אני רוצה שניראה כמו בחיים. בקיצור כאלו כמו שציירת לג'ונסונים. קחי בחשבון שאני אומנם עובדת על פי צילום, אבל זה לא יראה כמו צילום. אני יודעת, אבל חשוב לי מאוד - שאלכס יהיה אלכס ושאני אהיה אני ושברבורי-לובן-החסידה באגם שלנו עם עצי הפקאן המורמוני - יהיו ברבורי-לובן-החסידה באגם עם עצי פקאן מורמוני - לא עורבים או שחפים במפרץ אקזוטי, שמשחיתים עצי מייפל או איזו וריאציה פרסומית אחרת. מה שאני בעצם מנסה לומר, שיותר חשוב לי האותנטי מהאמנותי. למה אני מרגישה כאילו שאמרתי מילה גסה? שום דבר מליסה, 'אותנטי' זו סתם עוד מילה, לא גסה בכלל - פשוט כבר שיגעו אותנו לגמרי עם הקטע של זיוף ומקור. את בסדר גמור ואני אצייר לך מקור אותנטי הכי טוב שאני יודעת.
מובן למה היא רדופה. בגלל הרצון הקלאסי-טבעי לשיקוף מוחשי שיאחז במציאות מדומה - בזמן שהמציאות האמיתית, סוראליסטית על כל השכל. גם בעין בלתי מזוינת קשה לפספס, שאלכס - הוא אינטלקטואל מהזן הדחוס ביותר (הַיְידִיגֶר, הֶגֶל), קמצן ולחלוטין בעניין של גברים בשעה שמליסה מצייצת מחוץ לבית בחוגי צפרות, רק עם בעלי כנף. מה מחבר בינם כבר למעלה מעשר שנים? האגם - ירושה כבדה ואהבה משותפת.
סיכמנו על טריפטיכון של שלושה ריבועים. קטנים עם מגנטים בישבן. היא נרגשת, מסעיר אותה המתח בין יצירת מקור לאביזר שולי, שהשימוש בו הפוך מבומבסטי. המקסימום שהיא מסוגלת להכיל, כי היא לא הולכת לתקוע דיוקנאות ענק של עצמם בסלון, כן? מגעילה אותה נובורישיות. אבל בצנוע, ככה להיות מסוגלים לשחק ולשבץ את היום-יום: האגם בינהם - לצידם - מעליהם, מתחתם. נהדר! אלכס בטוח יאהב!
ברור, קמצנים תמיד אוהבים אמנות מקור קטנת מימדים... אבל באמת העיקר שאלכס יהיה מרוצה, כי גם אותי הוא מלחיץ. הוא שייך, לסוג הגברים שגברו וגוברים עלי בידע כללי ואף פעם לא יחכו שאסיים משפט, כך שעדיף לא להסתבך איתם גם סביב טעם נפגם.
בעודי אורזת את הטריפטיכון המגנטי בקופסת מתנה קטנה, חשבתי על נחצ'ה משולם - המורה המיתולוגי לציור נוף שהיה לי פעם, בימים הסגולים של טרום התקינות הפוליטית. כשהיה עובר ליד כָּן הציור שלי, היה נוהג לטפוח בחום אבהי על כתפי ולצטט כאילו במקרה, את ג'וזף דנקן, תאורטיקן האמנות הנפוח של המאה העשרים: לנשים אין הבנת עומק מרחבית בציור ובפרספקטיבה, משום שפיזיולוגית חסרה להן אונה שלמה של זיכרון במוח. פריט טריוויה שעד היום אני לא מצליחה לשכוח.
'ציפור קיץ' - 6 כרטיסי ברכה, אקריליק על נייר במבוק
מרי, ג'סיקה, סוזן, ננסי, כריסטי וקימברלי הן לא אחיות או קרובות משפחה. מה שמאחד אותן, בעיקר פיזית, היא העובדה שכולן בעלות ציצית וחברות של ד"ר ג'ניפר סֶלְף (Self), פסיכולוגית רחבת אגן מניו-אינגלנד. גילוי נאות - עם סֶלְף דיברתי לא מעט על עצמי, כשלקחתי אצלה טיפול און-ליין, עשרה מפגשים בני חמישים דקות, לאחר שצללתי לתוך מרה שחורה בעקבות הרומן שניהל בזמנו, בעלי. אפשר לומר שהתחלתי עם רישומי הסחלבים בזכות ד"ר ג'ניפר - היא עודדה אותי לאתר דימויים נשיים, כדי לחזק את תחושת האני המגדרי שלי, לאחר שעקביה המעוצבים של אורכידאה בת עשרים וארבע חוררו אותו לכל אורכו.
אני יודעת שזה נדיר ואולי אפילו לא אֶתִּי בחלק מהמדינות בארצות הברית, אבל לאחר שסיימתי את הטיפול, מחוזקת ומוכנה לרומן הבא, בעלי קנה לעצמו מכונית אדומה עם גג נפתח ואני התחלתי לצייר כל בוקר, בעיקר פרחים. זה באמת חיזק את הדימוי העצמי שלי ומאז כבר הצטרפתי גם לחוגים שבועיים בשזירת חרוזים ובניית רהיטים מעיסת נייר.
