היהודים

מתוך "בהפוכה" בלוג הקומיקס שלי.

פוסט חג

טלפון. מי זה? מריל כהן מהנשיונל גאוגרפיק. אחרי כמה דברי מתיקה הוא רוצה שאמכור לו את הצילומים של הכרובים הצבעוניים. תני מחיר ואנחנו קונים. זה מתאים לנו בול לגיליון של פוסט חגים. אנשים נוטים אז להכנס לדיפרסיה וזה, איך לומר? משובב, מרענן, אופטימי. הוא גם יהודי, בטח אבל צריך להתחשב ברוב הקהל שלהם שחוגג את קריסטמס. בפברואר-מרץ אנשים סחוטים מהקטע של המתנות, המחנק המשפחתי וזימרתו המתקתקה של פרנק סינטרה בכל מקום וזקוקים לאיזו עדנה סימפאטית ונייטרלית של אחרי.

מריל לא מבין שצילומי הכרובים שלי זה לא מטבע עובר לסוחר. לא הכל ענין של תעריף. לא ברגע פיתחתי את הקשר המיוחד איתם - זה תהליך של שנים, נשמה (לפעמים יתרה), מיץ פנימי והכי קריטי: זה לא הולך בלי טקסט. לפחות תשע מאות מילה. לא יודעת בדיוק מה - מתכונים, תולדות משפחת המצליבים באזור או איזשהי ואריאציה מנטאלית אחרת. זו חבילה אחת. אני לא טיפוס בלי אידיאולוגיה ולא קונים אותי בפרסום של קולוניאליזם ארוז בכריכה רכה וצהובה. אם הוא רוצה כרובים צבעוניים בלי אתיקה שילך לחפש אצל ג'ורג' ופטרישה ממול, הם מכרסמים ומשווקים אותם לפי קילו.
מריל לא נבהל, הוא מסכים. הוא יפרסם כל טקסט רק יש לו בקשה קטנה. שלא אכנס באחורית של ירקות אחרים או צלמים אחרים ואף מילה על מלאכת עיבוד הצילומים בפוטושופ שהם חורשים בה יומם ולילה - גם בחומרי "תיעוד" של שבטים נכחדים באפריקה, גולגלות בגבול סעודיה, הפארק הלאומי יוסימטי או פסיפסים ביזנטיים בישראל. שלא אעשה לו את זה קשה מדי, כמו בפעם שעברה הוא מזכיר לי, עם הצילומים של החרגולים. אני זוכרת. הוא לא אהב שכתבתי שהם חיה פרהיסטורית. ממש שערוריה! ולמה? כי אצל האמריקאים זה הגדרה ששמורה לדינוזאורים. (על חרגולים ספילברג לא התיישב, אז מה לעשות זה לא מוכר).
בסדר אני מבטיחה. בין כה כבר אין לי כוח לזה. כמה אפשר? אני מנסה לענין אותו בביטוי העברי "ראש כרוב" - המוח שלי כבר רץ קדימה עם המניפסט שאצמיד לתמונות אבל הוא מתעקש לסיים את השיחה לפי כללי הנימוס שבין אדם חשוב לחובב הרגעי, הדיגיטלי. הוא שואל אותי מה קורה בישראל ואם המשפחה שלי בסדר, אחרי השריפה בכרמל. ממה שהוא קרא זה נשמע נורא. אני מודה לו על ההתעניינות והוא מחזיר לי את טעמו בפוליטיקה. הוא דווקא מחבב מאוד את בינמין נתניהו (ראה אותו פעם בהרצאה בבוסטון, מאוד התרשם) אבל מבין שהישראלים לא כל כך. מה הם מעדיפים את לבני? הוא מבטא את שמה בכבדות ומנסה לברר את דעתי כדי שיוכל לשלוף אותה בשיחת שמאל-טוק עתידית עם מישהו אחר.
אין בעיה, אשלח לו את הכל בערך עוד שבועיים אני מבטיחה וסוגרת את הטלפון. עננה שהייתה שם קודם התפזרה. מריל בניו יורק ואני באורגון. מזרח ומערב. באורגון מגדלים שמונים אחוז מהעצי הקריסטמס שייצרכו האמריקאים לכבוד חג המולד. בניו יורק חוגגים בפסטיבל אורות גרנדיוזי (ויש המכנים אותו "אלוהי"). יתכן שגם מריל, למרות החיבה לביבי - לוקה כמוני, בסינדרום קינאת העץ וחומד כרובי נוי כתחליף.

