לפני שנסענו לכאן פגשנו בארץ מישהו שלמד פה באוניברסיטה. שאלתי אותו בסקרנות, אם כדאי לשקול מגורים בספרינגפילד (זה נשמע לי כמו חלום), הוא חתך: "ספרינגפילד? לא למאכל אדם!"
לא פחות מ-50 אלא יותר ערים בארה"ב נושאות את השם "ספרינגפילד". טרוויה פשוטה יודעת לספר שהאיש שכתב את הסידרה המצוירת "הסימפסונס" (שמתרחשת גם היא בעיר ששמה "ספרינגפילד") למד באוניברסיטה ביוג'ין, אך מכחיש שכתב את הסידרה על החיים בספרינגפילד השכנה. משה אגב, לא מאמין לו, הוא אומר שבטח שהוא לא שש להיות מואשם בסטירה חריפה כל כך על מקום ספציפי, בעיקר כשיש לו במציאות יותר מ-50 ערים אחרות להשארת הספק.
בכל מקרה ספרינגפילד השכנה - היא בהחלט מקום פוסט מודרניסטי. מועדוני חשפנות, חנויות נשק, סוכניות של מכונית ומוסכים הם שיחרטו בזכרונך אם מאיזושהי סיבה תיקלע למקום. אבל בכפיפה אחת, לא מובנת, יש בעיר פעילות ענפה של תרבות ואומנות לילדים וגם הרבה מאוד חנויות ענתיקה. כן, כן, חנויות הענתיקה - תופעה בפני עצמה, כלי בית חלודים, ספרים מעופשים, צעצועים שבורים, שעונים חסרי מחוגים, ורהיטי עץ מהוהים במחירים שתמיד יפתיעו לגובה. בהחלט, זהו שוק גדול של משוגעים לדבר ועדיין, מפתיע למצוא אותו משגשג במקומות כמו ספרינגפילד.
אז מה נשתנתה השבת של אתמול מכל השבתות הקודמות לה?
רשמנו את פרי לסדנת תיאטרון מהוללת אצל השכנה האביבית, והיינו צריכים למצוא מה לעשות עם עצמנו למשך כשעתיים ב- ספרינגפילד (! ) כיוון שרק לאחרונה קנינו ארגז נשק ולפחות שני ערבים בשבוע, אנחנו יושבים לכמה דרינקים במועדון סטרפטיז + אקסטרות, נותר לנו להעשיר את עצמינו ולפנות לשדה הבתולי מבחינתינו - הענתיקות.
כבר שמענו לא אחת על חינניותה של חנות הענתיקות "הענתיקות ובית התה של רותי ב." שבעיר. מקום שמשלב מכירת ענתיקות ובית קפה/תה פופולרי. למרבה האכזבה תמיד כשנקלענו למקום, בד"כ בימי ראשון לראות הצגת ילדים באולם הסמוך לחנות - המקום היה סגור. אבל אתמול היה יום שבת! סוף סוף רותי פתחה בפנינו את שעריה!
המקום של רותי ב. גדול מאוד, עמוס באינסוף פריטים, מחולק על ידי ארונות עמוסים ל"חדרים" בעלי אופי וצבעוניות שונה. במבט ראשון ניראה שהדברים מסודרים באופן חופשי ביותר, אקראי ומרושל אך במבט שני שלישי ורביעי כל דבר ניראה בדיוק במקומו, אולי בגלל זה גם הענתיקות כאן ניראות כל כך רעננות.
הגענו בשעה עשר וקצת, כשהמקום היה עדיין ריק, מוכן ומזומן לארוחות צהרים מוקדמות, בראנץ' בארמית (מצטערת, ההשפעות של פסח הקרב ובא בלתי נמנעות). רותי או אחותה, קיבלה את פנינו, היא קלטה אותנו בשנייה והושיבה אותנו ב"חדר האדום-כחול-לבן".
משה - נחוש בדעתו ש"הסימפסונס" בלי כל ספק נולדו כאן
אומנית זעירה בחדר הפטריוטי, אלא מה?
