מיסיס ריקן הראתה תמונות ונתנה לכל ילד לבחור חיה שהוא ירצה לעשות עליה "מחקר" (research).
לא בנמר, לא בקוף, לא בג'ירפה ולא בפיל, פרי בחר בתמונה של דג, סלמון מסוג קוקני (kokanee salmon) ליתר דיוק. החלטנו להקדיש נסיעה ל אקווריום של חוף אורגון שבעיר החוף ניו-פורט, מרחק שעתיים וחצי נסיעה, למען השכלתו של הילד. הרי אי אפשר לדעת לאן יכול להוביל פרויקט על דג בכיתה א'. פרופסורה בהנדסה ימית? פיתוח כמוסות הזנה מהים לאסטרונאטים בנאס"א? תכנות משחקי מחשב תת ימיים? הכל אפשרי. חוץ מזה היינו חייבים לראות שהכל בסדר עם הפסיפיק (השקט), אז זה היה תירוץ טוב לארוז ולנסוע.
עד עכשיו ביקרנו בבריכות שפל באזורים שאסור היה לקחת שום דבר מהחוף, אבל פה? ממש שישו ושימחו. במקום היו לא מעט אנשים וגם די הרבה דליים. אהההההה.... המקום הזה לא מוגדר כפארק ארצי (STATE PARK) פירשנו, אלא כאתר נופש אז כניראה שהליקוט פה חוקי.
חוקי חוקי, אבל מה עושים שני אלו עם האת והקילשון? מה הם מחפשים שם? את אטלנטיס?
"צדפות", ענתה האישה הנאה והחייכנית, "הן מתחבאות ממש עמוק בתוך החול" פירטה ותקעה בעוז את האת בחול שבין הסלעים.
"ומה תעשו איתן?" - שאלתי שאלת אוויל.
"ארוחת ערב אם יהיו מספיק" היא ציחקקה, " ... בטח שיותר קל לקנות אותם בחנות", ענתה מרצונה לשאלה הפולנית שהצלחתי לא לשאול, " אבל אני גדלתי בים וזה משהו שאני נורא אוהבת לעשות".
באמת ניראה היה שהיא נהנת מכל רגע, לצידה בעלה החסון חופר במרץ, שומר על חיוך קטן ושתיקה, קשוח ומלא עוצמה. קאובוי ימי. סצינה רומנטית.
ברור שכיוון שאנשים היו באטרף כזה של בציר, כמעט לא היו אוצרות שאנחנו נטולי הדליים והידע המוקדם, יכולנו למצוא בבריכות. זה הזכיר לי איך כשהייתי ילדה היינו יוצאים בשבתות לקטוף פטריות ולא אחת היה ברור שמישהו הקדים וחרש את המסלול וקצר את כל הפטריות לפנינו. עכשיו, כדי לראות את האוצרות היינו צריכים לבקש להציץ בדליים.
הנה קבוצה של צעירים נמרצים עם דליים. סטודנטים לחקר ימי. אוספים קצת דקורציות למרכז המבקרים שממול האקווריום של ניו-פורט. כמה כוכבי ים, אצות מסוגים שונים. איזו מקריות התלהבנו כמו ילדים, "אנחנו בדרך לאקווריום, אולי במקרה אתם יודעים אם יש שם קוקני סלמון?"
יופי! טרקתי את הדלת במחשבותי - גם ככה אני מסתייגת מביקורים בגני חיות ואקווריומים. עקירתם של יצורים חסרי ישע מסביבתם הטבעית וכליאתם למאסר עולם עם תאורת ניאון ומבטים מטרידים של ילדים צווחניים ומבוגרים שבעים, היא הרי מעשה נוראי. בנוסף, עכשיו זה כמעט ודאי: המחקר החשוב של בני לא יקבל תוקף במתחם המים המלאכותי הזה, עם הסלעים המגוחכים מהפלסטיק, צינורות ניקוז המים המבצבצים מבעד לחלונות התצוגה והחנות הענקית והצעקנית, כמעט 50% מהמתחם כולו, שדרכה חייבים להכנס וגם לצאת, המאה ה-21. הרגשתי שבעה מהביקור באקווריום עוד לפני שהגענו אליו. אבל כבר הבטחנו ואולי בכל זאת קוקני יהיה שם, ניסיתי למתן את הסערה שהחלה להלום ברקותיי.