ציירי לי רימון

פה אצלנו בניכר הירוק, איפה שהגשם לא מפסיק והכל עסיסי ושוקק - עצי רימון, עצי תמר (למען האמת כל הדקליים רבתי) ועצי זית פשוט מדירים את גזעם. לא מספיק מדבר וציה בשבילם.
אי אפשר לדבר על זה בלי לספר את הסיפור על סיגל. לפני שלוש שנים בערך ישבתי איתה על איזה סלט עתיר נבטים מקומיים והיא שפכה בפני את הלב.
- "את מבינה", אמרה בקול חלוש, "אני חיה פה כבר חמש עשרה שנה אין סופיות - בלי הבסיס, בלי המקורות שלי..."
- "מתגעגעת לקיבוץ?" שלחתי בחוסר רגישות.
- "לא, מה פתאום לקיבוץ? התכוונתי בלי הנוף הצרוב שלנו, בלי הברושים המאובקים, בלי שבעת המינים!" אמרה בעצב.
- "שבעת המינים?... חיטה, שעורה וכל אלו?"
- "כן כן, אני ממש נגמרת מזה... מקסימום מביאים לסופר אחת לשנה שאריות רימונים שחוקי שפיצים וחסרי צבע. ברור שיש גם זיתים דפוקים צפים במלא שמן ואורגנו ותמרים צמוקות על המשקל. אבל זה לא זה, זה סתם ביזוי של האמיתי. אז לפני כמה ימים פשוט נשברתי ובכיתי לספי - אני נחנקת פה! אני לא יכולה יותר! ...לשניה ניראה היה לי שהוא מבין ואז נחשי מה הוא עשה החוכמולג ?!!", גילגלה עיניים, "הזמין לי עץ תפוח כולל התפוחים ממטעי התפוחים השמנים שליד מאונט הוד ( Mt. Hood - הר הוד)", החליקה במבטא אמריקאי של ותיקים, "שהגיע במשאית צהובה - קומפלט עם גנן שרירי שלא הפסיק לחייך... את מכירה את האמריקאים הבלתי נסבלים האלו שמחייכים כל הזמן לא משנה מה?", עיוותה את פניה והדגימה חיוך מעושה, "אז ככה בלי להוריד את החיוך, תוך עשר דקות הבן אדם תקע את העץ מאחורי הבית וישר אחר כך פתח את המים והשפריץ עליו עם הצינור איזה חצי שעה, כמו ילד. ספי עמד מהצד השני, כל כך גאה בעצמו - "זה עץ תפוחי גאלה, הכי טובים! יסדר לך יופי את ראש השנה - זרק אלי". בלב בוער וקול רועד סיכמה - "כזה אידיוט! הוא-תמיד-היה-כזה-אידיוט!..." דמעות ניקוו בעיניה והיא קינחה בקול רם את אפה, אח"כ תלתה בי מבט מתחנן וזרקה: "אפילו שאת רק אומנית זעירה בטוח יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לעזור לי". בבירור הרגשתי איך הכתירה אותי בזר שיבולים דימיוני ואיך התנ"ך כולו רובץ עלינו ואצלנו עמוק בתוך הנשמות החילוניות שלנו - ישראלים אבודים בחו"ל. מדביק אותנו כמקשה אחת לסמלי בראשית ואחד אל השני. בבת אחת נחתה מלמעלה בלי אזהרה מוקדמת - כל ההיסטוריה, הרדיפות, הכנענים, היבוסים, איך לא - הפלישתים, בית המקדש שחרב ומובן מאליו - אדמת חלב ודבש, שבעת המינים, החמור בלעם והכינרת. אז מול דמעות תנין כאלו לכי תוכיחי שאין לך פוטושופ ושאת בעצמך לא מאוהבת בחשאי ברימונים כמו כל אם ואחות בישראל ושגם את לא רדופה בסינדרום שבעת המינים.
ידעתי שהיא צודקת - יכולתי לעזור לה. היו לי את הכלים להנפיק אותם לכאן ועכשיו באשליה די משכנעת.
איזו ברירה היתה לי? הבטחתי לעזור.
חדורת אמונה ורוח שליחות, ימים כלילות - ציירתי, ליטשתי, החלקתי, מדדתי, מסגרתי בעטורי מזמורים ואחרי כך וכך שלחתי לג'ף שידפיס כרטיסים על נייר מעולה בגוון לבן טבעי (בז'). הוספתי מעטפות וגם קלעתי בזכוכיות עגולות מגנטים.

שבעת המינים - סט של שמונה מגנטים (ציירתי לה שבעת מינים)

שנה טובה (בהשראת תפוחי הגאלה)

סט כרטיסי שנה טובה (ציירתי לה רימון)

סט כרטיסי חג שמח (למהדרין)

את זה שספי, עזב בינתיים את סיגל לטובת איזה ישבן אמריקאי ("הגנן") והשאיר אחריו רק את עץ התפוח המפואר והצינור, אנחנו כמובן לא מזכירים - כל שנה כשסיגל מגיעה אלינו לביקור הקבוע, לפני החגים, מצוידת בסל תפוחים אדמדמים, זר של לבנדר, וורוד בלחיים. אחרי שהיא מניחה את הגאלים על השולחן, היא מתפנה לערום לעצמה עשרות כרטיסי שנה טובה וחג שמח ולארוז בשקיות אורגנזה מוזהבות מגנטים של שבעת המינים.
אני רחוקה מלהחשב הטיפוס המסורתי אבל בטח שאני נהנית לצפות בזה, מה זה אם לא נחת?
ומאז הענין הזה עם סיגל אני קשובה לקול היהודי. מאוד קשובה.

(* תודה לאסתי סגל - על הרעיון לכתוב פוסט על הסיפור שמאחורי כרטיסי הברכה שלי לחגים).

שנה טובה ומתוקה

חמוטל תמיד היתה מה שקוראים - בחורה שלא מתחכמת, אבל תחנות רוח תמיד עשו לה את זה. וגם ירושלים. לפני שלוש שנים ממש במקרה, פגשה את צפריר על הרכבל בחיפה, ולפני שנתיים מצאה את עצמה, כמו שחלמה תמיד, מנקה בבד סטן לבן אצל מונטיפיורי מול החומות ובסימטאות של ימין משה. עם צלם מזיע, זר ורדים לבנים ופניני החתונה המשפחתיות שעברו מסבתא רוזה לאמא שלה ואז אליה. לכולם זה היה ברור - מכאן והלאה זה לנצח, דאבל משמעות - יום הנישואין שלהם וראש השנה צמודים זה לזה, כולה הפרש של שבוע. שנתיים אחרי, חייכה לעצמה. בשביל המסורת - ברור שגם השנה יקפידו על ליל חג ומועד עם תפוחים בדבש. צפריר מת על זה.

אצל מונטיפיורי בירושלים - חמוטל ביום נישואיה

כמה הוא שונא את החגים. כל הארוחות האלו והנסיעות הלוך וחזור מההורים שלו להורים שלה (שלא מדברים אלה עם אלה מאז הריב על מופע הכלייזמרים בחתונה שלהם), הברברת על פוליטיקה והנידנודים החוזרים על ילד. היה מת לטוס דקה לפני החגים לאיזה חור בהודו ולחזור רק אחרי, עם ראש נקי. עוד בתיכון היה ידוע כמי שכינו אז "אסטרונאוט"- אחד שחייב להתנתק כדי להשאר שפוי ועוד השנה מכה כפולה: בערב החג הם אצל ההורים שלה שלא מסתפקים בפחות מראש של כבש על השולחן (זה אחד מהימים היחידים שבהם זיהה סוג של נחמה בעובדה שחזיר אינו חיה כשרה) בעוד שאצל ההורים שלו ולמרות שאבא שלו טיפוס בלתי נסבל, אמא שלו עושה טובה ושמה ממש בצד רק ראש של קרפיון פוזל.

