מזרח קרוב (קצת פורים שפיל)

כשהייתי ילדה היינו מתחפשים בפורים המון פעמים לסינית/סיני, יפנית/יפני. זה היה להתחפש למשהו רחוק ואקזוטי. כייף גדול.
היום זה ניראה לי קצת מוזר, לפחות מכאן. הייתי אפילו אומרת שלהתחפש לאסייתי פה ניראה הפוך מטעם טוב, זה כמו להתחפש לשכן ממול או לשכנה מצד ימין או לילד של השכן מצד שמאל.
כשהגענו הנה ליוג'ין - למגורי משפחות הסטודנטים של האוניברסיטה, היה פה רוב מוחץ של סטודנטים מקוריאה. חשבנו שאולי התבלבלנו ב"רי-לוקיישן" - איפה כל הקאובואים??!!
הנה תמונה מייצגת של פרי בנערותו (גיל שלוש בערך) מוקף בילדות מהשכונה - כולן מקוריאה.

פרי והבנות במגלשה השכונתית
לא היה מצב לחפש את פרי לסיני או יפני שלא לדבר על קוריאני...

פרי בפירוש היה מסוחרר מהאקזוטיקה החיננית כל כך שקירקרה סביבו והאמהות הקוריאניות מצידן נסערו בבישנות מהרעיון על חתן יהודי לבנותיהן... מן הסתם גאון שיידע לעשות מיליונים (... כמו כולנו, גם הם מלאים בסטריוטיפים ותחפושות).

מאז עבר זמן, פחות סטודנטים קוריאנים מגיעים הנה (הרבה מהם היו נשלחים על ידי הממשלה אז יתכן שקיצצו, שינו, עקפו או התעייפו) אבל בכללי ניראה שההגירה האסייתית לארה"ב עולה כל הזמן או בכל אופן שומרת על שיא קבוע. מהבחינה הזו כמעט כל יום פורים.
אם אומנית זעירה מפוקסת, אז אפילו אנחנו, משפחה ישראלית אפורה ומזערית, חווינו לפחות שתי חוויות אסיתיות מכוננות, בשבועיים האחרונים (כניראה לכבוד פורים).
אחת - ביקור בגן היפני בעיר פורטלנד, מרחק שעתיים נסיעה צפונה, והשניה - אצלנו ביוג'ין.
בכללי אני לא נמשכת בלשון המעטה לקולוניאליזם. רכישת תרבויות אקזוטיות או פיסות גאוגרפיות מהן והקמתן מחדש לנוי, שעשועים ו/או רווח בארצך, ממש לא עושה לי את זה. אבל אולי זה לא ממש המצב עם "המיעוט" האסייתי (שלא כמו המיעוט המקסיקני שניראה מוכה, ומצוי בעיקר בתפקידי נקיון או בהכנת פחיטות). עכשיו הסתבכתי, כי טבעי שכאשר "המיעוט" נהיה כל כך גדול הוא בעצמו "כובש" לו פלחי שוק ופיסות גאוגרפיות, בארצות נחשקות.
אומנית זעירה!!! התעוררי! 2010! העולם כל כך קטן היום, אנשים זזים ממקום למקום בקלות, אוטוטו הם נשלחים דרך האי מייל, האותנטיות נשחקת, קולוניאליזם זה רומנטי, ישן נושן, נוסטלגיה. "זיכרנות מאפריקה", "המעבר להודו" הם סרטים נפלאים, אבל מפעם.
עדיין, הייתי ספקנית למדי לגבי הרעיון של גן יפני דווקא בלב הצפון מערבי של ארה"ב!
כיוון שלפרי, ביקור בגן יפני לא נשמע אטרקציה גדולה, הוא החל במרידות עוד לפני הכניסה. אבל אל חשש זה כאמור לא היה ביקור גן יפני ביפן, אלא באמריקה - ארץ הילדים. תמיד יש מחשבה על ילד טורדני שיפריע לך, לצרוך את שרוצים למכור לך, בכל תחום (אוכל, טבע, מוזיאון, משקפיים, רפואת ושיניים כו') כך שתמיד ישנו רצון כן לספק לך פיתרון. כך גם הפעם, איך שנכנסנו פרי קיבל מפה מצוירת עם דברים שצריך למצוא במהלך הטיול בגן, חיות, פסלים וכו'. משהו כמו 'מחפשים את המטמון', רק בלי המטמון.
משה נאלץ להשתעבד למשימה ואני התרחקתי משניהם בזריזות, לתפוס קצת יפן. יש להסיר את הכובע, מדובר בהחלט בפנינה. הגן, ממוקם בלב יער גבוה, על צלע ההר עושה את זה ועוד איך, משכיח זוטות, חוויה מזככת לא משנה מה, מים זורמים בכל מקום ואין בגן הזה מה שהרבה פעמים הופך גנים לישויות ניירוטיות ופאנטיות - כל אבן במקומה ויהי מה!

משה ופרי - מחפשים על פי המפה "צפרדע"

