אחרי הכלים

- "מה קורה?"
- "סיימתי להדיח" (שנים היא רוצה מדיח-כלים אך מסרבת ללוות כסף בשביל לקנות אחד).
- "אז בואי, נראה איזה טריפו, את פשוט חייבת לראות את "פרנהייט 451". זה ב-ד-י-ו-ק מה שאת חושבת על מצב על מצב הספרים, הידלדלות המוח האנושי, התאגידיות, השתלטות טלוויזיות הפלזמה ועודף מונדיאל ואני ממש אשמח לראות אותו שוב".
- "יש הרבה סקס?", היא מבהירה שבועית את השפם וגם שוקלת הצרת גבות. אך פוחדת. מההשלכות.
- "לא בכלל לא, זה אינטלקטואלי לחלוטין, אבל יש הרבה כבאים והרבה מאוד אש, את מתה על כבאים לא?"
- "כן. אבל שוב טריפו? ...די התאכזבתי מ"המטרו האחרון".... עם דנבה הזו, שכולם התמוטטו ממנה" אמרה ביובש. לאחרונה רזתה, סוף סוף המזון דל הקלויות עשה את שלו.
- "טריפו עשה את "פרנהייט 451" איזה חמש עשרה שנה לפני ואת לא תאמיני כמה הסרט הזה מרענן! תוכלי לדבר עליו שעות עם הסטודנטים שלך או בקבוצות הקריאה הבלתי נגמרות שלך, הוא מבוסס על ספר". היא שונה, תמיד הייתה, אך ללא כותרת, הגדרה או קבוצת תמיכה.
- "בסדר, תכיני את הדי וי די אני תיכף מגיעה", זה הסטרס ידעתי. היא ממשיכה לחשב חישובים ובו זמנית כל הזמן עסוקה במילולי.

מה חדש אצל אן

עדיין גשם, כבר שלושה שבועות, למרות זאת סיבוב רגלי ברחובות עם כל הבתים הקטנים שופעי הצימחיה, מלא באקסטרה פרחים. איזה בעיות כבר יכולות להיות לאדם שחי בתוך אדנית? מה לשתול - גרניום? פקעות? אירוסים צהובים או אירוסים סגולים? או אולי בכלל נוריות? שבשבת קטנה? משכירים איזה חתול או שניים שיעמדו בכניסה ויעשו עם השפם ויוצרים תמונה מושלמת. כמובן שזה לא פשוט כמו שזה ניראה, כי מאחורי כל יופי - יש מסורת, היסטוריה ויחסים מורכבים בין המינים (וכמובן גם בין המינים לבין עצמם).

אני אוהבת לבקר את אן טיינטור ב"הירונס", חנות ותיקה ושובת לב בבעלות מקומית. אן טיינטור (Anne Taintor), יודעת לעשות להטוטים שווים עם - טקסטים שנונים, דמויות נשים (בעיקר בסגנון שנות ה-50) והזיקה האופנתית לוינטאז'. העיצובים שלה מזכירים קצת את האומנות של ברברה קרוגר וג'ני הולצר (פלוס מינוס בנות דורה), אך במהדורה קלילה ופסטלית יותר, מתנה ריאלית לכל פונפונית - תיקים, אביזרי נסיעות, דקורציות קטנות לבית ומוצרי נייר.

אחד מהמעברים ב"הירונס"

לא עוד חנות רשת מתואגדת אלא סוג של מוזיאון אינטימי וממכר,
לחומדים (ומן הסתם בעיקר לחומדות) אביזרי שווא וזוטות.
מרגיע לבוא פעם ב...מינימום שבוע, ככה בלי לחץ לראות מה חדש אצל אן ובכלל.

לפני שנה בערך ראיתי סטנד עצום עם מוצרים שלה בבוסטון באיזה קניון ענק ואז הבנתי, קצת בצער יש להודות, שאן, היא לא השכנה ממול. אבל יש אישה כזו באמת, פגשתי אותה השבוע כשקפצה ליוג'ין לסיכומי ענינים עם מר הירונס הבעלים של "הירונס", איזה איש נחמד. אחרי שסיימו ואן יצאה לחניה, נגשתי אליה בהיסוס, הצגתי את עצמי ושאלתי - "אן, את מרשה לי להשתעשע עוד קצת על חשבון החברות החייכניות?" (הרי היא חובבת קולאז'ים וגם אני, אז מה בעצם מפריד בינינו? כמה מיליוני דולרים? - קטן עלינו!).
"יאללה אחותי, תובילי", לבושה היטב, היא ניראתה מסוקרנת. לקחתי אותה לאדניות שברח' קינקייד.