שמרתי על קשר עם ג'ניפר, שתוך כמה חודשים הפך להדדי - אבל היא לא הרימה טלפון בגלל זה. את יודעת, בתקופה הזאת של אחרי החגים, אנשים פה מטפסים על הקירות, לפני או אחרי שהם מרוקנים כמה בקבוקים של משקאות חריפים. נו, דיכאון חורף. בטח קשה לך להבין כי זה רחוק מהתרבות שאת באה ממנה ומאקלים חם, העלתה על נס זמני את המנטליות הים-תיכונית. האזנתי בכובד ראש למצוקתה ובו זמנית סקרתי את דמותו של בעלי שבדיוק התכונן לצאת, אמריקאי מבוסטון שניראה מצוין בעניבה כחולה עם צללית חרמש ואי אפשר היה לזהות אצלו כל סימן המעיד על תוגה בסוף ינואר.
לאחר ששמעתי את מכוניתו השקטה מתרחקת, התרכזתי ביתר קלות במה שביקשה. היא רוצה שאשלח לה את הקיץ. בטח שבציור! אפשר לחשוב מה את עוד יודעת לעשות... הצחיקה את שתינו. אם אפשר לא פרחים, אולי רק בסימבולי. כן, בשביל ששת החברות שלה - לא משוכפל בדפוס, משהו שיגרום להן להתחבר אל עצמן במקור ולהתמלא באנרגיית שמש. אני מכרטסת להן אצלי מפגש בעוד שבועיים, מה פתאום קבוצת תמיכה? השתגעתי? היא פוֹבִּית לגמרי בכל הנוגע לסגירת מעגל.
מייפלטון (Mapelton), אורגון - יש מקום כזה. מבודד, בהרים, קרוב לאוקיינוס. מריאן כבר שם משנת שמונים ואחת (פשוט יצאה מכלל תיפקוד) ולורן הגיעה, מיד אחרי ההתפרצות האיומה שהייתה לה בחג הודיה, שנה לאחר מכן. באמת לא נעים להיזכר, איך שמזגה מעט מהנוזל האדמדם (רוטב החמוציות שאמא שלה הכינה בעצמה) על נתחי ההודו הדקים שבוב פרס לה ואז, בבת אחת - דמעות מילאו את עיניה ונשרו בהמוניהן ישר לתוך הצלחת. סמוקת לחיים, חטפה את הסכין הגדולה מבוב (שעדיין המשיך במלאכת הפריסה מהציפור לאחרים) וזעקה באומללות קורעת לב: "שצ'רלי יסביר לי למה! אני רוצה שצ'רלי יסביר לי למה!". כולם ידעו לאיזה צ'רלי היא התכוונה. שמעו עליו ממנה כבר מיליון פעם. זה היה צ'רלי טאונסנד, שאת דמותו גילם השחקן ג'ון פורסייט (ששיחק בהמשך את בלייק קרינגטון בסדרה המכוננת "שושלת"!). הוא כיכב בסיפור ההצלחה הזה כסרסור בלשי שתמיד צולם מהגב ונתן הוראות בטלפון - ל"מלאכיות שלו". למרות ש"השם" שלו היה תקוע כמו גדול בשם של הסידרה ("המלאכיות של צ'רלי"), סביר להניח אישררו בלב כולם כאחד, שהעלאתה או הורדתה של הסידרה הלוהטת, לא היתה מותנת בגחמותיו. בני משפחתה האוהבים של לורן, ידעו שדברים אצלה שינו מסלול, לא מאתמול - אבל כן מאז שהסדרה עלתה לשידור, לפני כחמש-שש שנים. אבל הפעם הזאת, עם הסכין הענקית, היתה נוראית ומטלטלת - בערב החג לחטוף את זה ככה בפרצוף.... ברור שכל סוף השבוע המשפחתי הזה של החג שהיה אמור להיות מענג ומרגיע, הלך קאפוט אך מעבר לכך, היה ברור שחייבים למצוא לה מהר ככל האפשר, מקום שיוכל לתת מענה ומרפא לתיסמונת הקשה שאחזה בה או בשפה המקצועית - ל"סינדרום המלאכיות של צ'רלי".
הפתיח של הסדרה "המלאכיות של צ'רלי"
לורן פשוט התאהבה בדמות של ג'יל מונרו שגולמה על ידי פארה פוסט (תופעה די נורמלית בשנים ההן - מי יכל לעמוד בפני היופי הזה? החיוך המושלם, עיני התכלת הרכות...). לפני שנחשפה לסידרה, כבר סיימה שנה שניה בקולג' הירוק סמוך לשיקגו (קרוב לבית) אבל עדיין לא מצאה את עצמה. צפיה בחמשת הפרקים הראשונים של "המלאכיות של צ'רלי" - חוללה בה מהפך שהיה קשה לפספס - היא התחילה להתנדב המון שעות במשטרה, חזרה לשחק טניס בכפיתיות וצבעה את השיער ב"בלונד גוונים". כל בוקר עמדה מול המראה עם הפן איזה חצי שעה עד שהצליח להפיק את הגלים ההפוכים והקופצניים לשני הצדדים בדיוק כמו שצריך. פחות או יותר באותו זמן, בחוף המערבי, בקולג' חמים יותר בארווין, קליפורניה, מריאן התמגנטה אל הדמות של סברינה דאנקן (השחקנית קייט ג'קסון). מבחורה ג'ינג'ית עם נמשים ומבט חולמני הפכה את עצמה להעתק של המלאכית סברינה - נרשמה לקורס רכיבה על סוסים ולקורס ירי וצליפה, הורידה שישה קילו, צבעה לחום כהה וגזרה את השיער בתספורת קארה-כלב עם שביל חריף באמצע. כמובן שלכל הבון-טון הזה שתיהן הקפידו להוסיף את שפת הגוף, שפת הפנים ואופן הדיבור של הכוכבות. אצל לורן בלטה הג'סטה של ניעור השיער תוך כדי הנפת הראש לאחור והחיוך של פרסומות למשחות שיניים ואצל מריאן - המבט הנוקב - מן מירכוז נשרי כזה שלווה בהתנהלות אתלטית. לומר את האמת? זה היה שידרוג לא רע בשבילן - נתן להם כיוון מנצח בעניני אופנה, שיק ומשמעות - ובגיל הזה מי צריך יותר? אבל המכה חבטה בעוצמה כשהסידרה ירדה. זה לא קרה בבת אחת, אלא בהדרגה. לאחר ששלושת המלאכיות המקוריות (פארה פוסט, קייט ג'קסון וג'קלין סמית') נטשו בזו אחר זו והוחלפו בשחקניות אחרות לתוך אותה התבנית מול אותו צ'רלי ועל אותו הסט. זה כבר לא היה זה. ככה שיחקו באכזריות ברגשותיהם השבריריים של מעריצי הסידרה, הרבה יותר גרוע מלחתוך הכל חד וחלק. זה היה כמו לקבור אדם חי.
