עיר המסיבות

רק כתבתי על יום כדור הארץ וכבר אני במערבולת של הכנות אחרונות לקראת מסיבת היומולדת של פרי. מה הקשר? עוד איך - יש ויש! מסיבת יומולדת טיפוסית לילד בגיל של פרי (7) היא לא פחות מיריקה עסיסית בפרצופו המחוטט כבר ממילא של כדור הארץ. יומולדת קלאסית לפי הספר - ובאופן שרוב האמריקאים חוגגים אותה היא פרויקט שמחייב רכישות מתואמות, מבחינה רעיונית ואסטטית. בפועל זה אומר שיש חנויות מיוחדות למוצרי מסיבות. אחת לוהטת היא הרשת "עיר המסיבות". ילדך האהוב, אם הוא אזרח טוב, כמוך, יחליט על "נושא" (רצוי לא מקורי מדי) כדי לחגוג את הולדתו כמו שצריך. סתם לחגוג? - לא, לא, לא! - דרושים מיקוד, סדר, משמעת ואחריות קהילתית. זה לא כל כך מסובך כמו שזה נשמע - כל מה שצריך לעשות הוא להכנס לאחת מהחנויות האלו לזמן מה (כמה שעות...) ולצאת משם מצוידים באיבזור יומולדת סידרתי ומקסימלי לפי "הנושא" הנבחר וגם כבונוס - בכמה וכמה תובנות חברתיות.
למרבה האושר הרשת המפוארת (PARTY CITY - "עיר המסיבות") מיקמה "עיר מסיבות" אחת ממש קרוב לביתנו. חנות ענק, עמוסה לעיפה, בתאורת ניאון בוהקת ובריח פלסטיק פעיל.

(לחיצה על התמונות תגדיל אותן ותאפשר להשתתף במסיבה!)

בלוני ההליום בעיר המסיבות

בכניסה  - מאות (כן, מאות!) בלוני הליום תלויים על הקירות. ממול - "עיר הממתקים". במעברים -  קישוטים, כלים חד פעמיים, כרטיסי ברכה, אריזות וסרטים למתנה ועוד כהנה וכהנה מיטיבי מסיבות. אבל גדוש במיוחד הוא המעבר בו מרצדים הבזקי שימחה מלאכותיים בדמויותהם של: דורה, דייגו, בוב ספונג', ברבי, אלמו, תומאס הקטר, ולמתקדמים - פירטים, רובוטריקים וכמובן חברי מלחמות הכוכבים ועוד רבים וטובים. לכל אחת מהדמויות, סטים בלתי נגמרים של תכשירי יומולדת. צלחות, כוסות, מדבקות, טבעות, משרוקיות, ניירות אריזה, מפות שולחן, פנקסים וכמובן "פיניאטות" - הדבר שאמרקאים הכי אוהבים לאמץ (למעשה אולי היחיד חוץ מאוכל) מהשכנה הדרומית, מקסיקו. את האנשים משם? ככה ככה, אבל פיניאטות? בכייף! אין בעיה! תביאו כמה שאתם רוצים! מעבר גבול חופשי!
הפיניאטה - אותה בובת נייר חלולה שממלאים בה ממתקים, תולים מהתיקרה כך שתתנדנד באויר ואז ילדי היומולדת, יוכלו לחבוט בה לפי התור עם מקל עד שהיא נקרעת ומתפרקת וכל הממתקים נופלים על הריצפה - היא להיט ענק בימי הולדת, צהלה ושמחה. אין ספק - ענין של טעם.

משה - מחפש זהות

ברבי - מחפשת אהבה

לכל כוכב - פיניאטה מעל המדף שלו, גם לברבי. 

קיראו לי גוזמנית, אבל לי הרעיון של ריטושה ומעיכת פרצופה של של פיניאטת ברבי 
(למעלה בתמונה) אגב התלהמות של שיא המסיבה, 

מריח יותר מדי דומה לונדליזם אמיתי, כזה שמתרחש במציאות לעיתים קרובות מדי.

בטח, ידעתי מראש ש"עיר המסיבות" זו לא חנות בשבילי ובכל זאת הלכתי - פרי הזמין הרבה ילדים, צריך קישוטים, הפתעות ובקיצור - הלחץ שלפני. ברור, הלכתי עם משה. למקומות בולעים כאלו לא אני לא הולכת לבד ובטח שלא עם פרי ... זה יהיה ראש בחול, גול עצמי. נכון - רוב אנשי הישוב רואים בחנות כזו - הצלה, יעילות, שיא הנוחות ואפילו חדוות ילדות. אבל בשביל משה ואני, ופה אנחנו כאדם אחד - מקום כזה הוא כיבוי אורות, בהייה לא מפוקסת במרחב, זילות ורפיון שרירים. לאחר דקות ארוכות של חיפוש ותהיה במעגלים החלה תחושת בדידות וכעס לכרסם בנו. כי איך, איך אפשר להשתעבד למכונת השיווק והקיטש התאגידית וחסרת הרגש הזו? מה לכל זה ולחגיגת הולדתו של ילד כמו פרי? מצד שני איך לעזאלזל אפשר להחלץ ממנה?

שוב דמותה של דורה המקרקרת מגיחה משמאל.....איזה טיפוס צווחני...

במחשבה שניה, פיניאטה של דורה (למעלה), זה לא רעיון כל כך רע...

בתוך עיר המסיבות - לא יאמן - נמצאת עיר הממתקים! 

- ועיר המפיות

- ועיירת הסרטים

זה מה שילדים היום אוהבים! חלומו של כל ילד! שמעתי אתכם מצקצקים, את תאגידי הצעצועים מלחששים בהנאה מאחורי גבכם וגם את הילדים הסינים המפהקים אי שם, מרוב תשישיות.
היינו בממלכת הניוון הזו בערך שעה, בסוף הצלחנו להחלץ, בידנו המזיעה - רק שקית קטנה של בלונים לניפוח. כי מה שהכי התחשק לשנינו לעשות זה להביא כמה משאיות מיחזור ויאללה לפנות בקלילות את השטח. לשתול במקום גינה גדולה, פארק שעשועים נחמד. אפשר להזמין את בוב הבנאי להכין את השטח - יש לו כבר פרטיקה של כמה שנים טובות. אז זהו שלא - השנה אנחנו לא מזמינים שום בוב, אבל כן הולכים על כיוון של גינה ושל ירוק. "עיר המסיבות" עשתה את זה בשבילנו. הטילה בנו אימה כזו והבהירה בפנינו בפירוש איך אנחנו לא רוצים לחגוג.
פה אחד החלטנו שבמקום לחלק לילדים בסוף היומולדת שקית עם צעצועי פלסטיק קטנים ומיותרים ו/או ממתקים איומים עתירי צבעי מאכל ומי יודע מה עוד, שמגיעים לפח הזבל יותר מהר מהזמן שלוקח לקנות אותם, כל ילד יקבל עציץ קטן פורח.

פרי - בחר, ספר ושמח. הייתה הרבה התלהבות.

נסענו למחרת למשתלה, הפעם (בכייף) עם פרי ובחרנו ביחד 25 פרחי אביב לשתילה. כמה אויר היה שם, תענוג.

לא נעים!