ג'סיקה (מרימה את הטלפון בעבודה בפעם המאה ביום)
"בבקשה, התקשרו שוב כשיהיה לי אכפת"
( פתקים נדבקים של Anne Taintor )

הבית של ג'סיקה

בת' (בשעה 10 בלילה, אחרי ניקוי השיש במטבח)
"קריירה.... משפחה לדאוג לה.... בחיי! יש לי את הכל!"
(מגנט של Anne Taintor)

הבית של בת'

ג'ואן (אחרי טיפול אצל השיננית)

"עצרו אותי לפני שאני מתנדבת עוד פעם"
(פנקס עם עט של Anne Taintor )

הבית של ג'ואן

ניראה היה שאן נהנתה מהטיול ברחוב קינקייד אבל הרבה יותר ענין אותה לשאול אותי על ישראל. על מה נשים מדברות שם? מה הן רוצות? מה משמח אותן? מה מכבה אותן? כולן מדברות עברית? לכולן יש צבע שיער שחור? גם שם כבר משפצים את הפנים על ימין ועל שמאל?
אמרתי לה, "אן, ישראל זה חתיכת מיקסר, יש לך שם נשים מכל הסוגים. אבל אצלינו אשה בשנות החמישים ניראתה ובטוח גם התנסחה מאוד אחרת, לא היית יכולה לתפור את הקולאז'ים שלך מחומרים ישראלים. מצד שני את יכולה לטעום בישראל מאכלים ביתיים ונפלאים שלא הוכנו על ידי עירבוב של אבקה עם מים". אן צחקה, גם היא חושבת שהאוכל האמריקאי הוא קטסטרופה, "כשביקרתי בטורקיה נדהמתי מהניחוחות והטעמים, הכל כל כך טרי, ככה זה גם בישראל ?", בלי להתכוון זרתה מלח על הפצעים. "עזבי טורקיה עכשיו, אן. בבקשה אל תזכירי לי את הבוספורוס, הממולאים והרחת לוקום... לא ניראה לי שאוכל לקפץ שוב בשדרות איסטיקלל במאה שנה הקרובות..."
"מצטערת שהעצבתי אותך", אמרה ברוך אמריקאי, אבל גם בסימן שאלה.

פרט מתוך כרטיס הברכה "עפיפונים על החוף" (עם חופית)
( לראות את הקולאז' השלם)

אתמול בבוקר נסעה. כשנפרדנו, נתתי לה במתנה את סט כרטיסי הברכה שלי ,"עפיפונים על החוף" (עם חופית) שתיקח איתה לביתה שבניו מקסיקו, שם אין חוף ובטח אין הרבה ישראלים וחוץ מזה הסט הזה עם חופית, הוא סט שיש בו תקווה.
היא שמחה מאוד ולאות כבוד ניסתה לפחות עשר פעמים להגות כמוני את השם הגרוני "חופית" ("הופית?", "הוווופית???", "ההההופית?"....), לבסוף נכנעה. הוציאה והושיטה לי אריזת די וי די. "קחי, זה ממני, זה אומנם מ 2004 (ובמקור על פי ספר מ 1975), אבל את תאהבי את "נשות סטפפורד" (הסרט יצא בעברית בשם "נשים מושלמות"), זה דובדבן אמיתי!"
בערב צפיתי, היא צדקה, התמוגגתי.

על המסת קרח במסך הקטן

ראיתי השבוע שני סרטים מצויינים. במקרה שניהם על אוטיזם. אני מרגישה צורך לשתף באינפורמציה על שני הסרטים הללו (שאני בספק אם כבר הגיעו לארץ), כי אני בטוחה שלמי שחי את הבעיה יום יום, הם יכולים להיות מקור להרבה תקווה וחוזק ולמי שלא (כמוני), הם עשויים להוות מקפצה צנועה מוסרית.