תמיד מבקשים ממנה לאפות את החלה העגולה לערב החג, אומרים שיש לה מגע של קסם בכל הנוגע לשמרים ולסוכר ומאז שנישאו אפילו עוד יותר. בכל שבת או חג כשהמשפחה הקולנית שלה בוצעת בחלה שאפתה (היא יודעת להכין כל מיני סוגי חלות) ומתענגת על הטעם, אמא שלה, כבדת משקל, אף פעם לא מחמיצה וכל פעם מחדש מחמיאה ומעצבנת אותה בו זמנית, ב- "מאז שהיית כזו קטנה (מתכופפת לסמן קו דימיוני בגובה הבירכיים) ראו בלחיים שלך את הכשרון שאלוהים נתן לך, לקמח ולאפיה". היא לא סבלה את התאוריה התופחת הזו, אבל כן הרגישה ברת מזל. הכנת החלות זיכתה אותה בעוצמה ובשליטה מחושבת על השעון הביולוגי של המשפחה, אפילו שעוד אין להם ילדים.

עשרה תפוחים וצנצנת של ליטר דבש בטוח יעשו את העבודה. הוא ניסה להיזכר כמה קנה בשנה שעברה ולא הצליח. הדבר היחיד שזכר משנה שעברה, היה שבלילה שאחרי ארוחת החג פשוט הרגיש שהוא עומד להתפקע וזה שחמוטל ליקקה ממנו דבש אורגני לא ממש עזר למערכת הגזים בגופו להוריד פרופיל. בהפוך על הפוך, חמוטל ציחקקה כל הזמן ושחקה עד דק את הצירוף - "מסורת זו מסורת - חייבים!". עכשיו הצטמרר מהמילה "חייבים" וקנה רק חמישה גולדן דלישס ורבע ליטר יד מרדכי (פרחי בר, לא אורגני). אחרי ששילם, היה נדמה לו שכבר כאן מתחילה אצלו הצרבת שמלווה אותו קבוע, כל שנה, בין ראש השנה לשימחת תורה.

שנה טובה ומתוקה. היא לא פאתטית והוא לא אסיר עולם. השנה תסיים את התואר במשאבי אנוש (אולי אפילו תקבל מצטיינת) והוא - את חנוכה - אפילו אוהב ואחרי החגים - הבטיחו לו שיקבל רכב מהעבודה.

תודה שהרגתם

פ ר ו ל ו ג

יתכן שזה החודש האחרון שלי כחברה בקבוצה היהודית "אטסי-חי" (Etsy Chai) שבאתר אטסי (etsy.com).
למי שלא מכיר, אטסי הוא אתר עצום, עם אין סוף "חנויות" של אנשים פרטיים שמוכרים בהן את יציר כפיהם. קרמיקה, עוגיות, תכשיטים, קולרים לכלבים, סוודרים, ויטראז'ים, מדבקות למכוניות וכו'. תחת קורת הגג החמימה הזו, נוצרות גם שפע של מיני התאגדויות (Teams) של מוכרים שמשהו מחבר את העשיה שלהם. למשל - קבוצה של מוכרים מאותה עיר, קבוצה של חובבי ינשופים, קבוצה של יוצרים למען כדור הארץ, קבוצה של אוהבי מלאכים, וכמובן שיש גם קבוצה יהודית, "אטסי-חי" שמה. הקבוצות (ה-Teams) אמורות לקדם את המכירות של חבריהן על ידי כל מיני מניפולציות, דחיפות, מבצעים ונידנודים במרחב האון לייני. לא חייבים להצטרף לקבוצה, אבל זה בהחלט נראה כמו צעד נכון (לפני טיסה לירח, כמובן) למי שיש לו שם חנות. אז הצטרפתי ל"אטסי-חי", לפני כמה חודשים. למה לא? אני מאה אחוז, פחות או יותר כשרה ויש באמתחתי לא מעט יודאיקות קלילות לעת מצוא.
אבל לאחרונה התעייפתי מחברות בקבוצה. כדי לתחזק את חברותי בה אני צריכה להיכנס לכל מיני צ'טים תפלים כמה פעמים בחודש ולהקליד בעליצות וחיוניות - מה שלום כולם?, שלומי מצוין, השמש זורחת, השמים כחולים, "גו אטסי-חי גו!" ("קדימה אטסי חי קדימה!"), להשתתף בפגישות (באחד מחדרי הפגישות המפוארים שאתר אטסי מספק) ועוד. בהתחלה זה ניראה כלום, אבל עם הזמן מרגישים שזה סוג של אנרגיה שבהחלט שוחק את המוח.
אז למה בעצם שלא אשוב להיות, כהרגלי מימים ימימה, זאבה בודדה בקניון הענק של החיים וגם של אטסי?

"קדימה אטסי-חי, קדימה!"

לא חלף זמן רב והרפיסות שלי החלה מורגשת. התחלתי לקבל כל מיני מיילים מאיימים מהמנהלת של "אטסי-חי", שמזהירים מפני גירוש קרוב מהקבוצה. זה כמובן, הצית לרגע את המאזניים המיותרים של רווח והפסד. ככה, משקללת לי, חשפתי את המובן מאליו: מאז שאני ב"אטסי-חי" עדיין לא נשפכו עלי מיליונים, אז מה בכל זאת הרווחתי מהחברות בה?.......אה כן, נזכרתי בנוסטלגיה, היא הצליחה לחשוף אותי, לפחות לתופעה אחת מעניינת ולא צפויה.
יום אחד ג'ודית גרין מניו יורק, שללא לאות רוקמת מפיות דרמטיות במיוחד, מחוטים עבים (לרוב בגווני תכלת ולבן עם המילה "חי" במרכזן) החלה פשוט להשתולל מרוב זעם בפורום הסגור של הקבוצה. כותרת ההודעה שלה בפורום הייתה "האם זה מעליב רק אותי ?????", בעצבים רופפים היא הפנתה את כולנו לחנות באטסי בשם Neat things ("אחלה דברים") עם קישורים לכרטיסי הברכה (הפרובוקטיבים שלה) לחגים היהודים.

כרטיס לפסח -
מקדימה:
"הפסח הזה, זכור את הדברים החשובים"
בפנים:
"כמו לשים דם על הדלת שלך"

Remember Important Things

עוד כרטיס לפסח:
מקדימה :
"למה אנחנו אוכלים רק מצות בפסח?
למה אנחנו אוכלים מרור בסדר שלנו?
למה אנחנו מטבילים את האוכל שלנו פעמיים הלילה?
למה אנחנו נשענים על כרית הלילה?"
בפנים:
"האם זה בגלל שאלוהים שונא אותנו?"