בני המשפחות - אלו משיקגו ובודאי אלו מקליפורניה - ידעו היטב, שלכל התמכרות או התרופפות נפשית ולו מהסוג האיזוטרי ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ישנה כתובת ומקלט (אי שם באחת מהמדינות המאוחדות), כלומר קליניקה בתשלום שלא כלול בביטוח הרפואי. אלו ממזרח ואלו ממערב - חשבו, חיפשו ומצאו את "כפר המלאכים" (Angels' Village) שבמערב מדינת אורגון. באמת שאפשר להתבלבל - מקום שהוא כמו גן עדן! על גדות הנהר ועם צוות עובדים מקסים! מזל שהמשפחות שלהן יכלו לממן לוקסוס כזה ונס שהן מצאו האחת את השניה. לא, לא היתה חסרה להן "השלישית", הן לא אהבו את המלאכית קרי גארט (השחקנית ג'קלין סמית'), שתיהן חשבו אותה למזויפת ויכלו להשבע שגם באמיתי, פארה פוסט וקייט ג'קסון לא סבלו אותה, חוץ מזה במייפלטון היו לפחות עשר "קרי-איות" מדומות, אם ממש הרגשת צורך.
מייפלטון, אורגון - בהרים ליד נהר וקרוב לאוקינוס
הגישה הטיפולית של "כפר המלאכים" אומרת: טבע במינון גבוה ושטיפת זכרונות טלוויזיונים באופן יומיומי על ידי חשיפה לאחרים. ההנחה הכוללת היא שמה שיטושטש יכאיב פחות. זה כמו שאם מישהו נגמל מסמים, אי אפשר לדרוש ממנו גם להפסיק לעשן או לשתות קפה, יש גבול. כלומר הכיוון לא היה התנזרות מוחלטת מטלוויזיה ומסדרות בהמשכים אלא שימוש באלו כאלמנט טיפולי (כמובן שמשמעות רבה יוחסה ל-"למה חושפים במקום? מהם התכנים החלופיים?"). בסופי השבוע היה גם בונוס שלא תלוי בכלום - הקרנה חוזרת ונשנת של כל פרקי הסידרה הלחלוטין מופרכת -"ספינת האהבה". כי לך תמצא אדם אחד (חולה או בריא) שהסדרה הזו לא תפיח בו משובת נעורים.
דר' דייב מקנזי פרש (יצא לפנסיה ועבר לאריזונה החמה) לאחרונה מניהולו הרפואי של "כפר המלאכים". את מקומו תפסה דר' לורה סטיבנסון מבוסטון. העבירה את כל המשפחה שלה לגור בחור הזה - מייפלטון. הוריה היגרו לארה"ב מאנגליה והיא ראתה עצמה בריטית לכל דבר - הנידונודים עם התה והחיבה לקולוניה ההודית. לא לגמרי ברור מה שכחה כאן במייפלטון, אבל בטוח שהיו לה דברים שהעדיפה להשאיר מאחוריה, אי שם בחוף המזרחי. מבחינה מקצועית היא בהחלט התחברה לגישה הטיפולית של המקום - כלומר ל"גישת הטישטוש", אך ביקשה לעבוד עם חומרים איכותיים יותר. חדורת מוטיבציה ואמונה בדרכה דר' סטיבנסון החליטה לנקוט קו מעט אגרסיבי: פסק זמן משתי סדרות הקש הנגועות באותה מגפת סקס ויופי - "בלשים בלילה" עם ברוס וויליס וסיביל שפרד המהממת ו"תיקים באפלה" עם דיוויד דוכובני וג'יליאן אנדרסן הקפואה. כן, כל הסדרות שהקרינו ב"כפר המלאכים" היו דור אחד אחורה - גם מטעמי חיסכון וגם בגלל שזו הייתה ההעדפה של הלקוחות - הזמן ההוא על פני הזמן הזה. סטיבנסון החליטה ללכת עם האמת הפנימית שלה - המוח הבריטי. בכנות היתה משוכנעת שזה יוביל לפריצת דרך לפחות אצל חלק מהמטופלים. בקפידה בחרה כתחליף בשתי סדרות בילוש מהשורה הראשונה (לטעמה), רף גבוה שיש בכוחן, כך האמינה, לטשטש עכבות מזיקים ונחותים. בשבוע הראשון החלו בהקרנה מסיבית של פרקים של "החשוד העיקרי" עונה ראשונה - בכיכובה של הלן מירן. מה שנקרא "לעשות בית ספר". לורן ומריאן, שצפו בטלוויזיה הפנימית ביחד לקחו את זה מאוד קשה. - "למה הכל נוקשה כל כך, קר ומכוער?" הטיחה מריאן. - "ולמה שמו שם את הסבתא הזועפת הזו במרכז הענינים?" לורן השיבה לה במבט חסר אונים. צריך לקחת בחשבון שכשהלן מירן שיחקה בעונה הראשונה של "החשוד העיקרי" היא הייתה בת ארבעים ושש, קרובה מדי לגילן של מריאן ולורן (בנות החמישים פלוס מינוס, כמו רוב הדיירות ב"כפר המלאכים") והן לא אהבו את זה, הן לא צריכות שיקוף של המציאות העכשווית, הן זקוקות לקאמבאק! געגועים עזים לשנות