האמת - לא היה מאוד צווחני הפעם באקווריום. עוד חידוש / שידרוג נוסף לכלא הימי מאז שביקרנו בו בפעם הקודמת - פינת ליטוף ימית - עכשיו אפשר גם ללטף את כוכבי הים ומלפפוני הים שהיגרו לכאן לא מרצון, כמה נחמד. בריכת שפל כזו הם אפילו לא דימינו לעצמם בחלומות הכי אפלים שלהם, הרהרתי בשקט.
ממש לפני שיצאנו מהמקום, מודע לעובדה שאני פשוט חייבת כבר להסתלק מהמקום, משה אומר לי: "חכו לי פה עוד שניה", הסתובב ואץ בצעדים נמהרים למקום ממנו יצאנו. כשהוא חוזר אני שואלת :
"מה?"
"הייתי פשוט חייב לגעת במלפפון ים! לדעת איך זה מרגיש!"
חשבתי שהוא צוחק אבל אח"כ נזכרתי במשפט מתוך ספר קלישאות שמעולם לא קראתי: אם רק יש את התנאים הנכונים, תוכל/י ללמוד כל יום משהו חדש על בן/בת הזוג שלך.
לא בנמר, לא בקוף, לא בג'ירפה ולא בפיל, פרי בחר בתמונה של דג, סלמון מסוג קוקני (kokanee salmon) ליתר דיוק. החלטנו להקדיש נסיעה ל אקווריום של חוף אורגון שבעיר החוף ניו-פורט, מרחק שעתיים וחצי נסיעה, למען השכלתו של הילד. הרי אי אפשר לדעת לאן יכול להוביל פרויקט על דג בכיתה א'. פרופסורה בהנדסה ימית? פיתוח כמוסות הזנה מהים לאסטרונאטים בנאס"א? תכנות משחקי מחשב תת ימיים? הכל אפשרי. חוץ מזה היינו חייבים לראות שהכל בסדר עם הפסיפיק (השקט), אז זה היה תירוץ טוב לארוז ולנסוע.
אחד מהדברים החביבים עלינו בטיול בחוף, הוא חיפוש אוצרות במה שנקרא "בריכות השפל" (Tide pools). זה אומנם נשמע בעברית כמו תאור של מצב פסיכולוגי גבולי, אבל בפועל מדובר במשהו הרבה יותר מהנה. בזמן השפל, באזורי החוף הסלעיים נוצרות בריכות קטנות עם כל מיני יצורים כמו כוכבי ים, מלפפוני ים, דגים קטנים צדפות וצמחים פרועים לגמרי. זה כייף גדול ללכת בין הבריכות האלו, להציץ ולהתמלא פליאה.
כך, כמה קילומטרים לפני העיר ניו-פורט, כשלאורך החוף נגלו סלעים ענקיים ושלט עם חץ שמאלה הורה ל "סלע כלבי הים - אתר נופש" (Seal Rock State Recreation Site) לא היססנו ופנינו.
כך, כמה קילומטרים לפני העיר ניו-פורט, כשלאורך החוף נגלו סלעים ענקיים ושלט עם חץ שמאלה הורה ל "סלע כלבי הים - אתר נופש" (Seal Rock State Recreation Site) לא היססנו ופנינו.
סלע כלבי הים
(שהיו במים בזמן שביקרנו)
עד עכשיו ביקרנו בבריכות שפל באזורים שאסור היה לקחת שום דבר מהחוף, אבל פה? ממש שישו ושימחו. במקום היו לא מעט אנשים וגם די הרבה דליים. אהההההה.... המקום הזה לא מוגדר כפארק ארצי (STATE PARK) פירשנו, אלא כאתר נופש אז כניראה שהליקוט פה חוקי.