חזרתי משעור יוגה, היה טוב, נמסטה. דונה שוב הזכירה שיום כדור הארץ מגיע עלינו לטובה, מחר יום חמישי וציינה את כל הפעילויות שיהיו לכבוד האירוע במרכז טאמראק - בו מתקיים השעור, באמת מקום נקי מזיופים.
השד הירוק יצא מהבקבוק בשנים האחרונות וטוב שכך. כי מעיקה, מעיקה כל כך העובדה שאנחנו, בני האדם - צרכנים בלתי נילאים, שבעל כורחינו כל קיומינו מותנה בייצור טינופת שמכלה יערות, מעכירה מי תהום, מפריעה לציוץ הציפורים, הורגת דגים ומאיימת על בהירותם של השמיים. ממש לא נעים!

בפינת המחזור והאשפה המשותפת מחכים לי שבעה מיכלי מיחזור שונים וצפרדע אחת לגועל נפש שאין מה לעשות איתו יותר (זה לא לגמרי מדויק, כי אנשים פה עושים משאריות אוכל קומפוסט, דלק ואני מניחה שיש גם כאלו אדוקים, שמצליחים להפיק מהן גם בירה ותה משובח).
כך או כך - לא לוקחים איתנו המטנפים צ'אנס - על כל מיכל מודבקת תמונה שורדת גשמים ורוחות, שתבהיר בדיוק למה הוא מיועד, שלא נפצח שוב ביצריתיות סרת טעם או בפרשנות קלוקלת ונשליך נייר כסף ל"לפלסטיק", חיתולים ל"זכוכית".

"עיתונים" - "זכוכית" - "פלסטיק" - "מתכת"
"סתם ניירות" - "קרטונים" - "מיכלי שתיה מקרטון"

כל פעם שאני מפנה את העודפים של היממה האחרונה מביתנו לשם, רגשות חרטה מהעבר תוקפים ודוקרים. אני נזכרת, איך היינו עושים את זה בגבעתיים. הכל היה נדחס לשקית אחת: בקבוקי זכוכית, קופסאות שימורים, שאריות של ארוחת צהרים איומה מסמי ובניו - ויאללה למיכל הזבל המתפקע ליד החניה. לא שהיתה לנו ברירה (...ויש לי תחושה פרועה שעדיין עולם כמנהגו נוהג) ובכל זאת: לא נעים!
זה יושב גם על משה ולפעמים צפיה מהצד בתחושת אשם של אדם קרוב אליך היא עוד יותר מורטת עצבים מלחוות אותה בעצמך על בשרך. דוגמא: אם יש מצב שבו אני מרגישה צורך עז להנחית על משה מחבת זה כשאני רואה אותו שוטף כלים (עד כאן זה טוב), הכיור מלא עד אפס מקום, על השיש כמה צנצנות ריקות, מיונז או ריבה, הגז מלוכלך והריצפה דביקה ובתוך כל זה הוא ישטוף את צנצנות הריבה והמיונז בקצב של שתיים לשעה. לאט לאט וביסודיות רבה, עד שהם מבהיקות מנקיון ורק אז לשיפוטו מוכנות להשלכה לעמדת המיחזור. "מה הוא חושב לעצמו", אני רותחת, "שהחבר'ה שממחזרים לא שוטפים את צנצנת המיונז שלנו לפני שהם עושים ממנה כסא גינה לקיץ ואז יכול לקרות שלמישהו ידבק מיונז (שאנחנו השארנו!) לתחת, ויקחו לנו בגלל זה את הויזה?". לא זה לא מה שהוא חושב - זה הרבה יותר מדי קדימה, הוא עדיין חופר אחורה, מתייסר על חטאי גבעתיים ומנסה לנקות ולהעלים.

אני לא נושאת איזה פוזה של פעילת סביבה עם השכלה למהדרין בתחום או משהו כזה, אבל כשאני מסתכלת מסביב ענין הזבל הבייתי ניראה לי "קטן" ביחס לתופעת איבוד הפרופורציות הממונעת. מדובר בתופעה שהיא לא פחות מסטיה קשה בסגנון בולמי. המכוניות מה שנקרא (עדיין) "פרטיות", התנפחו לכדי מפלצות ממנועות. מה שהיה פעם 4 על 4 , היום יותר דומה ל 500 על 500. (נכון שגם חלק ניכר מהאנשים פה התרחבו למימדים עצומים ואז זה כאילו מתחבר הגיוני, רק שגדולי המימדים פה הם מעוטי היכולת שיכולים רק לחלום - בין תקיעת המבורגר לתקיעת פיצה - על 500 על 500).

פרטיות הדור החדש (באמצע ומימין)

חונקות את גבולות הקוים הצהובים, שנועדו אומנם לתחום שדה למכונית

אך גם לאפשר פתיחת דלת כדי לצאת ממנה...

כחולה ונוגה משמאל - פרטית הדור הישן.

זה לא שמדובר ברכב עבודה או חייה למטרות טיולים ארוכי טווח בלבד. ברוב המקרים זו פשוט המכונית (אחת משתיים למשפחה) שמשמשת לפעילויות יום יומיות כמו קניות בסופר והסעת הילדים אל הגן, הבית ספר והחוגים ואחר כך בחזרה הבייתה.
מה יש לי נגד קצת פרטיות והתרווחות? ממש כלום ואני בטוחה שזו תחושה מאוד נינוחה ופרטית לחטט באף או להפליץ בלי שזה שיושב לידך (כל כך רחוק ממך) בכלל ישים לב. או סתם ניחוש - להינות מתחושת גימוד אחרים על ידי צפיה בכולם ממעוף הציפור. בטח שזה כייף. אלא שזה גם כל כך בהמי לצרוך פי שתיים או יותר דלק, לפלוט פי שתיים או יותר כל מיני חולרות לאויר ולהיות כל כך מרוצה מעצמך. ברור רוב האנשים - גברים כמובן אבל גם נשים רוצים מה שיותר גדול - נו בטח ומעבר למה שחשבתם זהו גם המשך ישיר למנטאליות הקניונים וחנויות האין קצה, פשוט מרחיב את הלב.
אולי זו הסיבה לכך שכששוטטנו קצת מחוץ לעיר בדרך צדדית ראינו שמישהו משמר לו ליד הבית את חמשת אלו, תחושת קסם אבוד הציפה את חלל האויר.

קטנות, מובטלות ומתמזגות עם הטבע

טוב לא הכל גדול ואימתני - יש גם אור בקצה המנהרה. בינתיים צצה גם אופציה אחרת. ניתן לזהות על הכבישים גם פרטיות דור חדש מסוג אחר - קומפקטיות, חסכוניות, מעוצבות בחן ומכבדות את גבולות הקו הצהוב:

פרטית דור חדש - סוג אחר

מכבדת ועוד איך את גבולות הקו הצהוב.

בהשפעה יוג'ינית (גן עדן לחובבי סביבה ומיחזור) פתחתי גם אני בעבודת מיחזור זעירה - עיצוב סדרת כרטיסי ברכה כייף ("כי כייף להיות אקולוגים"... לה לה לה...). הסדרה מתמקדת בדימוים שונים של כלי תחבורה שיצרתי מקרעי מגזינים של טיולים באורגון. קרעי מפות, כבישים ואתרי טבע מרחיבי נחיריים. מבחינתי - קולאז' של הזדמנויות לעשות את זה אחרת.