השיבעים והשמונים תקפו את לורן ובכי היסטרי החריד את לילותיה של מריאן. זה היה עוד כלום, שבוע אח"כ הנחיתה עליהן סטיבנסון את הסבתא רבה "גברת מרפל" (בהפקה מייגעת במיוחד של ה- BBC). איזה אסון! כל הכובעים האלו והמבטים הדמוניים..... השבועיים הללו היו טריגר לרגרסיה כוללת ב"כפר המלאכים". זה בא לידי ביטוי בכל מיני אופנים - ממכנסי הג'ינס שכאילו נהיו עוד יותר צמודים ועד לקו חגורת המכנסיים שהורם עוד יותר גבוה, ממש עד לחזה. למרות האיסור המפורש, צעיפים דקים וצבעוניים נקשרו לצוואר (וזה לא ענין של מה בכך במקום כזה) ובנוסף, יום אחד מרוב עומס בשימוש במיבשי השיער קפצו כל "פקקי" החשמל, מה שאף פעם לא קרה קודם ובחלק מהימים מדובר כבר בטמפרטורות חורף. דר' סטיבנסון שבורכה בחושים חדים הבינה (למרות שהיתה חדשה), שהרפורמה שלה עירערה משהו מאוד בסיסי במקום, שאולי היתה טיפ טיפה דרמטית מדי. מבט אחד בעצים העבותים מסביב הבהיר לה שוב כמו מראת קריסטל שהיא תקועה בשום מקום ולא נימצאת שני מטר מהספריה של אוניברסיטת הארווארד בקיימברידג' (כמו קודם) ועד שתחשוב על תוכנית חלופית היא חייבת לעשות משהו. מהר. ככה בהבזק של רגע רצה הביתה ושלפה מהספריה בסלון את מה שניראה לה כתרופת קסם. "לא בלשי, אבל זה על בטוח" - ניסתה להרגיע את עצמה כשאחזה ביד מזיעה במארז הדי וי די של הסידרה הבריטית (עדיין התעקשה...) "גאווה ודעה קדומה". "כי אין יותר יפות וצחורות מליזי ואחותה ג'יין ומי אם לא מיסטר דארסי המפיל, יוכל לספק אי של יציבות".
"גלרית הפינה" הקטנה והאיכותית שייצגה אותה פעם עברה שינוי ניהולי בלתי הפיך. דליה סיון, שהיה לה קליק לא יאמן איתה והיתה האוצרת של הגלריה עד לפני עשר שנים, עזבה יום אחד את הכל ונסעה לחלוב עיזים בטיבט. הפעם האחרונה ששמעה עליה היתה דרך כתבה באיזה מוסף חג מלפני מי יודע כמה יובלות... היו שם כמה צילומים שלה עם עיזים וילדים בתחתונים וטקסט בנאלי על עולם שכולו טוב. בקושי יכלה לזהות אותה, היא נראתה שם כל כך דהויה וסחוטה... בכל מקרה אין סיכוי שתמצא עכשיו מישהי כמו דליה שתסכים להציג את רקמות החזירים שלה. אפילו באחד מחללי התצוגה הצנועים בבתי יד לבנים שבערים הקטנות אין סיכוי, בכל זאת חזירים... יש גבול... חוץ מזה זה לא אומר כלום לאף אחד. זו עובדה שהיא מודעת אליה היטב והיא יכלה לשמוע את טיעון הנגד הזה בלופים חוזרים, לרוב בלילה: מילא חזירים מתים, או כאלו בכלובים מסריחים וצפופים שישנים בחרא של עצמם, משהו שיכול ליצג לכל הפחות, ניצול, להוביל לאיזשהו בדל מסר של מחאה - אבל סתם חזירים משוטטים באחו? אז זו לא חיה כשרה, ביג דיל! ממש סנסציה! נו באמת...
ברור, כבר ממזמן השתוקקה לראות את שמה במדור התערוכות של 'עכבר העיר'. מתחת לפרטים על מיקום התערוכה והשעות יהיה גם איזה צילום של עבודה עם אדי (החזיר החביב עליה). אבל זה לא הולך לקרות. אפילו את הקלף של "אמן צעיר" פיספסה - עד לפני חמש שנים יכלה לגרד את הקטגוריה הזו, שמסיבה לא ברורה מעוררת אצל אנשים מסויימים סקרנות, אבל עכשיו זה אבוד. אולי אם תחליף נושא. אבל היא פשוט לא יכולה שלא לרקום אותם. לפחות אחד בשבוע ולפעמים עדר שלם על בד ממש גדול תוך חודש. שי, הפסיכולוג שלה, רמז כמה מפתיע, על מניע אדיפאלי. זה הייתה אחת הקלישאות היותר שחוקות ששמעה ממנו, טוב מה כבר יכול לומר פסיכולוג (גבר) על רוקמת חזירים? בדברים אחרים, כמו למשל היחסים שלה עם אחותה התאומה הוא מאוד עזר לה ובגדול היא מעריכה מאוד את יכולת החשיבה שלו, אז הייתה מוכנה לבלוע פה ושם איזו שטות לטובת המכלול וחוץ מזה אי אפשר לצפות מבן אדם אחד להכל - ואלו לא ממש תחומים חופפים: "חזירים", "פסיכולוגיה" ו-"ריקמה"...
"הבועה של אדי", 2008 (ריקמה על בד)
דווקא בערב שהכל פשוט נראה מושלם מבחינת תנאי עבודה וריכוז (רועי נרדם מוקדם ואורית בכנס בשוויץ) פתאום קפץ אחד שמורד. מתנגד להרקם. יש חיה כזאת. המחט מפקששת את החורים, החוט מסתבך עם עצמו לכדי קשר עקשן ואז אחרי קרב קצר גם מתפרצת דקירה. בדיוק באמצע קצה האגודל. נורא מעצבן ונורא כואב. היא לא מאמינה שאחרי כל כך הרבה שנות נסיון זה עוד יכול לקרות לה ובו זמנית כבר שומעת איך אפשר לשזור בקלות בלתי נסבלת פרשנויות לכך, בהשראת "התת מודע" - יהודיה רוקמת חזירים, הצליבה, הילדות שלה בסקוטלנד. אין לה כוח, היא שמה הכל בצד והולכת לרבוץ מול הטלויזיה. נשיונל ג'יאוגרפיק, אלא מה?
למחרת לקחה את הילד פעם ראשונה לשעור שחיה. שעור פרטי. לא יקר בכלל ובול מתאים לרועי, שהוא קצת מופנן וממש מעדיף ללמוד דברים שהוא לא מצטיין בהם באחד על אחד במקום בקבוצה. אמרו לה בטלפון שלמורה קוראים עומר ושילדים מתים עליו. ממש שתי דקות לפני השיעור כשהם ממתינים על כיסאות הפלסטיק שעל סף הבריכה המחוממת, מישהי מתקרבת אליה בצעדים גדולים. אחת מהמשרד שלהם. היא אומרת לה בנופת צופים שעומר לא יוכל להגיע היום ובמקומו יתן לרועי את השעור, מיקי, רק היום, אם זה בסדר מבחינתה. כן זה בסדר. היא לא רוצה להיות קטנונית וגם הילד כבר על בגד ים ובשיא של התרגשות מרוב ציפיה. כשמיקי מגיע היא לא יודעת איך להפסיק לבלוס אותו במבטים, מצד שני בתור אמא, כמו רפלקס מותנה, המחשבה שהוא הולך לבלות עם בנה, חצי שעה צמודה בתוך המים, זה מחזיק וההוא צף, לא ממש עושה לה את זה. הוא צעיר, מקסימום בן 22 אבל שמן מאוד, איזה כרס! וחלק לגמרי. עור הפנים שלו ממש ורוד, אולי מהשמש. יש לו שדיים כל כך גדולים כמו של אישה ופטמות פשוט עצומות ובנוסף הוא גם ג'ינג'י, אבל זה עוד כלום. כולו מלא בקעקועים. הזרועות בשושנים ענקיות עם עלים וקוצים (טוב, יש הרבה מקום) וגם בצבע - שחור לקווי המתאר אדום וירוק בפנוכו, ממש ציור ציור ועל החזה והגב נשרים בסגנון גותי. הוא לא ניראה חשוף בכלל, תהתה, אפילו שהכל משתפך החוצה מתוך מכנסי בגד ים הרופסים מרוב כובד האחריות. זה ממש לא מה שדימיינה כשחשבה על מורה לשחיה לבנה, אבל איך שאלו נכנסו למים, והתחילו לתרגל הכנסת אוזניים וראש - טבול והוצא, היא מוקירה את הנס. שולפת ספר סקיצות שחור מהתיק ומתחילה לשרבט. אצבעותיה כמעט לוקחות אותה הביתה לפני תום השעור - לרקום אותו כבר, את כוכב התערוכה הבאה שלה.
"ככה זה מתחיל בקטן, בקצוות. קופא בלילות ומכתים, לפעמים בהמשך מאדים. ממש עכשיו עכשיו זה קורה. הם כבר קלטו את כיוון הרוח וצניחת הטמפרטורות בלילות היא כבר 'חדשות ישנות', אבל כמו שמועה טריה הם מעבירים את הקוד מאחד לשני. אח"כ יקחו נשימה עמוקה ויתחילו עם זה. בטח שלא, לא כולם מגיבים אותו הדבר, אחרי הכל לחלקם פלומה רחבה, לאחרים משוננת ולמספר לא מבוטל עלים בצורת לב*. "מצפונקיקים" קראנו להם בשנה שעברה. לא שאני מעודדת הכללות ובכל זאת, זה התאים להם, כל הזמן היכו על חטא ודבקו באיזו האשמה עצמית-קולקטיבית. נודניקים אפשר לומר. לעומתם, במבט של שניה, יכולת לזהות את עלי המייפל - אלו יודעים את העבודה, זן ברזל, כל כך מאורגנים על אמירה ברורה. איזו רהיטות. פשוט תענוג. בדיוק, כמו זה על הדגל של קנדה".
