטכנולוגיה מארחים את גלגלוני מזג האוויר. עושים סלטות הפוכות. עוד יום חגיגי, אך השחף (...אם יש צורך להזכיר ולסייג), הוא לא "עוד ציפור".
הוא עוף חסון, אומנם לא עור של פיל אבל כן - גשם ורוח קטנים עליו ויחד עם זאת, תמיד אבל תמיד מקפיד על לבוש אלגנטי, גם כשחובטות באגרסיביות הסופות והסערות הימיות.
אפשר להתעקש ולתפוס אותו כיצור פסטורלי, או - להשלים עם המכלול ולצפות בו מככב בסרט אימה. אין בעיה, יש זמן - היפכו בזה. היפכו ועוד פעם היפכו. בסוף זה נהיר: בלהקה, בזוגות או בבודדים מדובר ביופי שיש בו הימור.
אחרי כך וכך משקעים שמתנפצים על הגלים ועל הסלעים השחורים, אין דבר כזה - "סתם רגע של ביחד" וגם אין שום טעם בשיחות שווא. (על כאילו מה? על כך שאין הרבה דגים בים? על העובדה הדחוקה שהאוקינוס הוא המייצג הרשמי של עולם הרגש והתת-ידוע?) באמת יפה - איך שמתקיימת על החוף הסכמת פה אחד. אז למה הזעם העצור? למה הפרצופים?
...בכלל לא! כל כך רחוק מזה...! לא מדובר בהתבדלות, סלידה או אי-נחמדות, זו פשוט תרבות אחרת. זה כמו... איך הולך המשפט הזה? "...גרגר חי אינו אלא תבנית נוף מולדתו". ולא, לא מומלץ לבלבל בין יונת שלום לסתם ציפור לבנה. "נו טוב..." בינינו, לא לענין ה"טוב שמוב" ("הנובאמת" הזה), מושקעים המון מאמצים כדי לא לבלבל או לתעתע!
באמת סליחה. (ההתנצלות מתקבלת, דף חדש נפתח). "תסתכלו על עצמכם ותראו אותנו", אמרו אלו לאלו, אך למרות זאת, עדיין - לא נוצר דיאלוג. "לנו יש מכוניות (ביפ, ביפ) ולכם כנפיים." "לנו יש מקור כתום (ציף, ציף) ולכם שפה משתרבבת." או-הו! "הי, הי, אין צורך להרים את הקול, אנחנו כאן למטרות פיוס." "אז אולי נקרא לו ונשמע ?" ביחסי כוחות כאלו יש להודות, זאת לחלוטין המסקנה המתבקשת, כלומר השפויה. ...אז איפה הוא כשצריך אותו?...
מייפלטון (Mapelton), אורגון - יש מקום כזה. מבודד, בהרים, קרוב לאוקיינוס. מריאן כבר שם משנת שמונים ואחת (פשוט יצאה מכלל תיפקוד) ולורן הגיעה, מיד אחרי ההתפרצות האיומה שהייתה לה בחג הודיה, שנה לאחר מכן. באמת לא נעים להיזכר, איך שמזגה מעט מהנוזל האדמדם (רוטב החמוציות שאמא שלה הכינה בעצמה) על נתחי ההודו הדקים שבוב פרס לה ואז, בבת אחת - דמעות מילאו את עיניה ונשרו בהמוניהן ישר לתוך הצלחת. סמוקת לחיים, חטפה את הסכין הגדולה מבוב (שעדיין המשיך במלאכת הפריסה מהציפור לאחרים) וזעקה באומללות קורעת לב: "שצ'רלי יסביר לי למה! אני רוצה שצ'רלי יסביר לי למה!". כולם ידעו לאיזה צ'רלי היא התכוונה. שמעו עליו ממנה כבר מיליון פעם. זה היה צ'רלי טאונסנד, שאת דמותו גילם השחקן ג'ון פורסייט (ששיחק בהמשך את בלייק קרינגטון בסדרה המכוננת "שושלת"!). הוא כיכב בסיפור ההצלחה הזה כסרסור בלשי שתמיד צולם מהגב ונתן הוראות בטלפון - ל"מלאכיות שלו". למרות ש"השם" שלו היה תקוע כמו גדול בשם של הסידרה ("המלאכיות של צ'רלי"), סביר להניח אישררו בלב כולם כאחד, שהעלאתה או הורדתה של הסידרה הלוהטת, לא היתה מותנת בגחמותיו. בני משפחתה האוהבים של לורן, ידעו שדברים אצלה שינו מסלול, לא מאתמול - אבל כן מאז שהסדרה עלתה לשידור, לפני כחמש-שש שנים. אבל הפעם הזאת, עם הסכין הענקית, היתה נוראית ומטלטלת - בערב החג לחטוף את זה ככה בפרצוף.... ברור שכל סוף השבוע המשפחתי הזה של החג שהיה אמור להיות מענג ומרגיע, הלך קאפוט אך מעבר לכך, היה ברור שחייבים למצוא לה מהר ככל האפשר, מקום שיוכל לתת מענה ומרפא לתיסמונת הקשה שאחזה בה או בשפה המקצועית - ל"סינדרום המלאכיות של צ'רלי".
הפתיח של הסדרה "המלאכיות של צ'רלי"
לורן פשוט התאהבה בדמות של ג'יל מונרו שגולמה על ידי פארה פוסט (תופעה די נורמלית בשנים ההן - מי יכל לעמוד בפני היופי הזה? החיוך המושלם, עיני התכלת הרכות...). לפני שנחשפה לסידרה, כבר סיימה שנה שניה בקולג' הירוק סמוך לשיקגו (קרוב לבית) אבל עדיין לא מצאה את עצמה. צפיה בחמשת הפרקים הראשונים של "המלאכיות של צ'רלי" - חוללה בה מהפך שהיה קשה לפספס - היא התחילה להתנדב המון שעות במשטרה, חזרה לשחק טניס בכפיתיות וצבעה את השיער ב"בלונד גוונים". כל בוקר עמדה מול המראה עם הפן איזה חצי שעה עד שהצליח להפיק את הגלים ההפוכים והקופצניים לשני הצדדים בדיוק כמו שצריך. פחות או יותר באותו זמן, בחוף המערבי, בקולג' חמים יותר בארווין, קליפורניה, מריאן התמגנטה אל הדמות של סברינה דאנקן (השחקנית קייט ג'קסון). מבחורה ג'ינג'ית עם נמשים ומבט חולמני הפכה את עצמה להעתק של המלאכית סברינה - נרשמה לקורס רכיבה על סוסים ולקורס ירי וצליפה, הורידה שישה קילו, צבעה לחום כהה וגזרה את השיער בתספורת קארה-כלב עם שביל חריף באמצע. כמובן שלכל הבון-טון הזה שתיהן הקפידו להוסיף את שפת הגוף, שפת הפנים ואופן הדיבור של הכוכבות. אצל לורן בלטה הג'סטה של ניעור השיער תוך כדי הנפת הראש לאחור והחיוך של פרסומות למשחות שיניים ואצל מריאן - המבט הנוקב - מן מירכוז נשרי כזה שלווה בהתנהלות אתלטית. לומר את האמת? זה היה שידרוג לא רע בשבילן - נתן להם כיוון מנצח בעניני אופנה, שיק ומשמעות - ובגיל הזה מי צריך יותר? אבל המכה חבטה בעוצמה כשהסידרה ירדה. זה לא קרה בבת אחת, אלא בהדרגה. לאחר ששלושת המלאכיות המקוריות (פארה פוסט, קייט ג'קסון וג'קלין סמית') נטשו בזו אחר זו והוחלפו בשחקניות אחרות לתוך אותה התבנית מול אותו צ'רלי ועל אותו הסט. זה כבר לא היה זה. ככה שיחקו באכזריות ברגשותיהם השבריריים של מעריצי הסידרה, הרבה יותר גרוע מלחתוך הכל חד וחלק. זה היה כמו לקבור אדם חי.
בני המשפחות - אלו משיקגו ובודאי אלו מקליפורניה - ידעו היטב, שלכל התמכרות או התרופפות נפשית ולו מהסוג האיזוטרי ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ישנה כתובת ומקלט (אי שם באחת מהמדינות המאוחדות), כלומר קליניקה בתשלום שלא כלול בביטוח הרפואי. אלו ממזרח ואלו ממערב - חשבו, חיפשו ומצאו את "כפר המלאכים" (Angels' Village) שבמערב מדינת אורגון. באמת שאפשר להתבלבל - מקום שהוא כמו גן עדן! על גדות הנהר ועם צוות עובדים מקסים! מזל שהמשפחות שלהן יכלו לממן לוקסוס כזה ונס שהן מצאו האחת את השניה. לא, לא היתה חסרה להן "השלישית", הן לא אהבו את המלאכית קרי גארט (השחקנית ג'קלין סמית'), שתיהן חשבו אותה למזויפת ויכלו להשבע שגם באמיתי, פארה פוסט וקייט ג'קסון לא סבלו אותה, חוץ מזה במייפלטון היו לפחות עשר "קרי-איות" מדומות, אם ממש הרגשת צורך.
מייפלטון, אורגון - בהרים ליד נהר וקרוב לאוקינוס
הגישה הטיפולית של "כפר המלאכים" אומרת: טבע במינון גבוה ושטיפת זכרונות טלוויזיונים באופן יומיומי על ידי חשיפה לאחרים. ההנחה הכוללת היא שמה שיטושטש יכאיב פחות. זה כמו שאם מישהו נגמל מסמים, אי אפשר לדרוש ממנו גם להפסיק לעשן או לשתות קפה, יש גבול. כלומר הכיוון לא היה התנזרות מוחלטת מטלוויזיה ומסדרות בהמשכים אלא שימוש באלו כאלמנט טיפולי (כמובן שמשמעות רבה יוחסה ל-"למה חושפים במקום? מהם התכנים החלופיים?"). בסופי השבוע היה גם בונוס שלא תלוי בכלום - הקרנה חוזרת ונשנת של כל פרקי הסידרה הלחלוטין מופרכת -"ספינת האהבה". כי לך תמצא אדם אחד (חולה או בריא) שהסדרה הזו לא תפיח בו משובת נעורים.
דר' דייב מקנזי פרש (יצא לפנסיה ועבר לאריזונה החמה) לאחרונה מניהולו הרפואי של "כפר המלאכים". את מקומו תפסה דר' לורה סטיבנסון מבוסטון. העבירה את כל המשפחה שלה לגור בחור הזה - מייפלטון. הוריה היגרו לארה"ב מאנגליה והיא ראתה עצמה בריטית לכל דבר - הנידונודים עם התה והחיבה לקולוניה ההודית. לא לגמרי ברור מה שכחה כאן במייפלטון, אבל בטוח שהיו לה דברים שהעדיפה להשאיר מאחוריה, אי שם בחוף המזרחי. מבחינה מקצועית היא בהחלט התחברה לגישה הטיפולית של המקום - כלומר ל"גישת הטישטוש", אך ביקשה לעבוד עם חומרים איכותיים יותר. חדורת מוטיבציה ואמונה בדרכה דר' סטיבנסון החליטה לנקוט קו מעט אגרסיבי: פסק זמן משתי סדרות הקש הנגועות באותה מגפת סקס ויופי - "בלשים בלילה" עם ברוס וויליס וסיביל שפרד המהממת ו"תיקים באפלה" עם דיוויד דוכובני וג'יליאן אנדרסן הקפואה. כן, כל הסדרות שהקרינו ב"כפר המלאכים" היו דור אחד אחורה - גם מטעמי חיסכון וגם בגלל שזו הייתה ההעדפה של הלקוחות - הזמן ההוא על פני הזמן הזה. סטיבנסון החליטה ללכת עם האמת הפנימית שלה - המוח הבריטי. בכנות היתה משוכנעת שזה יוביל לפריצת דרך לפחות אצל חלק מהמטופלים. בקפידה בחרה כתחליף בשתי סדרות בילוש מהשורה הראשונה (לטעמה), רף גבוה שיש בכוחן, כך האמינה, לטשטש עכבות מזיקים ונחותים. בשבוע הראשון החלו בהקרנה מסיבית של פרקים של "החשוד העיקרי" עונה ראשונה - בכיכובה של הלן מירן. מה שנקרא "לעשות בית ספר". לורן ומריאן, שצפו בטלוויזיה הפנימית ביחד לקחו את זה מאוד קשה. - "למה הכל נוקשה כל כך, קר ומכוער?" הטיחה מריאן. - "ולמה שמו שם את הסבתא הזועפת הזו במרכז הענינים?" לורן השיבה לה במבט חסר אונים. צריך לקחת בחשבון שכשהלן מירן שיחקה בעונה הראשונה של "החשוד העיקרי" היא הייתה בת ארבעים ושש, קרובה מדי לגילן של מריאן ולורן (בנות החמישים פלוס מינוס, כמו רוב הדיירות ב"כפר המלאכים") והן לא אהבו את זה, הן לא צריכות שיקוף של