אפילו שזה לא התרבות שלך ולא סוג החפצים שחרוטים בקוד ההיסטוריה המשפחתית שלך, הנוסטלגיה משתלטת. וזה מלטף ומחמם את הלב. איך התפריט? - גם, נוסטלגי. נוסטלגיה אמריקאית זה לא תמיד דבר מובן מאליו לקיבה ים-תיכונית... מודעים לפער הקיבות ובאווירת צניעות של בוקר הזמנו: תה ומנה אחת שמורכבת מטעימות של שלושה סלטים (שהומלצו בחום): סלט עוף, סלט קארי, סלט ביצים ולחם.
המלצרית הגיעה להביא את התה. לאחר שהניחה שני קומקומי חרסינה ושני ספלים עם תחתיות (כולם ענתיקות "תוצרת בית"), מזגה את התה ועטפה את הקומקומים במעילונים (שלא יתקררו), היא הוציאה מהכיס של הסינור שלה מיכל פלסטיק, שלפה מתוכו טבעת פלסטיק עם מי סבון ונשפה לאויר בנון-שלנטיות כמה בועות סבון מעל לשולחן שלנו. זה היה שונה! החלפנו מבטים ושמחנו: רותי ב. מספקת את הסחורה!
אחר כך הגיעה צלחת לא גדולה עם שלוש ערימות בגובה בינוני: אחת לבנה, אחת צהובה ואחת בצבע שבין לבן לצהוב, מתחתם נשאו בעול עלי חסה ירוקים. שלוש ערמות של מיונז סמיך בטעמים שונים היו המרכיב הדומיננטי של הבראנץ' שלנו. בטוח מראה נוסטלגי עבור הרבה מאלו שישבו מסביבנו. נכון, גם בארץ יש סלט תפו"א במיונז, ועוד משחר ילדותינו אנחנו יונקים חצילים במיונז ואלו בהחלט נמצאים אצלינו בבית ברשימת המאכלים הנוסטלגים, אבל זה לא מתקרב לרמת הדחיסות והמסה הסגולית של החברה האלו. מחוץ לעובדה שבסלט ישראלי רואים מה יש בתוך הסלט חוץ מהמיונז. פה אין מצב, אם רואים מה יש, זה מיימי מדי, לא מספיק "עשיר". בטח שמיונז זה כייף - היה טעים, אבל חונק, חבל על הזמן.
תיכננו על קינוח אבל לא נשאר לנו מקום לגרגר.
(לחיצה על התמונות תגדיל אותן ותאפשר לראות בברור את חפצי הענתיקה)
אולי איזה שופינג קצר ומשחרר ב"נוחיות"?
רותי ב. מגיעה לשולחנינו, שואלת עם הכל לטעמנו, ומציינת שאנחנו יכולים לעזוב את השולחן על מנת לעשות שופינג ולחזור אליו אח"כ, היא תשים בשמחה פתק ששומר לנו את השולחן עד שנסיים. זה רעיון נחמד רק שאין לנו כח לזוז אחרי כל המיונז הזה, רותי...
ישבנו בשולחן האדום - כחול - לבן עוד דקות ארוכות, שברנו את הראש ולא פיצחנו: איך זה שרותי ב., פנינה מקסימה שכמותה, נמצאת בספרינגפילד ולא אצלנו בציוויליזציה המתורבתת והמלומדת ביוג'ין?
אז מה נשתנתה השבת של אתמול מכל השבתות הקודמות לה?
רשמנו את פרי לסדנת תיאטרון מהוללת אצל השכנה האביבית, והיינו צריכים למצוא מה לעשות עם עצמנו למשך כשעתיים ב- ספרינגפילד (! ) כיוון שרק לאחרונה קנינו ארגז נשק ולפחות שני ערבים בשבוע, אנחנו יושבים לכמה דרינקים במועדון סטרפטיז + אקסטרות, נותר לנו להעשיר את עצמינו ולפנות לשדה הבתולי מבחינתינו - הענתיקות.