הסרט הראשון היה - Temple Grandin, סרט טלויזיה של HBO. סיפור אמיתי על חייה של דר' טמפל גרנדין, פרופסור למדעי בעלי החיים באוניברסיטת קולורדו. מסלול חיים מרתק של ילדה עם אוטיזם, שצלחה את בתי הספר ואת המסלול אקדמי בהצטיינות יתרה. תואר ראשון בפסיכולוגיה, שני ושלישי במדעי בעלי החיים. התפיסה החזותית יוצאת הדופן שלה, הביאה אותה לפתח עיצוב מהפכני של סביבות "הומניות" לגידול בקר. כיום כחצי מחוות הבקר בארצות הברית בנויות על פי המודל שפיתחה. כמו כן היא כתבה מספר ספרים בנושא אוטיזם והיא דמות מרכזית בהסברת הנושא לציבור הרחב.
את טמפל מגלמת השחקנית המופלאה קלייר דיינס במשחק מהפנט. נכון - אי אפשר כמעט שלא להיזכר ב"איש הגשם", שלכאורה גם הוא נוגע באוטיזם כנושא. בישירות בלתי פופולארית אודה, שאת "איש הגשם" לא אהבתי, בלשון המעטה. בנוסף, יחסי החיבה העמוקים שרכשתי לדסטין הופמן המיתולוגי מ"הבוגר" ירדו לטמיון כשצפיתי בו משחק ב"איש הגשם" את דמותו של "איש חמוד עם אוטיזם" ... משחק כל כך מתחנחן ודביק! בטח, מובן כמעט מאליו, שבין ארבעת פרסי האוסקר שהסרט גרף אחד מהם הוענק לדסטין הופמן על "השחקן הטוב ביותר". אמריקה.
בכל אופן לא מדובר בסרטים אחים. אין שום קרבה וטוב מאוד שכך.

Temple Grandin
"טמפל גרנדין"

... זה לא עוד "איש הגשם"

הסרט השני היה הסרט A Mother's Courage: Autism ("אומץ של אמא: אוטיזם"), סרט דוקומנטרי מ-2009, גם הוא של HBO (לצפיה בטרילר של הסרט לחצו כאן).
לומר את האמת - באותו ערב הייתי מותשת ובמצב לסרט קליל אבל לא היה שום היצע בתחום, אז פניתי "לדפדף" בסרטים הדוקומנטרים ושם מצאתי את הסרט הזה (האופציות האחרות היו סרטים דוקומנטרים על ספורט או פוליטיקה...). על פי התקציר הקצר - די נרתעתי מהרעיון של לצפות בסרט הזה. הנחתי שגם אם בסרט על טמפל גרנדין, שראיתי כמה ימים קודם לכן, הצליחו לוותר על פורנוגרפיות של סבל אישי ומשפחתי של האחר בסגנון מלודרמטי גס, זה לא אומר שלא יעשו זאת בסרט דקומונטרי שכותרתו מכילה גם את המילה "אומץ" וגם את המילה "אמא". אחרי הכל, פורנוגרפיות ריגשיות, נטולות כל כבוד או חמלה, הן תופעה כל כך נפוצה ומחליאה בעידן "הריאלטי". הצפי הריאלי שלי היה: חמש דקות צפיה בעינויים, כיבוי אורות ופרישה לשינה. אבל לא, זה ממש לא היה משהו כזה. זה היה סרט עדין, חכם וכל כך רגיש.
הסרט מספר על אמא לילד בן 10 , עם אוטיזם בדרגה חמורה (לא מדבר) מאיסלנד, שאחרי הרבה נסיונות טיפול שלא עזרו, נוסעת לארה"ב ולאירופה, כדי לחקור את התחום ולנסות להבין מה עומד מאחורי החור השחור הזה. קשה לראות, שמהבחינה הזו האמא המדהימה מאיסלנד, כך ניראה, מגיעה לארצות הברית ולאירופה, באמת כמו היישר מ"עידן הקרח". עולם חדש של אפשרויות טיפול נפתח בפניה. מדהים ומעורר השראה לראות את הפגישות שלה עם אנשים, אבות ואמהות (בעיקר אמהות) שקיבלו אבחנות שלא מותירות תקווה לשום תקשורת עתידית בינהם לבין ילדיהם, סרבו להאמין ופתחו שיטות טיפול בעצמם, שהיום עוזרות לאחרים. עצוב ולמעשה קורע לב, להבין מהסרט הזה שיש המון מה לעשות כדי להציל ילדים עם אוטיזם (מה שיותר מוקדם יותר ניתן להציל) מגורל של חיים בכלא של חוסר תקשורת עם הסביבה, אך מכל מיני סיבות, רק מעטים מגיעים לטיפולים האלו ולידע שנרכש בנושא. מי שנולדו עם אוטיזם יכולים בעזרת טיפול נכון, לפתח תקשורת עם הסביבה ואף לממש כישרונות חריגים (הרבה מעל הממוצע) בתחומים כמו מוסיקה, כלכלה, אומנות, תכנות ועוד. הלם - כי בהחלט - אפשרי להשתלב וזו הרי משאת נפש.