ככה זה מתחיל - עלי המייפל
בחיי שהוא לא ידע אם היא סתם מבלבלת את המוח או שהיא באמת מנסה לומר לו משהו שמחזיק מים. במחשבה שניה, מתאים לה. בזמן האחרון היא כל כך מגזימה עם כלבים, קוראת בשירת ימי הביניים ועכשיו יופי! גם מאבדת אורינטציה בגלל עצים... בכל זאת הקשיב. מחזיק שקית מלאה בגרעיני דלעת בשרניים, הביט בה ופיצח (אולי היא רוצה להגר לקנדה?).
"זה הולך להיות כל כך צבעוני בקרוב, כמו פוסטר שאי אפשר לשמור...." , מה פתאום! היא לא מעונינת בשום תיעוד בורגני, אין בכלל על מה לדבר! היא לא הולכת ליבש אותם ולהדביק אותם אחר כך במחברת מבושמת. "זה רעיון כל כך פטרוני מצידך, דויד!" כמה ענינה אותו השלכת אי שם ביבשות הצפוניות? כקליפת השום, כמו שאמרו חכמים ממנו. הוא לא אוהב שינויים וגם לא בנוי להשפיע. בכל זאת הרגיש דרמטי - כלומר חצוי בכל הנוגע לבת שבע.
בת דודה שלישית שלי, ענת - פזרנית רזה ונמרצת, הזמינה קפוצ'ינו כפול שהגיע בספל רחב כמו מרקיה. כשלגמה ממנו, היה נדמה שהיא תיכף מטביעה את עצמה בתוכו, שוקעת עד מעל הראש בחלב המוקצף מרוב תשוקה. בבום זה הזכיר לי, איך כשלמדנו ביחד בתיכון והייתי לפעמים באה לישון אצלה, לפני שהיינו מתחילות לטחון במילים את כל הקולגות המחוצ'קנות אחת אחת, היא הייתה מציעה בטון מתפנק - "בא לך שוקו על חלב חם?", כאילו מובטח בספל המהביל משהו שהוא מעבר לתענוג. לא משנה שאף פעם לא נשביתי בקסמיו של ה"שוקו החם", עכשיו סיפרה לי שהתאהבה בבלוגר אחד מערב-הסעודית. "אחד הכוכבים החזקים של בלוגספוט נקודה קום. חמש עשרה אלף מנויים!" - "סעודי??? באיזה שפה את קוראת אותו?", מודה - מסרטים אמריקאיים שאבתי את כל הידע המועט שלי על גברים סעודים - באר נפט, שפם, גלביה, כפיה, כסף, גמלים. - ".... באנגלית, הוא כותב אנגלית מדהימה! תואר שני בארכיטקטורה מברטלט בלונדון", הסמיקה והשוויצה ממש כמו פעם כשהייתה מתפארת בדודים שלה (מהצד השני) שהיו שנתיים בשליחות באוקספורד. אוי-יוי-יוי .... - "ענת! - ערב הסעודית! - אפילו נאקות לובשות שם רעלות!..." - "ידעתי שתתחילי עם זה. אז זהו שזה לא מה שאת חושבת בת דודה - הוא פמינסט". היא עמדה לפתוח את הלפטופ החדש שלה, "אני אתן לך לקרוא. בפוסט האחרון שלו הוא כתב על מבנה שהוא מתכנן עכשיו - שלוש קומות ללא פינות עם חדרים עגולים חלונות אליפטים ותאורה עמומה של נורות אגסיות - מקסימום עשרה ואט כל אחת! חלל מיוחד לנשים בלבד. הוא כתב פשוט מקסים על ההשראה הריחמית שמלווה אותו בעבודה על הפרויקט. את לא חושבת שזה מסעיר שגבר יוצר מהרחם?" ... נתתי ביס גדול מדי בגבינת פירורים ופיקפקתי בלב ...אהה... בטח איזו אכסנית כלא לכל הנשים שלו, שיסתובבו במעגלים, יחשבו שהן לא רואות טוב בגלל התאורה העמומה יתקלו אחת בשניה ולא יבלבלו לו את המוח... שכחי מזה אחות - המשכתי לכעוס בשקט - אין צ'אנס שאני הולכת לשבור את השיניים על איזה טקסט צבוע על הומניזם נשי באנגלית בריטית מגונדרת ומזויפת. - "נשמע מענין..."' הצלחתי להוציא. כבר מזמן היה נראה שפייסבוק לקח מענת את שארית הכבוד העצמי אבל - אדריכל וירטואלי על גמל מוזהב ... זה באמת יצירתי... אפשר לומר: הידד! אפילו פואטי. - "אני מחוקה לגמרי" המשיכה, "זה יותר חזק אפילו ממה שהרגשתי לצביקה. היסטרי. אני לא מסוגלת להירגע בין פוסט לפוסט שלו, כל פעם פוחדת שזו הפעם האחרונה שהוא שם ואז כשהוא מפרסם אני מרגישה כזה אושר, כזו שלווה ואמונה בקיים - דומה קצת למה שהרגשתי באשרם בוראנאסי". - "אבל זה לא החיים האמיתיים וזה לא וארנאסי - זה כולו בלוג!" - אז יש לי חדשות בשבילך יקירה: בזמן שכל המדינה הזו תפיץ ריח של עובש מהפה ביום כיפור, אני הולכת לפגוש אותו בכרתים, לראיין אותו למחקר שלי... נכון!" הישירה מבט "הוא גם ממש אוצר ...מקצועי בשבילי", גמגמה בחינניות.
השראה ריחמית ללא פינות
כבר שנים ארוכות היא עובדת על מחקר (לדוקטורט בבאר שבע) על 'צורות גאומטריות ונשים במזרח התיכון'. בפסיכולוגיה בגרוש שברה את הראש איך לשלב את החוש המדהים שלה לעיצוב עם ההערצה הגורפת לדוד מנחם האנתרופולג (אז מאוקספורד, היום בדימוס מחדרה) ולדודה חווה - אישה נקיה מאוד, וזה מה שיצא. - "לא נכון..." נשמעתי מובסת. אחרי שהתעשתתי, אגב תחושת קינאה קלה ושורפת, ניסיתי לצנן אותה בגורף מהקטע של הבלוגרים. - "כולם היום, וזה כל כך משעמם כבר להגיד את זה - גרפומנים-מגלומנים ותאבי פרסום והבלוגריסטים הכי גרועים, בחצי קליק כל אחד מזבל על כל דבר, ואין להם אף פעם אמא או אבא זאת אומרת מישהו שמוודא שהם באמת שם. את יודעת שאני אוהבת אותך, אבל אל תפנטזי שמה שאת קוראת זה גם מה שתפגשי - רוב הסיכויים שזה יהיה בדיוק ההיפך. כמו זו ריטה או סימה או איך קראו לה... שכתבה מתכונים עם תמונות נפלאות והכל היה פארש ובסוף הסתבר שזה איזה מוסכניק מובטל שניסה להצחיק את עצמו וגנב את התמונות מספר בישול הונגרי". היא ביטלה אותי בניפנוף יד - "עם אנשים כמוך לא בונים מדינה, עלי זה לא כל אחד! הוא סוס אציל, דם כחול על אמת!" אז הפכתי דף. ראיתי אותם יושבים על החוף. המים היווניים לא מאכזבים - צלולים כמו בפרסומות וכמה נתחי פטה בשמן זית מחכים בסבלנות על השולחן. ענת בביקיני סרוג כמו זה שהיה לה בתיכון, הערבי ביריעת בד לבן, טבעת זהב ענקית על הזרת ודיבור של יהלומים. הוא מתאר לה בנועם את התפיסה האורבנית שלו לגבי הבדלים מגדריים, אחר כך מעמיס מילים רכות על אמו המיתולוגית (מוציא תמונה מהארנק) שאופה עד היום את הפיתות הכי טעימות בעולם ('איזה אישה') ועל ההרצאות המלאות עד אפס מקום שהוא מעביר בלונדון ('מת על האנגלים'). הוא צוחק הרבה בזמן שהיא, ציפור גרומה שכמותה, מתבוננת בו בהערצה, מחשבת בעיניים פקוחות כבר בפעם המי יודע כמה את משפט פיתגורס.
השנים לימדו אותי שאין דבר מספק כמו אירוח, בעיקר בתקופת החגים. זהו הדבר הנכון, הראוי והמתגמל ביותר. ריפוד הקן, החלפת הכריות בסלון. לא כדאי להתחמק מהזדמנויות שנמצאות מתחת לאף ולא להתקמצן באיכות המנה העיקרית או בקינוחים, בעיקר שמדובר במשפחה הקרובה. לכן החלטתי ללכת על זה מכל הלב ויפה שבוע אחד קודם. אומנית זעירה מארחת את בן זוגה משה רחמוט.
ושבו בנים לגבולם / משה רחמוט
יוסי הררי, מומחה בעל שם עולמי לננוטכנולוגיה שב לארץ במסגרת התכנית להחזרת מוחות. הוא קיבל מעבדה, הוא ושבעת החוקרים הזוטרים שהביא אתו ביחד על המטוס מסטאנפורד, ישראלים כולם. המעבדה הוקמה בעלות של עשרים וחמישה מיליון דולר ועוד לפני שהתחילה לעבוד כבר הכניסה מאה מיליון דולר ממענקי מחקר.
יוסי חש את ליבו פועם בחוזקה כשעמד על הכביש ליד האוניברסיטה וקרא את הכתובת על השלט העצום שהתנוסס בפסגת הבניין הגבוה "המרכז לננוטכנולוגיה ומזעור.” למרבה הצער הוא לא ידע שהכביש הפך לדרך בין עירונית מאז שעזב את הארץ (בשנת 2004) והוא נדרס למוות על ידי שליח על קטנוע של "ח.לוין שליחויות", שאחרי שדרס אותו עוד צעק לו "מה אתה עומד באמצע הכביש, אידיוט!” זו הייתה המילה האחרונה ששמע בחייו.
מענקי המחקר בוטלו באחת ושבעת האסיסטנטים על משפחותיהם עמדו בפני שוקת שבורה. רק טיסה חזרה לקליפורניה, עבור כל השבט, תעלה רבע מיליון שקלים! סימה, אלמנתו של יוסי, ושלושת ילדיו, יובל, בנימין וגדעון איבדו ביום אחד אב וחבילת הטבות מפנקת. שר האוצר הביע צער אך הודיע שמדינת ישראל לא תוכל להאכיל שלושים פיות שאינם מכניסים מטבע זר.