מתוך סדרת כרטיסי ברכה "כייף"

טיול באוטו הכתום

כי יצירת קולאז' מהסוג הזה באמת מאתגרת: להסתדר עם מה שיש, לגלות אוצרות בקיים, לתת אויר לנשימה למה שהיה פה לפניך, לא לרמוס. בהחלט - היה בתהליך היצירה הזה משהו מאוד מזכך.
ומה לאחל לעצמינו ליום כדור הארץ הקרב ובא?
שיקרו כמה ניסים ברצף וכמה גדולי עולם שנושאים באינטרסים מנופחי מימדים - ישתנו או יתחלפו - אז אולי יהיו כבר הרבה יותר מכוניות על חשמל, קצת פחות פלסטיק, מזג אוויר נוח, פחות מלחמות על נפט, מספיק אוכל במקומות שחסר, ירוק בעיניים, צלול בשמים ובים ו ... יותר נעים!

בית האמיצים

גוד ג'וב! (עבודה טובה!) הוא המינוח הכי שכיח, שילדים פה מקבלים מגיל אפס כחיזוק חיובי. בבית אפשר להמנע, אבל הפעוטונים, הגנים ובתי הספר מלאים בו לעיפה. את השימוש האינסופי ב"גוד ג'וב" עד לאבסורד מוחלט, שמעתי פעם כשבאתי לקחת את פרי מהגן כשהוא היה בערך בן ארבע. זה היה בשעה שהילדים קמו משינת הצהרים שלהם. בזמן שהתארגנו להליכה הבייתה, אחת מהגננות עזרה לילדה שרק התעוררה לקום. היא לא פיספסה את ההזדמנות והחמיאה לה בקול רך וענוג: "גוד ג'וב סליפינג, אמיליה!" (עבודת שינה טובה, אמיליה!) זה לא גדול?! לכופף שינה של ילדה בת ארבע לכדי עבודה - זה באמת יצירתי! גוד ג'וב גננת!
השבוע, הודיעו לנו לבוא לטקס חלוקת מדליות בבית ספר כי פרי הולך לקבל מדליה על "התמדה" (בלימוד קריאה).

אחת לחודש מתקיים בבית הספר טקס של כל הבית ספר ובו מחולקות מדליות סביב ארבעה נושאים עיקריים: טוב לב (נחמדות) , נתינת כבוד (נימוס), הצטיינות אקדמית וגם התמדה. טקס-טקס, עם כל הצרמוניה, מגש כסף עם מדליות בסרט כחול, הוליווד.
בכל קטגוריה זוכה תלמיד אחד מכל כיתה. אוסקר. הברשנו את הנוצות והגענו. לנו, זו המדליה הראשונה כהורים.
החיים פה הם לא פעם ולא פעמיים, פער תרבותי וטקסים כמובן מרכזים את זה טוב טוב לחומר מוקשה. תמיד יש הפתעות. הטקס נפתח על ידי המנהל הנמרץ והמגוהץ, טיפוס לא יאמן של אנרגיות, כוונות טובות ודבקות במטרה. אחריו עלתה על הבמה מורה שהכריזה בדרמטיות על מתן פרס שהוא מחוץ לקטגוריות הקבועות, לכ-20 תלמידי מכיתות ה' (מתוך כ- 40) שהצליחו ללמוד את כל מילות ההמנון בעל פה! הם נקראו ועלו אחד אחד לבמה מחויכים מגאווה, ענדו את הסרט עם המדליה, התיישרו בשורה ופצחו בשירת ההמנון בקולות צחורים.

שירת ההימנון
המורה (מקדימה, באדום) מנצחת על השירה ( ואולי גם לוחשת את המילים...)

יש אנשים (אולי רוב האנשים) שכשהם שומעים שירת המנון של המדינה שלהם וגם המנון של מדינה אחרת, בקול של ילדים, בטקס עם מדליות על מגש כסף - ליבם מחסיר פעימה ותחושת העצמה מרפדת את חיקם. אומנית זעירה תמיד מרגישה מבוכה במצבים כאלו. זה לא עושה לה את זה. הקדושה שמיוחסת ללאומיות בצירוף יציקות מתכת עגולות ניראית לה בלשון המעטה משובשת, "אובר דרמטית" וגם דמגוגית.
אז התחלת הטקס הזו הייתה בהחלט מפתיעה ומאתגרת (כמו שאומרים פה, בממלכת הפוליטיקלי קורקט, על משהו שהוא על הסף מבחינתך). למרבה הקלות, המשך הטקס זרם בחינניות. תלמידים בכיתות ו' הסבירו על כל קטגורית הזכייה וקראו לתלמיד הזוכה מכל כיתה לעלות לבמה. כך נוצרה שורה של ילדים לכל קטגוריה, כמעט תמיד בסדר של מהנמוך לגבוה. מיד לאחר שפנו להקראת הקטגוריה הבאה, הילדים שירדו מהבמה הובלו הצידה על ידי המורה המקסימה של גן חובה לצילום היסטורי. אין שום פיספוסים ויש לתעד.
הגענו לזה. השם של פרי נקרא והוא עלה על הבמה נירגש כולו (פרי לא ידע שהוא הולך לקבל את המדליה עד לרגע שבו הוא נקרא לבמה והוא גם לא ידע שאנחנו מגיעים לטקס), למרות זאת הוא לא איבד עשתונות ואיך שהוא ראה אותי מתקרבת עם המצלמה הוא התחיל לנהל אותי (מהבמה), אם כן או לא לצלם אותו ואיך.
בטח שמתרוצצות שאלות בראש, תוך כדי וגם אחרי הטקס. ברור, שאלות "מהסוג הערכי" - על הטקס, הפרס, המדליות - האם זה טוב (ליהודים), חינוכי, תורם לצדק עולמי, פייר שילדים סינים בני שש צריכים לייצר מדליות לילדים בני גילם בעולם המערבי ועוד כהנה וכהנה.
במושגים יותר פרטיים?.... מצד אחד - אחרי שפרי קלט את הקטע של כיתה א', הכל כך אינטנסיבית בלימוד קריאה כתיבה, חשבון וכו', בקיצור המכה המיובשת שנחתה עליו אחרי הפיתיון העסיסי של גן חובה, לא היה קל לרתום אותו לעגלה. אז עם מדליה זהובה היא תיגמול שהוא מוקיר, למה לא? קרדיט מטאלי זה אומנם רעיון שמריח חזק אמריקה, אבל יש בהחלט מצב שזה לא רעיון כל כך רע.
מצד שני - יש להודות על האמת, לכל מדליה יש מחיר. שלנו היה שארית יום מלאה ב"התמדה". התמדה של רודנות, הצקה וחוסר מנוחה.

כבר שיצאנו מבית ספר פרי אחז במדליה כבקמע
ובסגנון של התמדה קשה לחץ על סגירת עיסקאות רודניות עם משה

אז לא הייתה ברירה וברוח המקום תירגלנו בבית קצת סיגנון הורי של "בית האמיצים"*, כלומר גאווה, אומץ והרבה מאמץ לא לצאת מהכלים. למרבה האושר זה היה זמני - למחרת פרח יום חדש. אבל רגע אחד, אני לא מאמינה, שקעתי לגמרי בעולם הפרסים, ההימנונים וכיתות א'.... זה לא גוד ג'וב! הו סופרמן!.... כי איך יכול להיות שאין לי בבית את "בית האמיצים" של לורי אנדרסון ?!

* "בית האמיצים"/ The home of the braves - הסיום של כל בית בהמנון האמריקאי וגם שם המופע המדהים של לורי אנדרסון.

גברתנות, עצים ואומנות השיחה

הלכתי מהר על הבוקר, לצוד את העצים הערומים לפני שיתנפלו עליהם כל העלים והפרחים הדביקים של האביב. ברור שבאביב גם אצא לצייד צילום עצים, כולם יוצאים, אבל בינתיים יש לנצל את הזמן שהעצים במצב הראשוני, הקמאי, הנקי והמאוזן, עירום חורפי אצילי. השנה יש להזדרז, זו הדקה ה-90 כי החורף חם ומבלבל להם לגמרי את המערכת וחלקם לבנים וורודים, כבר התחילו לפרוח.

צייד עצי חורף מקומי

העצים במראה העירום והאלגנטי שלהם מחזירים לי את יצירותיו של מונדריאן, אוה... הצייר ההולנדי פיט מונדריאן!

עשה מה שעשה פיט מונדריאן עם צורת העץ לפני יותר ממאה שנה ומאז שראיתי את עבודותיו במוזיאון סטיידליק באמסטרדם לפני כמאתיים שנה אני שבויה בזיקה מהפנטת לשלמות ולאיזון של הצורה הקלילה - יציבה הזו. תמצית היוגה, איכות הטאי צ'י, שמים וארץ, קסם וחידה.
זכור לי ויכוח שהיה לי פעם בסיטואציה חברתית מיותרת, בה יכולתי להסתפק בשיחות מסוג "סמול-טוקס" - מה שכמובן לא קרה, והסתבכתי בשיחת עומק עם טיפוס רברבן (שבנוסף היה גם מהסוג ה"קולי"...אמסטרדם ככף ידו) שגם ראה את מונדריאן במוזיאון סטיידליק באמסטרדם. ברור שהוא ממש לא התרשם ובחוכמולוגיות של עניים (בראש) לא פיספס את הטיעון המוחץ נגד אומנות מודרנית: "הרי כל ילד יכול לצייר את זה". אני מוצאת את המשפט השחוק הזה כסימפטום קשה לגברתנות, בורות וגסות, שבעצם ממילא תמיד הולכים ביחד, בכל מקרה זה משפט שפועל עלי כאלרגן. אפילו מלצטט אותו כאן בכתב, אני כבר מרגישה את את הקריזה שוב מסתערת, אז אני מרגיעה...
יצירתו של מונדריאן היא אחת מציפורי נפשי. אם מתבוננים בה מראשיתה, כפי שהיא מוצגת ב מוזיאון סטיידליק באמסטרדם, שקופה גם בעיניים של ילד ו/או מבוגר שאין לו רקע בהיסטוריה של האומנות, האינטיליגנציה המדהימה של ההתפתחות והשינוי ביצירה שלו, מציור פיגורטיבי, בעיקר עצים ונשים לציור מופשט שנון וזוהר, ריבועים בשלושת צבעי היסוד, לבן, אפור ושחור.

פיט מונדריאן - העץ הכחול, 1908

הצילום באדיבות: Ed Jansen

פיט מונדריאן - העץ האפור 1911
הצילום באדיבות: Ed Jansen

פיט מונדריאן

Victory Boogie Woogie 1942-44
הצילום באדיבות: Ed Jansen

הציורים שיותר מכל מזוהים עם מונדריאן הם אלו ששילבו הפשטה אלגנטית, רחובות ניו יורק במבט-על, בשילוב מקצבי מוסיקת ה"בוגי ווגי" באמצעות צבעוניות מקפצת. ללא ספק מהלך היסטורי מעורר השראה.

יותר ממאה שנה חלפו. בבית ספר של פרי, כהורה, אתה מוצא את עצמך כל הזמן בהתנדבויות (זה נכון בכל בתי הספר כאן, זה יותר ממקובל, זו למעשה התנדבות במצב חובה). משה מתנדב בשעורי מתמטיקה (כיאה לתפקיד האב) ואני מתנדבת כיאה לתפקיד האם, בהפעלת התוכנית האומנותית (המוכנה והכתובה מראש) שניקראת "פגוש את המאסטרס (האמנים הדגולים)". שלושה מאסטרים מעולם האומנות הפלאסטית מככבים בתוכנית: חואן מירו, פול גוגן, וטולוז לוטרק. (...מונדריאן בחוץ - אפילו שכל ילד יכול ...). מאסטר אחד בכל מפגש. קליט.
שלושה הורים + אחת סבתא מתנדבים להפעיל את התוכנית בכיתה של פרי. על המפגש הראשון, הגבר היחיד בינינו השתלט בזריזות על ההובלה. במקצועו הוא פותר בעיות עצים של העיריה, וזה לא ענין קטן פה, יש הרבה מאוד עצים בתוך שגרת החיים. בכל מקרה מדובר בטיפוס אגוצנטרי בלשון המעטה. לפני שהתחלנו את הפעילות הראשונה (שבמרכזו היה אמור להיות חואן מירו...), כשניסיתי להתיידד ולשאול קצת שאלות, מה ומי וכאלו, קיבלתי הרצאה שלמה על גדולתו ועשייתו של איש העצים מיד ראשונה, כלומר מהאיש עצמו. הוא דיבר ודיבר ודיבר ובסוף שכבר חשבתי שהנה הצלצול מגיע, הילדים נכנסים ואני ניצלת, הוא שלף את הנייד והתחיל בסדרת תמונות של עצי הסביבה. תמונות שלו בזמן משימה, ינשופים, כל מיני מבצעי חיתוך וגזימה וכמובן הסברים מפורטים על כל עלה וענף, ככה בערך 30 תמונות....
מיותר לומר שכל אותו זמן הוא לא שאל דבר אותי דבר וחצי דבר בחזרה, אם הייתי ינשוף אולי היה שואל.
אבל זה היה זניח לעומת ההנחיה שלו את התוכנית (שעה וחצי של פעילות). כל משפט שלו (כולל אלו שהיו צריכים להסביר על היצירות של המאסטר) נפתח בהתלהבות מזויפת וב- "ילדים: אומנות, למה אנחנו עושים אומנות?" בלי לחכות לתשובה: "כדי לעשות כייף, להינות! יא!" ככה איזה עשרים פעם.
הענין הזה עם "הכייף" שצריך להזרים ולשחד את הילדים כל הזמן, הוא כל כך מטומטם ומאוס ובטח לא שייך ללמה יוצרים או צופים באומנות או איך הופכים אומנות לדבר מסקרן ואטרקטיבי. יתכן וזה שייך ללמה מטפסים על עצים.
יש הנחה סמויה וברורה בין עולם המבוגרים לעולם הילדים ש"כייף" על בטוח מוכר, (לא זה שכיכב בשנות השישים), פיצות, סרט, מלחמת הכוכבים, פלייסטיישן, מדע, מחשב, טלפון נייד, בייגלה, מקדונלד'ס ו-אומנות (!) הכל בחבילה אחת - "חבילת הכייף". דוחה.
מיותר לומר שמר עץ לא השלים את המשפטים על הכייף בתוכן אחר ראוי וכמובן שלא הנחה את העניין לפי התוכנית הכתובה. ליבי התכווץ למראה הילדים הנעים בחוסר סבלנות בכיסאות ולמראה השקופיות הגלמודות של ציוריו החינניים של מירו על המסך. הקריזה הישנה, שתקפה אותי במפגש המיותר עם המאצ'ו הדביל ההוא מפעם, החלה שבה ועלתה בי, אבל כיוון שרמת השיחה שלי באנגלית לא בשיאה מול קהל (בעיקר קהל ילדים שברגע שהם שומעים את המבטא הזר הם מתבוננים בך כמו בחיה) לא נותר לי אלא לחייך חיוך סתום לעצמי - ולחשוב את מחשבותיי: מזל שמונדריאן שלי לא זכה להיות אחד מהמאסטרים בתוכנית האומללה הזו!

יצא בנס מהתוכנית
פיט מונדריאן 1922
התמונה מwikimedia

הבית ספר של פרי ממוקם במקום מדהים, על צלע גבעה ירוקה, מוקף בהמון עצים, לא העצים של מונדריאן.
הו... העצים של מונדריאן! כמה רוח נושבת מהם...

על הרים ומסלולים

"מסלול הליכה" הוא אחד מצמדי המילים שתמיד הלחיצו אותי. אולי זה בגלל העובדה שכשהייתי ילדה, בכל שבת שהמדריכים שלנו בתנועת הנוער, היו אמורים לעשות איתנו משהו ולא היה להם מה, הם היו מכריזים בפשטות: "עולים את המוחרקה". כך היינו מטפסים את המוחרקה, הר נחמד עם שיחים דוקרניים, כמה פעמים יותר מדי בשנה, מכיוון צומת יקנעם בשביל הליכה תלול ואפרורי. אני בטוחה שיש ילדים שראו את זה כפעילות נפלאה אבל לי זה תמיד נראה סוג של עונש מאובק ומייגע.

באותו פורמט אך בשבת אחרת נסענו לצעוד (כבכל שנה) את צעדת הגלבוע, גשם שוטף ירד וכל העניין ניראה מיותר לחלוטין, אבל הלכנו על זה, קדימה צעד. אלא שאז שוב הברקה של "המדריכים" שלנו (שבטח היו אז מקסימום בני 15...) הם טעו במסלול ופנו איתנו, ילדים בכיתה ד', למסלול הארוך למיטיבי לכת - 20 ק"מ, במקום למסלול של הילדים (10 ק"מ). אומנית זעירה לא ניחנה בזיכרון משובח אבל דברים כאלו זוכרים, זה היה סיוט רטוב ומלא בוץ ועוד איך מיותר.
מאז אפשר לומר שאני לא זוכרת את עצמי נמשכת לכל מה שמוגדר כ"מסלולי הליכה". כמובן שהייתה את חובת הטיולים השנתיים בגילאים יותר מאוחרים, שתמיד ניראו (וגם היו) אטרקציה חברתית ממדרגה ראשונה, אבל ענין ההליכה... חבל על הזמן. תמיד השתוקקתי בסתר לסוף המסלול, למראה של האוטובוס שמחכה באיזה חור עזוב לאסוף אותנו בחזרה לציויליזציה.
אלפי שנים אחר כך, כשהתחלתי ללכת בורסיה הנוכחית (כי צריך), זה היה די עונש, משקעי העבר או פשוט: ש ע מ ו ם ! עד שהגיע לאוזניי המכשיר והמופלא הזה - האייפוד (iPod - האם האקדמיה ללשון כבר חסדה אותו במילה בעברית?) בכל מקרה, בן בריתי הזעיר הפך את ההליכה היומית שלי בין רגע לנופש יומי!

משהו בסגנון: ביי ביי, משה, פרי וקיטי, אני חייבת ללכת עכשיו, אני מאחרת

להופעה של שלום חנוך ושלמה ארצי/ קונצרט של באך/ הופעה של "היהודים",
תסתדרו בלעדי לשעה, נכון?
(כשאני חוזרת מהנופש הם עדיין באותה פוזה)

לגור בארץ אחרת מארץ המולדת, כרוך בהרבה רגעים סוריאליסטים (חוץ מהעובדה שהמשפחה שלך ניראת קצת מצחיק), חלקם דוקרים, אחרים מלאי השראה. למשל, כשרק באים לאורגון, ארץ הגשם הבלתי פוסק לא מאמינים כשרואים שאנשים עושים כל דבר בגשם, כאילו אלוהים לא יורק עליהם. נוסעים באופניים רטובים לגמרי, רצים, עושים הליכות, משחקים כדורגל (חובבני לא מקצועי), בלי אפילו חצי מטריה לרפואה רק לבושים סולידי ורטוב. ממש כמו בצעדת הגלבוע ההיא. אז בהתחלה זה ניראה קצת פסיכי (או בנימוס סוריאליסטי) ובהמשך מתקרנפים, לא לגמרי, אבל בפירוש מתחילים לפתח את הקרן (של הקרנף).
אני בהחלט מרגישה את הקרן מתחזקת וצומחת ביתר נחישות, בזמן שבו אני עושה את ההליכה הכמעט יומית שלי. למרבה הנוחות ישנו מסלול הליכה מסודר ממש סמוך לביתנו: נוף ירוק עד, ברווזים נוכריים בצידי המסלול (יש נחל קטן שזורם עם המסלול) וברוב ימות השנה, הגשם יורד ללא הפסק (הגשם פה מתחיל בספטמבר ונגמר ביוני). אז כובע ומעיל דק ומוסיקה ישראלית (וגם מוסיקה קדמונית כמו באך) משתוללת באוזניים, תוך כדי הליכה ומסך של גשם, הם ענין של שיגרה. זו לדוגמא חוויה סוריאליסטית מהסוג מעורר השראה.

האייפוד שלי - יש בינינו יחסי אהבה של הרמוניה ושיתוף:

איזה שירות הוא נותן המכשיר הזה - מעבר לתענוג של הליכה עם מוסיקה
באיכות מצוינת, מצאתי אותו מציל שפיות בביקורים אצל השיננית.
הוא עושה את כל ההבדל: לשמוע את" סיפורי פוגי" כשזו מגרדת וחופרת,
עם כל הרעשים הבלתי נסבלים שהכלים המבעיתים שלה מייצרים,
זה בפירוש עולם אחר, נסבל יותר.

יערות אורגון העצומים בגודלם, גובהם ויופיים לא ממש מזכירים את יערות קרן הקיימת בגלבוע. בטח שזה לא פייר - הם לא קוללו מקראית ב"אל טל ואל מטר",כאן כאמור יש להם עוד איך מטר ועוד איך טל. הם עבותים, ירוקים, חזקים ופראיים. הי, הי לא להשתולל! אמנית זעירה היא גם ציונית, ובהחלט - לא שכחתי את אירוס הגלבוע - הוא פרח משגע. אבל עכשיו אני רוצה לכתוב על פלאי הירוקת:
הגשם התמידי של אורגון מייצר תופעות מדהימות של ירוקת מכל מיני סוגים ומכל מיני צורות. למרות צעדת הגלבוע ההיא והטיפוס החוזר על המוחרקה, אומנית זעירה הפכה פחות מאוימת מהליכות בחיק בטבע עם השנים, אז הלכנו לראות את אחד מהיערות הסמוכים, באמצע החורף! הפעם נכבדי - סוריאליזם מהסוג המעולה שלא צריך לגדוש מילים כדי לתאר. יש תמונות:

...ועם סאונד כזה גם אין צורך באייפוד...

בקרוב התקפת ארנבים

יש דברים שאי אפשר לצפות אבל את זה אפשר.
בקרוב, בעוד כחודש וחצי, יחוו בארץ התקפה מסיבית של ארנבי שוקולד.

עד שלא חוויתי כאן את תעשיית החגים האמריקאיים, לא הבנתי שדברים רבים שאהבתי כל כך בחנויות בארץ (למשל ארנבי שוקולד), היו בעצם שאריות מהחגים פה. החנויות כאן כל עמוסות לפני החגים שאין מצב שלא ישאר משהו לשלוח לידידה הציונית שמעבר לים.

שאריות מחגי הסתיו:
כל דבר שיופיעו עליו עלי השלכת בגוונים של צהובים כתומים חומים, עם או בלי תרנגול הודו, צלחות, מפיות, מפות שולחן וכו' - אלו הן שאריות מחג ההודיה הסתווי. (זה החג האהוב עלי ביותר פה מבחינה עיצובית).
מליל כל הקדושים (ההלווין) תחפושות, ותחפושות של שלדים בפרט, ואביזרים אחרים לילדים שנוצרו להגעיל או להפחיד, או שניהם.

את הדלעות המדהימות שמציפות את החנויות בסתיו קשה להעביר הלאה,
בעיקר את הגדולות שלא מתייבשות באלגנטיות אלא פשוט מרקיבות בעסיסיות
...דרכו של הטבע...

שאריות מחגי החורף:
מקריסטמס יורשים בארץ את הטדי ברים (הדובונים) למינהם - כל כך מתוקים וצמריריים. מרוב שזו מתנה כל כך קריסטמסית לילדים, הופיע בחנויות המקביל היהודי שלהם "החנוכה-בר" (דב חנוכה!) בפרוות כחול לבן מסומן הרבה פעמים במגן דוד (....!). חנוכה הוא חג גדול מאוד פה אבל יש תחושה שהוא חג מלא ברגשי נחיתות, שצריך כל הזמן להדביק את רמת הכייפיות של קריסטמס.
באוירה מלכותית נשלחים לארץ גם עציצי הפוינסטיה אדומי העלים - מה שנישאר מדקורציות מצויות של חנויות הכלבו ובתי קפה.
ו - כמובן כל קישוט חמוד שיש לו לולאה לתלייה (אורנומנט) שהיה אמור להיות תלוי על עץ חג המולד אך זכה בטיסה במקום וכל חפץ נוי, אצטרובלים, נייר אריזה וסרטים למתנות, עם או בלי פתיתי שלג, שצבעיהם אדום, ירוק כהה וזהב, או השילוב של שלושתם ביחד.
ליצירתיות אין גבול בנושא הקישוטים לעץ, ראיתי השנה אורנומנט עם חנוכיה! זה שיעשע אותי אבל מייד הבנתי שיש רציונל - אורנומנט מושלם ל"משפחה מעורבת".
בפברואר יש את חג האהבה (הולנטיין) - כל דבר עם לבבות ורודים ואדומים הוא קרוב לודאי שארית מהחג המתקתק הזה.
במרץ האירים (גם פה) חוגגים את סנט פטריק - חג מאוד רענן מבחינה צבעונית (ירוקים! ירוקים! ירוקים!) - שמשחרר לעולם חולצות, כוסות וכל מה שיש עליו עלי תלתן שובביים (בירוק כמובן!).

עציצי הפוינסטיה - צמח הנוי הכי המוני לכבוד קריסטמס
(התמונה מ Wikimedia )

שאריות מחג האביב:
בפסחא תחמדו ארנבונים: משוקולד או מפלסטיק עם או בלי סל קש, ביצים ומיניאטורות של אפרוחים פרוותיים וצהובים - הם הכוכבים של חג הפסחא האביבי. (בזמן שאנחנו טוחנים מצות עקשניות הם חוגגים אביב!). הצבעים השולטים באביביות הזו הם גוונים פסטליים תינוקיים, ירוק בהיר, ורוד ותכלת קל.

ורסיה חופשית לארנבות
קרש חיתוך מצוייר

זהו אגב ארנב ישראלי, ללא דרכון זר (מוגן מפני תעלולים לא מוצלחים)

החגים האלו לא רק שחוטפים דימויים כל כך נחמדים ותוחמים אותם לתאריכים מסוימים בשנה אלא גם לא משאירים ליהודים פה (רחמנא ליצלן) שום צבע חוץ מכחול תכלת ולנועזים כסף לחגוג איתם.
כשעוסקים באומנות זעירה זה מכה בך באופן ברור, ומצר את צעדיך. לחנוכה לפני שנתיים עיצבתי כרטיסים ברכה, שחשבתי למוצלחים ביותר, עם מתכון ללביבות בצד האחורי, אך ברוב בורותי הנחתי לצבעים חמים בינהם כתום ואדום לשלוט בעיצוב (רעיונית בניתי על אוירה של נרות וסופגניות), ללא דגש על "צבעי החובה" (כלומר אלו שנישארו "לנו"): כחול תכלת ולבן, מקסימום כסף. זוהי חריגה בעייתית, הס מלהזכיר. מצאתי שהיהודים פה כל כך רגישים בענין זהות ודבר כזה הוא בבחינת סופר לא מסורתי שלא לומר אפיקורסי.

כרטיסי ברכה לחנוכה
בעיניים ישראליות זו ניראתה לי צבעוניות מקסימלית לחנוכה,
בעיניים אמריקאיות יהודיות זה על סף עיצוב לקריסטמס (האויב).

נס גדול היה פה - סט של 6 מגנטים

לעומת זאת המגנטים שעיצבתי על פי אותם דימויים

רק עם רקע תכלת ברור, היו ללהיט!

הרשו לי להזכר בנוסטלגיה בדבריה הקסומים של הגברת הנכבדה שכתבתי עליה ברשימה "כל אחד יודע את מקומו", ולסכם: באמריקה דע את מקומך, את צבעיך ואת חגיך ואל תבלבל את המוח!
ובארץ? - יש להנות מחופש הבחירה. אם נדלקתם על אפרוחים צהבהבים ופרוותיים בסל קש קטנטן או על ארנב שוקולד בקיץ דווקא, או שבא לכם לשים מפת שולחן עם הדפס של עלי שלכת בפסח, קישוטי זהב עם אצטרובלים בראש השנה - פשוט לכו על זה!

על המשקל

(* הרשימה הזו לא כפופה, ובמודע, לחוקים הלא כתובים של הפוליטיקלי קורקט).

קיטי החתולה שלנו אסמטית. אסטמה - לא דבר נדיר פה באזור, עמק קסום שנחשב למקום הכי אלרגני בארה"ב (יותר מדי טבע = יותר מדי דברים מהטבע רצים באויר, כל מיני פריחות ושאריות של אינסוף סוגי עצים עושים את עבודת הקודש הזאת).

הוטרינר ד"ר דניאלס, רשם תרופה והורה לנו לבוא למעקב כי זו תרופת סטרואידים שיכולה לגרום להשמנה ולסכרת. ד"ר דניאלס הוא טיפוס ג'ינג'י מטקסס. כל ביקור אצלו אנחנו שומעים בסבלנות את הסיפור הקבוע שלו על שני החתולים שלו אחד מכור לאוכל ושמן והשני דקיק וסגפן. פרי מנגד שואל אותו שאלות של ילדים ונענה בסוג של חוסר סבלנות. בקיצור לא מדובר במאור הגולה. זה לא כמו הויטרינרים בישראל שצריכים להיות יחידי סגולה כדי לזכות בתואר וטרינר - ניראה שפה מדובר יותר בעבודת כפיים, חיתוך, גיזום, שקילה, קדימה.