מאיסלנד, כמו מעידן הקרח
התמונה מ- wikimedia commons

הרגשתי ממוזלת שבאופן אקראי ראיתי את שני הסרטים האלו. מעבר לעובדה שנחשפתי לנושא שלא הכרתי - אולי זה הפך אותי בקצת לאדם טוב יותר. כי אין דבר יותר מנוכר (ואכזר) מבורות כלפי סבלו של האחר (ובמקרה האומלל הזה יש כל כך הרבה אחרים, ויש כל כך הרבה משפחותיהם ויש כל כך הרבה סבל).
לרגע הרגשתי סיפוק טכני מטופש, שראיתי את הסרטים במקרה ב"סדר הנכון" - הראשון הכיר לי את טמפל ג'רלדין שלא היה לי קודם מושג מיהי, והנה בשני הדוקומנטרי, הרי זה פלא בין היתר מופיעה טמפל ג'רלדין "האמיתית" בעצמה. עם חולצת סוסים רקומה ממש כמו קלייר דיינס בסרט עליה - מדברת, מסבירה, מרתקת ומטילה אור.
ברור ש"סדר נכון" זו אשליה, ענין שתופס לזמן קצר. רק אתמול התברר לי שאותה טמפל ג'רלדין "האמיתית" עם הסוסים והפרות, ביקרה פה באוניברסיטה ביוג'ין ונתנה הרצאות לפני חודש!
אז עוד לא היה לי מושג מי זו והיום זה כבר נרשם חזק כפיספוס, כי כשהניכור מתפוגג מתעורר הרצון לקירבה.

חג שמח! (הבאת מארז?)

פעם זה היה אוסף, עכשיו זה מארז. אין על מארז. חגים גדולים כמו פסח בפירוש עושים לי את זה - חשק לאיזה מארז (די וי די). כמה וכמה מארזי די וי די נאספו בביתנו, מאז שאנחנו כאן, שזה בעצם, בערך מאז שפשטו המארזים.

כשמקבלים מארז ישראלי בניכר (כזה שרצית או ביקשת) זה פינוק גדול, מנת ישראליות גדושה לפי הזמנה. תרכיז לטעמך. קנקן ענק שאפשר לגמוע בקצב הנכון, ערב אחרי ערב, כי לא מדובר בפוטנציאל צר של צפיה קצרה וחולפת כמו זה שנותן די וי די בודד, אלא בחוויה מתמשכת, חווית המארז!
קירבה מיוחדת אני מרגישה למארזים שאספנו עם החגים ושחובקים עימם נתח היסטוריה, מאפשרים פרספקטיבה על העבר שלנו. שלושה מארזים כאלו אני שומרת במרחק שליפה, כי "...מארזים הם לפעמים געגועים, לבית שתמיד אהבנו"...בעיקר בחגים.