חוקי חוקי, אבל מה עושים שני אלו עם האת והקילשון? מה הם מחפשים שם? את אטלנטיס?
"צדפות", ענתה האישה הנאה והחייכנית, "הן מתחבאות ממש עמוק בתוך החול" פירטה ותקעה בעוז את האת בחול שבין הסלעים.
"ומה תעשו איתן?" - שאלתי שאלת אוויל.
"ארוחת ערב אם יהיו מספיק" היא ציחקקה, " ... בטח שיותר קל לקנות אותם בחנות", ענתה מרצונה לשאלה הפולנית שהצלחתי לא לשאול, " אבל אני גדלתי בים וזה משהו שאני נורא אוהבת לעשות".
באמת ניראה היה שהיא נהנת מכל רגע, לצידה בעלה החסון חופר במרץ, שומר על חיוך קטן ושתיקה, קשוח ומלא עוצמה. קאובוי ימי. סצינה רומנטית.
ברור שכיוון שאנשים היו באטרף כזה של בציר, כמעט לא היו אוצרות שאנחנו נטולי הדליים והידע המוקדם, יכולנו למצוא בבריכות. זה הזכיר לי איך כשהייתי ילדה היינו יוצאים בשבתות לקטוף פטריות ולא אחת היה ברור שמישהו הקדים וחרש את המסלול וקצר את כל הפטריות לפנינו. עכשיו, כדי לראות את האוצרות היינו צריכים לבקש להציץ בדליים.
הנה קבוצה של צעירים נמרצים עם דליים. סטודנטים לחקר ימי. אוספים קצת דקורציות למרכז המבקרים שממול האקווריום של ניו-פורט. כמה כוכבי ים, אצות מסוגים שונים. איזו מקריות התלהבנו כמו ילדים, "אנחנו בדרך לאקווריום, אולי במקרה אתם יודעים אם יש שם קוקני סלמון?"
(איפה הייתם בצבא? מכירים את שחר מפלוגה ב'?)
לא היו בצבא ואף אחד לא מכיר את קוקני.
אבל הנה בחור חיוור שמסביר בשקט, "קוקני סלמון זה סלמון מזן די נדיר, הוא חי באגמים מתוקים ובנהרות, אני לא בטוח שיהיה אותו באקווריום, רוב הדגים שם הם דגי ים".
אחד מהדליים של הסטודנטים
כוכבי הים
יופי! טרקתי את הדלת במחשבותי - גם ככה אני מסתייגת מביקורים בגני חיות ואקווריומים. עקירתם של יצורים חסרי ישע מסביבתם הטבעית וכליאתם למאסר עולם עם תאורת ניאון ומבטים מטרידים של ילדים צווחניים ומבוגרים שבעים, היא הרי מעשה נוראי. בנוסף, עכשיו זה כמעט ודאי: המחקר החשוב של בני לא יקבל תוקף במתחם המים המלאכותי הזה, עם הסלעים המגוחכים מהפלסטיק, צינורות ניקוז המים המבצבצים מבעד לחלונות התצוגה והחנות הענקית והצעקנית, כמעט 50% מהמתחם כולו, שדרכה חייבים להכנס וגם לצאת, המאה ה-21. הרגשתי שבעה מהביקור באקווריום עוד לפני שהגענו אליו. אבל כבר הבטחנו ואולי בכל זאת קוקני יהיה שם, ניסיתי למתן את הסערה שהחלה להלום ברקותיי.
אטרף
פינת הליטוף
בעיקר כוכבי ים ומלפפוני ים (הכמו פרחים הירוקים)
"מה?"
"הייתי פשוט חייב לגעת במלפפון ים! לדעת איך זה מרגיש!"