כבר שמענו לא אחת על חינניותה של חנות הענתיקות "הענתיקות ובית התה של רותי ב." שבעיר. מקום שמשלב מכירת ענתיקות ובית קפה/תה פופולרי. למרבה האכזבה תמיד כשנקלענו למקום, בד"כ בימי ראשון לראות הצגת ילדים באולם הסמוך לחנות - המקום היה סגור. אבל אתמול היה יום שבת! סוף סוף רותי פתחה בפנינו את שעריה!
המקום של רותי ב. גדול מאוד, עמוס באינסוף פריטים, מחולק על ידי ארונות עמוסים ל"חדרים" בעלי אופי וצבעוניות שונה. במבט ראשון ניראה שהדברים מסודרים באופן חופשי ביותר, אקראי ומרושל אך במבט שני שלישי ורביעי כל דבר ניראה בדיוק במקומו, אולי בגלל זה גם הענתיקות כאן ניראות כל כך רעננות.
הגענו בשעה עשר וקצת, כשהמקום היה עדיין ריק, מוכן ומזומן לארוחות צהרים מוקדמות, בראנץ' בארמית (מצטערת, ההשפעות של פסח הקרב ובא בלתי נמנעות). רותי או אחותה, קיבלה את פנינו, היא קלטה אותנו בשנייה והושיבה אותנו ב"חדר האדום-כחול-לבן".
משה - נחוש בדעתו ש"הסימפסונס" בלי כל ספק נולדו כאן
אומנית זעירה בחדר הפטריוטי, אלא מה?
המלצרית הגיעה להביא את התה. לאחר שהניחה שני קומקומי חרסינה ושני ספלים עם תחתיות (כולם ענתיקות "תוצרת בית"), מזגה את התה ועטפה את הקומקומים במעילונים (שלא יתקררו), היא הוציאה מהכיס של הסינור שלה מיכל פלסטיק, שלפה מתוכו טבעת פלסטיק עם מי סבון ונשפה לאויר בנון-שלנטיות כמה בועות סבון מעל לשולחן שלנו. זה היה שונה! החלפנו מבטים ושמחנו: רותי ב. מספקת את הסחורה!
אחר כך הגיעה צלחת לא גדולה עם שלוש ערימות בגובה בינוני: אחת לבנה, אחת צהובה ואחת בצבע שבין לבן לצהוב, מתחתם נשאו בעול עלי חסה ירוקים. שלוש ערמות של מיונז סמיך בטעמים שונים היו המרכיב הדומיננטי של הבראנץ' שלנו. בטוח מראה נוסטלגי עבור הרבה מאלו שישבו מסביבנו. נכון, גם בארץ יש סלט תפו"א במיונז, ועוד משחר ילדותינו אנחנו יונקים חצילים במיונז ואלו בהחלט נמצאים אצלינו בבית ברשימת המאכלים הנוסטלגים, אבל זה לא מתקרב לרמת הדחיסות והמסה הסגולית של החברה האלו. מחוץ לעובדה שבסלט ישראלי רואים מה יש בתוך הסלט חוץ מהמיונז. פה אין מצב, אם רואים מה יש, זה מיימי מדי, לא מספיק "עשיר". בטח שמיונז זה כייף - היה טעים, אבל חונק, חבל על הזמן.
תיכננו על קינוח אבל לא נשאר לנו מקום לגרגר.
(לחיצה על התמונות תגדיל אותן ותאפשר לראות בברור את חפצי הענתיקה)
אולי איזה שופינג קצר ומשחרר ב"נוחיות"?
ישבנו בשולחן האדום - כחול - לבן עוד דקות ארוכות, שברנו את הראש ולא פיצחנו: איך זה שרותי ב., פנינה מקסימה שכמותה, נמצאת בספרינגפילד ולא אצלנו בציוויליזציה המתורבתת והמלומדת ביוג'ין?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה