מגיש את הטחינה ואת החצילים בטחינה ואחר כך את הכרובית המטוגנת בטחינה ולעיקרית גם את הסינייה כבש בטחינה. זו מהיונה, זו מהאדמה, זו מהאחווה וזו מאל-ארז. אצל שוקי וניצן החומוס מאבו נאסר-חינאווי, בעמק, אצל חגי ונורית מאל סולטאן שבזרזיר ואצל רונית ואמיר על הגג בבורכוב, מהסמוך - חומוס גבעתיים. ולא חסכו - הוסיפו אש, פיזרו הרבה בפטרוזיליה ובשומין ובצנוברין, בואך ארצה שים גם קצת בחריף, ובגרגירין ובחמוצין והצף כמו שצריך בשמן הזית.
ארבע עיניים בין ערביים עם חגית במהדורת אידוי בקלמרי, ובלחות שמונים אחוז לצד מיכל בדניס, בזיעה חברית מול ענת, מזלג בנתחי סינטה, ובנימה ממוזגת, חצי חצי עם דלית, בלילה מאוחר על שיפודי קבב דג ביוגורט עיזים. נגבי בלאפה או בפוקצ'ה הגלילית - מקמח כוסמין על פי קומורובסקי, או הספגי היטב בלחם הדגנים הרך. גרגרי בלימונענע מרוסקת בקרח, החליקי במיץ הגזר, מתני במי מינרלים צוננים ובסלט ירוק.
נמל תל אביב
יחד, חלקיקי מילים וגם משפטים שלמים – על שותף הזוג, המשפחה והילדים, העבודה, נסיעות וחופשות ועל מזג האוויר והחום שאף פעם לא היה כזה ועל המרחק מהראוי והצודק, מהנכון ומהמגיע. על אכזבה, על עצב ושימחה ועל געגועים. על איך זה שם, על מה אחר כך, על למה לא עכשיו.
כזה הוא הבייתי – דו לאומי, רב מימדי, חובק, מאובק, לח ובוהק. שוכן בצמוד כל כך לאתרי בנייה בלתי מרוסנים, בין עצי הרימון, מתחת לעצי הזית, במרום עצי התמר והבוגונביליות שכורעות תחת פריחה ורודה, אדומה או לבנה, כמו כל שנה לפני החגים.
בדרך כלל אני משתדלת לא לגעת בחומרי נפץ כאלו אבל בימים האחרונים כשאפילו כאן נהיה ממש חם (35 מעלות בצל), לא יכולתי יותר להתאפק. אני מתכוונת לבננות הקפואות של דיאנה שקרצו לעברי כבר כמה פעמים מבעד לויטרינות הבוהקות שבסופר. אתמול היה פשוט בלתי אפשרי לומר להן "לא". בדימוי שאינו משתמע לשתי פנים - הן מבטיחות נימוחות, קופים, אקזוטיקה, חושניות, סערת רגשות, סיפוק שכדרך הטבע, נופש וכל זה ביחד - סגור בקופסא חביבה, סטרילי. החלטתי לנסות את דיאנה פעם ראשונה בקטן והושטתי יד למארז ה"בייביס" (תינוקות - Babies) - חצאי בננות קפואות ומצופות שוקולד (בניגוד לאחיותהן הבוגרות - הבננות המצופות בגודל מלא - Full Size).
הבננות של דיאנה. חמש בננות קפואות מצופות בשוקולד מריר. הכל טבעי. (מקסים הפטרן האתני הזה למעלה ולמטה, לא?)
כשבני גילי היו צעירים וחסרי מנוח ואני למדתי אומנות בבצלאל, איפה שכל אחד ניסה למגנט עם הדבר הבא, מישהי, שם בדוי יונית, הציגה קנבס ענק מרוח בגווני אפור. במבט ראשון היה ניראה שמדובר ביצירה מופשטת לחלוטין. במבט שני לא יכולת לפספס את המשפט האסטרטגי - "זין של כושי" שיונית רשמה בשחור, בגודל בינוני, מצד שמאל למטה. זה ניראה לי אז, הדבר הנועז ביותר עלי אדמות עד כדי כך שבקושי הצלחתי להישיר מבט אל אותו אקריליק על בד. אומנם היה מוקדם מדי להבין אם היה מדובר "בדבר הבא" אך ללא ספק זה הסתבר כ"הדבר הנכון" והצליח בקלי קלות להעמיד דיון אינטקטואלי למהדרין ולמשך דקות ארוכות. אבל פה זה אמריקה. הבננות של דיאנה, עסק חינני למדי על פי האתר, עושה זאת ללא תיווך ברומו של עולם וגם לכל הגילאים, עם קופים, כבר משנות השמונים. בכל זאת, אני תוהה אם יכול להיות שבנוסף להטסת שוק בגדי ונעלי מעצבים לשיאי מחירות חסרי שחר, מכירת סיורי שווא נוטפי קפיטליזם בעיר התפוח על פי התסריט הדלוח לתיירים, גם הויברטוריזציה של הסידרה המנוונת "סקס והעיר הגדולה" (שלא להזכיר את הסרט הנורא), הזניקו ושיחררו בנעימים ובלי כל הסברים מיותרים את הבננות השחומות והמקושתות, לפחות כדימוי. על כל פנים בקופסאת הג'ונגל חיכו לנו בסבלנות וכמובטח חמישה חצאי בננה מצופים על מקל (כל אחד מנוילן בנפרד ובהיגיינה מירבית). באמת מאוד טעימות וגם עובדות כמו כלום- כבמטה קסם מקלות על עומס החום! דיאנה עשית עבודה מצוינת! כמו שאומרים אצלכם כאן בניכר - "גרייט ג'וב" (! Great Job)
הבננה של דיאנה - קפואה ומצופה במערומיה. טבע פראי ושוקולד, מי צריך יותר מזה?
רחמנא ליצלן, אחר כך עוד יבואו בדין ודברים עם דיאנה בנוגע להנצחת הפרימיטיבי, ניכוס האקזוטי והרעבת יבשת אפריקה.
לחשתי לו באוזן - "אנחנו חייבים לנסוע לארץ הקיץ, למה לא באוגוסט? זה הרי חודש מכונן מבחינת לחות והפעם אני רוצה גם את מצדה וים המלח, בואך באר שבע". פניו קיבלו בשקט את אברהם אבינו. לרגעים ארוכים. זה יכול לבסס את העברית המקראית שלו לכדי תפארת נוספת, שנה הבאה הרי ילמד מקראית כקורס, מלוא הכף, ביססתי. גבותיו העבותות התחברו זו לזו עוד יותר מהרגיל ואחר כך אמר "כן".
הגעגועים, הגעגועים למכורה כרוכים בשלוש טיסות לכל צד במינימום.