הגן היפני בפורטלנד, אורגון
משוחרר ומסעיר

בסופ"ש שאחרי - אסיה ביוג'ין.
יוג'ין, עיר קטנה ללא צ'יינה טאון, שרוצה שיהיה לה אבל אין לה. אז היא מקימה לעצמה, אחת לשנה באחד מסופי השבוע של פברואר, למשך יומיים, במרכז הירידים את ה"פסטיבל האסייתי". מה יש?
הפסטיבל מלא בדוכנים למכירת חפצי נוי, תמונות, תכשיטים, מניפות, שטיחים ובגדים באיכות די נמוכה מהארצות המדוברות (אין סיכוי שהמוצרים המוצעים הם לא "אותנטים" ומגיעים ממקום אחר, מהסיבה הפשוטה והידועה לכולנו: הרי בשום מקום מערבי כבר לא מייצרים אותם...) ליד "הבאזר", עוד חלל גדול עם דוכני אוכל עתירי סודיום ושמן שומשום ויש גם הופעות: אומנויות לחימה וריקודים מסורתיים.
גם השנה ביקרנו שם, כמו בכל שנה, לא כי זה נורא מסעיר לאכול איטריות ביצים חומות או אדומות מרוב רוטב סויה/ רוטב צדפות או/ו רוטב צ'ילי חריף עם פיסות חזה עוף נוקשות, אלא בעיקר מכיוון שזה אירוע שמתרחש תחת קורת גג באמצע החורף - דרך סימפאטית להעביר עוד שעה-שעתיים עם ילד קופצני בסוף השבוע.
אך הידד! הפתעה גדולה: מה שהצלחנו לפספס 5 שנים - לא פיספסנו בשנה השישית. אומנית זעירה נרעשה למראה ולביצוע המדהים של "ריקוד האריה" הסיני (שנוהגים מסתבר, לבצע אותו כחלק מטקס לפני פתיחת עסק, שיהיה במזל). האריות בנויים מתחפושות ענק ססגוניות, שבתוכם מספר אקרובטים שמלהטטים בתוך התחפושת באופנים שלא יאמנו. הם התפתלו בריקוד חייתי על הבמה ואח"כ בין הקהל. הילדים האכילו אותם בשטרות דולרים - זה מה שהאריות האלו אוכלים, שיהיה בלארג' ...הביזנס.


טריפת הדולרים נעשתה במקצועיות, הילדים רדפו אחרי האריות בסערת רגשות ואחריהם האימהות עם המצלמות. אומנית זעירה בחנה את האריות והציצה לסרוגין במקורביה: פרי לא הפסיק לצחוק בקולי קולות מרוב התרגשות, (ממש כמו הצחוקים שהיו לו כשהשתעשע עם כל המחזרות הקוריאניות ואימהותיהן), ומשה ניראה המום ... ניחוש ראליסטי שלי - הוא כמעט והתחרט על שבחר לכתוב דוקטורט על קומדיה ולא על אריות וקפיטליזם במזרח הרחוק.
ושושן? צהלה ושמחה!

אוכל מנחם

באמריקה הגדולה עם האנשים הגדולים נתקלתי לראשונה במושג שמסביר את המימדים הללו - "הקומפורט פוד" (אוכל מנחם). זאת אומרת שמותר במצב רוח לא מעולה, לצ'פר את עצמך ב"קומפורט פוד", שבדרך כלל שורשיו נטועים בטעמים נוסטלגים ביתיים מהילדות. לדוגמא: מקרוני אנד ציז' - פסטה שמעורבבת עם המון חמאה, המון גבינה צהובה מסוג צ'דר, חלב ויאללה לתנור להמסה ומיזוג או עוגיות שוקולד צ'יפס, עוף מטוגן בשמן עמוק, נקניקיה בלחמניה - בקיצור מה שאכלת שהיית קטן (אם גדלת כאן), במהדורה מועצמת. העיקר שלא תהיה עצוב.

מסכימה - האוכל האמריקאי המצוי הוא נוראי והקומפורט פוד - כפליים
הצילום מ- Wikimedia

אבל הרי גם לנו יש "קומפורט פוד" עתיק יומין ומיוחד לחורף - הצ'ולנט! איזה דבר זה חמין?! אין מצב שתהיה לא רגוע ומנוחם אחרי מנה ממנו. (אגב אני מעדיפה את המילה "צ'ולנט" על "חמין"..."חמין" זו מילה כל כך חד מימדית - או קיי יותר ישראלית, לא מרימה דגל עדתי וכו' וכו' - אבל מצטערת - זו מילה פחות מעוגלת ויצירתית!).
לא משנה - צ'ולנט או חמין - הוי איזה גאווה אני מרגישה בכנפיים - "האוכל המנחם" (זה בעצם צירוף שנשמע מאוד יהודי) שלנו, הוא כל כך עשיר: תרבות, עוצמה, מסורת, היסטוריה! לא משהו שלוקח חצי דקה להכין, זהו קומפורט פוד שעובד ומתרגל את ענין הניחום יותר מלילה שלם!
כשאמריקאים שומעים על אופן הבישול של הצ'ולנט הם נרעשים וסקרנים. בחורף שעבר עשינו מעשה והזמנו את החברים הכי טובים שלנו' כאן, קארי וסטיב (אמריקאים) לצ'ולנט, זאת לאחר שסיפרנו להם במה מדובר והם הביעו ענין רב. כיוון שהם גרים בבית ביער על גבעה מבודדת מחוץ לעיר ואנחנו בדירת סטודנטים קטנה הבאנו את הצ'ולנט המהביל אליהם, שנוכל להתרווח כולנו אחרי מעשה. חישבתי מראש ופינטזתי: אין מושלם מזה ! מסביב יער, בפנים האח בוערת, על הצלחת צ'ולנט - מה יכול להיות יותר פוסטרי מזה?
אומנית זעירה לא מעידה בד"כ על מעשה ידיה אבל (וכדי להסביר את הסיטואציה היא נאלצת) בבישול היא בהחלט מגרמטת (וחבריה הטובים יודעים את זה מטעימה), ובאופן אובייקטיבי לצ'ולנטים שלה - נתתי לצ'ולנט ההוא ציון מצוין מה גם שתענוג היה להכין אותו, כי מה שהכי כייף בהכנת הצ'ולנט פה, זה שמשום מה הוא מקבל את הצבע החום עמוק תוך שעה בערך וכל שעה נוספת בתנור כופלת את הארומות החומות והמענגות. לא ברורה לי הסיבה - אולי שינוי בסוגי תפו"א, השעועית, הבצל או הסיר או התנור, אבל זו עובדה.