מלא חן ואביביות נעורים הוא המארז של הסידרה "חדווה ושלומיק". הסידרה שנוצרה בראשית שנות השבעים מעוררת נוסטלגיה של פרחי בר, קיבוץ ותל אביב של אותה תקופה, מלאה בהומור וברגעים צובטים, שלא דהו עם השנים. כמה מהשחקנים הם פשוט אריכטיפים, גזור ושמור. מנחם זילברמן - נפלא, יעל אביב - סוכריה, יוסי גרבר - ענק, מירי אלוני בשיא גדולתה (לפני כל הנספחים), אברהם הפנר - בכלל לא ניתן לתיאור והגדרה, והלית ישורון - מדהימה, פיית סיקסטיז.
מעבר לקסם והחיבור שובה הלב של התסריט, המשחק והבימוי, זוהי היסטוריה. היסטוריה אורבנית של חברה בהתהוותה ושל טלוויזיה בראשיתה. איך היינו ואיך נראנו שהכל ניראה כל כך אפשרי? מצאתי במארז האהוב הזה, כל כך הרבה הרבה אותנטיות וכן, גם את האטמוספרה (מה לעשות) הזחוחה של אותה התקופה. קשה למצוא סרטים עלילתיים ובטח לא סדרות מאותה התקופה שמציגים אותנו כמו שהיינו. בלי תותחים. זה היה מרתק להתבונן מהמרחק של השנים (וגם מהמרחק הגאוגרפי, בין יבשתי) בחברה שנולדתי לתוכה... כי ב 71 , השנה בה שודרה הסידרה, הייתי עדיין גוזל.

תל אביב כל כך נושכת

אוצר שני שיש לנו בבית וקצת מוזר לכתוב עליו באותה נשימה, אפילו אם בפיסקה נפרדת מ"חדווה ושלומיק" - הוא היומן של דוד פרלוב. פרלוב שהיה קודם כל צלם, עם עין של צלם במובן האומנותי של המילה, צילם יומן סרט, בין השנים 1973-83. ישראליות מנקודת מבט יחודית, לא צפויה ולא מובנת מאליה. זו בפירוש לא נוסטלגיה, אבל כן - כל כך אישי - שקולקטיבי.
אולי היצירה האינבדואליסטית ביותר שראיתי על המסך. כשיש לך את המארז הזה בבית, זה כאילו שתלוי לך בסלון ציור מקורי גדול של גרשוני, או אריכא. המארז מכבד אותך בחברתו. לא משהו מובן מאליו וללא ספק גם לא לכל אחד. זו יצירת אומנות מורכבת. לעיתים כבדה מאוד, איטית, מופשטת ובשחור לבן - אבל אם צוללים, מהפנטת. מקבלים חיים של בן אדם ומשתקפים בתוכם. זה לא נוצץ, זה לא מיופייף - זה נושם ונוגע. בעיני - יצירת מופת.

תל אביב כל כך אפורה

השלישי הוא מארז "היה היה" לילדים. תוצרת צרפת, הידד! לא עוד דיסני דביק. חד משמעית, המארז של "היה היה", הוא המארז האולטימטיבי לילדים ולהורים שקצה נפשם בטיפוסים כמו בארני, בוב הבנאי או דורה ודייגו (... אוף איזה קרצייתיים!). לא עוד דיבוב בלתי נסבל, וקולות רקע שמזמינים מיגרנה, אלא קריינות אינטיליגנטית מלאת אירוניה ועוקץ בעברית גבוהה, שלא רגילים כבר לשמוע ובטח לחשוב שילדים מסוגלים לקלוט (עוד איך מסוגלים!). זו חתיכת היסטוריה בריבוע - גם כי מדובר בסידרה מפעם (כשאנחנו היינו ילדים), וגם כי מדובר בסידרה על היסטוריה. תולדות האנושות (לא מוצר תמים, מתקתק וילדותי) מוצגות במצויר, באופן אמין - מלחמות, עבדות, ניצחונות, מפלות וביזיונות, הכל בנון שלאנט צרפתי, מעודן ומלא הומור. פשוט תענוג.

יש את יציאת מצרים!

פסח 2010 אוטוטו כבר כאן ואני רושמת על מארזי האהובים מחגים שעברו.
אך אביב הגיע, פסח בא, התחדשות, ציפורים, ניצנים ניראו, ניראו בארץ (וגם כאן) - אז מה נארוז לנו בפסח הזה לכל שאר הלילות?