בשנה שעברה, ממתינים לטיסת ההמשך (שדה התעופה דה גול בפריס)
סקר חפוז ברשת מגלה שבאתרי ההזמנות, מחירי הטיסות מגיעים לשיא בשישי בערב וצונחים הכי נמוך בחמישי בבוקר. זה לא מפריע בינתיים לקמבן. דייל גרמני מגיש שניצל וינאי, לצידה של פסטה מוקרמת בקופסת צינוק. או אולי באייר פראנס, דרך פריס. על הבוקר קרואסון בתוספת פטה אווזון ומעט קונפיטורה. לא לא כבד אווזון, מה פתאום? זו הרי התעללות לשמה! ...אז כמה צדפות ביין לבן במקום, כן ליד הקוראסון, למה לא? ומה לילד? "ארוחת ילדים", הביטוי הממגנט, שמאחוריו נקניקייה חומה, דמוית קרטון, עם קטשופ בשקיק ולחמניית ספוג. יודעי דבר מספרים שבחניה אפילו לא מאוד ארוכה באמסטדרם אפשר לבקר במרכז העיר, רק חצי שעה נסיעה מהשדה, זה יכול להיות בונוס בונבוניירה. גם תמיד אומרים - קחו שאטל ואתם שם עם הפיש אנד צ'יפס, הצינגות וכל הבודג'ראס על התעלה או אם יש כמה שעות בניו יורק אז לסטארבאקס ולדונאטס. זה נכון, שאטלים יודעים את הדרך להרוויח עולם, אבל אם יש כמה שעות טובות בין לבין אני מעדיפה איזה מיטה ומקלחת אי שם במלון חסר זהות בשדה התעופה, להסניף את הפרשי הזמנים, למצות בקבוקוני שמפו צבעוניים (לפעמים יש גם קרם גוף בניחוח של איזה פרי), לשקוע בשינה ורק אחר כך לצאת להמשך, קלת כנף. פעם גם חצינו דרך פרנקפורט, גרמניה. סופר חסכוני בזמנים אבל לא - "ז'טם איי לאב יו טרמינל". נעלו שם את כל מי שבחרו לישראל, בחדר אטום וחיפשו לכולם בלי יוצא מן הכלל בציציות. ברור שזה לוחץ על נקודות, הגרמנים האלו עושים את העבודה כמו שצריך והנשים קיבלו איזה קלגסית 200 קילו שלכדה בחריצים. בהחלט, זה היה הגיוני וגם מרגיע. אני זוכרת את זה מצוין, אז כל המערכות בגוף כבר היו צמאות לחלוף את הפסיפסים בבן גוריון ו/או לגלוש בנתיבי אילון.
"תזמין לנו מעבר עם חלון?" אני מעבירה אליו בטון מתפנק, "אני מקווה שיהיה", הוא עונה בעברית מודרנית, "אוגוסט זה עוד שבוע וחצי".
טד, איש גדול, כבר שנה חמישית אחראי על דוכני האוכל בירידי הקיץ "אומנות ויין". עוד במאי, הוא הדריך אותם רובם סטודנטים שנה ראשונה באוניברסיטה, לקראת העונה התוססת. "אתם לא מוכרים בדוכנים של האומנות או היין, את זה עושים האמנים והיקבנים בעצמם. אתם על האוכל, לאן שכולם מגיעים. אני בטח לא מחדש פה הרבה אבל מה שהולך היום זה מזללות עולם. אנשים אוהבים לראות קצת אומנות, לשתות כמה כוסות יין או בירה ובו זמנית מבלי לעלות על מטוס, לטעום איזה מאכל אקזוטי מארץ רחוקה". כשאמר את זה, הרגיש מנוסה ובקיא מאוד בתענוגות החיים. אבל חלוקת העבודה לדוכנים עצמם לא היתה כל כך פשוטה. כי אז נכנס כל הענין האתני, וכל הקומפלקסים של - "למה אני במקסיקני, בגלל שהעור שלי טיפה כהה? הסבים שלי בכלל מבוליביה! נו בטח בשבילכם כולנו אותו הדבר". טד הזיע ברקות ונאנח, בינו לבין עצמו נזכר בחופשה שלו בקנקון, הוא לא סבל את כל הדבק התיירותי הזה, עם המוסיקה האיומה, המטריות בכוסות והלחות. האוכל דווקא היה לא רע אבל אשתו, ג'סיקה, חטפה שם קלקול קיבה נוראי ופשוט עשתה לו את המוות. עכשיו בא לו סוני כולו קעקועים של נשרים, מול הפרצוף - "בגלל שיש לי עגילים מעצמות של חולדה באוזניים ובאף וקוקו, אתה תוקע אותי בבברביקיו האוסטרלי? עם כל דקורצית האננסים האלו שנוגחים כל הזמן בראש? אני רוצה למכור עוגות גזר בדוכן הטבעוני!". טד מכיר כבר שנים את אמא של סוני, נהגת האוטובוס של הילדים מבית הספר ברח' המקביל, כולם מכירים אותה, טיפוס יוצא דופן.... חבל שסוני לא מבין שהקטע האוסטרלי תפור עליו. טוב הוא עדיין ילד, שקוע עמוק בקטע אדיפלי ורואה את כל העולם דרך עוגות הגזר של אמא שלו שאחרי ההסעות לבית הספר ממחזרת קליפות של בצל ותפוחי אדמה ועושה מהן תרופה נגד גרדת תרנגולות.
הכי קול - ברביקיו אוסטרלי
סיבוכים כאלו הוא בדרך כלל ניקז לדוכן של הלימונדה (אם לא היה מדובר בטיפוסים גבוהים מדי, כמו סוני) או לדוכן של גלידת בן אנד ג'ריז - שווה לכל נפש, כמעט חסר זהות. לא יאמן, חשב לעצמו אנשים כל כך צעירים וכמה עכבות... "בסדר סוני, אני שם אותך בעוגות בתנאי שאתה מוציא את העצם הזאת מהאף".
הדוכן של הלימונדה. מזכך.
הדוכן של העוגות הטבעוניות והאורגניות.
(בלי סוני, בדיוק כשבאתי לצלם הוא יצא להפסקה)
אין דוכן ישראלי. היווני השתלט על הפאלפל.
בשנה עם מזל מגיעים לחפש עבודה אנשים מארצות המקור עצמן, לא צעירים, בלי פרטנזיות ובעיות זהות. ככה קרה לו השנה עם בלנקה מפרו. איך שראה אותה כשבאה להדרכה הראשונה היה ברור לו שמדובר באוצר. זה לא רק שהיא יודעת לעבוד כמו חמור, היא גם בן אדם מיוחד, עם טאץ' של משוררת. על היום הראשון של היריד, היא הגיעה עם הצמה הארוכה שלה לדוכן, פרשה את האריגים מהבית על הדלפק, התישבה בכבדות בחזית הדוכן והקהל החל זורם בהמוניו.
טד אומר שיש לה טאץ' של משוררת.
הולך לא רע היריד השנה, אבל טד כבר מת להגיע לסוף השבוע הבא. לא יכול כבר לראות יותר את הדשא הזה של הפארק. בלנקה הזמינה אותו ("בטח, תביא גם את האשה והילדים") לאיזה סוף שבוע שנוח להם, היא רוצה להכין להם בננות מטוגנות וטמלס אמיתיים, לא כמו הג'אנק הזה שהם מוכרים פה לחובבי אומנות ויין. זה נשמע לו נהדר, אבל ג'סיקה בטח לא תרצה ללכת, היא אומנם מתה על אוכל אבל גם פוחדת אש ממאכלים של עמים אחרים.
לא אחת חברים ומשפחה מישראל שואלים אותי: "אחרי כל השנים האלו, מה יצא לך מכל האמריקה הזו?", הם קצרים בסבלנות ורוצים תשובה של משפט אחד ("במשפט אחד") או יותר עדיף - מילה אחת ("במילה אחת"). אני לא מאשימה אותם, הם למדו את זה מראיונות בטלויזיה וברדיו וחוץ מזה, זה מקל על אפשרות לטייט, לסמס ולפייסס את זה, דקותיים אחר כך לכל דיכפין בעולם שזה מענין לו את קצה הציפורן. אבל בלי קשר לפורמליזם, השאלה הזו היא שאלה רלוונטית, סופר רלוונטית ואחרי כמה פעמים שנותרתי ללא מענה וללא שום טיפת כבוד עצמי מול דורשי שלומי, עיניתי את מוחי ימים כלילות בחיפוש ומצוד אחר תשובה ראויה. ואז שחר אחד זה קרה, ההארה נחתה מולי ואיתה התשובה. או אז הרמתי אי אלו עשרות טלפונים לארץ ודיקלמתי בקול צחור:
"הורים, משפחה וחברים - מה יצא לי מאמריקה הזו? וופל." פה הצטלבו לראשונה דרכנו, פה התאהבתי בו, פה חלקנו סופי שבוע ופה רכשתי את המכשיר הגאוני עם הריבועים השחורים והבולטים על מנת לפסלו. טוב, זה אולי תאור קצת אובר-פואטי כי אם להיות כנים, המפגש הראשון שלי עם הוופל היה מעט יותר מחוספס שלא לומר טראומטי. סקוט וקארי (זוג לא מובן מאליו בכלל שהכרנו לפני כמה שנים) היו אחראים על הסצינה. סקוט הוא דוקטורנט במדע המדינה, מומחה בהתכתשויות של המזרח התיכון ויודע לדקלם למרבה הפליאה והצמרמורת בדיוק איפה כל טיל גרעיני של ישראל ממוקם, לאן הוא מכוון וגם מה יהיה הטריגר לשיגורו. בחור נאה, ללא ספק מבריק, אך השיחות איתו משאירות אחריהן משום מה שובל של אימה ועודפים גסים של יאוש וצער קיומי. קארי לעומת זאת היא שיננית במקצועה, חובבת וינטאג' וקמצנית מדופלמת, מרבה להתלונן על סקוט ועל כך שבאורגון מסרבים להכניס פלואוריד למים. לא קל. אחרי שהזמנו אותם לשקשוקה יפואית ובורקס מלוא הטנא, הצייקנית מצאה את עצמה על אי דחוק ושאלה אותנו האם אנחנו אוהבים וופלס - "אף פעם לא טעמנו", אמרתי בבישנות שלא משתמעת לשתי פנים. "אז בואו אלינו לוופלס ביום ראשון הבא", הגיע המתבקש. באנו, עם סקרנות בריאה בקיבתנו ורון בלב. הגברים מיד יצאו אל הגינה להתרווח ולדסקס - בוש, מאזן הנפט, ישראל, מכות, מצרים ועיראק, הילדים הלכו לריב ואני הצטרפתי למארחת המאורגנת לצפות בהכנת הוופלס. בטח, עוד לא ידעתי אז מהחיים שלי, עיני נפקחו בתדהמה כשאבקה נשפכה מקופסה לתוך קערה, עורבבה עם חלב ואז נשפכה בדייקנות אל תוך מכשיר הוופלס. מה שמוחץ באבקות ההוקוס פוקוס האלו זה שאחרי שהענין מוכן, חזותית אי אפשר לדעת שהן היו המקור. האוביקט הסופי ניראה טעים ממש כמו יריבו ה"אמיתי" שנעשה בעמל מסוים ממוצרים חיים ורעננים. אבל אני ראיתי וגם הספקתי לשלוח לחישת אזהרה בעברית למשה. כשקארי חילקה את הוופלס לצלחות ושאלה אם לשים לכל אחד מאיתנו וופל ענינו בקנון מושלם ובנימוס אנגלי לא אופייני, שנחלוק אחד לנסיון. חצי חצי. היה טעים למרות האבקה, ועד שסיימנו כל אחד את החצי שלו, שאר הוופלים שהיו מקודם על השולחן כבר הוטסו מהשולחן למעלה המטבח ולא ראינו אותם שוב. נשארנו, מה שנקרא, עם חצי מזלג בפה. החלפנו מבטים וחייכנו בקריצה האחד אל השני, שקוף - זהו עוד מקרה קשה שמזכיר ש: "קמצנות לא רוכשים - עם קמצנות נולדים". כך או כך חצי הוופל האבקתי הזה הכניס בי מוטיבצית טורבו לפצות אותנו במרובעת. קנינו מכשיר, סרקתי מתכונים ברשת, עשיתי שינויים, שייפתי וליהקתי והנה המתכון לגירסת הוופל האמיתי שלי:
הנה אני מגיעה לזה, קצת פרספקטיבה: במה שונים האמריקאים (בצפון מערב ארה"ב) מאיתנו הבאים מציון? בהכללה? - הם מאמינים שהמערכת הציבוריות בנויות בהגיון ופועלות להיטיב עמם, לכן אולי הם הרבה יותר ממושמעים וחייכנים מאתנו. הם כמובן מתוכננים מאוד וחרוצים בהתאם. השוטרים שלהם גבוהים, עבים ומפחידים יותר, והדשא שלהם גדול וירוק בהרבה. קלישאות כמו "על הצד הטוב ביותר", "מה שלומך היום? מצוין!", "מה התוכניות שלכם לקיץ?", "כל כך טוב לראות אותכם", "שיהיה לך יום נפלא", "איך אני יכול לעזור לך?" הן אושיות תרבותיות שכיחות מאוד ומסבירות פנים.
ככה זה ודי התרגלנו: לא משנה כמה נתאמץ, לידם אנחנו - נוקשים, בלתי חייכניים (קודרים), נמוכים, הרבה פחות שאטניים, ציניים, חשדנים ו- נוטים לראות את המציאות (יחסית אליהם) כתופעה סופר כאוטית. במילים פשוטות האמריקאי הממוצע באזורינו יאבחן אותנו כאטרקציה אקזוטית עם חשד קל לחברות באירגון טרור (אם משה שוכח להתגלח איזה בוקר, הוא מיד מקבל חזות אירנית פר אקסלנס). אבל מצד שני הרשו לי לצמצם את הזוית הכאוטית ולהרחיב בבהירה - כי דבר בסיסי בתכלית, משותף כל כך לישראלים ולאמריקאים, בעיקר כשחושבים עצמאות: אכן! מקומו של מתקן המנגל או מכשיר הברביקיו! סמל השחרור והפנאי. חגיגת חופש וניצחון.
"מרינדה", "שיפודים","כנפיים", "צלעות", "עופות", "סטייקים", "נקניקיות" הקירבה הרוחנית (והניפנופית) בין ישראל ואמריקה - לא הלכה לשום מקום, היא קרובה ורייחנית כתמיד. התמונה מ- commons.wikimedia
ברוב המוחלט של המקרים, גבר המשפחה, מתהדר בטריקים מיוחדים ומתייצב כתרנגול בנדיבות וסבלנות לא אופיינית לצד מנגלו, חמוש בכלי עזר מיוחדים, על מנת לספק ולהשביע את בני משפחתו ו/או את חבר מרעיו. ישראלי, עם או בלי כרס, יחף או בכפכפים, אמריקאי שרירי או וורדרד, עם נעלי ספורט וגרביים לבנים עד הברכיים או בסנדלי "טבע" (שלנו!), שניהם מנווטים בלאומיות חסונה, חגיגות משפחתיות או כלל ארציות דוגמת יום העצמאות. בארץ יש אולי יותר נטייה להכנת בשר "על האש" בסגנון מפוייח ומעושן. על מרפסות מתקלפות בלב העיר, על גגות לוהטים בצמידות לדודי שמש, על איי תנועה צחיחים, במגרשי חניה, ביערות קרן קיימת בין מחטי אורנים, בשילוב ים וחול וכמובן בכנרת. פה בדרך כלל הבשר יהיה מושרה במירנדות קנויות ישר מהצנצנת עם טעמים בכל מיני שמות ידועים מראש, המתקן החשמלי או המגוזגז ינוח בביטחון על דק העץ במרפסת, על הדשא היותר ירוק, ביער עצי הענק לרחשי פכפוך מי נחל, או על שפת אגם צונן וכחול. חוץ מזה בעוד ישראל חובבים תכנים "למיטבי לכת" בסגנון "מעורב ירושלמי", פה אין מצב רבתי לאיברים פנימיים כמו "כבדי עוף", "לבבות", "ביז'", וכו' .... למרות שזה לא ניראה ככה (אם פשוט מסתכלים מסביב), אז מסתבר שלאמריקאים כן יש גבולות בנושא אוכל. אבל בגדול מדובר בהבדלים בטלים.
אבל הנה אנחנו, משפחה ישראלית 100% ללא דרכונים זרים, עם מבטא כבד ומראה ים תיכוני, נפלנו דווקא פה בין הכסאות - לא אמריקאים ולא ישראלים. זהות בבעיה ובעיה בזהות. למה? כי המרפסת הסימפאטית שלנו היא אחת מהיחידות שלא איכלסה מעולם מכשיר מנגל (אפילו לא אחד גמדי) או מתקן ברביקיו במחיר שווה לכל נפש. את הפינה שתוכננה לכך מראש, עם השקע המוגן היטב מפני רטיבות תופסים בעצלתיים, דלי, מגב אמריקאי פודל שלא מנקה כלום, וכסאות מתקפלים שנוטים להחליד מרוב גשם. זה חריג פה בכל רמה, כי מתוכננים וחרוצים, הם (האמריקאים) יודעים שאין מצב למגורי אדם ללא קיבוע מכשיר צלייה קרוב לכרית, במקום מאוורר, שיהיה מוכן ומזומן לביצועים, ויוכל להעניק תחושת שליטה ופנאי לאדם השב מיום עמלו. הם גם יודעים בדיוק מה הם יעשו בקיץ, של השנה הזו וברוב המקרים גם של השנה הבאה. אבל אנחנו? אנחנו לא מכאן - ואצלנו המציאות כאמור בדרך כלל, הרבה יותר כאוטית: משה שלי, האהוב, למרות השם, שיש להודות - מעורר ציפיות, חסר כל רקע, הכשרה ו/או מוטיבציה לתפעל מנגל ולו זה הרעוע שעובד על נפנוף קרטון. "על האש" כרוך ביותר מדי פעולות טכניות, בלתי מעודנות, שומניות מדודות וקצובות בזמן. אין לו את זה. צפיה חטופה בתמונות הבאות, שמתעדות אותו לפני יציאה לריצה התלת שבועית שלו יכולות אולי לספק מושג כללי למה:
לא טיפוס עם קוד טבעי להכנת מנגל, הצבריות והעוצמה מתרכזים אצלו בגבות.
ולמה שאני לא אשתלט על איזה ארגז מתכת שחור ואתאמן בצלייה לטובת זהות משפחתית מתוקנת? אז לא. גם לכאוס צריך לשים גבולות, אם ניתן. אני לא הולכת לסבך את עצמי בבעיות זהות נוספות (עדתיות ולאומיות על חשבון מיגדריות) וגם ברור - "העשן", "הזיעה", "הדביקות". בקיצור - עובדת היותנו בית אב ללא מנגל, מותירה אותנו חשופים רחמנא ליצלן, לאכילת אוכל מכובס גם ביום העצמאות. אני שוקלת ברצינות לחגוג את יום העצמאות הקרוב עם צ'ולנט סיום העונה - כי רוב הסיכויים שעדיין יהיה מזג אויר סגרירי כמו שצריך. צ'ולנט לא נשמע מספיק ישראלי? או הס מלהזכיר - פחות תואם עצמאות ויותר משדר "גלותיות"? טוב זה לא ממש קונפליקט כרגע, אנחנו בין כה ב"גולה" - ואם חושבים על זה, צ'ולנט זה בעצם סטייק עם תפוחי אדמה.
העיר שמחוברת ליוג'ין (אלינו), חיבור צמוד בסגנון רמת-גן/גבעתיים נקראת ספרינגפילד (בשתי מילים: "שדה אביב").
לפני שנסענו לכאן פגשנו בארץ מישהו שלמד פה באוניברסיטה. שאלתי אותו בסקרנות, אם כדאי לשקול מגורים בספרינגפילד (זה נשמע לי כמו חלום), הוא חתך: "ספרינגפילד? לא למאכל אדם!"
לא פחות מ-50 אלא יותר ערים בארה"ב נושאות את השם "ספרינגפילד". טרוויה פשוטה יודעת לספר שהאיש שכתב את הסידרה המצוירת "הסימפסונס" (שמתרחשת גם היא בעיר ששמה "ספרינגפילד") למד באוניברסיטה ביוג'ין, אך מכחיש שכתב את הסידרה על החיים בספרינגפילד השכנה. משה אגב, לא מאמין לו, הוא אומר שבטח שהוא לא שש להיות מואשם בסטירה חריפה כל כך על מקום ספציפי, בעיקר כשיש לו במציאות יותר מ-50 ערים אחרות להשארת הספק.
בכל מקרה ספרינגפילד השכנה - היא בהחלט מקום פוסט מודרניסטי. מועדוני חשפנות, חנויות נשק, סוכניות של מכונית ומוסכים הם שיחרטו בזכרונך אם מאיזושהי סיבה תיקלע למקום. אבל בכפיפה אחת, לא מובנת, יש בעיר פעילות ענפה של תרבות ואומנות לילדים וגם הרבה מאוד חנויות ענתיקה. כן, כן, חנויות הענתיקה - תופעה בפני עצמה, כלי בית חלודים, ספרים מעופשים, צעצועים שבורים, שעונים חסרי מחוגים, ורהיטי עץ מהוהים במחירים שתמיד יפתיעו לגובה. בהחלט, זהו שוק גדול של משוגעים לדבר ועדיין, מפתיע למצוא אותו משגשג במקומות כמו ספרינגפילד.
אז מה נשתנתה השבת של אתמול מכל השבתות הקודמות לה?
רשמנו את פרי לסדנת תיאטרון מהוללת אצל השכנה האביבית, והיינו צריכים למצוא מה לעשות עם עצמנו למשך כשעתיים ב- ספרינגפילד (! ) כיוון שרק לאחרונה קנינו ארגז נשק ולפחות שני ערבים בשבוע, אנחנו יושבים לכמה דרינקים במועדון סטרפטיז + אקסטרות, נותר לנו להעשיר את עצמינו ולפנות לשדה הבתולי מבחינתינו - הענתיקות.
כבר שמענו לא אחת על חינניותה של חנות הענתיקות "הענתיקות ובית התה של רותי ב." שבעיר. מקום שמשלב מכירת ענתיקות ובית קפה/תה פופולרי. למרבה האכזבה תמיד כשנקלענו למקום, בד"כ בימי ראשון לראות הצגת ילדים באולם הסמוך לחנות - המקום היה סגור. אבל אתמול היה יום שבת! סוף סוף רותי פתחה בפנינו את שעריה! המקום של רותי ב. גדול מאוד, עמוס באינסוף פריטים, מחולק על ידי ארונות עמוסים ל"חדרים" בעלי אופי וצבעוניות שונה. במבט ראשון ניראה שהדברים מסודרים באופן חופשי ביותר, אקראי ומרושל אך במבט שני שלישי ורביעי כל דבר ניראה בדיוק במקומו, אולי בגלל זה גם הענתיקות כאן ניראות כל כך רעננות.
הגענו בשעה עשר וקצת, כשהמקום היה עדיין ריק, מוכן ומזומן לארוחות צהרים מוקדמות, בראנץ' בארמית (מצטערת, ההשפעות של פסח הקרב ובא בלתי נמנעות). רותי או אחותה, קיבלה את פנינו, היא קלטה אותנו בשנייה והושיבה אותנו ב"חדר האדום-כחול-לבן".
משה - נחוש בדעתו ש"הסימפסונס" בלי כל ספק נולדו כאן
אומנית זעירה בחדר הפטריוטי, אלא מה?
אפילו שזה לא התרבות שלך ולא סוג החפצים שחרוטים בקוד ההיסטוריה המשפחתית שלך, הנוסטלגיה משתלטת. וזה מלטף ומחמם את הלב. איך התפריט? - גם, נוסטלגי. נוסטלגיה אמריקאית זה לא תמיד דבר מובן מאליו לקיבה ים-תיכונית... מודעים לפער הקיבות ובאווירת צניעות של בוקר הזמנו: תה ומנה אחת שמורכבת מטעימות של שלושה סלטים (שהומלצו בחום): סלט עוף, סלט קארי, סלט ביצים ולחם.
המלצרית הגיעה להביא את התה. לאחר שהניחה שני קומקומי חרסינה ושני ספלים עם תחתיות (כולם ענתיקות "תוצרת בית"), מזגה את התה ועטפה את הקומקומים במעילונים (שלא יתקררו), היא הוציאה מהכיס של הסינור שלה מיכל פלסטיק, שלפה מתוכו טבעת פלסטיק עם מי סבון ונשפה לאויר בנון-שלנטיות כמה בועות סבון מעל לשולחן שלנו. זה היה שונה! החלפנו מבטים ושמחנו: רותי ב. מספקת את הסחורה! אחר כך הגיעה צלחת לא גדולה עם שלוש ערימות בגובה בינוני: אחת לבנה, אחת צהובה ואחת בצבע שבין לבן לצהוב, מתחתם נשאו בעול עלי חסה ירוקים. שלוש ערמות של מיונז סמיך בטעמים שונים היו המרכיב הדומיננטי של הבראנץ' שלנו. בטוח מראה נוסטלגי עבור הרבה מאלו שישבו מסביבנו. נכון, גם בארץ יש סלט תפו"א במיונז, ועוד משחר ילדותינו אנחנו יונקים חצילים במיונז ואלו בהחלט נמצאים אצלינו בבית ברשימת המאכלים הנוסטלגים, אבל זה לא מתקרב לרמת הדחיסות והמסה הסגולית של החברה האלו. מחוץ לעובדה שבסלט ישראלי רואים מה יש בתוך הסלט חוץ מהמיונז. פה אין מצב, אם רואים מה יש, זה מיימי מדי, לא מספיק "עשיר". בטח שמיונז זה כייף - היה טעים, אבל חונק, חבל על הזמן.
תיכננו על קינוח אבל לא נשאר לנו מקום לגרגר.
(לחיצה על התמונות תגדיל אותן ותאפשר לראות בברור את חפצי הענתיקה)
אולי איזה שופינג קצר ומשחרר ב"נוחיות"?
רותי ב. מגיעה לשולחנינו, שואלת עם הכל לטעמנו, ומציינת שאנחנו יכולים לעזוב את השולחן על מנת לעשות שופינג ולחזור אליו אח"כ, היא תשים בשמחה פתק ששומר לנו את השולחן עד שנסיים. זה רעיון נחמד רק שאין לנו כח לזוז אחרי כל המיונז הזה, רותי...
ישבנו בשולחן האדום - כחול - לבן עוד דקות ארוכות, שברנו את הראש ולא פיצחנו: איך זה שרותי ב., פנינה מקסימה שכמותה, נמצאת בספרינגפילד ולא אצלנו בציוויליזציה המתורבתת והמלומדת ביוג'ין?
אני כל כך אוהבת אוכל הודי. לצערי הרב המסעדות ההודיות פה - לא משהו. אוף, כמה פעמים ניסינו והתאכזבנו...
זו עובדה שמשרה על המטבח שלנו הרבה לחץ, לספק בכל זאת את התשוקה לטעמים הקסומים.
לא - אין מצב שאני אעמוד ואכין סאמוסות - יותר מדי עבודה ויותר מדי שמן, או את כל הפיתות והלחמים הפריכים והלוהטים עם הצ'אטני ורוטבי הכוסברה. אוי זה טעים! אבל יותר מדי התעסקות בפרטים.
מה שכן רץ אצלנו במטבח זה וריאציות של מזון קל להכנה עם ניחוח הודי.
במלאת חודש (+ 4) לבלוג, אומנית זעירה שמחה לשתף במתכון פסטת האום ("אוםםםםםםםםםםםםם") ההודית שלה.
(את השם "אום" נתתי למתכון מכיוון שאין דבר שאני אוהבת יותר בתרגול יוגה מאשר את שירת ה"אוםםםםםםםםםםם", היא מעוררת בי געגועים קדמוניים להודו, שלצערי לא ביקרתי בה מעולם ומרגיעה כל כך, ממש כמו טעמה של הפסטה הזו).
פסטת אוםםםםםםםםםם
חומרים ל 3-4 סועדים:
400 ג' נתחוני חזה עוף (במהדורה צמחונית את העוף אני מחליפה בפרוסות חציל שטוגנו בשמן עמוק) 1 כוס אפונה קפואה 3 עגבניות חתוכות לפלחים גדולים 1 בצל - חתוך גס 1 שן שום גדולה - חתוכה לפרוסות 5 פלפלים מתוקים קטנים - אדומים, כתומים וצהובים - חצויים לאורך(או שני פלפלים גדולים צהובים/כתומים/אדומים- חתוכים לרצועות) חופן כוסברה (או פטרוזיליה) 1 כוס רסק עגבניות 1 כפית גדושה קארי חריף 1/2 כפית מסאלה ככוס מים רותחים קמח מלח שמן זית חבילת פסטה (ספגטי)
במחבת גדולה מקפיצים את הבצל, הפלפלים והשום בשמן זית כ 2 דקות.
מוסיפים את העגבניות + רסק העגבניות + כוס מים רותחים ומערבבים.
מוסיפים את הכוסברה, האפונה, הקארי החריף, המסלה ומלח לפי הטעם ומערבבים.
מביאים לרתיחה ומנמיכים את האש.
מקמחים את נתחי העוף בקמח מעורבב בקצת מלח. במחבת אחרת מטגנים את הנתחים קלות בשמן זית, משני הצדדים (כחצי דקה בלבד כל צד - רק עד שהקמח מזהיב).
מוסיפים את נתחי העוף לרוטב המתבשל במחבת השניה, מביאים שוב לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים ביחד כעשרים דקות (אם צריך, מוסיפים עוד מים רותחים).
בינתיים מכינים את הפסטה. יופי! הפסטה מוכנה ומסוננת.
עכשיו - הגענו לרגע ההכרעה: כיצד להגיש?
אז ישנן שתי אסכולות להגשה :
באמריקה הגדולה עם האנשים הגדולים נתקלתי לראשונה במושג שמסביר את המימדים הללו - "הקומפורט פוד" (אוכל מנחם). זאת אומרת שמותר במצב רוח לא מעולה, לצ'פר את עצמך ב"קומפורט פוד", שבדרך כלל שורשיו נטועים בטעמים נוסטלגים ביתיים מהילדות. לדוגמא: מקרוני אנד ציז' - פסטה שמעורבבת עם המון חמאה, המון גבינה צהובה מסוג צ'דר, חלב ויאללה לתנור להמסה ומיזוג או עוגיות שוקולד צ'יפס, עוף מטוגן בשמן עמוק, נקניקיה בלחמניה - בקיצור מה שאכלת שהיית קטן (אם גדלת כאן), במהדורה מועצמת. העיקר שלא תהיה עצוב.
מסכימה - האוכל האמריקאי המצוי הוא נוראי והקומפורט פוד - כפליים הצילום מ- Wikimedia
אבל הרי גם לנו יש "קומפורט פוד" עתיק יומין ומיוחד לחורף - הצ'ולנט! איזה דבר זה חמין?! אין מצב שתהיה לא רגוע ומנוחם אחרי מנה ממנו. (אגב אני מעדיפה את המילה "צ'ולנט" על "חמין"..."חמין" זו מילה כל כך חד מימדית - או קיי יותר ישראלית, לא מרימה דגל עדתי וכו' וכו' - אבל מצטערת - זו מילה פחות מעוגלת ויצירתית!). לא משנה - צ'ולנט או חמין - הוי איזה גאווה אני מרגישה בכנפיים - "האוכל המנחם" (זה בעצם צירוף שנשמע מאוד יהודי) שלנו, הוא כל כך עשיר: תרבות, עוצמה, מסורת, היסטוריה! לא משהו שלוקח חצי דקה להכין, זהו קומפורט פוד שעובד ומתרגל את ענין הניחום יותר מלילה שלם! כשאמריקאים שומעים על אופן הבישול של הצ'ולנט הם נרעשים וסקרנים. בחורף שעבר עשינו מעשה והזמנו את החברים הכי טובים שלנו' כאן, קארי וסטיב (אמריקאים) לצ'ולנט, זאת לאחר שסיפרנו להם במה מדובר והם הביעו ענין רב. כיוון שהם גרים בבית ביער על גבעה מבודדת מחוץ לעיר ואנחנו בדירת סטודנטים קטנה הבאנו את הצ'ולנט המהביל אליהם, שנוכל להתרווח כולנו אחרי מעשה. חישבתי מראש ופינטזתי: אין מושלם מזה ! מסביב יער, בפנים האח בוערת, על הצלחת צ'ולנט - מה יכול להיות יותר פוסטרי מזה? אומנית זעירה לא מעידה בד"כ על מעשה ידיה אבל (וכדי להסביר את הסיטואציה היא נאלצת) בבישול היא בהחלט מגרמטת (וחבריה הטובים יודעים את זה מטעימה), ובאופן אובייקטיבי לצ'ולנטים שלה - נתתי לצ'ולנט ההוא ציון מצוין מה גם שתענוג היה להכין אותו, כי מה שהכי כייף בהכנת הצ'ולנט פה, זה שמשום מה הוא מקבל את הצבע החום עמוק תוך שעה בערך וכל שעה נוספת בתנור כופלת את הארומות החומות והמענגות. לא ברורה לי הסיבה - אולי שינוי בסוגי תפו"א, השעועית, הבצל או הסיר או התנור, אבל זו עובדה.
יוצא חום - חום! (זה אחד אחר לא ההוא מהיער)
אבל חברינו הנאמנים, טיפוסים אנגלוסאקסים רחבי כתפיים, לא נפעמו מהגוונים החומים והריחניים, ולא לקחו מן הצ'ולנט בשנית, ונראה כי הסיר היה מונח על השולחן כמו עצם של לויתן בגרון, ולא - זה לא היה צ'ולנט עם קישקע - כך שלא היה שום עניין קשה לעיכול מבחינה רעיונית... היה מבאס. אומנית זעירה לא רגילה שהסירים נשארים מלאים. אבל לא התיאשנו, ניסינו שוב (כי גם מבאס לעשות צ'ולנט רק לשני אנשים, ואין צ'אנס שפרי יטעם מהתערובת החומה הזו), שיערנו שזה בעיה של פערים תרבותיים אז פשוט פנינו לתרבות אחרת והזמנו את החברים שלנו מבוליביה - לואיס ובלנקה לנסיון, והם (אומנית זעירה נהנית להיזכר) מ א ו ד נהנו.
לואיס ובלנקה - לקחו בשנית, בשלישית ואף ברביעית
תוך כדי התלהבותם הם סיפרו על האוכל הבוליבייני שהם כל כך מתגעגעים אליו. בראש וראשונה הם ציינו את ה"ברדד גואי", לא פחות מעכבר מסוג גינאה פיג (שמו "שרקן" או "חזיר ים" בעברית, אני חושבת שזו חיית מחמד בארץ - כי הם כאלו מתוקים ופרוותיים) משופד על הגריל כולל כל הגוף עם הראש. עינהם של בלנקה ולואיס, שני דוקטורנטים שנה חמישית לשפות לטיניות באוניברסיטה, הצטמצמו בגעגוע כשסיפרו על האיכויות המיוחדות של המעדן, הקריספיות המענגת מבחוץ לעומת הנימוחות של הבפנים. בלנקה, סיפרה בהתרגשות שאפשר להשיג גינאה פיג רק במסעדות יוקרה שמתמחות בטיפול והכנת העכבר לקראת צלייה. בעוז ובאנליטיות (של בת של אורטודנט) היא הסבירה שהחלק בזה שדורש מומחיות הוא איך לחצות את העכבר, לנקות ובעיקר לשטח אותו על השיפוד (ברררררררררררררר.........) למרות ערימת הצ'ולנט שזללה היא לא התעצלה ורצה להביא מביתם (הם שכנים) ספר בישול מסורתי ומהודר שהביאו מבולביה עם תמונה של המופת. אקזוטיקה לא קלה יש לומר.