יוצא חום - חום! (זה אחד אחר לא ההוא מהיער)

אבל חברינו הנאמנים, טיפוסים אנגלוסאקסים רחבי כתפיים, לא נפעמו מהגוונים החומים והריחניים, ולא לקחו מן הצ'ולנט בשנית, ונראה כי הסיר היה מונח על השולחן כמו עצם של לויתן בגרון, ולא - זה לא היה צ'ולנט עם קישקע - כך שלא היה שום עניין קשה לעיכול מבחינה רעיונית...
היה מבאס. אומנית זעירה לא רגילה שהסירים נשארים מלאים.
אבל לא התיאשנו, ניסינו שוב (כי גם מבאס לעשות צ'ולנט רק לשני אנשים, ואין צ'אנס שפרי יטעם מהתערובת החומה הזו), שיערנו שזה בעיה של פערים תרבותיים אז פשוט פנינו לתרבות אחרת והזמנו את החברים שלנו מבוליביה - לואיס ובלנקה לנסיון, והם (אומנית זעירה נהנית להיזכר) מ א ו ד נהנו.

לואיס ובלנקה - לקחו בשנית, בשלישית ואף ברביעית

תוך כדי התלהבותם הם סיפרו על האוכל הבוליבייני שהם כל כך מתגעגעים אליו. בראש וראשונה הם ציינו את ה"ברדד גואי", לא פחות מעכבר מסוג גינאה פיג (שמו "שרקן" או "חזיר ים" בעברית, אני חושבת שזו חיית מחמד בארץ - כי הם כאלו מתוקים ופרוותיים) משופד על הגריל כולל כל הגוף עם הראש. עינהם של בלנקה ולואיס, שני דוקטורנטים שנה חמישית לשפות לטיניות באוניברסיטה, הצטמצמו בגעגוע כשסיפרו על האיכויות המיוחדות של המעדן, הקריספיות המענגת מבחוץ לעומת הנימוחות של הבפנים. בלנקה, סיפרה בהתרגשות שאפשר להשיג גינאה פיג רק במסעדות יוקרה שמתמחות בטיפול והכנת העכבר לקראת צלייה. בעוז ובאנליטיות (של בת של אורטודנט) היא הסבירה שהחלק בזה שדורש מומחיות הוא איך לחצות את העכבר, לנקות ובעיקר לשטח אותו על השיפוד (ברררררררררררררר.........)
למרות ערימת הצ'ולנט שזללה היא לא התעצלה ורצה להביא מביתם (הם שכנים) ספר בישול מסורתי ומהודר שהביאו מבולביה עם תמונה של המופת. אקזוטיקה לא קלה יש לומר.

העכבר - פריך מבחוץ נימוח מבפנים
תמונה באדיבות UNDERWATERGUY (פליקר)

את בלנקה ולואיס אני אוהבת מאוד והיה מאוד נוגע ללב לשמוע געגועים כנים כל כך, מנגד תמונתו של העכבר החמוד הזה על שיפוד....... לפעמים לא פשוט להתנחם.....

אח"כ ניסיתי לעשות סדר, לנחם מעט את עצמי ולהסיר קצת מתחושת האשם שלי כבלתי צמחונית בעליל (תחושה שדבקה בי עכשיו בעוצמה מכופלת):
בכל זאת קצת יותר "מוסרי" להתנחם במעי ממולא (קישקע) מאשר בעכבר משופד ומושטח!

על המשקל

(* הרשימה הזו לא כפופה, ובמודע, לחוקים הלא כתובים של הפוליטיקלי קורקט).

קיטי החתולה שלנו אסמטית. אסטמה - לא דבר נדיר פה באזור, עמק קסום שנחשב למקום הכי אלרגני בארה"ב (יותר מדי טבע = יותר מדי דברים מהטבע רצים באויר, כל מיני פריחות ושאריות של אינסוף סוגי עצים עושים את עבודת הקודש הזאת).

הוטרינר ד"ר דניאלס, רשם תרופה והורה לנו לבוא למעקב כי זו תרופת סטרואידים שיכולה לגרום להשמנה ולסכרת. ד"ר דניאלס הוא טיפוס ג'ינג'י מטקסס. כל ביקור אצלו אנחנו שומעים בסבלנות את הסיפור הקבוע שלו על שני החתולים שלו אחד מכור לאוכל ושמן והשני דקיק וסגפן. פרי מנגד שואל אותו שאלות של ילדים ונענה בסוג של חוסר סבלנות. בקיצור לא מדובר במאור הגולה. זה לא כמו הויטרינרים בישראל שצריכים להיות יחידי סגולה כדי לזכות בתואר וטרינר - ניראה שפה מדובר יותר בעבודת כפיים, חיתוך, גיזום, שקילה, קדימה.

לקחנו את קיטי ממקלט לחיות נטושות, שניראה כמו מלון 5 כוכבים לחתולים. צעצועים, פינות ישיבה, אוכל מכל טוב והרבה חתולים רובם ענקיים שרובצים בשעמום / עונג. קשה לדעת אצל חתולים את ההבדל. כמובן שבמקלט יש גם נוהל פג תוקף לנופש שכזה. אם מישהו לא מאמץ אותך תוך כמה זמן - השיחה שלך עם אלוהים קרבה.

בחרנו בקיטי כי היא פשוט התעקשה על כך בצורה ישירה. איך שעברנו לידה היא התחילה לתבוע בקולניות שלא נעזוב את המקום בלעדיה. מכיוון שכך ומכיוון שהמראה שלה לעומת החתולים האחרים היה כל כך ישראלי (ים תיכוני) - זאת אומרת צנום וננסי באופן יחסי , החלטנו ללכת על זה.
היום שלוש שנים אחרי, מדובר בחתולה ענקית וחזקה, בגלל הסטרואידים או לא קיטי נהפכה לדב נאמן ומוצק. היא אוכלת מעט מאוד. ד"ר דניאלס, הורה על חצי כוס ליום של אוכל יבש לייט. אנחנו מקפידים. אין לנו שום ענין לדרדר את הדב שלנו להיות אסמטי וגם סכרתי. אבל עדיין, בעיקר משה חי בחרדה מתמדת שד"ר דניאלס יצעק עליו או לא יאמין לו שקיטי אוכלת כל כך מעט ועדיין משמינה.