חשבתי שהוא צוחק אבל אח"כ נזכרתי במשפט מתוך ספר קלישאות שמעולם לא קראתי: אם רק יש את התנאים הנכונים, תוכל/י ללמוד כל יום משהו חדש על בן/בת הזוג שלך.
6 תגובות:
טוב, זה שהוא היה חייב לגעת במלפפון ים... זה באמת איכס. אבל את הרי יודעת כמה הוא סקרן. זה לא חדש לך נכון? סתאאאם... אני צוחקת. אני כל כך מזדהה עם מה שאת מרגישה לגבי בתי הכלא האיומים האלה לחיות, אבל אני אומרת לעצמי את מה ששמעתי פעם ובדיוק הבוקר תמי ברקאי בבלוג שלה כתבה עליו גם. לא לעשות השלכות מעצמי על החיות ועל הטבע, לא להניח שהם מרגישים כמו שאני הייתי מרגישה לו הייתי במקומם... טוב זה קשה.
הרשומה, כרגיל יפה ומרגשת.
איזה כיף לפרי.
תודה מיכל!
....זה נכון שהוא סקרן ונכון שזה לא חדש לי אבל......מלפפוני ים????!!!!
אני תיכף אקפוץ לביקור לראות מה כתבה תמי.
...זה לא רק הענין של מה מרגישות החיות אלא גם הענין של מה מרגישים בני האדם שלוקחים בכזו קלות וכמובן מאליו את הזכות לשלוט ולמסחר (מעבר לתשלום הכניסה, פה החנויות שצמודות לאתרים האלו הן פשוט עצומות) בכל חלקה טובה שמסביבם. נקודת מוצא הזו הרי כמובן לא מתחילה או ניגמרת רק ביחס לחיות...טוב זה היה קצת כבד...לעומת הביקור באזור הזה שהיה נפלא ומרענן. אזור החוף הארוך הזה אגב, בסה"כ נשמר ומוגן בהחלט יפה על ידי הרשויות.
בהצלחה למדען הצעיר.
ככה זה מתחיל. באמת. מתחייבים למשהו, מתעקשים.חוקרים ברצינות וגם גוררים את ההורים למקומות רחוקים.
יש לי אחת כזו.
טוב ,דגים וצדפות זה ממש לא בשבילי אבל
סלע כלבי ים נראה מקום כל כך יפה.
פינות ליטוף, גם אם הן כל כך צבעוניות, מעוררות בי כעס
אני מודה שהפעם היה מדובר בגרירה מרצון... הסלמון היה סוג של תירוץ במקרה הזה, גם עבור "ההורים".
הסלע הענק הזה ואחיו השחרחרים הם באמת חבורה מדהימה, ואם ניתן לדמיין - אז צווחות של שחפים קרעו את האויר אחת לכמה דקות, בשילוב מושלם עם רחשי הגלים המתנפצים.
את כלבי הים ראינו בהמשך, על סלעים אחרים לאורך החוף. הם היו מקסימים ורחוקים מספיק בשביל שאף אחד לא יצליח ללטף אותם......
הסוף , המשפט האחרון הוציא ממני פרץ צחוק, וכל ההתחלה שלחה אותי לכמה הרפתקאות שאני מכירה מהגברים הצעירים שלי
(גם הם היו פעם בכיתה א...רשיון הטיס הכי בלתי חוקי בעליל שניתן אי פעם למישהו מצוי בידיו של הזמן, והוא עושה את זה במהירות מטורפת)
אני הייתי הולכת לגעת בכוכב ים, הוא כל כך יפה ו"טרקתי את הדלת במחשבותי" זה משפט שילך אתי כבר כל היום...
תודה עידית,
....גם ממרומי כיתה א' אני מרגישה את ההוא שתיארת במדויק, המיתפרע עם הרשיון הבלתי חוקי.... אני חושבת שהמילים והתמונות הן בין היתר סוג של נסיון התמודדות מולו.
הוסף רשומת תגובה