את בלנקה ולואיס אני אוהבת מאוד והיה מאוד נוגע ללב לשמוע געגועים כנים כל כך, מנגד תמונתו של העכבר החמוד הזה על שיפוד....... לפעמים לא פשוט להתנחם.....
אח"כ ניסיתי לעשות סדר, לנחם מעט את עצמי ולהסיר קצת מתחושת האשם שלי כבלתי צמחונית בעליל (תחושה שדבקה בי עכשיו בעוצמה מכופלת): בכל זאת קצת יותר "מוסרי" להתנחם במעי ממולא (קישקע) מאשר בעכבר משופד ומושטח!
פורים זה עוד שבוע – פה אנחנו לא ממש מרגישים את זה מחוץ לעובדה שבשתי המאפיות היהודיות שיש ביוג'ין (מאפיית הבייגלים,המבל בייגל – "הבייגל הצנוע" המשגשגת וברי'ס, בית קפה ומאפיה שמגדיר את עצמו כסגנון יהודי ניו יורקי , שתיהן פופולאריות מאוד – ועושות חלות, קנישים, רוגעלך ועוד). כבר מעכשיו שבוע לפני, התחילו להופיע על הדלפקים שלהם אוזני המן בגדלים אמריקאים, חסרי שחר, ענקיים. אגב בספירת שלוף, באופן יחסי למספר היהודים פה שהוא לא רב אנחנו בולטים בקנישים ובמרצים באוניברסיטה, שזה בהחלט מרשים ומזין.
מה שאולי יותר מזכיר לי את פורים מהמוטציות של אוזני ההמן, ועדיין בענין מתוקים זו עוגית אובמה, שמככבת בכמה וריאציות בקונדיטוריה הכי נוצצת בעיר, קונדיטורית "החיים המתוקים" (עם שם כזה, לא בבעלות יהודית כמובן...) יום אחד עמדתי שם בתור ואז זה קרה: "האם זה אובמה אובמה או מישהו שחמד לצון, צילם את עצמו בתחפושת אובמה ופתח שכפוליה לעוגיות אובמה?" שאלתי את עצמי איך שנחשפתי לאובייקט הביזארי הזה. אבל זו אמריקה נזכרתי- זה טריביאלי - אוזני המן בגודל של אוזני פיל ונשיאים חייכניים על עוגיות. טריבאלי או לא, הייתי חייבת לקנות עוגייה אחת לפרי. פרי זיהה מייד את האובייקט בהתלהבות וחיבב את הרעיון, אך את העוגייה עצמה הוא דחה בסלידה קשה, בטענה שהיא מתוקה מדי והוא שונא את הציפוי (וזה לא משהו שכיח).
ביס קטן הספיק, מתוק מדי! ...דמיינו עוגיות נתניהו בקונדיטוריה כמו רולדין ( זה ממש סטארט אפ!)
כן כן, אם זה מתחבר לכם כמו תשבץ פשטני – אובמה > עוגייה לא טעימה > אמריקה ועודף סכרין - אז מצטערת זו היחפזות נמהרת למסקנות רופפות.
קודם כל לגבי אובמה - אפילו שבישראל לא תמיד נוטים להבין שהעולם ניצל בכך שאובמה ניבחר, אולי בגלל שזה עניין של גיאוגרפיה. במבט מתוך היבשת אובמה הייתה בחירה חג משמעית בשפיות, בהשכלה בתוכן חילוני מול קפיטליזם דוסי עם זיקה לבורות כערך עליון (שרה פיילין ושות'). קשה לתפוס את זה שלאנשים פה, שכנים שלנו, סטודנטים באוניברסיטה עם ילדים, אין ביטוח בריאות, ואובמה צריך לשכנע אותם שזה מגיע להם בשעה שהחבר'ה של פיילין עושים עבודת שכנוע נגד - שזו פגיעה בחופש הפרט שלהם וצעד קדימה להמית אותם בקומינות של המתות חסד זריזות, שחברות הביטוח יארגנו כדי לחסוך. מדובר במהלכים נבזיים שעושים רפובליקנים שבעים שמעוניינים רק בשמירה על מצב שהיה קיים (מימי בוש העליזים ומלפני), ריפוד של הקופה של עצמם (הם מבוטחים אין מה לדאוג) דרך טיפוח נבערות של מיעוטי היכולת. בקיצור בהחלט מגיעה לאובמה, שנאבק למען זכויות אזרח בסיסיות כל כך, עוגייה, אבל טובה.
דבר שני קונדיטורית "החיים המתוקים" שם נמכרות העוגיות היא קונדיטוריה משובחת, והעוגיה הנוכחית של אובמה לא מייצגת, רק תנו הצצה כאן.
בחזרה לפורים: אני חסידה גדולה של אוזני המן עם תמרים, ובכל שנה מכינה אותם במסירות. כדי להשיג את המילוי של מחית תמרים משובחת, אנחנו הולכים לחנות גדולה שמוכרת מוצרים מה"מידל איסט" (המזרח התיכון - כן זה כולל אותנו....) ומוצרים מקסיקו. חנות שהקימה ומנהלת אישה לבנונית נוצרייה (נשואה למהגר ממקסיקו) שברחה מלבנון עם המשפחה שלה עוד מלפני מלחמת לבנון הראשונה. לפני מלחמת לבנון השנייה היינו באים לשם הרבה ומדברים איתה בסחבקיות של שכנים. קריסטמסט אחד הבאתי לה במתנה סט של כרטיסי ברכה שעיצבתי, שילוב של צילומי מוזאיקות מאזורינו וצילומי פרחים, היא התרגשה מאוד, היה קרוב לבבות.
עם תחילת מלחמת לבנון השנייה ואחריה הרגשתי מבוכה גדולה (שלא לומר במפורש : אשמה...) לפגוש אותה ולשחק אותה בישראליות חיננית, כזו שכיסחה למולדתה כל שארית של צורה – היה ונשאר גדול עלי.
אז אנחנו מתחפשים למקסיקנים אחת לשנה, לפני פורים וחומקים לחנות שלה בשביל ממרח התמרים.
לפני כמה שבועות משה הודיע לי שהוא גם רוצה לכתוב בלוג ויש לו כבר שם לבלוג : "חיי עם סנאית".
אני מבינה אותו. ההתמכרות שלי לאגוזים ולאגוזי לוז עומדת על הסף של מטרד בייתי. אני מכרסמת ומכרסמת ואפילו קיטי החתולה הלא פשוטה שלנו תוהה מחדש על קנקני.
שתי עובדות חברו להן יחדיו: 1- אני שוקדת על צמצום צריכה של חלבונים מהחי ולכן טורפת כאלו מן הצומח. ו - 2. המקום הזה "הייזלנאט היל" (גבעת אגוזי הלוז): מפעל משפחתי לאגוזי לוז שוקולד וגלידה. מקום פשוט לא יאמן שנקרא על דרכינו במקרה כשחזרנו פעם מהחוף האורגני תשושים ועייפים לא בדרך "הרגילה" והנה מולינו השלט:
זה לא ממש שלט שאפשר לסרב לו, ועם הנוף הזה הכל ניראה כל כך מזמין. כפי שהסתבר לנו מבעל המקום - אנחנו גרים כבר 5+ שנים בעמק היחידי (The Willamette Vally) בארה"ב שגדלים בו אגוזי לוז - והוא מקור מס' 1 להפצתם באימפריה. כך גם הגזר ומה שבטח פחות רלוונטי לשכמותינו - עצי הקריסטמס. מדובר באוצרות חקלאים משובחים, כי אגוזי הלוז של פה הם לא אגוזי הלוז של שם ואגב כך גם הגזרים, שלא אחת, אגב ניגוסם, אני תוהה : "גזר" - זה פרי או ירק? כל כך טעים ומתוק שלא יכול להיות שזה ירק. בכל מקרה בקשר ללוזים - מדובר בתופעה מתפצחת בעלת מתיקות ארומטית שלא תאמן.
פשוט אוצר
הממולאים
משה ופרי אחרי הרכישה - מצוידים ומוכנים לחזרה הביתה
כך או כך המקום שנמצא במרחק שעה מאיתנו נהיה יעד סופ"שי, צריך לתחזק את הסנאית. פרי נאנח קלות כל פעם שאומרים לו נוסעים לגלידה שוקולד אגוזים (נכון - איזה הגזמה), אבל במקום הוא כמובן עושה טובה ומסכים לאיזה גלידה ושומר על הסירוב בכך שהוא מסרב להוסיף לה סירופ שוקולד ו/או אגוזים. כאילו מה? לא מערבבים סנאית ופרה.
אז בטח, אנחנו קונים שם גם דובדבנים ואוכמניות (תושבים טבעים של האזור) מצופים בשוקולד מריר משובח אבל האגוזים לוז הקלויים האלו בשקיות ענק עם התוית הציפורית הזו הם דבר שמוציא ממני את הסנאיות.
פרי וקיטי בחג האהבה - רוח נעורים
בינתיים הגענו לסופ"ש החם של הוולנטיין דיי (שק האגוזים במקרר בדיוק אזל !!!) ומובן שהיו לי תוכניות להגיע ל"הייזלנאט היל" סביב הסופ"ש השוקולדי הזה, אלא שהחורף בשיאו ומשה ואני עטורי צינון, הנזלת פורחת. משה, אטראקטיבי מתמיד עם שיעול יבש וטורדני ואני מממטרת היתעטשויות לכל עבר. פרי וקיטי לעומתינו מלאי אנרגיה ורוח נעורים. בקיצור הרומנטיקה בשיאה! טוב, בכל מקרה וזה בדיוק זמן מצוין להשתמש בהרגעה בסגנון יהודי: למי אכפת בין כה זה חג נוצרי.... יום אהבה שמח!(:
לפני שנסענו לכאן, לא משנה באיזה נסיבות, יצא לנו לענות (בתשובה לשאלה) ולספר לגברת אחת בארץ, כבת 60, שערה צבוע בלונד, שאנחנו נוסעים לארה"ב ללימודים. זו הייתה גברת שבהערכה ראלית מצויה בכמה עשירונים מעלינו מבחינת כלכלית. והיא אמרה לנו:
"בארה"ב זה טוב - שם זה לא כמו פה (בארץ) - שם כל אחד יודע את מקומו". זה היה זמן קצר לפני שנסענו ועם המשפט הללא ספק מקומם הזה - נסענו ולא שכחנו, כל פעם שהדבר רלוונטי אנחנו מצטטים. זוהי פשוט שירה ולא צריך לנסוע לאמריקה מסתבר כדי להאזין לניחוח קפיטליסטי למהדרין.
איך ידע ישראלי חילוני שהולך לגור בעיר קטנה בניכר ולא באחת מקהילות הישראלים הענקיות בערים הגדולות (כי אז מן הסתם גורלו ברור) את מקומו: ללכת פתאום לבית כנסת? לתור אחרי ישראלים? לחפש חברים יהודים? אחרי חמש שנים פה אני יכולה לסמן כמה תחנות מגוחכות שכאלו למציאת "מקומי", אבל "חביבה" עלי מכל היא הנישה הבאמת פאטטית, בסופר שלנו (הבאמת מצוין ומרהיב) לחגים היהודים: כמה שבועות לפני כל חג יהודי גדול, הם מציבים בגאון סטנד עם המוצרים ה"מסורתיים" לתפארת, קרוב לקופות במקום אסטרטגי (זה לא שיש פה כל כך הרבה יהודים אבל כניראה שזה בכל זאת שווה את המאמץ). לדעתי הסטנדים האלו הם פשוט תחנת דלק לתפיסה עולם אנטישמית.
גפילטע פיש בפורמלין, אריזות דהויות במיוחד, של מוצרים אפורים במיוחד, יינות בעלי תוויות פולקולוריסטיות במובן הרע של המילה - בקיצור אתה רוצה להתרחק משם מהר - רק שלא יחשבו שאתה שייך לשם/שזהו "מקומך". חברה שלנו מהזמן האחרון (לא משנה מאיזה עדה - אבל לא יהודיה) סיפרה על החוויה הקשה שהיתה לה כשהוזמנה לסדר בשנה שעברה והונח בצלחתה הגפילטע בפורמלין, היא ממש החווירה שסיפרה את מה שעבר עליה. עכשיו אני עובדת קשה על שינוי התדמית בענין החג האביבי, כי אני מאוד רוצה להזמין אותם אלינו לסדר השנה. חושבים שרק ההסברה על הנושא "הפלסטיני" משמעותית לדימוי שלנו בחוץ לארץ אבל אני אומרת לכם: הסטנדים האלו בסופרים זה פשוט אסון!
חברים - את זה מוצאים בחיפוש תמונות לצלחת פסח ברשת ויש פה בעיה! התמונה באדיבות Heart Windows Art
כך או כך זה נתן לי פוש להבין את מקומי ולחדד את הענין: גם אומנית זעירה יכולה להשפיע ולהפתיע. בעצם קודם כל להפתיע ואח"כ להשפיע. לא... לא... לא "אוכל מסורתי" תוצרת בית, את זה אני מכינה פה לחברים וזה לא ענין של כמויות מסחריות לסופר - ארוחה של 4-6 מבוגרים זה בהחלט המקסימום מבחינתי. אז מה כל כך מפתיע? מפתיע את אומנית זעירה שמאז שהיא פה היא יוצרת (גם) "יודאיקה" - אבל תודו שמול מצב כזה חייבים לנסות להשפיע ובענין של אומנות זעירה - השמים הם הגבול! ובחירה בחג שעלילות דם נקשרות בו - פסח - הייתה אך טבעית לתחילת המאבק שלי. בקיצור באופן מסוים מצאתי את מקומי : הוספת חיות ורעננות לאחד מסמלי פסח בגולה - הצלחת!