קיטי - מקפידה גם על מזון לנשמה
אחת ליום לפחות - תרגול יוגה והרפייה

והנה השבוע הגיעה העת, נקראנו לביקורת שקילה ופיקוח לפני שמחדשים לקיטי את המרשם הסטרואידי. קבענו לשבת ב11:30 ובאנו כל המשפחה לעמוד כחזית אחת מול הטיפוס הטקסני. כמו תמיד לפני שרואים את הרופא פה, מתראיינים אצל האחות, כל פעם מישהי אחרת.
האחות הזו שאנחנו פוגשים לראשונה שוקלת לפחות 140 ק"ג ושואלת אותנו "מה בדיוק הבעיה עם קיטי?"
משה מסמיק במבוכה, ואני לוקחת שליטה (מה זה כל הבולשיט הזה ? - בגלל בעיית מ ש ק ל !!!):
"ד"ר דניאלסון (אני מעוותת את שמו של הטקסני - משה מתכווץ עכשיו גם מבושה) ביקש לראות אותה כי היא מקבלת סטרואידים והוא חושש מהשמנה יתר וסכרת".
היא רושמת בנון שלנטיות את המובן מאליו ואז פונה אל קיטי אגב התנשמות כבדה : "עכשיו בואי נשקול אותך". היא מתכופפת בקושי רב להרים את קיטי מהרצפה. קיטי כבדה מאוד - הלב נקרע מלצפות במאמץ שלא לומר בגרוטסקה.
אנחנו מתאפקים שלא לשחרר.
היא אומרת שד"ר דניאלס מיד יכנס ויוצאת. אנחנו משחררים ועוד איך, אבל משה מתעקש על צדק עולמי ומתקן אותי בפעם המי יודע כמה, בחצי נזיפה: "ד"ר דניאלס לא ד"ר דניאלסון!", כאילו שגם לי יש במה להתבייש.
ד"ר דניאלס נכנס. תמיד היה זכור לי כטיפוס עגלגל, אבל עכשיו, אולי אחרי עונת החגים ניראה שתפח בהרבה ונהיה לטיפוס מתפקע. לפחות 120 ק"ג של שביעות רצון. אגב מתן תשובות לשאלות שלנו בנושא משקל של חיות מחמד, הוא שוב מספר על שני החתולים שלו, מעמיס פרטים בעיקר על הגינג'י (ניראה שלעיתים קרובות הם מסתערים ביחד על ארוחות לילה שערורייתיות), מסביר שהכל זה גנטיקה, ומתנשף גם הוא בכבדות כשהוא בודק את קיטי. האבסורד מותח קווים חדשים.
הוא מודיע בחמירות סבר שקיטי עלתה ב 300 ג' ומורה לנו חד משמעית לעבור מאוכל לייט לאוכל מיוחד לחתולים שמנים מאוד ("אוביסים" - כמו ההגדרה שנותנים פה לאנשים שמנים , ומדובר במאוד מאוד שמנים - זה לא משהו שרואים בארץ).
"ננסה וניראה אם המשקל שלה יורד". הוא אומר בגנדרנות.
אומנית זעירה מהרהרת לעצמה: אמריקה! - איזו יהירות, וגם איזו רחמנות.
עוקבים אחרי המשקל של קיטי שלנו בדקדקנות, מגבילים לה את כמות המזון למינימום, רק אוכל יבש, בלי המבורגרים, בלי בייקון, בלי אקסטרה צ'יז (תוספת גבינה) - חתול חזק שאימצנו לליבנו, ומה איתם, מי דואג להם?

כשאנחנו עומדים לעזוב, לא לפני שהזמנו בקבלה משלוח של המזון המיוחד בשם המרשים "אוברוויט מנג'מנט" (ויסות משקל יתר) אנחנו חולפים על פני שליח פיצה שנכנס למקום עם שני קרטוני פיצת ענק של דומינוס.
הגיוני ! הרי זו בדיוק השעה של הלאנץ' (ארוחת הצהרים) !

פורים, אובמה ו"המידל איסט"

פורים זה עוד שבוע – פה אנחנו לא ממש מרגישים את זה מחוץ לעובדה שבשתי המאפיות היהודיות שיש ביוג'ין (מאפיית הבייגלים,המבל בייגל – "הבייגל הצנוע" המשגשגת וברי'ס, בית קפה ומאפיה שמגדיר את עצמו כסגנון יהודי ניו יורקי , שתיהן פופולאריות מאוד – ועושות חלות, קנישים, רוגעלך ועוד). כבר מעכשיו שבוע לפני, התחילו להופיע על הדלפקים שלהם אוזני המן בגדלים אמריקאים, חסרי שחר, ענקיים. אגב בספירת שלוף, באופן יחסי למספר היהודים פה שהוא לא רב אנחנו בולטים בקנישים ובמרצים באוניברסיטה, שזה בהחלט מרשים ומזין.

מה שאולי יותר מזכיר לי את פורים מהמוטציות של אוזני ההמן, ועדיין בענין מתוקים זו עוגית אובמה, שמככבת בכמה וריאציות בקונדיטוריה הכי נוצצת בעיר, קונדיטורית "החיים המתוקים" (עם שם כזה, לא בבעלות יהודית כמובן...) יום אחד עמדתי שם בתור ואז זה קרה: " האם זה אובמה אובמה או מישהו שחמד לצון, צילם את עצמו בתחפושת אובמה ופתח שכפוליה לעוגיות אובמה?" שאלתי את עצמי איך שנחשפתי לאובייקט הביזארי הזה. אבל זו אמריקה נזכרתי - זה טריביאלי - אוזני המן בגודל של אוזני פיל ונשיאים חייכניים על עוגיות. טריבאלי או לא, הייתי חייבת לקנות עוגייה אחת לפרי. פרי זיהה מייד את האובייקט בהתלהבות וחיבב את הרעיון, אך את העוגייה עצמה הוא דחה בסלידה קשה, בטענה שהיא מתוקה מדי והוא שונא את הציפוי (וזה לא משהו שכיח).