המציאות העכשווית, הן זקוקות לקאמבאק! געגועים עזים לשנות השיבעים והשמונים תקפו את לורן ובכי היסטרי החריד את לילותיה של מריאן. זה היה עוד כלום, שבוע אח"כ הנחיתה עליהן סטיבנסון את הסבתא רבה "גברת מרפל" (בהפקה מייגעת במיוחד של ה- BBC). איזה אסון! כל הכובעים האלו והמבטים הדמוניים..... השבועיים הללו היו טריגר לרגרסיה כוללת ב"כפר המלאכים". זה בא לידי ביטוי בכל מיני אופנים - ממכנסי הג'ינס שכאילו נהיו עוד יותר צמודים ועד לקו חגורת המכנסיים שהורם עוד יותר גבוה, ממש עד לחזה. למרות האיסור המפורש, צעיפים דקים וצבעוניים נקשרו לצוואר (וזה לא ענין של מה בכך במקום כזה) ובנוסף, יום אחד מרוב עומס בשימוש במיבשי השיער קפצו כל "פקקי" החשמל, מה שאף פעם לא קרה קודם ובחלק מהימים מדובר כבר בטמפרטורות חורף. דר' סטיבנסון שבורכה בחושים חדים הבינה (למרות שהיתה חדשה), שהרפורמה שלה עירערה משהו מאוד בסיסי במקום, שאולי היתה טיפ טיפה דרמטית מדי. מבט אחד בעצים העבותים מסביב הבהיר לה שוב כמו מראת קריסטל שהיא תקועה בשום מקום ולא נימצאת שני מטר מהספריה של אוניברסיטת הארווארד בקיימברידג' (כמו קודם) ועד שתחשוב על תוכנית חלופית היא חייבת לעשות משהו. מהר. ככה בהבזק של רגע רצה הביתה ושלפה מהספריה בסלון את מה שניראה לה כתרופת קסם. "לא בלשי, אבל זה על בטוח" - ניסתה להרגיע את עצמה כשאחזה ביד מזיעה במארז הדי וי די של הסידרה הבריטית (עדיין התעקשה...) "גאווה ודעה קדומה". "כי אין יותר יפות וצחורות מליזי ואחותה ג'יין ומי אם לא מיסטר דארסי המפיל, יוכל לספק אי של יציבות".
"גלרית הפינה" הקטנה והאיכותית שייצגה אותה פעם עברה שינוי ניהולי בלתי הפיך. דליה סיון, שהיה לה קליק לא יאמן איתה והיתה האוצרת של הגלריה עד לפני עשר שנים, עזבה יום אחד את הכל ונסעה לחלוב עיזים בטיבט. הפעם האחרונה ששמעה עליה היתה דרך כתבה באיזה מוסף חג מלפני מי יודע כמה יובלות... היו שם כמה צילומים שלה עם עיזים וילדים בתחתונים וטקסט בנאלי על עולם שכולו טוב. בקושי יכלה לזהות אותה, היא נראתה שם כל כך דהויה וסחוטה... בכל מקרה אין סיכוי שתמצא עכשיו מישהי כמו דליה שתסכים להציג את רקמות החזירים שלה. אפילו באחד מחללי התצוגה הצנועים בבתי יד לבנים שבערים הקטנות אין סיכוי, בכל זאת חזירים... יש גבול... חוץ מזה זה לא אומר כלום לאף אחד. זו עובדה שהיא מודעת אליה היטב והיא יכלה לשמוע את טיעון הנגד הזה בלופים חוזרים, לרוב בלילה: מילא חזירים מתים, או כאלו בכלובים מסריחים וצפופים שישנים בחרא של עצמם, משהו שיכול ליצג לכל הפחות, ניצול, להוביל לאיזשהו בדל מסר של מחאה - אבל סתם חזירים משוטטים באחו? אז זו לא חיה כשרה, ביג דיל! ממש סנסציה! נו באמת...
ברור, כבר ממזמן השתוקקה לראות את שמה במדור התערוכות של 'עכבר העיר'. מתחת לפרטים על מיקום התערוכה והשעות יהיה גם איזה צילום של עבודה עם אדי (החזיר החביב עליה). אבל זה לא הולך לקרות. אפילו את הקלף של "אמן צעיר" פיספסה - עד לפני חמש שנים יכלה לגרד את הקטגוריה הזו, שמסיבה לא ברורה מעוררת אצל אנשים מסויימים סקרנות, אבל עכשיו זה אבוד. אולי אם תחליף נושא. אבל היא פשוט לא יכולה שלא לרקום אותם. לפחות אחד בשבוע ולפעמים עדר שלם על בד ממש גדול תוך חודש. שי, הפסיכולוג שלה, רמז כמה מפתיע, על מניע אדיפאלי. זה הייתה אחת הקלישאות היותר שחוקות ששמעה ממנו, טוב מה כבר יכול לומר פסיכולוג (גבר) על רוקמת חזירים? בדברים אחרים, כמו למשל היחסים שלה עם אחותה התאומה הוא מאוד עזר לה ובגדול היא מעריכה מאוד את יכולת החשיבה שלו, אז הייתה מוכנה לבלוע פה ושם איזו שטות לטובת המכלול וחוץ מזה אי אפשר לצפות מבן אדם אחד להכל - ואלו לא ממש תחומים חופפים: "חזירים", "פסיכולוגיה" ו-"ריקמה"...
"הבועה של אדי", 2008 (ריקמה על בד)
דווקא בערב שהכל פשוט נראה מושלם מבחינת תנאי עבודה וריכוז (רועי נרדם מוקדם ואורית בכנס בשוויץ) פתאום קפץ אחד שמורד. מתנגד להרקם. יש חיה כזאת. המחט מפקששת את החורים, החוט מסתבך עם עצמו לכדי קשר עקשן ואז אחרי קרב קצר גם מתפרצת דקירה. בדיוק באמצע קצה האגודל. נורא מעצבן ונורא כואב. היא לא מאמינה שאחרי כל כך הרבה שנות נסיון זה עוד יכול לקרות לה ובו זמנית כבר שומעת איך אפשר לשזור בקלות בלתי נסבלת פרשנויות לכך, בהשראת "התת מודע" - יהודיה רוקמת חזירים, הצליבה, הילדות שלה בסקוטלנד. אין לה כוח, היא שמה הכל בצד והולכת לרבוץ מול הטלויזיה. נשיונל ג'יאוגרפיק, אלא מה?
למחרת לקחה את הילד פעם ראשונה לשעור שחיה. שעור פרטי. לא יקר בכלל ובול מתאים לרועי, שהוא קצת מופנן וממש מעדיף ללמוד דברים שהוא לא מצטיין בהם באחד על אחד במקום בקבוצה. אמרו לה בטלפון שלמורה קוראים עומר ושילדים מתים עליו. ממש שתי דקות לפני השיעור כשהם ממתינים על כיסאות הפלסטיק שעל סף הבריכה המחוממת, מישהי מתקרבת אליה בצעדים גדולים. אחת מהמשרד שלהם. היא אומרת לה בנופת צופים שעומר לא יוכל להגיע היום ובמקומו יתן לרועי את השעור, מיקי, רק היום, אם זה בסדר מבחינתה. כן זה בסדר. היא לא רוצה להיות קטנונית וגם הילד כבר על בגד ים ובשיא של התרגשות מרוב ציפיה. כשמיקי מגיע היא לא יודעת איך להפסיק לבלוס אותו במבטים, מצד שני בתור אמא, כמו רפלקס מותנה, המחשבה שהוא הולך לבלות עם בנה, חצי שעה צמודה בתוך המים, זה מחזיק וההוא צף, לא ממש עושה לה את זה. הוא צעיר, מקסימום בן 22 אבל שמן מאוד, איזה כרס! וחלק לגמרי. עור הפנים שלו ממש ורוד, אולי מהשמש. יש לו שדיים כל כך גדולים כמו של אישה ופטמות פשוט עצומות ובנוסף הוא גם ג'ינג'י, אבל זה עוד כלום. כולו מלא בקעקועים. הזרועות בשושנים ענקיות עם עלים וקוצים (טוב, יש הרבה מקום) וגם בצבע - שחור לקווי המתאר אדום וירוק בפנוכו, ממש ציור ציור ועל החזה והגב נשרים בסגנון גותי. הוא לא ניראה חשוף בכלל, תהתה, אפילו שהכל משתפך החוצה מתוך מכנסי בגד ים הרופסים מרוב כובד האחריות. זה ממש לא מה שדימיינה כשחשבה על מורה לשחיה לבנה, אבל איך שאלו נכנסו למים, והתחילו לתרגל הכנסת אוזניים וראש - טבול והוצא, היא מוקירה את הנס. שולפת ספר סקיצות שחור מהתיק ומתחילה לשרבט. אצבעותיה כמעט לוקחות אותה הביתה לפני תום השעור - לרקום אותו כבר, את כוכב התערוכה הבאה שלה.