לקחנו את קיטי ממקלט לחיות נטושות, שניראה כמו מלון 5 כוכבים לחתולים. צעצועים, פינות ישיבה, אוכל מכל טוב והרבה חתולים רובם ענקיים שרובצים בשעמום / עונג. קשה לדעת אצל חתולים את ההבדל. כמובן שבמקלט יש גם נוהל פג תוקף לנופש שכזה. אם מישהו לא מאמץ אותך תוך כמה זמן - השיחה שלך עם אלוהים קרבה.

בחרנו בקיטי כי היא פשוט התעקשה על כך בצורה ישירה. איך שעברנו לידה היא התחילה לתבוע בקולניות שלא נעזוב את המקום בלעדיה. מכיוון שכך ומכיוון שהמראה שלה לעומת החתולים האחרים היה כל כך ישראלי (ים תיכוני) - זאת אומרת צנום וננסי באופן יחסי , החלטנו ללכת על זה.
היום שלוש שנים אחרי, מדובר בחתולה ענקית וחזקה, בגלל הסטרואידים או לא קיטי נהפכה לדב נאמן ומוצק. היא אוכלת מעט מאוד. ד"ר דניאלס, הורה על חצי כוס ליום של אוכל יבש לייט. אנחנו מקפידים. אין לנו שום ענין לדרדר את הדב שלנו להיות אסמטי וגם סכרתי. אבל עדיין, בעיקר משה חי בחרדה מתמדת שד"ר דניאלס יצעק עליו או לא יאמין לו שקיטי אוכלת כל כך מעט ועדיין משמינה.

קיטי - מקפידה גם על מזון לנשמה
אחת ליום לפחות - תרגול יוגה והרפייה

והנה השבוע הגיעה העת, נקראנו לביקורת שקילה ופיקוח לפני שמחדשים לקיטי את המרשם הסטרואידי. קבענו לשבת ב11:30 ובאנו כל המשפחה לעמוד כחזית אחת מול הטיפוס הטקסני. כמו תמיד לפני שרואים את הרופא פה, מתראיינים אצל האחות, כל פעם מישהי אחרת.
האחות הזו שאנחנו פוגשים לראשונה שוקלת לפחות 140 ק"ג ושואלת אותנו "מה בדיוק הבעיה עם קיטי?"
משה מסמיק במבוכה, ואני לוקחת שליטה (מה זה כל הבולשיט הזה ? - בגלל בעיית מ ש ק ל !!!):
"ד"ר דניאלסון (אני מעוותת את שמו של הטקסני - משה מתכווץ עכשיו גם מבושה) ביקש לראות אותה כי היא מקבלת סטרואידים והוא חושש מהשמנה יתר וסכרת".
היא רושמת בנון שלנטיות את המובן מאליו ואז פונה אל קיטי אגב התנשמות כבדה : "עכשיו בואי נשקול אותך". היא מתכופפת בקושי רב להרים את קיטי מהרצפה. קיטי כבדה מאוד - הלב נקרע מלצפות במאמץ שלא לומר בגרוטסקה.
אנחנו מתאפקים שלא לשחרר.
היא אומרת שד"ר דניאלס מיד יכנס ויוצאת. אנחנו משחררים ועוד איך, אבל משה מתעקש על צדק עולמי ומתקן אותי בפעם המי יודע כמה, בחצי נזיפה: "ד"ר דניאלס לא ד"ר דניאלסון!", כאילו שגם לי יש במה להתבייש.
ד"ר דניאלס נכנס. תמיד היה זכור לי כטיפוס עגלגל, אבל עכשיו, אולי אחרי עונת החגים ניראה שתפח בהרבה ונהיה לטיפוס מתפקע. לפחות 120 ק"ג של שביעות רצון. אגב מתן תשובות לשאלות שלנו בנושא משקל של חיות מחמד, הוא שוב מספר על שני החתולים שלו, מעמיס פרטים בעיקר על הגינג'י (ניראה שלעיתים קרובות הם מסתערים ביחד על ארוחות לילה שערורייתיות), מסביר שהכל זה גנטיקה, ומתנשף גם הוא בכבדות כשהוא בודק את קיטי. האבסורד מותח קווים חדשים.
הוא מודיע בחמירות סבר שקיטי עלתה ב 300 ג' ומורה לנו חד משמעית לעבור מאוכל לייט לאוכל מיוחד לחתולים שמנים מאוד ("אוביסים" - כמו ההגדרה שנותנים פה לאנשים שמנים , ומדובר במאוד מאוד שמנים - זה לא משהו שרואים בארץ).
"ננסה וניראה אם המשקל שלה יורד". הוא אומר בגנדרנות.
אומנית זעירה מהרהרת לעצמה: אמריקה! - איזו יהירות, וגם איזו רחמנות.
עוקבים אחרי המשקל של קיטי שלנו בדקדקנות, מגבילים לה את כמות המזון למינימום, רק אוכל יבש, בלי המבורגרים, בלי בייקון, בלי אקסטרה צ'יז (תוספת גבינה) - חתול חזק שאימצנו לליבנו, ומה איתם, מי דואג להם?

כשאנחנו עומדים לעזוב, לא לפני שהזמנו בקבלה משלוח של המזון המיוחד בשם המרשים "אוברוויט מנג'מנט" (ויסות משקל יתר) אנחנו חולפים על פני שליח פיצה שנכנס למקום עם שני קרטוני פיצת ענק של דומינוס.
הגיוני ! הרי זו בדיוק השעה של הלאנץ' (ארוחת הצהרים) !

פורים, אובמה ו"המידל איסט"

פורים זה עוד שבוע – פה אנחנו לא ממש מרגישים את זה מחוץ לעובדה שבשתי המאפיות היהודיות שיש ביוג'ין (מאפיית הבייגלים,המבל בייגל – "הבייגל הצנוע" המשגשגת וברי'ס, בית קפה ומאפיה שמגדיר את עצמו כסגנון יהודי ניו יורקי , שתיהן פופולאריות מאוד – ועושות חלות, קנישים, רוגעלך ועוד). כבר מעכשיו שבוע לפני, התחילו להופיע על הדלפקים שלהם אוזני המן בגדלים אמריקאים, חסרי שחר, ענקיים. אגב בספירת שלוף, באופן יחסי למספר היהודים פה שהוא לא רב אנחנו בולטים בקנישים ובמרצים באוניברסיטה, שזה בהחלט מרשים ומזין.

מה שאולי יותר מזכיר לי את פורים מהמוטציות של אוזני ההמן, ועדיין בענין מתוקים זו עוגית אובמה, שמככבת בכמה וריאציות בקונדיטוריה הכי נוצצת בעיר, קונדיטורית "החיים המתוקים" (עם שם כזה, לא בבעלות יהודית כמובן...) יום אחד עמדתי שם בתור ואז זה קרה: " האם זה אובמה אובמה או מישהו שחמד לצון, צילם את עצמו בתחפושת אובמה ופתח שכפוליה לעוגיות אובמה?" שאלתי את עצמי איך שנחשפתי לאובייקט הביזארי הזה. אבל זו אמריקה נזכרתי - זה טריביאלי - אוזני המן בגודל של אוזני פיל ונשיאים חייכניים על עוגיות. טריבאלי או לא, הייתי חייבת לקנות עוגייה אחת לפרי. פרי זיהה מייד את האובייקט בהתלהבות וחיבב את הרעיון, אך את העוגייה עצמה הוא דחה בסלידה קשה, בטענה שהיא מתוקה מדי והוא שונא את הציפוי (וזה לא משהו שכיח).