ביס קטן הספיק, מתוק מדי!
...דמיינו עוגיות נתניהו בקונדיטוריה כמו רולדין ( זה ממש סטארט אפ!)

כן כן, אם זה מתחבר לכם כמו תשבץ פשטני – אובמה > עוגייה לא טעימה > אמריקה ועודף סכרין - אז מצטערת זו היחפזות נמהרת למסקנות רופפות.

קודם כל לגבי אובמה - אפילו שבישראל לא תמיד נוטים להבין שהעולם ניצל בכך שאובמה ניבחר, אולי בגלל שזה עניין של גיאוגרפיה. במבט מתוך היבשת אובמה הייתה בחירה חג משמעית בשפיות, בהשכלה בתוכן חילוני מול קפיטליזם דוסי עם זיקה לבורות כערך עליון (שרה פיילין ושות'). קשה לתפוס את זה שלאנשים פה, שכנים שלנו, סטודנטים באוניברסיטה עם ילדים, אין ביטוח בריאות, ואובמה צריך לשכנע אותם שזה מגיע להם בשעה שהחבר'ה של פיילין עושים עבודת שכנוע נגד - שזו פגיעה בחופש הפרט שלהם וצעד קדימה להמית אותם בקומינות של המתות חסד זריזות, שחברות הביטוח יארגנו כדי לחסוך. מדובר במהלכים נבזיים שעושים רפובליקנים שבעים שמעוניינים רק בשמירה על מצב שהיה קיים (מימי בוש העליזים ומלפני), ריפוד של הקופה של עצמם (הם מבוטחים אין מה לדאוג) דרך טיפוח נבערות של מיעוטי היכולת. בקיצור בהחלט מגיעה לאובמה, שנאבק למען זכויות אזרח בסיסיות כל כך, עוגייה, אבל טובה.

דבר שני קונדיטורית "החיים המתוקים" שם נמכרות העוגיות היא קונדיטוריה משובחת, והעוגיה הנוכחית של אובמה לא מייצגת, רק תנו הצצה כאן.

בחזרה לפורים: אני חסידה גדולה של אוזני המן עם תמרים, ובכל שנה מכינה אותם במסירות. כדי להשיג את המילוי של מחית תמרים משובחת, אנחנו הולכים לחנות גדולה שמוכרת מוצרים מה"מידל איסט" (המזרח התיכון - כן זה כולל אותנו....) ומוצרים מקסיקו. חנות שהקימה ומנהלת אישה לבנונית נוצרייה (נשואה למהגר ממקסיקו) שברחה מלבנון עם המשפחה שלה עוד מלפני מלחמת לבנון הראשונה. לפני מלחמת לבנון השנייה היינו באים לשם הרבה ומדברים איתה בסחבקיות של שכנים. קריסטמסט אחד הבאתי לה במתנה סט של כרטיסי ברכה שעיצבתי, שילוב של צילומי מוזאיקות מאזורינו וצילומי פרחים, היא התרגשה מאוד, היה קרוב לבבות.

מוזאיקות ופרחים - סט כרטיסי ברכה

עם תחילת מלחמת לבנון השנייה ואחריה הרגשתי מבוכה גדולה (שלא לומר במפורש : אשמה...) לפגוש אותה ולשחק אותה בישראליות חיננית, כזו שכיסחה למולדתה כל שארית של צורה – היה ונשאר גדול עלי.

אז אנחנו מתחפשים למקסיקנים אחת לשנה, לפני פורים וחומקים לחנות שלה בשביל ממרח התמרים.

ספרים

התחלתי לקרוא המון ספרות ישראלית מאז שאני כאן. זה דבר שממש לא יכולתי לעשות בארץ. איזה מין חוסר סבלנות תמידי התנפל עלי כשראיתי ספר. שנים ארוכות של התנזרות מרצון.
איך שהגענו לכאן פקחתי עין אל עולם הספר העברי ולעיתים גם הספר המתורגם לעברית. איזה יופי של דבר!
לטיפוסים מסוימים שאני כניראה משתייכת אליהם קשה להתבונן בתרבות של עצמם ממרחק של סנטימטר - הם צריכים את המרחק שיאפשר להם לסגור את הספר מתי שהספיק להם ולא לראות את דמותו החוזרת מבעד לחלון.

סתימה ראשונית של החור הספרותי, כללה את עמוס עוז, א.ב. יהושע, מאיר שלו ודויד גרוסמן וכדובדבן פמיניסטי - אלונה קמחי. כמובן שהרגשתי גאווה מיוחדת על צליחתי את "סיפור על אהבה וחושך" שהוא ארוך ביותר. ללא ספק, לא פחות מספר מופת. ראוי לכל הפרסים שקיבל. אגב - זה לא נכון שבקריאת ספר כל כך ישראלי ויהודי בניכר יש ניגוד וחוסר תועלת לציונות. יש ויש תועלת ויש ויש ציונות.
נהייתי המחרשה המקדימה של משה לספרות ישראלית (ואחרת). מרוב ספרים שהוא חייב לקרוא ולהשוות, איטלקית עם אמריקאית, כל ענין הספרות ההשוואתית שלו - לא היה לו ואין לו זמן קריאה לספרות "סתם". אז יצא שספרים ממש מובחרים שקראתי הכרחתי אותו גם לקרוא, ואם הייתה להבה הוא מייד שילב את הספר בקורס הבא שהוא לימד באוניברסיטה (כדוקטורנט בספרות השוואתית אתה נהיה פשוט סוס עבודה בהוראה ובניית קורסים).

מ ו פ ת
(הסטודנטים של משה עשו זאת!)

לפעמים כשאני קוראת כתבות ברשת על עמוס עוז (שמאז שקראתי את "סיפור על אהבה וחושך" אני מתענינת במיוחד במה שיש לו להגיד) אני נדהמת מכמות הטוקבקיסטים שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיה ושינאה כלפי האיש. הוא אחד השגרירים היותר מוצלחים שלנו מחוץ לביצה. ללא ספק הסופר המוכר ביותר - ולטובה. אני מרגישה כזו בושה לקרוא את כל הנאצות כלפיו. כמה הרבה בורות יש בשנאת השווא הזו וכמה חוסר הבנה לגבי מה עושה לנו (כישראלים) טוב ומה לא (מחוץ לגבולות המדינה). טוב מה אני מתעצבנת - בהמות יש בכל מקום - אבל שזה משלך זה פשוט מוציא מהדעת.

גם מאיר שלו הוא סופר נפלא בעיני. "עשו" ו"פונטונלה" - הן יצירות מדהימות שאני שומרת קרוב על המדף, וספרי הילדים שלו (יש לנו את כולם) הם פשוט מתנה לאינטילגינציה לילדים ובעיקר להורים (שמקריאים את הסיפורים) וחבל על הזמן עם הקומבינציה של האיורים של יוסי אבועלפיה (לעומת כל מיני אלטע שמעטס שמוכרים היום כספרי ילדים).
אבל לא, לא שמעו עליו פה - וזאת למרות שואב האבק האמריקאי של סבתא שלו.
אויש... "הדבר היה ככה" הוא ספר כל כך מאכזב (!) שהיה לי כל כך קשה לסיים אותו, על אף קצרצרותו. אפרופו ביוגרפיות, זה ריכוז של רכילות משפחתית שהייתה צריכה להיגנז למגירה עמוקה. לא ברור - אולי זו פשוט חלטורה. בנוסף לחוסר הנחיצות של הספר הזה הוא כל כך פוגם באחרים, פשוט מוציא את כל האווויר מבלון המיסתורין שממלא את הדמויות המדהימות שנבנו בכישרון כזה בספריו האחרים. מכסח להן את כל החן, בטירחון מתמשך, לא מרגש ולא מענין על מי היו הדמויות בחיים "האמיתיים" ושמהן נשאבה ההשראה.

ח ב ל - למה היה הדבר ככה?

אבל אין ענין, לדעת אומנית זעירה, סופר שכותב אפילו ספר מופת אחד - הוא בשום אופן לא סופר זעיר והוא זכאי בהחלט לפרסם אין סוף ספרי כלום. כך גם א.ב.יהושע עם כל ה - ספרי משרתות שלו כמו "אש ידידותית", השיבה מהודו" וכל הקיטש הזה, הוא ענק בגלל שכתב (כמובן את "המאהב", אבל קצת יותר לאחרונה את -) "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שהיא יצירה אלגנטית, צעירה רעננה וגאונית. (הסטודנטים של משה טרפו את הספר המעולה הזה).
טוב - עד כאן הפעם על אריות הספרות שלנו (על אלונה קמחי ואליס מונרו ועוד סופרות נשים בפוסט עתידי מיוחד).

זה תענוג רב עוצמה לקרוא ספר טוב. אם צריך, שווה לנסוע לחו"ל בשביל זה.

אין שום לוז בחג האהבה

לפני כמה שבועות משה הודיע לי שהוא גם רוצה לכתוב בלוג ויש לו כבר שם לבלוג : "חיי עם סנאית".

אני מבינה אותו. ההתמכרות שלי לאגוזים ולאגוזי לוז עומדת על הסף של מטרד בייתי. אני מכרסמת ומכרסמת ואפילו קיטי החתולה הלא פשוטה שלנו תוהה מחדש על קנקני.

שתי עובדות חברו להן יחדיו:
1- אני שוקדת על צמצום צריכה של חלבונים מהחי ולכן טורפת כאלו מן הצומח.
ו - 2. המקום הזה "הייזלנאט היל" (גבעת אגוזי הלוז): מפעל משפחתי לאגוזי לוז שוקולד וגלידה.
מקום פשוט לא יאמן שנקרא על דרכינו במקרה כשחזרנו פעם מהחוף האורגני תשושים ועייפים לא בדרך "הרגילה" והנה מולינו השלט:

זה לא ממש שלט שאפשר לסרב לו, ועם הנוף הזה הכל ניראה כל כך מזמין.
כפי שהסתבר לנו מבעל המקום - אנחנו גרים כבר 5+ שנים בעמק היחידי (The Willamette Vally) בארה"ב שגדלים בו אגוזי לוז - והוא מקור מס' 1 להפצתם באימפריה.
כך גם הגזר ומה שבטח פחות רלוונטי לשכמותינו - עצי הקריסטמס.
מדובר באוצרות חקלאים משובחים, כי אגוזי הלוז של פה הם לא אגוזי הלוז של שם ואגב כך גם הגזרים, שלא אחת, אגב ניגוסם, אני תוהה : "גזר" - זה פרי או ירק? כל כך טעים ומתוק שלא יכול להיות שזה ירק.
בכל מקרה בקשר ללוזים - מדובר בתופעה מתפצחת בעלת מתיקות ארומטית שלא תאמן.

פשוט אוצר

הממולאים

משה ופרי אחרי הרכישה - מצוידים ומוכנים לחזרה הביתה

כך או כך המקום שנמצא במרחק שעה מאיתנו נהיה יעד סופ"שי, צריך לתחזק את הסנאית. פרי נאנח קלות כל פעם שאומרים לו נוסעים לגלידה שוקולד אגוזים (נכון - איזה הגזמה), אבל במקום הוא כמובן עושה טובה ומסכים לאיזה גלידה ושומר על הסירוב בכך שהוא מסרב להוסיף לה סירופ שוקולד ו/או אגוזים.
כאילו מה? לא מערבבים סנאית ופרה.

אז בטח, אנחנו קונים שם גם דובדבנים ואוכמניות (תושבים טבעים של האזור) מצופים בשוקולד מריר משובח אבל האגוזים לוז הקלויים האלו בשקיות ענק עם התוית הציפורית הזו הם דבר שמוציא ממני את הסנאיות.