הפורום בער כמרקחה, והוחלט לדווח להנהלת אטסי על החנות מדנבר, קולרדו, שעושה ביהדות כבשלה.

א פ י ל ו ג

חברים טובים הזמינו אותנו לארוחת ערב לפני כמה זמן. באו עוד זוג חברים שלהם, טיפוסים קצת אנאלים סליחה, שלא הכרנו קודם. לא, אף אחד לא יהודי. בלי קשר לאתניות, לא היה חיבור ונושאי השיחה דישדשו בכבדות מאולצת במיוחד. כמו שקורה הרבה פעמים במצבים כאלו, במקום לנקוט בצעדים רציונאליים לשיפור המצב, היכולת לעשות את זה רק היטשטשה וככל שנקפו הדקות המדרון נהיה חלק יותר ויותר. כך קרה, שמשהו בהגיון הפנימי שמאפיין דרכים ללא מוצא גרם לי לספר את הסיפור על הכרטיסים של "אחלה דברים". בכוונה כנה לעורר ולהתעורר, האמנתי בכוחו של פלורליזם תרבותי שכזה לחולל שינוי באוירה. אבל זה היה כבר בזמן הקינוח כשהכל למעשה כבר היה אבוד. לורה הגישה את פאי הפקאן המצוין שלה, איך שרצית - עם או בלי גלידה וכולם הקשיבו לי בדריכות ובנימוס כשסיפרתי על הקבוצה היהודית, הפרומו לשערוריה המכורטסת ועד שהגעתי לעובי הקורה - הכרטיס שהכי פוצץ את הפורום של אטסי חי, הכרטיס שלהם לחנוכה: מקדימה, סולידי "חנוכה שמח", ובפנים - "תודה שהרגתם את ישו!"

Happy Hanukkah

קווין בעל הבית, איש גדול וחזק עם הומור הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש, התחיל לגעות בצחוק מתגלגל ורם במיוחד, הילדים נבהלו והזוג האורח שרק לפני כמה שנים בילה שנת שבתון רוויית זכרונות מתוקים באוניברסיטה העברית בירושלים (היא בחפירות והוא במגילות), כמעט נחנק ופלט בו זמנית את פאי הפקאן מרוב תדהמה, מבוכה ואי יכולת להכיל יותר את "האחר".
לקח כמה דקות וקיפלנו את עצמנו לאוטו.

* "אחלה דברים" היו אחלה והרשו לי לשים פה צילומים של הכרטיסים מהחנות שלהם.

אלפי שנות אור קדימה

איך שהוכרז רשמית שהאביב החל - לא מפסיק לרדת גשם, הטמפרטורות ירדו, הגוון השולט הוא אפור ועל פסגות ההרים הרחוקים נערם שלג. ככה זה פה, הטבע פרובוקטיבי.

כל זה קורה מן הסתם די רחוק מנצרת העיר, למרות זאת אני לא מצליחה שלא להתרשם מאיך לקרוא להם? אחינו? בנינו? צאצאינו? - הנוצריים, שיודעים כיצד להפוך את סיפורי ישו הדי מייגעים, לאטרקציות ילדים קסומות.
זה כמובן מתחיל במכת המחץ הקריסטמסית - עם הולדתו של ישו. ממקמים עץ אשוח אמיתי, רענון ונושם עם פרווה ירוקת עד (שבמקרה של אורגון זה עץ ממטע עצי הקריסטמס של השכן), למשך כל דצמבר הקר, בסלון ליד האח, ומניחים מתחתיו כל פעם מתנה ארוזה היטב שמגיעה בדואר מאי שם - סבים וסבתות, דודים ודודות, חברים וחברות. עד ל-25 לחודש נערמות בתחתית העץ (ו- כמובן שמצטרפות גם המתנות של תושבי הבית), לא מעט קופסאות באריזות ססגוניות וזהבים ואז בבת אחת הוא נולד, ישו, בבוקר. אז פותחים את כל המתנות. יחד עם זה, ברקע מכרסמים עוגיות בצורת איש קטן (הג'ינג'ר ברד מן) בניחוח ג'ינג'ר וקינמון וגם אופים לו בית פסטורלי מאותו בצק, (שיהיה לו גם מקום לעץ ומתנות) מקשטים בסוכריות, ממש כמו הבית האמיתי שמקושט מבחוץ בכל מיני אורות קטנים וסודיים, איזה חלום!

רק נולד והנה שלושה וחצי חודשים אחר כך - קם לתחיה (נולד מחדש) - סערת רגשות נוספת שנחגגת בחג הפסחא הפסטלי. זמן מצוין ל"צייד ביצי פסחא", אירוע אביבי שהוזמנו לקחת בו חלק, אצל חברינו שגרים ביער.
כמו שנצרת רחוקה מכאן, ככה חברינו מהיער רחוקים מלהיות נוצרים דתיים או בכלל "נוצרים", אולי אפשר להגדיר אותם ביתר דיוק או פשטות כ"לא יהודים". הם אימצו את חגיגת הפסחא החיננית הזו וקישוט העץ והבית לכבוד קריסטמס רק אחרי שנולדה בתם אליזבת, די דומה ליחסים שלנו עם החגים. הילדים וגם אנחנו חוגגים את ההבדל.

הפסקה טאקטית בגשמים - אליזבת ופרי רצים עם סלסלות וצדים את ביצי פסחא
הצבעוניות שבתוכם חבויים שוקולדים בצורת ביצים או ארנבים או
מיניאטורות של אפרוחים פרוותיים בגוונים רכים של צהוב ותכלת.

שיאו של קסם

הפיצוח

בשבילי, המראה של פרי רץ ככה בקלילות על רקע ההרים עם סלסלה מצועצעת ביד, באורגון המיוערת היה בהחלט חזיון קסום, חיות אביבית ששיחררה מיידית, ארנב זיכרון שצף ועלה לנגד עיני (ונחירי) בבהירות, טבול בניחוח זבל עופות היישר מארכיון ילדותי:
מעברו השני של הגלוב די קרוב לנצרת, ולמעשה במאה הקודמת, בנהלל של שנת 1971, כשהייתי בת 4, צילמו לטלוויזיה סרט על המושב. בסרט שמתאר את חיי היום יום החקלאיים ומלווה בקריינות חיונית ואנרגטית במיוחד של רון בן ישי (עוד לפני הזמנים ששקל להתחפש לעז כדי לשדר מעיראק) רואים בין היתר, גם אותי עם סבתא שלי אוספות ביצים מהלול.

סבתא מרים ואני - נכנסות ללול ההודים

מתוך הסרט על נהלל (1971)

אני נשלחת להביא ביצה

הביצה מגיעה ליעדה
(סל מקש לא היה שורד את נחת זרועה של ביצת הודים)

תמונות מהמציאות שמאחורי הסרט הופיעו לנגד עיני כפעולת מיצמוץ. ריצודי שחור ולבן מאובקים התחלפו בגיבעת הפסחא הירוקה והרעננה של אנדרו ולואל. כמו מדובר באלפי שנות אור קדימה.
בהחלט! היתה תחושה של פלא, נס והיוולדות מחדש.
וישו? לא ראיתי, אבל שמעתי שהוא הגיע רחוק.

אם אצל קינג... דיינו!

חגיגת השיכר של הסדר והגעתו של אח שלי לביקור, בדיוק במועדים לשימחה היו תירוץ מצוין למסע דילוגים בין היקבים שמחוץ לעיר. אין ברירה - צריך יין לסדר, יהיו אורחים שאוהבים לשתות ובכלל זה הרי חקוק בהגדה - ארבע כוסות לאדם - זה לא מעט. מעבר לזה היקבים שמסביבנו הם אתרי חובה לכל מי שבא לבקר אותנו.
בשבילנו הגבעות שמדרום, אלו שמאחורי ההר שרואים מהחלון של הסלון שלנו, איפה שהיקבים נמצאים, הן - "צרפת הקטנה". ממש כמו פעם, כשנסיעה לחו"ל הייתה פעולה נדירה, אנשים היו מכנים כל חורשה בארץ שהיה בה טיפת צל בשם:"שוצריה הקטנה", כי היה ברור להם שעד שהם יגיעו לשוויצריה שבשוויץ, יתכן מאוד שאפקט החממה כבר יעשה את שלו: ימיס את כל השלגים מהפסגות השפיציות, ייבש את היערות ויוריד את כל הפרות השמנמנות באחו מהאריזות של השוקולדים. ככה גם אנחנו. כיוון שהקטע של לנסוע לחו"ל כשאתה פשוט גר בחו"ל - נהיה בעיה עם שני נעלמים, מתחילים לתת שמות חו"ליים למקומות בהישג יד או אוטו.

אנחנו חיים מסתבר בסביבה אולטימטיבית, לגידול ענבים מסוג פינו נואר ופינו גרי. לצערי אני די בורה בעניני זמורות ואשכולות ורק יכולה להעיד שהם ניראים פשוט מושלם על הגבעות הצרפתיות הללו ונפלאים בטעמם כשהם הופכים ליין. אדום או לבן.
היקב הגדול ביותר באזור "הצרפתי" הסמוך, נקרא קינג אסטייט ("אחוזת המלך") ושייך למשפחה צנועה שלא מתלוננת, בשם "קינג" ("מלך"). היקב שבנוי בהשראה אירופאית ברורה ממוקם על גבעה מדהימה, מגופנת לה בכל טוב.

King Estate Winery
יקב אחוזת המלך
(לחיצה על התמונה תגדיל אותה ותפעיל את האפקט המלכותי בשניות)

אז דבר ראשון הגענו לשם, אל המלך. שהאורח החשוב מהמולדת לא יחוש חלילה, שבגלל שהוא מתארח אצל המשפחה, עם כל הצרמוניה של ליל הסדר, ההגדות, והקניידעלך, הוא בכלל לא המריא מבן גוריון או שהוא לא מצוי בליבה של חופשה מולטי-תרבותית בחוץ לארץ.

למרבה העליצות, בעונה האביבית הזו מגדלים ופורחים אצל קינג גם נרקיסי ענק (שקינג לא יאהב נרקיסים?) מקסימים (וללא הריח הטורדני של נרקיסים מצויים). הם מסודרים באגרטלים במלכותיות ברחבי הסמי טירה ומשרים נעימות גדולה.

אצל קינג בכניסה

אצל קינג בטעימות

אצל קינג בשירותים

טעמנו, הרחנו, גירגרנו, קנינו שני בקבוקים ונסענו מרחק 20 דקות נסיעה, ל"סוויט צ'יקס" ("לחיים מתוקות"), היקב הבא.
צריך אז צריך, ונדרשת משמעת. יש הכרח לתקתק טעמים והחלטות וזה לא ענין של מה בכך - לקנות יין לסדר זה יותר מסובך מקנית חבילת מצות ויש המחמירין וטוענין שאף קשה בהרבה מהכנת חרוסת!

Sweet Cheeks Winery (יקב "לחיים מתוקות")
טעימות בסוויט צ'יקס ...לא קל...

פינו נואר 2007 של סוויט צ'יקס
קנינו

בסמל של סוויט צ'יקס יש ראש של ציפור שחורה וחכמה (עורב?) וכבר מפה מתחילה ההתאהבות. ברחבה המשקיפה אל הנוף - פרפור מי מזרקות, שולחנות וכסאות. מי שמבקר מוזמן לקנות יין, גבינות עיזים מקומיות או שוקולד ולשבת שם עד שישבע מהקסם. אומנית זעירה, לא פרגית קלה בנושא אירועים, שבעצמה בחרה להתחתן בפורום זוגי נטו (+ השופטת סו אנדרסון שהשיאה אותה) אי שם ליד בוסטון, ללא עדים וללא אורחים, גילתה שאפילו היא חושבת על "אירוע" כשהיא מבקרת בצ'יקס.

סוויט צ'יקס

אכול ושתה עד שתשבע מהקסם

ובאמת - מישהו עמד לחגוג שם אירוע באותו היום, כי בסמוך לחדר הטעימות ראינו כמה נשים סמוקות לחיים (אלא מה?), מתחילות לסדר שולחן עם כל מיני מאזטים קטנטנים וצבעוניים.
מה שניראה כניצניה של חגיגה, חיננית, מקומית, בצל הגבעות והגפנים, ניראה יותר כמו קלישאה הליוודית כשהגענו לחניה. מכונית שנהבית באורך אינסופי, תפסה את כל רוחב החניה, חלונות כהים ולובן בוהק. האורח מישראל מימש את תפקידו כדוד המיתולוגי ותירגל עם פרי תנועות ידיים שיכווצו בחזרה את המכונית לגודל נורמלי. איכשהו זה לא ממש עבד והחיה הממונעת הזו המשיכה בשלה וניראתה יותר כמו קריקטורה של מכונית מאשר "מכונית".

פרי, על פי הנחיות הדוד - מנסה לכווץ

מי היו החוגגים שמאחורי הקריקטורה?
חכמים שעשו מכה, ועכשיו הם נוצצים?
תמימים שמכרו להם אוטובוס וחצי במחיר לימוזינה?
רשעים ערסים עברינים, שנאלצים להסתתר מאחורי זגוגיות כהות?
או כאלו שאינם יודעים לשאול: "איך נעשה את הדרך הצרה וכל כך עקלקלה ל"לחיים מתוקות", עם אורך כזה, רק על ארבעה גלגלים ובלי אף קיפול באמצע"?

באמת היה כל כך היה מסקרן לראות מי הם היו.
אז לפעמים המציאות פשוט עולה על כל דימיון, כי לא ראינו אותם אבל הצלחנו לשמוע אותם שרים:
"אם הגענו הפעם בשלום - גם אם אגב הסטה לימין - דיינו!
אם אחרי האירוע נתגלש בירידה, ביינות הגפנים וגם אם לא בדרך סלולה - דיינו!
מתוקות הלחיים, תנו עוד יין, תנו עוד יין, ....יין דיינו! די דיינו, די דיינו...."
לא פחות מדהים היה, שהצרפתים המדומים, אלו שמצדו הצפוני של ההר זימרו באותו הערב פזמון ממש דומה:
"אם יתאפשר לנו קצת פואה גרא, או רחמנא ליצלן כבד קצוץ על מצה - דיינו!
קניידעלך שתיים! חזרת אפיים! צימעס בהגזמה! ....דיינו דיינו! די דיינו, די דיינו...."

כניראה שלפעמים מה שנראה חו"ל, הוא בעצם לא כל כך שונה ממה שיש בבית.

חג-שמח!

חג שמח! (הבאת מארז?)

פעם זה היה אוסף, עכשיו זה מארז. אין על מארז. חגים גדולים כמו פסח בפירוש עושים לי את זה - חשק לאיזה מארז (די וי די). כמה וכמה מארזי די וי די נאספו בביתנו, מאז שאנחנו כאן, שזה בעצם, בערך מאז שפשטו המארזים.

כשמקבלים מארז ישראלי בניכר (כזה שרצית או ביקשת) זה פינוק גדול, מנת ישראליות גדושה לפי הזמנה. תרכיז לטעמך. קנקן ענק שאפשר לגמוע בקצב הנכון, ערב אחרי ערב, כי לא מדובר בפוטנציאל צר של צפיה קצרה וחולפת כמו זה שנותן די וי די בודד, אלא בחוויה מתמשכת, חווית המארז!
קירבה מיוחדת אני מרגישה למארזים שאספנו עם החגים ושחובקים עימם נתח היסטוריה, מאפשרים פרספקטיבה על העבר שלנו. שלושה מארזים כאלו אני שומרת במרחק שליפה, כי "...מארזים הם לפעמים געגועים, לבית שתמיד אהבנו"...בעיקר בחגים.

מלא חן ואביביות נעורים הוא המארז של הסידרה "חדווה ושלומיק". הסידרה שנוצרה בראשית שנות השבעים מעוררת נוסטלגיה של פרחי בר, קיבוץ ותל אביב של אותה תקופה, מלאה בהומור וברגעים צובטים, שלא דהו עם השנים. כמה מהשחקנים הם פשוט אריכטיפים, גזור ושמור. מנחם זילברמן - נפלא, יעל אביב - סוכריה, יוסי גרבר - ענק, מירי אלוני בשיא גדולתה (לפני כל הנספחים), אברהם הפנר - בכלל לא ניתן לתיאור והגדרה, והלית ישורון - מדהימה, פיית סיקסטיז.
מעבר לקסם והחיבור שובה הלב של התסריט, המשחק והבימוי, זוהי היסטוריה. היסטוריה אורבנית של חברה בהתהוותה ושל טלוויזיה בראשיתה. איך היינו ואיך נראנו שהכל ניראה כל כך אפשרי? מצאתי במארז האהוב הזה, כל כך הרבה הרבה אותנטיות וכן, גם את האטמוספרה (מה לעשות) הזחוחה של אותה התקופה. קשה למצוא סרטים עלילתיים ובטח לא סדרות מאותה התקופה שמציגים אותנו כמו שהיינו. בלי תותחים. זה היה מרתק להתבונן מהמרחק של השנים (וגם מהמרחק הגאוגרפי, בין יבשתי) בחברה שנולדתי לתוכה... כי ב 71 , השנה בה שודרה הסידרה, הייתי עדיין גוזל.

תל אביב כל כך נושכת

אוצר שני שיש לנו בבית וקצת מוזר לכתוב עליו באותה נשימה, אפילו אם בפיסקה נפרדת מ"חדווה ושלומיק" - הוא היומן של דוד פרלוב. פרלוב שהיה קודם כל צלם, עם עין של צלם במובן האומנותי של המילה, צילם יומן סרט, בין השנים 1973-83. ישראליות מנקודת מבט יחודית, לא צפויה ולא מובנת מאליה. זו בפירוש לא נוסטלגיה, אבל כן - כל כך אישי - שקולקטיבי.
אולי היצירה האינבדואליסטית ביותר שראיתי על המסך. כשיש לך את המארז הזה בבית, זה כאילו שתלוי לך בסלון ציור מקורי גדול של גרשוני, או אריכא. המארז מכבד אותך בחברתו. לא משהו מובן מאליו וללא ספק גם לא לכל אחד. זו יצירת אומנות מורכבת. לעיתים כבדה מאוד, איטית, מופשטת ובשחור לבן - אבל אם צוללים, מהפנטת. מקבלים חיים של בן אדם ומשתקפים בתוכם. זה לא נוצץ, זה לא מיופייף - זה נושם ונוגע. בעיני - יצירת מופת.

תל אביב כל כך אפורה

השלישי הוא מארז "היה היה" לילדים. תוצרת צרפת, הידד! לא עוד דיסני דביק. חד משמעית, המארז של "היה היה", הוא המארז האולטימטיבי לילדים ולהורים שקצה נפשם בטיפוסים כמו בארני, בוב הבנאי או דורה ודייגו (... אוף איזה קרצייתיים!). לא עוד דיבוב בלתי נסבל, וקולות רקע שמזמינים מיגרנה, אלא קריינות אינטיליגנטית מלאת אירוניה ועוקץ בעברית גבוהה, שלא רגילים כבר לשמוע ובטח לחשוב שילדים מסוגלים לקלוט (עוד איך מסוגלים!). זו חתיכת היסטוריה בריבוע - גם כי מדובר בסידרה מפעם (כשאנחנו היינו ילדים), וגם כי מדובר בסידרה על היסטוריה. תולדות האנושות (לא מוצר תמים, מתקתק וילדותי) מוצגות במצויר, באופן אמין - מלחמות, עבדות, ניצחונות, מפלות וביזיונות, הכל בנון שלאנט צרפתי, מעודן ומלא הומור. פשוט תענוג.

יש את יציאת מצרים!

פסח 2010 אוטוטו כבר כאן ואני רושמת על מארזי האהובים מחגים שעברו.
אך אביב הגיע, פסח בא, התחדשות, ציפורים, ניצנים ניראו, ניראו בארץ (וגם כאן) - אז מה נארוז לנו בפסח הזה לכל שאר הלילות?

בקרוב התקפת ארנבים

יש דברים שאי אפשר לצפות אבל את זה אפשר.
בקרוב, בעוד כחודש וחצי, יחוו בארץ התקפה מסיבית של ארנבי שוקולד.

עד שלא חוויתי כאן את תעשיית החגים האמריקאיים, לא הבנתי שדברים רבים שאהבתי כל כך בחנויות בארץ (למשל ארנבי שוקולד), היו בעצם שאריות מהחגים פה. החנויות כאן כל עמוסות לפני החגים שאין מצב שלא ישאר משהו לשלוח לידידה הציונית שמעבר לים.

שאריות מחגי הסתיו:
כל דבר שיופיעו עליו עלי השלכת בגוונים של צהובים כתומים חומים, עם או בלי תרנגול הודו, צלחות, מפיות, מפות שולחן וכו' - אלו הן שאריות מחג ההודיה הסתווי. (זה החג האהוב עלי ביותר פה מבחינה עיצובית).
מליל כל הקדושים (ההלווין) תחפושות, ותחפושות של שלדים בפרט, ואביזרים אחרים לילדים שנוצרו להגעיל או להפחיד, או שניהם.

את הדלעות המדהימות שמציפות את החנויות בסתיו קשה להעביר הלאה,
בעיקר את הגדולות שלא מתייבשות באלגנטיות אלא פשוט מרקיבות בעסיסיות
...דרכו של הטבע...

שאריות מחגי החורף:
מקריסטמס יורשים בארץ את הטדי ברים (הדובונים) למינהם - כל כך מתוקים וצמריריים. מרוב שזו מתנה כל כך קריסטמסית לילדים, הופיע בחנויות המקביל היהודי שלהם "החנוכה-בר" (דב חנוכה!) בפרוות כחול לבן מסומן הרבה פעמים במגן דוד (....!). חנוכה הוא חג גדול מאוד פה אבל יש תחושה שהוא חג מלא ברגשי נחיתות, שצריך כל הזמן להדביק את רמת הכייפיות של קריסטמס.
באוירה מלכותית נשלחים לארץ גם עציצי הפוינסטיה אדומי העלים - מה שנישאר מדקורציות מצויות של חנויות הכלבו ובתי קפה.
ו - כמובן כל קישוט חמוד שיש לו לולאה לתלייה (אורנומנט) שהיה אמור להיות תלוי על עץ חג המולד אך זכה בטיסה במקום וכל חפץ נוי, אצטרובלים, נייר אריזה וסרטים למתנות, עם או בלי פתיתי שלג, שצבעיהם אדום, ירוק כהה וזהב, או השילוב של שלושתם ביחד.
ליצירתיות אין גבול בנושא הקישוטים לעץ, ראיתי השנה אורנומנט עם חנוכיה! זה שיעשע אותי אבל מייד הבנתי שיש רציונל - אורנומנט מושלם ל"משפחה מעורבת".
בפברואר יש את חג האהבה (הולנטיין) - כל דבר עם לבבות ורודים ואדומים הוא קרוב לודאי שארית מהחג המתקתק הזה.
במרץ האירים (גם פה) חוגגים את סנט פטריק - חג מאוד רענן מבחינה צבעונית (ירוקים! ירוקים! ירוקים!) - שמשחרר לעולם חולצות, כוסות וכל מה שיש עליו עלי תלתן שובביים (בירוק כמובן!).

עציצי הפוינסטיה - צמח הנוי הכי המוני לכבוד קריסטמס
(התמונה מ Wikimedia )

שאריות מחג האביב:
בפסחא תחמדו ארנבונים: משוקולד או מפלסטיק עם או בלי סל קש, ביצים ומיניאטורות של אפרוחים פרוותיים וצהובים - הם הכוכבים של חג הפסחא האביבי. (בזמן שאנחנו טוחנים מצות עקשניות הם חוגגים אביב!). הצבעים השולטים באביביות הזו הם גוונים פסטליים תינוקיים, ירוק בהיר, ורוד ותכלת קל.

ורסיה חופשית לארנבות
קרש חיתוך מצוייר

זהו אגב ארנב ישראלי, ללא דרכון זר (מוגן מפני תעלולים לא מוצלחים)

החגים האלו לא רק שחוטפים דימויים כל כך נחמדים ותוחמים אותם לתאריכים מסוימים בשנה אלא גם לא משאירים ליהודים פה (רחמנא ליצלן) שום צבע חוץ מכחול תכלת ולנועזים כסף לחגוג איתם.
כשעוסקים באומנות זעירה זה מכה בך באופן ברור, ומצר את צעדיך. לחנוכה לפני שנתיים עיצבתי כרטיסים ברכה, שחשבתי למוצלחים ביותר, עם מתכון ללביבות בצד האחורי, אך ברוב בורותי הנחתי לצבעים חמים בינהם כתום ואדום לשלוט בעיצוב (רעיונית בניתי על אוירה של נרות וסופגניות), ללא דגש על "צבעי החובה" (כלומר אלו שנישארו "לנו"): כחול תכלת ולבן, מקסימום כסף. זוהי חריגה בעייתית, הס מלהזכיר. מצאתי שהיהודים פה כל כך רגישים בענין זהות ודבר כזה הוא בבחינת סופר לא מסורתי שלא לומר אפיקורסי.

כרטיסי ברכה לחנוכה
בעיניים ישראליות זו ניראתה לי צבעוניות מקסימלית לחנוכה,
בעיניים אמריקאיות יהודיות זה על סף עיצוב לקריסטמס (האויב).

נס גדול היה פה - סט של 6 מגנטים

לעומת זאת המגנטים שעיצבתי על פי אותם דימויים

רק עם רקע תכלת ברור, היו ללהיט!

הרשו לי להזכר בנוסטלגיה בדבריה הקסומים של הגברת הנכבדה שכתבתי עליה ברשימה "כל אחד יודע את מקומו", ולסכם: באמריקה דע את מקומך, את צבעיך ואת חגיך ואל תבלבל את המוח!
ובארץ? - יש להנות מחופש הבחירה. אם נדלקתם על אפרוחים צהבהבים ופרוותיים בסל קש קטנטן או על ארנב שוקולד בקיץ דווקא, או שבא לכם לשים מפת שולחן עם הדפס של עלי שלכת בפסח, קישוטי זהב עם אצטרובלים בראש השנה - פשוט לכו על זה!

כל אחד יודע את מקומו

לפני שנסענו לכאן, לא משנה באיזה נסיבות, יצא לנו לענות (בתשובה לשאלה) ולספר לגברת אחת בארץ, כבת 60, שערה צבוע בלונד, שאנחנו נוסעים לארה"ב ללימודים.
זו הייתה גברת שבהערכה ראלית מצויה בכמה עשירונים מעלינו מבחינת כלכלית. והיא אמרה לנו:

"בארה"ב זה טוב - שם זה לא כמו פה (בארץ) - שם כל אחד יודע את מקומו".
זה היה זמן קצר לפני שנסענו ועם המשפט הללא ספק מקומם הזה - נסענו ולא שכחנו, כל פעם שהדבר רלוונטי אנחנו מצטטים. זוהי פשוט שירה ולא צריך לנסוע לאמריקה מסתבר כדי להאזין לניחוח קפיטליסטי למהדרין.

איך ידע ישראלי חילוני שהולך לגור בעיר קטנה בניכר ולא באחת מקהילות הישראלים הענקיות בערים הגדולות (כי אז מן הסתם גורלו ברור) את מקומו:
ללכת פתאום לבית כנסת? לתור אחרי ישראלים? לחפש חברים יהודים?
אחרי חמש שנים פה אני יכולה לסמן כמה תחנות מגוחכות שכאלו למציאת "מקומי", אבל "חביבה" עלי מכל היא הנישה הבאמת פאטטית, בסופר שלנו (הבאמת מצוין ומרהיב) לחגים היהודים:
כמה שבועות לפני כל חג יהודי גדול, הם מציבים בגאון סטנד עם המוצרים ה"מסורתיים" לתפארת, קרוב לקופות במקום אסטרטגי (זה לא שיש פה כל כך הרבה יהודים אבל כניראה שזה בכל זאת שווה את המאמץ).
לדעתי הסטנדים האלו הם פשוט תחנת דלק לתפיסה עולם אנטישמית.

כוכב הסטנדים - הגפילטע פיש בפורמלין

התמונה באדיבות

acidosis314

גפילטע פיש בפורמלין, אריזות דהויות במיוחד, של מוצרים אפורים במיוחד, יינות בעלי תוויות פולקולוריסטיות במובן הרע של המילה - בקיצור אתה רוצה להתרחק משם מהר - רק שלא יחשבו שאתה שייך לשם/שזהו "מקומך".
חברה שלנו מהזמן האחרון (לא משנה מאיזה עדה - אבל לא יהודיה) סיפרה על החוויה הקשה שהיתה לה כשהוזמנה לסדר בשנה שעברה והונח בצלחתה הגפילטע בפורמלין, היא ממש החווירה שסיפרה את מה שעבר עליה.
עכשיו אני עובדת קשה על שינוי התדמית בענין החג האביבי, כי אני מאוד רוצה להזמין אותם אלינו לסדר השנה.
חושבים שרק ההסברה על הנושא "הפלסטיני" משמעותית לדימוי שלנו בחוץ לארץ אבל אני אומרת לכם:
הסטנדים האלו בסופרים זה פשוט אסון!

חברים - את זה מוצאים בחיפוש תמונות לצלחת פסח ברשת
ויש פה בעיה!
התמונה באדיבות Heart Windows Art

כך או כך זה נתן לי פוש להבין את מקומי ולחדד את הענין: גם אומנית זעירה יכולה להשפיע ולהפתיע. בעצם קודם כל להפתיע ואח"כ להשפיע. לא... לא... לא "אוכל מסורתי" תוצרת בית, את זה אני מכינה פה לחברים וזה לא ענין של כמויות מסחריות לסופר - ארוחה של 4-6 מבוגרים זה בהחלט המקסימום מבחינתי.
אז מה כל כך מפתיע? מפתיע את אומנית זעירה שמאז שהיא פה היא יוצרת (גם) "יודאיקה" - אבל תודו שמול מצב כזה חייבים לנסות להשפיע ובענין של אומנות זעירה - השמים הם הגבול! ובחירה בחג שעלילות דם נקשרות בו - פסח - הייתה אך טבעית לתחילת המאבק שלי.
בקיצור באופן מסוים מצאתי את מקומי : הוספת חיות ורעננות לאחד מסמלי פסח בגולה - הצלחת!

צלחת פסח
סט של 6 מגנטים

שאלה של מיקום היא שאלה מטרידה, אבל את אלו שמים על המקרר.