ביס קטן הספיק, מתוק מדי!
...דמיינו עוגיות נתניהו בקונדיטוריה כמו רולדין ( זה ממש סטארט אפ!)

כן כן, אם זה מתחבר לכם כמו תשבץ פשטני – אובמה > עוגייה לא טעימה > אמריקה ועודף סכרין - אז מצטערת זו היחפזות נמהרת למסקנות רופפות.

קודם כל לגבי אובמה - אפילו שבישראל לא תמיד נוטים להבין שהעולם ניצל בכך שאובמה ניבחר, אולי בגלל שזה עניין של גיאוגרפיה. במבט מתוך היבשת אובמה הייתה בחירה חג משמעית בשפיות, בהשכלה בתוכן חילוני מול קפיטליזם דוסי עם זיקה לבורות כערך עליון (שרה פיילין ושות'). קשה לתפוס את זה שלאנשים פה, שכנים שלנו, סטודנטים באוניברסיטה עם ילדים, אין ביטוח בריאות, ואובמה צריך לשכנע אותם שזה מגיע להם בשעה שהחבר'ה של פיילין עושים עבודת שכנוע נגד - שזו פגיעה בחופש הפרט שלהם וצעד קדימה להמית אותם בקומינות של המתות חסד זריזות, שחברות הביטוח יארגנו כדי לחסוך. מדובר במהלכים נבזיים שעושים רפובליקנים שבעים שמעוניינים רק בשמירה על מצב שהיה קיים (מימי בוש העליזים ומלפני), ריפוד של הקופה של עצמם (הם מבוטחים אין מה לדאוג) דרך טיפוח נבערות של מיעוטי היכולת. בקיצור בהחלט מגיעה לאובמה, שנאבק למען זכויות אזרח בסיסיות כל כך, עוגייה, אבל טובה.

דבר שני קונדיטורית "החיים המתוקים" שם נמכרות העוגיות היא קונדיטוריה משובחת, והעוגיה הנוכחית של אובמה לא מייצגת, רק תנו הצצה כאן.

בחזרה לפורים: אני חסידה גדולה של אוזני המן עם תמרים, ובכל שנה מכינה אותם במסירות. כדי להשיג את המילוי של מחית תמרים משובחת, אנחנו הולכים לחנות גדולה שמוכרת מוצרים מה"מידל איסט" (המזרח התיכון - כן זה כולל אותנו....) ומוצרים מקסיקו. חנות שהקימה ומנהלת אישה לבנונית נוצרייה (נשואה למהגר ממקסיקו) שברחה מלבנון עם המשפחה שלה עוד מלפני מלחמת לבנון הראשונה. לפני מלחמת לבנון השנייה היינו באים לשם הרבה ומדברים איתה בסחבקיות של שכנים. קריסטמסט אחד הבאתי לה במתנה סט של כרטיסי ברכה שעיצבתי, שילוב של צילומי מוזאיקות מאזורינו וצילומי פרחים, היא התרגשה מאוד, היה קרוב לבבות.

מוזאיקות ופרחים - סט כרטיסי ברכה

עם תחילת מלחמת לבנון השנייה ואחריה הרגשתי מבוכה גדולה (שלא לומר במפורש : אשמה...) לפגוש אותה ולשחק אותה בישראליות חיננית, כזו שכיסחה למולדתה כל שארית של צורה – היה ונשאר גדול עלי.

אז אנחנו מתחפשים למקסיקנים אחת לשנה, לפני פורים וחומקים לחנות שלה בשביל ממרח התמרים.

אין שום לוז בחג האהבה

לפני כמה שבועות משה הודיע לי שהוא גם רוצה לכתוב בלוג ויש לו כבר שם לבלוג : "חיי עם סנאית".

אני מבינה אותו. ההתמכרות שלי לאגוזים ולאגוזי לוז עומדת על הסף של מטרד בייתי. אני מכרסמת ומכרסמת ואפילו קיטי החתולה הלא פשוטה שלנו תוהה מחדש על קנקני.

שתי עובדות חברו להן יחדיו:
1- אני שוקדת על צמצום צריכה של חלבונים מהחי ולכן טורפת כאלו מן הצומח.
ו - 2. המקום הזה "הייזלנאט היל" (גבעת אגוזי הלוז): מפעל משפחתי לאגוזי לוז שוקולד וגלידה.
מקום פשוט לא יאמן שנקרא על דרכינו במקרה כשחזרנו פעם מהחוף האורגני תשושים ועייפים לא בדרך "הרגילה" והנה מולינו השלט:

זה לא ממש שלט שאפשר לסרב לו, ועם הנוף הזה הכל ניראה כל כך מזמין.
כפי שהסתבר לנו מבעל המקום - אנחנו גרים כבר 5+ שנים בעמק היחידי (The Willamette Vally) בארה"ב שגדלים בו אגוזי לוז - והוא מקור מס' 1 להפצתם באימפריה.
כך גם הגזר ומה שבטח פחות רלוונטי לשכמותינו - עצי הקריסטמס.
מדובר באוצרות חקלאים משובחים, כי אגוזי הלוז של פה הם לא אגוזי הלוז של שם ואגב כך גם הגזרים, שלא אחת, אגב ניגוסם, אני תוהה : "גזר" - זה פרי או ירק? כל כך טעים ומתוק שלא יכול להיות שזה ירק.
בכל מקרה בקשר ללוזים - מדובר בתופעה מתפצחת בעלת מתיקות ארומטית שלא תאמן.

פשוט אוצר

הממולאים

משה ופרי אחרי הרכישה - מצוידים ומוכנים לחזרה הביתה

כך או כך המקום שנמצא במרחק שעה מאיתנו נהיה יעד סופ"שי, צריך לתחזק את הסנאית. פרי נאנח קלות כל פעם שאומרים לו נוסעים לגלידה שוקולד אגוזים (נכון - איזה הגזמה), אבל במקום הוא כמובן עושה טובה ומסכים לאיזה גלידה ושומר על הסירוב בכך שהוא מסרב להוסיף לה סירופ שוקולד ו/או אגוזים.
כאילו מה? לא מערבבים סנאית ופרה.

אז בטח, אנחנו קונים שם גם דובדבנים ואוכמניות (תושבים טבעים של האזור) מצופים בשוקולד מריר משובח אבל האגוזים לוז הקלויים האלו בשקיות ענק עם התוית הציפורית הזו הם דבר שמוציא ממני את הסנאיות.

פרי וקיטי בחג האהבה - רוח נעורים

בינתיים הגענו לסופ"ש החם של הוולנטיין דיי (שק האגוזים במקרר בדיוק אזל !!!) ומובן שהיו לי תוכניות להגיע ל"הייזלנאט היל" סביב הסופ"ש השוקולדי הזה, אלא שהחורף בשיאו ומשה ואני עטורי צינון, הנזלת פורחת.
משה, אטראקטיבי מתמיד עם שיעול יבש וטורדני ואני מממטרת היתעטשויות לכל עבר.
פרי וקיטי לעומתינו מלאי אנרגיה ורוח נעורים.
בקיצור הרומנטיקה בשיאה!
טוב, בכל מקרה וזה בדיוק זמן מצוין להשתמש בהרגעה בסגנון יהודי: למי אכפת בין כה זה חג נוצרי....
יום אהבה שמח!(: