חג שמח! (הבאת מארז?)

פעם זה היה אוסף, עכשיו זה מארז. אין על מארז. חגים גדולים כמו פסח בפירוש עושים לי את זה - חשק לאיזה מארז (די וי די). כמה וכמה מארזי די וי די נאספו בביתנו, מאז שאנחנו כאן, שזה בעצם, בערך מאז שפשטו המארזים.

כשמקבלים מארז ישראלי בניכר (כזה שרצית או ביקשת) זה פינוק גדול, מנת ישראליות גדושה לפי הזמנה. תרכיז לטעמך. קנקן ענק שאפשר לגמוע בקצב הנכון, ערב אחרי ערב, כי לא מדובר בפוטנציאל צר של צפיה קצרה וחולפת כמו זה שנותן די וי די בודד, אלא בחוויה מתמשכת, חווית המארז!
קירבה מיוחדת אני מרגישה למארזים שאספנו עם החגים ושחובקים עימם נתח היסטוריה, מאפשרים פרספקטיבה על העבר שלנו. שלושה מארזים כאלו אני שומרת במרחק שליפה, כי "...מארזים הם לפעמים געגועים, לבית שתמיד אהבנו"...בעיקר בחגים.

מלא חן ואביביות נעורים הוא המארז של הסידרה "חדווה ושלומיק". הסידרה שנוצרה בראשית שנות השבעים מעוררת נוסטלגיה של פרחי בר, קיבוץ ותל אביב של אותה תקופה, מלאה בהומור וברגעים צובטים, שלא דהו עם השנים. כמה מהשחקנים הם פשוט אריכטיפים, גזור ושמור. מנחם זילברמן - נפלא, יעל אביב - סוכריה, יוסי גרבר - ענק, מירי אלוני בשיא גדולתה (לפני כל הנספחים), אברהם הפנר - בכלל לא ניתן לתיאור והגדרה, והלית ישורון - מדהימה, פיית סיקסטיז.
מעבר לקסם והחיבור שובה הלב של התסריט, המשחק והבימוי, זוהי היסטוריה. היסטוריה אורבנית של חברה בהתהוותה ושל טלוויזיה בראשיתה. איך היינו ואיך נראנו שהכל ניראה כל כך אפשרי? מצאתי במארז האהוב הזה, כל כך הרבה הרבה אותנטיות וכן, גם את האטמוספרה (מה לעשות) הזחוחה של אותה התקופה. קשה למצוא סרטים עלילתיים ובטח לא סדרות מאותה התקופה שמציגים אותנו כמו שהיינו. בלי תותחים. זה היה מרתק להתבונן מהמרחק של השנים (וגם מהמרחק הגאוגרפי, בין יבשתי) בחברה שנולדתי לתוכה... כי ב 71 , השנה בה שודרה הסידרה, הייתי עדיין גוזל.

תל אביב כל כך נושכת

אוצר שני שיש לנו בבית וקצת מוזר לכתוב עליו באותה נשימה, אפילו אם בפיסקה נפרדת מ"חדווה ושלומיק" - הוא היומן של דוד פרלוב. פרלוב שהיה קודם כל צלם, עם עין של צלם במובן האומנותי של המילה, צילם יומן סרט, בין השנים 1973-83. ישראליות מנקודת מבט יחודית, לא צפויה ולא מובנת מאליה. זו בפירוש לא נוסטלגיה, אבל כן - כל כך אישי - שקולקטיבי.
אולי היצירה האינבדואליסטית ביותר שראיתי על המסך. כשיש לך את המארז הזה בבית, זה כאילו שתלוי לך בסלון ציור מקורי גדול של גרשוני, או אריכא. המארז מכבד אותך בחברתו. לא משהו מובן מאליו וללא ספק גם לא לכל אחד. זו יצירת אומנות מורכבת. לעיתים כבדה מאוד, איטית, מופשטת ובשחור לבן - אבל אם צוללים, מהפנטת. מקבלים חיים של בן אדם ומשתקפים בתוכם. זה לא נוצץ, זה לא מיופייף - זה נושם ונוגע. בעיני - יצירת מופת.

תל אביב כל כך אפורה

השלישי הוא מארז "היה היה" לילדים. תוצרת צרפת, הידד! לא עוד דיסני דביק. חד משמעית, המארז של "היה היה", הוא המארז האולטימטיבי לילדים ולהורים שקצה נפשם בטיפוסים כמו בארני, בוב הבנאי או דורה ודייגו (... אוף איזה קרצייתיים!). לא עוד דיבוב בלתי נסבל, וקולות רקע שמזמינים מיגרנה, אלא קריינות אינטיליגנטית מלאת אירוניה ועוקץ בעברית גבוהה, שלא רגילים כבר לשמוע ובטח לחשוב שילדים מסוגלים לקלוט (עוד איך מסוגלים!). זו חתיכת היסטוריה בריבוע - גם כי מדובר בסידרה מפעם (כשאנחנו היינו ילדים), וגם כי מדובר בסידרה על היסטוריה. תולדות האנושות (לא מוצר תמים, מתקתק וילדותי) מוצגות במצויר, באופן אמין - מלחמות, עבדות, ניצחונות, מפלות וביזיונות, הכל בנון שלאנט צרפתי, מעודן ומלא הומור. פשוט תענוג.

יש את יציאת מצרים!

פסח 2010 אוטוטו כבר כאן ואני רושמת על מארזי האהובים מחגים שעברו.
אך אביב הגיע, פסח בא, התחדשות, ציפורים, ניצנים ניראו, ניראו בארץ (וגם כאן) - אז מה נארוז לנו בפסח הזה לכל שאר הלילות?