בית האמיצים

גוד ג'וב! (עבודה טובה!) הוא המינוח הכי שכיח, שילדים פה מקבלים מגיל אפס כחיזוק חיובי. בבית אפשר להמנע, אבל הפעוטונים, הגנים ובתי הספר מלאים בו לעיפה. את השימוש האינסופי ב"גוד ג'וב" עד לאבסורד מוחלט, שמעתי פעם כשבאתי לקחת את פרי מהגן כשהוא היה בערך בן ארבע. זה היה בשעה שהילדים קמו משינת הצהרים שלהם. בזמן שהתארגנו להליכה הבייתה, אחת מהגננות עזרה לילדה שרק התעוררה לקום. היא לא פיספסה את ההזדמנות והחמיאה לה בקול רך וענוג: "גוד ג'וב סליפינג, אמיליה!" (עבודת שינה טובה, אמיליה!) זה לא גדול?! לכופף שינה של ילדה בת ארבע לכדי עבודה - זה באמת יצירתי! גוד ג'וב גננת!
השבוע, הודיעו לנו לבוא לטקס חלוקת מדליות בבית ספר כי פרי הולך לקבל מדליה על "התמדה" (בלימוד קריאה).

אחת לחודש מתקיים בבית הספר טקס של כל הבית ספר ובו מחולקות מדליות סביב ארבעה נושאים עיקריים: טוב לב (נחמדות) , נתינת כבוד (נימוס), הצטיינות אקדמית וגם התמדה. טקס-טקס, עם כל הצרמוניה, מגש כסף עם מדליות בסרט כחול, הוליווד.
בכל קטגוריה זוכה תלמיד אחד מכל כיתה. אוסקר. הברשנו את הנוצות והגענו. לנו, זו המדליה הראשונה כהורים.
החיים פה הם לא פעם ולא פעמיים, פער תרבותי וטקסים כמובן מרכזים את זה טוב טוב לחומר מוקשה. תמיד יש הפתעות. הטקס נפתח על ידי המנהל הנמרץ והמגוהץ, טיפוס לא יאמן של אנרגיות, כוונות טובות ודבקות במטרה. אחריו עלתה על הבמה מורה שהכריזה בדרמטיות על מתן פרס שהוא מחוץ לקטגוריות הקבועות, לכ-20 תלמידי מכיתות ה' (מתוך כ- 40) שהצליחו ללמוד את כל מילות ההמנון בעל פה! הם נקראו ועלו אחד אחד לבמה מחויכים מגאווה, ענדו את הסרט עם המדליה, התיישרו בשורה ופצחו בשירת ההמנון בקולות צחורים.

שירת ההימנון
המורה (מקדימה, באדום) מנצחת על השירה ( ואולי גם לוחשת את המילים...)

יש אנשים (אולי רוב האנשים) שכשהם שומעים שירת המנון של המדינה שלהם וגם המנון של מדינה אחרת, בקול של ילדים, בטקס עם מדליות על מגש כסף - ליבם מחסיר פעימה ותחושת העצמה מרפדת את חיקם. אומנית זעירה תמיד מרגישה מבוכה במצבים כאלו. זה לא עושה לה את זה. הקדושה שמיוחסת ללאומיות בצירוף יציקות מתכת עגולות ניראית לה בלשון המעטה משובשת, "אובר דרמטית" וגם דמגוגית.
אז התחלת הטקס הזו הייתה בהחלט מפתיעה ומאתגרת (כמו שאומרים פה, בממלכת הפוליטיקלי קורקט, על משהו שהוא על הסף מבחינתך). למרבה הקלות, המשך הטקס זרם בחינניות. תלמידים בכיתות ו' הסבירו על כל קטגורית הזכייה וקראו לתלמיד הזוכה מכל כיתה לעלות לבמה. כך נוצרה שורה של ילדים לכל קטגוריה, כמעט תמיד בסדר של מהנמוך לגבוה. מיד לאחר שפנו להקראת הקטגוריה הבאה, הילדים שירדו מהבמה הובלו הצידה על ידי המורה המקסימה של גן חובה לצילום היסטורי. אין שום פיספוסים ויש לתעד.
הגענו לזה. השם של פרי נקרא והוא עלה על הבמה נירגש כולו (פרי לא ידע שהוא הולך לקבל את המדליה עד לרגע שבו הוא נקרא לבמה והוא גם לא ידע שאנחנו מגיעים לטקס), למרות זאת הוא לא איבד עשתונות ואיך שהוא ראה אותי מתקרבת עם המצלמה הוא התחיל לנהל אותי (מהבמה), אם כן או לא לצלם אותו ואיך.
בטח שמתרוצצות שאלות בראש, תוך כדי וגם אחרי הטקס. ברור, שאלות "מהסוג הערכי" - על הטקס, הפרס, המדליות - האם זה טוב (ליהודים), חינוכי, תורם לצדק עולמי, פייר שילדים סינים בני שש צריכים לייצר מדליות לילדים בני גילם בעולם המערבי ועוד כהנה וכהנה.
במושגים יותר פרטיים?.... מצד אחד - אחרי שפרי קלט את הקטע של כיתה א', הכל כך אינטנסיבית בלימוד קריאה כתיבה, חשבון וכו', בקיצור המכה המיובשת שנחתה עליו אחרי הפיתיון העסיסי של גן חובה, לא היה קל לרתום אותו לעגלה. אז עם מדליה זהובה היא תיגמול שהוא מוקיר, למה לא? קרדיט מטאלי זה אומנם רעיון שמריח חזק אמריקה, אבל יש בהחלט מצב שזה לא רעיון כל כך רע.
מצד שני - יש להודות על האמת, לכל מדליה יש מחיר. שלנו היה שארית יום מלאה ב"התמדה". התמדה של רודנות, הצקה וחוסר מנוחה.

כבר שיצאנו מבית ספר פרי אחז במדליה כבקמע
ובסגנון של התמדה קשה לחץ על סגירת עיסקאות רודניות עם משה

אז לא הייתה ברירה וברוח המקום תירגלנו בבית קצת סיגנון הורי של "בית האמיצים"*, כלומר גאווה, אומץ והרבה מאמץ לא לצאת מהכלים. למרבה האושר זה היה זמני - למחרת פרח יום חדש. אבל רגע אחד, אני לא מאמינה, שקעתי לגמרי בעולם הפרסים, ההימנונים וכיתות א'.... זה לא גוד ג'וב! הו סופרמן!.... כי איך יכול להיות שאין לי בבית את "בית האמיצים" של לורי אנדרסון ?!

* "בית האמיצים"/ The home of the braves - הסיום של כל בית בהמנון האמריקאי וגם שם המופע המדהים של לורי אנדרסון.