על הרים ומסלולים

"מסלול הליכה" הוא אחד מצמדי המילים שתמיד הלחיצו אותי. אולי זה בגלל העובדה שכשהייתי ילדה, בכל שבת שהמדריכים שלנו בתנועת הנוער, היו אמורים לעשות איתנו משהו ולא היה להם מה, הם היו מכריזים בפשטות: "עולים את המוחרקה". כך היינו מטפסים את המוחרקה, הר נחמד עם שיחים דוקרניים, כמה פעמים יותר מדי בשנה, מכיוון צומת יקנעם בשביל הליכה תלול ואפרורי. אני בטוחה שיש ילדים שראו את זה כפעילות נפלאה אבל לי זה תמיד נראה סוג של עונש מאובק ומייגע.

באותו פורמט אך בשבת אחרת נסענו לצעוד (כבכל שנה) את צעדת הגלבוע, גשם שוטף ירד וכל העניין ניראה מיותר לחלוטין, אבל הלכנו על זה, קדימה צעד. אלא שאז שוב הברקה של "המדריכים" שלנו (שבטח היו אז מקסימום בני 15...) הם טעו במסלול ופנו איתנו, ילדים בכיתה ד', למסלול הארוך למיטיבי לכת - 20 ק"מ, במקום למסלול של הילדים (10 ק"מ). אומנית זעירה לא ניחנה בזיכרון משובח אבל דברים כאלו זוכרים, זה היה סיוט רטוב ומלא בוץ ועוד איך מיותר.
מאז אפשר לומר שאני לא זוכרת את עצמי נמשכת לכל מה שמוגדר כ"מסלולי הליכה". כמובן שהייתה את חובת הטיולים השנתיים בגילאים יותר מאוחרים, שתמיד ניראו (וגם היו) אטרקציה חברתית ממדרגה ראשונה, אבל ענין ההליכה... חבל על הזמן. תמיד השתוקקתי בסתר לסוף המסלול, למראה של האוטובוס שמחכה באיזה חור עזוב לאסוף אותנו בחזרה לציויליזציה.
אלפי שנים אחר כך, כשהתחלתי ללכת בורסיה הנוכחית (כי צריך), זה היה די עונש, משקעי העבר או פשוט: ש ע מ ו ם ! עד שהגיע לאוזניי המכשיר והמופלא הזה - האייפוד (iPod - האם האקדמיה ללשון כבר חסדה אותו במילה בעברית?) בכל מקרה, בן בריתי הזעיר הפך את ההליכה היומית שלי בין רגע לנופש יומי!

משהו בסגנון: ביי ביי, משה, פרי וקיטי, אני חייבת ללכת עכשיו, אני מאחרת

להופעה של שלום חנוך ושלמה ארצי/ קונצרט של באך/ הופעה של "היהודים",
תסתדרו בלעדי לשעה, נכון?
(כשאני חוזרת מהנופש הם עדיין באותה פוזה)

לגור בארץ אחרת מארץ המולדת, כרוך בהרבה רגעים סוריאליסטים (חוץ מהעובדה שהמשפחה שלך ניראת קצת מצחיק), חלקם דוקרים, אחרים מלאי השראה. למשל, כשרק באים לאורגון, ארץ הגשם הבלתי פוסק לא מאמינים כשרואים שאנשים עושים כל דבר בגשם, כאילו אלוהים לא יורק עליהם. נוסעים באופניים רטובים לגמרי, רצים, עושים הליכות, משחקים כדורגל (חובבני לא מקצועי), בלי אפילו חצי מטריה לרפואה רק לבושים סולידי ורטוב. ממש כמו בצעדת הגלבוע ההיא. אז בהתחלה זה ניראה קצת פסיכי (או בנימוס סוריאליסטי) ובהמשך מתקרנפים, לא לגמרי, אבל בפירוש מתחילים לפתח את הקרן (של הקרנף).
אני בהחלט מרגישה את הקרן מתחזקת וצומחת ביתר נחישות, בזמן שבו אני עושה את ההליכה הכמעט יומית שלי. למרבה הנוחות ישנו מסלול הליכה מסודר ממש סמוך לביתנו: נוף ירוק עד, ברווזים נוכריים בצידי המסלול (יש נחל קטן שזורם עם המסלול) וברוב ימות השנה, הגשם יורד ללא הפסק (הגשם פה מתחיל בספטמבר ונגמר ביוני). אז כובע ומעיל דק ומוסיקה ישראלית (וגם מוסיקה קדמונית כמו באך) משתוללת באוזניים, תוך כדי הליכה ומסך של גשם, הם ענין של שיגרה. זו לדוגמא חוויה סוריאליסטית מהסוג מעורר השראה.

האייפוד שלי - יש בינינו יחסי אהבה של הרמוניה ושיתוף:

איזה שירות הוא נותן המכשיר הזה - מעבר לתענוג של הליכה עם מוסיקה
באיכות מצוינת, מצאתי אותו מציל שפיות בביקורים אצל השיננית.
הוא עושה את כל ההבדל: לשמוע את" סיפורי פוגי" כשזו מגרדת וחופרת,
עם כל הרעשים הבלתי נסבלים שהכלים המבעיתים שלה מייצרים,
זה בפירוש עולם אחר, נסבל יותר.

יערות אורגון העצומים בגודלם, גובהם ויופיים לא ממש מזכירים את יערות קרן הקיימת בגלבוע. בטח שזה לא פייר - הם לא קוללו מקראית ב"אל טל ואל מטר",כאן כאמור יש להם עוד איך מטר ועוד איך טל. הם עבותים, ירוקים, חזקים ופראיים. הי, הי לא להשתולל! אמנית זעירה היא גם ציונית, ובהחלט - לא שכחתי את אירוס הגלבוע - הוא פרח משגע. אבל עכשיו אני רוצה לכתוב על פלאי הירוקת:
הגשם התמידי של אורגון מייצר תופעות מדהימות של ירוקת מכל מיני סוגים ומכל מיני צורות. למרות צעדת הגלבוע ההיא והטיפוס החוזר על המוחרקה, אומנית זעירה הפכה פחות מאוימת מהליכות בחיק בטבע עם השנים, אז הלכנו לראות את אחד מהיערות הסמוכים, באמצע החורף! הפעם נכבדי - סוריאליזם מהסוג המעולה שלא צריך לגדוש מילים כדי לתאר. יש תמונות:

...ועם סאונד כזה גם אין צורך באייפוד...