פרי וקיטי בחג האהבה - רוח נעורים

בינתיים הגענו לסופ"ש החם של הוולנטיין דיי (שק האגוזים במקרר בדיוק אזל !!!) ומובן שהיו לי תוכניות להגיע ל"הייזלנאט היל" סביב הסופ"ש השוקולדי הזה, אלא שהחורף בשיאו ומשה ואני עטורי צינון, הנזלת פורחת.
משה, אטראקטיבי מתמיד עם שיעול יבש וטורדני ואני מממטרת היתעטשויות לכל עבר.
פרי וקיטי לעומתינו מלאי אנרגיה ורוח נעורים.
בקיצור הרומנטיקה בשיאה!
טוב, בכל מקרה וזה בדיוק זמן מצוין להשתמש בהרגעה בסגנון יהודי: למי אכפת בין כה זה חג נוצרי....
יום אהבה שמח!(:

וי איי פי

לפני שמתחיל פה שבוע חדש אני חייבת לציין את השבוע המשמעותי שחלף - בו פרי היה ה VIP בכיתה שלו (כיתה א').
כל שבוע ילד אחר הוא ה VIP. פרי חיכה לשבוע הזה מהיום הראשון ללימודים. לא שאם יכולה להעיד על בנה ובכל זאת: פרי נולד VIP . אני לא יודעת אם זה קשור לזה שבמשפחה של אמא שלי טוענים שהם נצר לגאון מוילנה (היחוס היחידי פחות או יותר של המשפחה שלנו בערכים בינלאומיים), אבל בכל מקרה מדובר במשהו מולד. זהו ילד ללא התכונה" בישנות" או "צניעות", ילד שבגיל 4 האקט החביב עליו במפגש עם אנשים חדשים היה לומר "נייס טו מיט יו" ("נעים מאוד") וללחוץ להם את היד. ילד שמשא ומתן על כל דבר עם אוונטות של פוליטקאי מאומן - בנוסח מה שלא תגיד לו בשעת ויכוח או בקשה לשיתוף פעולה יזכה להקשבה סובלנית שבסופה הוא יסכם ויקדם את מה שהוא רוצה בלי שום קשר למה שאמרת או ביקשת.
בחזרה למשימות השבוע : קיבלנו בסוף השבוע שעבר פוסטר למילוי וצביעה : איזה אוכל פרי הכי אוהב (עוגיות שוקולד צ'יפס) ציור של המשפחה, החיות האהבות עליו , תוכנית הטלויזיה האהובה עליו וכו'.
כמו כן קיבלנו את המסגרת הדיגיטלית הכיתתית בה הטענו את כל התמונות שפרי רצה ,הוא סירב לכל תמונה בה הוא ניראה פחות מגילו הנוכחי (..."מה יחשבו הבוחרים?") וגם דחסנו והכנו שקית גדולה מלאה באביזרים אהובים מהבית. כרגע הם אוסף מעורב מבחינה סגנונית: לגו מלחמת הכוכבים (משה קנה לו יום אחד אחרי בית ספר ללא ידיעתי), השמיכה שלו שהוא היה תינוקו כמה חיות בד מרוטות - הבולטות שבינהן - וופי (נבחן) הכלב ודאקי (ברווזי) הברווז .

הפוסטר
(מימין למטה - הציור של המשפחה שלנו)

כל השבוע הדברים מוצגים על שולחן בכיתה וביום שישי ה VIP השבועי מציג את כל מה שהביא. למרות השם המפוצץ מדובר במשהו חמוד ואישי למדי שמאפשר לילדים להציץ אחד לעולמו של השני באופן ישיר ובלי הרבה פוזות.
כך או כך - כמובן שבאנו ל"פרזנטציה" של פרי ביום שישי.

כל השבוע שלפני שבוע הVIP פרי טחן באוזנינו ללא הפסקה בשבוע הבא אני ה- VIP ובשבוע הזה: עוד שלושה ימים "איז מיי ביג דיי" (זה היום הגדול שלי - הפרזנטציה) עוד שני ימים איז מיי ביג די, מחר איז מיי ביג דיי ...

הרבה פעמים אני חושבת על זה שבגלל שפרי גדל כאן מגיל שנה וארבעה חודשים אין לנו שום אפשרות להשוות את ההתפתחות שלו לאיך זה היה שאני או משה היינו בגילו – גם בגלל לפני שזה היה בערך לפני 400 שנה וגם בגלל שפה זה בפירוש יבשת אחרת. המילים הראשונות הן לא אותן מילים ראשונות, טון הדיבור הוא לא אותו טון ופרזנטאציות בגיל 6 זה טבעי.

הביטחון העצמי של פרי לא תמיד עוזר לו להיות טאקטי, תכונה מצערת ושכיחה אצלנו במשפחה (בעיקר אגב, מהצד של הגאון מוילנה).

התמונה שלי ושל פרי

זה התבטא במהלך הצגת השקופיות וכמובן בשקופית שלי ושלו :

"אמא שלי הרבה יותר זקנה מאבא שלי". (הוא אמר בפסקנות ...ואני חשבתי שזאת תמונה "סבירה" שלי)

ואז פונה אלי : "נכון אמא?" - נכון.

"בת כמה את?" ואח"כ שואל גם את משה בן כמה הוא, כדי להדק את העובדה הקסומה שנשלפה בהפתעה.

בהמשך הוא פונה לשיתוף הקהל בסוגיה נוספת: "לאימא שלי גם יש שיער של בן, נכון היא ניראית כמו בן?"

סבתא ופרי מכינים עוגת שוקולד

השקופית הבאה - תמונה בה הוא ואמא שלי מכינים ביחד עוגת שוקולד בביקור האחרון שלנו בארץ – אירוע מכונן עבורו שהוא חוזר ומספר אותו לכל מי שכן וגם למי שלא מעוניין. הילדים כמובן נירעשים מהמילה 'שוקולד' והמורה, מיסטר ריקן (שמחליף את אשתו המורה הקבועה מיסיס ריקן) מנסה להכניס מילה ולהתעניין ושואל אותו איך קוראים לסבתא שלו.

