וי איי פי

לפני שמתחיל פה שבוע חדש אני חייבת לציין את השבוע המשמעותי שחלף - בו פרי היה ה VIP בכיתה שלו (כיתה א').
כל שבוע ילד אחר הוא ה VIP. פרי חיכה לשבוע הזה מהיום הראשון ללימודים. לא שאם יכולה להעיד על בנה ובכל זאת: פרי נולד VIP . אני לא יודעת אם זה קשור לזה שבמשפחה של אמא שלי טוענים שהם נצר לגאון מוילנה (היחוס היחידי פחות או יותר של המשפחה שלנו בערכים בינלאומיים), אבל בכל מקרה מדובר במשהו מולד. זהו ילד ללא התכונה" בישנות" או "צניעות", ילד שבגיל 4 האקט החביב עליו במפגש עם אנשים חדשים היה לומר "נייס טו מיט יו" ("נעים מאוד") וללחוץ להם את היד. ילד שמשא ומתן על כל דבר עם אוונטות של פוליטקאי מאומן - בנוסח מה שלא תגיד לו בשעת ויכוח או בקשה לשיתוף פעולה יזכה להקשבה סובלנית שבסופה הוא יסכם ויקדם את מה שהוא רוצה בלי שום קשר למה שאמרת או ביקשת.
בחזרה למשימות השבוע : קיבלנו בסוף השבוע שעבר פוסטר למילוי וצביעה : איזה אוכל פרי הכי אוהב (עוגיות שוקולד צ'יפס) ציור של המשפחה, החיות האהבות עליו , תוכנית הטלויזיה האהובה עליו וכו'.
כמו כן קיבלנו את המסגרת הדיגיטלית הכיתתית בה הטענו את כל התמונות שפרי רצה ,הוא סירב לכל תמונה בה הוא ניראה פחות מגילו הנוכחי (..."מה יחשבו הבוחרים?") וגם דחסנו והכנו שקית גדולה מלאה באביזרים אהובים מהבית. כרגע הם אוסף מעורב מבחינה סגנונית: לגו מלחמת הכוכבים (משה קנה לו יום אחד אחרי בית ספר ללא ידיעתי), השמיכה שלו שהוא היה תינוקו כמה חיות בד מרוטות - הבולטות שבינהן - וופי (נבחן) הכלב ודאקי (ברווזי) הברווז .

הפוסטר
(מימין למטה - הציור של המשפחה שלנו)

כל השבוע הדברים מוצגים על שולחן בכיתה וביום שישי ה VIP השבועי מציג את כל מה שהביא. למרות השם המפוצץ מדובר במשהו חמוד ואישי למדי שמאפשר לילדים להציץ אחד לעולמו של השני באופן ישיר ובלי הרבה פוזות.
כך או כך - כמובן שבאנו ל"פרזנטציה" של פרי ביום שישי.

כל השבוע שלפני שבוע הVIP פרי טחן באוזנינו ללא הפסקה בשבוע הבא אני ה- VIP ובשבוע הזה: עוד שלושה ימים "איז מיי ביג דיי" (זה היום הגדול שלי - הפרזנטציה) עוד שני ימים איז מיי ביג די, מחר איז מיי ביג דיי ...

הרבה פעמים אני חושבת על זה שבגלל שפרי גדל כאן מגיל שנה וארבעה חודשים אין לנו שום אפשרות להשוות את ההתפתחות שלו לאיך זה היה שאני או משה היינו בגילו – גם בגלל לפני שזה היה בערך לפני 400 שנה וגם בגלל שפה זה בפירוש יבשת אחרת. המילים הראשונות הן לא אותן מילים ראשונות, טון הדיבור הוא לא אותו טון ופרזנטאציות בגיל 6 זה טבעי.

הביטחון העצמי של פרי לא תמיד עוזר לו להיות טאקטי, תכונה מצערת ושכיחה אצלנו במשפחה (בעיקר אגב, מהצד של הגאון מוילנה).

התמונה שלי ושל פרי

זה התבטא במהלך הצגת השקופיות וכמובן בשקופית שלי ושלו :

"אמא שלי הרבה יותר זקנה מאבא שלי". (הוא אמר בפסקנות ...ואני חשבתי שזאת תמונה "סבירה" שלי)

ואז פונה אלי : "נכון אמא?" - נכון.

"בת כמה את?" ואח"כ שואל גם את משה בן כמה הוא, כדי להדק את העובדה הקסומה שנשלפה בהפתעה.

בהמשך הוא פונה לשיתוף הקהל בסוגיה נוספת: "לאימא שלי גם יש שיער של בן, נכון היא ניראית כמו בן?"

סבתא ופרי מכינים עוגת שוקולד

השקופית הבאה - תמונה בה הוא ואמא שלי מכינים ביחד עוגת שוקולד בביקור האחרון שלנו בארץ – אירוע מכונן עבורו שהוא חוזר ומספר אותו לכל מי שכן וגם למי שלא מעוניין. הילדים כמובן נירעשים מהמילה 'שוקולד' והמורה, מיסטר ריקן (שמחליף את אשתו המורה הקבועה מיסיס ריקן) מנסה להכניס מילה ולהתעניין ושואל אותו איך קוראים לסבתא שלו.

פרי עונה בחשיבות: "נוסינג (כלום) אני פשוט קורא לה "סבתא" שזה גרנדמה (סבתא) בעברית". הילדים מתלהבים מהמילה סבתא וחוזרים עליה כמה פעמים. קל ליצור פה אקזוטיקה (בכיתה של פרי אין ילד שחור אחד וכדי לשבש מעט את האחידות האנגלוסקסיות יש ילדה אחת אסייתית ואת פרי) וזה עוד לפני שפרי משמיע את שלמה ארצי ושלום חנוך בהופעה - "המוסיקה שאמא שלי אוהבת".

הזמן רץ, מדובר בחצי שעה שלמה שמוקצבת לענין ופרי כמובן לא מסיים את כל מה שיש לו להגיד ולספר על וואפי ודאקי, ישראל, קיטי החתולה הדוד אריה שיבוא לבקר בפסח דודה רוני שיודעת עברית וגם אנגלית, השכנים שלנו ועוד.

מיסטר ריקן מתחיל להילחץ כי הוא צריך להוציא את הילדים להפסקה. יש לו פה עסק עם VIP אמיתי (עם שורשים פולניים) וזה כמעט חייזר עבורו. הוא מדבר אל פרי בשקט נימוסי בסיגנון מקומי ופרי מחזיר לו בתקיפות של גאון מוילנה.

אני משאירה למיסטר ריקן את ההתמודדות, שייהנה. לי יש את זה כל יום.

הילדים יוצאים להפסקה באיחור של 5 דקות, ופרי רץ איתם החוצה בגאווה חדשה.