פרי עונה בחשיבות: "נוסינג (כלום) אני פשוט קורא לה "סבתא" שזה גרנדמה (סבתא) בעברית". הילדים מתלהבים מהמילה סבתא וחוזרים עליה כמה פעמים. קל ליצור פה אקזוטיקה (בכיתה של פרי אין ילד שחור אחד וכדי לשבש מעט את האחידות האנגלוסקסיות יש ילדה אחת אסייתית ואת פרי) וזה עוד לפני שפרי משמיע את שלמה ארצי ושלום חנוך בהופעה - "המוסיקה שאמא שלי אוהבת".

הזמן רץ, מדובר בחצי שעה שלמה שמוקצבת לענין ופרי כמובן לא מסיים את כל מה שיש לו להגיד ולספר על וואפי ודאקי, ישראל, קיטי החתולה הדוד אריה שיבוא לבקר בפסח דודה רוני שיודעת עברית וגם אנגלית, השכנים שלנו ועוד.

מיסטר ריקן מתחיל להילחץ כי הוא צריך להוציא את הילדים להפסקה. יש לו פה עסק עם VIP אמיתי (עם שורשים פולניים) וזה כמעט חייזר עבורו. הוא מדבר אל פרי בשקט נימוסי בסיגנון מקומי ופרי מחזיר לו בתקיפות של גאון מוילנה.

אני משאירה למיסטר ריקן את ההתמודדות, שייהנה. לי יש את זה כל יום.

הילדים יוצאים להפסקה באיחור של 5 דקות, ופרי רץ איתם החוצה בגאווה חדשה.

כל אחד יודע את מקומו

לפני שנסענו לכאן, לא משנה באיזה נסיבות, יצא לנו לענות (בתשובה לשאלה) ולספר לגברת אחת בארץ, כבת 60, שערה צבוע בלונד, שאנחנו נוסעים לארה"ב ללימודים.
זו הייתה גברת שבהערכה ראלית מצויה בכמה עשירונים מעלינו מבחינת כלכלית. והיא אמרה לנו:

"בארה"ב זה טוב - שם זה לא כמו פה (בארץ) - שם כל אחד יודע את מקומו".
זה היה זמן קצר לפני שנסענו ועם המשפט הללא ספק מקומם הזה - נסענו ולא שכחנו, כל פעם שהדבר רלוונטי אנחנו מצטטים. זוהי פשוט שירה ולא צריך לנסוע לאמריקה מסתבר כדי להאזין לניחוח קפיטליסטי למהדרין.

איך ידע ישראלי חילוני שהולך לגור בעיר קטנה בניכר ולא באחת מקהילות הישראלים הענקיות בערים הגדולות (כי אז מן הסתם גורלו ברור) את מקומו:
ללכת פתאום לבית כנסת? לתור אחרי ישראלים? לחפש חברים יהודים?
אחרי חמש שנים פה אני יכולה לסמן כמה תחנות מגוחכות שכאלו למציאת "מקומי", אבל "חביבה" עלי מכל היא הנישה הבאמת פאטטית, בסופר שלנו (הבאמת מצוין ומרהיב) לחגים היהודים:
כמה שבועות לפני כל חג יהודי גדול, הם מציבים בגאון סטנד עם המוצרים ה"מסורתיים" לתפארת, קרוב לקופות במקום אסטרטגי (זה לא שיש פה כל כך הרבה יהודים אבל כניראה שזה בכל זאת שווה את המאמץ).
לדעתי הסטנדים האלו הם פשוט תחנת דלק לתפיסה עולם אנטישמית.

כוכב הסטנדים - הגפילטע פיש בפורמלין

התמונה באדיבות

acidosis314

גפילטע פיש בפורמלין, אריזות דהויות במיוחד, של מוצרים אפורים במיוחד, יינות בעלי תוויות פולקולוריסטיות במובן הרע של המילה - בקיצור אתה רוצה להתרחק משם מהר - רק שלא יחשבו שאתה שייך לשם/שזהו "מקומך".
חברה שלנו מהזמן האחרון (לא משנה מאיזה עדה - אבל לא יהודיה) סיפרה על החוויה הקשה שהיתה לה כשהוזמנה לסדר בשנה שעברה והונח בצלחתה הגפילטע בפורמלין, היא ממש החווירה שסיפרה את מה שעבר עליה.
עכשיו אני עובדת קשה על שינוי התדמית בענין החג האביבי, כי אני מאוד רוצה להזמין אותם אלינו לסדר השנה.
חושבים שרק ההסברה על הנושא "הפלסטיני" משמעותית לדימוי שלנו בחוץ לארץ אבל אני אומרת לכם:
הסטנדים האלו בסופרים זה פשוט אסון!

חברים - את זה מוצאים בחיפוש תמונות לצלחת פסח ברשת
ויש פה בעיה!
התמונה באדיבות Heart Windows Art

כך או כך זה נתן לי פוש להבין את מקומי ולחדד את הענין: גם אומנית זעירה יכולה להשפיע ולהפתיע. בעצם קודם כל להפתיע ואח"כ להשפיע. לא... לא... לא "אוכל מסורתי" תוצרת בית, את זה אני מכינה פה לחברים וזה לא ענין של כמויות מסחריות לסופר - ארוחה של 4-6 מבוגרים זה בהחלט המקסימום מבחינתי.
אז מה כל כך מפתיע? מפתיע את אומנית זעירה שמאז שהיא פה היא יוצרת (גם) "יודאיקה" - אבל תודו שמול מצב כזה חייבים לנסות להשפיע ובענין של אומנות זעירה - השמים הם הגבול! ובחירה בחג שעלילות דם נקשרות בו - פסח - הייתה אך טבעית לתחילת המאבק שלי.
בקיצור באופן מסוים מצאתי את מקומי : הוספת חיות ורעננות לאחד מסמלי פסח בגולה - הצלחת!

צלחת פסח
סט של 6 מגנטים

שאלה של מיקום היא שאלה מטרידה, אבל את אלו שמים על המקרר.