אלא שאז אירע נס שגימד את האסון שקדם לו: הרופאים שטיפלו בפרופסור הררי הצליחו לשמר את הצד השמאלי באונה המצחית (lobus frontalis) שלו והחוקרים הצעירים השכילו לחבר אליה מקלדת מצד אחד ומדפסת מהצד השני. מעתה ואילך, יוסי הררי חזר להיות מועיל לעמו, לצוותו ולמשפחתו. למרות שהיה מת לחלוטין (גופו נקבר בבית העלמין ירקונים ביום שרבי במיוחד) ניתן היה להפנות אליו שאלות בהקלדה (רק לאחר שנוסחו באורח מתמטי, כראוי במדעי הטבע) והאונה הקטנה של הפרופסור (שהונחה בצלחת פטרי, על גבי שולחנו של המנוח) הייתה מוציאה תשובות אל המדפסת. את האונה הזינו צינורות חמצן שאף פינו ממנה פסולת ביעילות רבה. הרופאים העריכו שעם קצת מזל תוכל האונה להגיע לגיל הפנסיה (שאצל פרופסורים הוא, כזכור, שישים ושמונה).
העניינים נכנסו לשגרה. ילדיו של יוסי וילדיהם של עוזרי המחקר שלו התאקלמו בבתי הספר ובנות ובני הזוג שלהם מצאו לעצמם תעסוקה או תחביב. סימה מצאה לה משרה מלאה במחלקת משאבי אנוש של חברה להשמת עובדים אך עדיין הקפידה לבקר את האונה בכל יום חמישי ולהעמיד לידה מנה של פלאפל חתוכה, לזכר ימים עברו.
בחודשים הראשונים, סימה לא קלטה שמה ששרד מהפרופסור הוא רק חלק מסוים מאוד והייתה מנסה לשמור אותו מעודכן על הנעשה בעולמה. היא הייתה מקלידה שאלות כמו "שמעת שאימא של דורית נפטרה?” או "אני מתלבטת אם לרשום את גדעון לבית הספר הפתוח או לבית הספר הדמוקרטי, מה אתה חושב?” או "אתה מתגעגע לסטאנפורד?” החוקרים נאלצו להסביר לה שכל מה שנותר ממוחו של מר הררי הוא אך ורק החלקים המועילים, אלה המסוגלים לחשב חישובים ולהציע פיתוחים טכנולוגיים. “מילא,” ניחמה את עצמה, “יוסי אף פעם לא היה ממש טוב בדברים הרגשיים אבל לפחות הוא מביא הביתה משכורת נחמדה מאוד. יש גברים שאפילו את זה לא עושים.”
למרות שהבינה את המצב היא התעקשה לאפשר לה לקחת את האונה לסרט אחת לשבוע ואף עשתה לה ולו מנוי זוגי להיכל התרבות שנפתח קרוב לביתם. בכל פסח הייתה לוקחת אותו לארבעה לילות בטוסקנה. החוקרים במעבדה ציינו בסיפוק שהוא תמיד חזר מהחופשות אלה רגוע מאוד (גם העלה כמה גרמים במשקל) והתפוקה שלו אחרי פסח הייתה תמיד הגבוהה ביותר.
עם השנים נוספו ליוסי יכולות נוספות: סורק שחובר אליו איפשר לסרוק לתוכו מאמרים ולשמור אותו מעודכן בהתפתחויות שחלו בתחום הננוטכנולוגיה. בזכות Skype הוא יכל להשתתף בכנסים ברחבי העולם ומודם אלחוטי שחובר אליו בטכנולוגיית Bluetooth פטר את שותפיו מהצורך להקליד את השאלות וכעת יכלו לסמס שאלות מהסלולרי מכל מקום שבו הם נמצאים. את התשובות היה משדר בטוויטר לכל המנויים הרלוונטיים.
עוד בצעירותו נחשב הררי לעילוי אך הכל הסכימו שדווקא עכשיו, כשמלאו לו מעל חמישים וחמש ועשרים שנה לאחר מותו הפתאומי, הגיע לפסגת הקריירה שלו, הן מבחינת היקף הפרסומים והן מבחינת התחכום והחדשנות. גם העובדה שלא היו לו שום דעות, פוליטיות או אחרות, לא הזיקה. הוא נהנה מתמיכתם של פוליטיקאים מכל המפלגות הגדולות: הוא היה מופת לציונות ודוגמה לתרומה לביטחון ישראל. החרדים השתמשו בשמו בכל פעם שטענו נגד קביעת מוות מוקדמת מדי. השמאלנים הזכירו את עוזרת המחקר הערבייה שעבדה אתו כל אותן שנים. שרת התרבות כינתה אותו "גורם מאחד.” אפילו באקדמיה לא היו לו אויבים. הכתובת הייתה על הקיר: השנה, או לכל המאוחר בשנה הבאה, יזכה הררי בפרס ישראל.
הן לא משחקות איתו משחק הוגן, אך בפירוש שואבות השראה מגבריותו המתפרצת. הוא רוברטו השלישי, הן - אחותו סופיה והפרגיות. נעלי הסירה ששוגרו אליו הישר מרומא קטנות עליו, מוחצות לו את הבהונות וטייץ הקטיפה הסינטטית פשוט חונק ועושה שמות במה שהיה פעם שיער רגליו.
אבל סופיה ניראית מרוצה וזה מה שחשוב, הוא אוהב אותה כל כך. הם תאומים. היא יצאה ראשונה. לפני כחודש נסעה לסוף שבוע בלונדון, ללמוד אסטרטגיות חדשות. אח"כ יזמה באלגנטיות אופיינית את המשחק בחדר 'מראת הזהב'. לומר את האמת, הוא היה די בור בכל הנוגע לליבו של המשחק הארור הזה. היא פתחה עם 'נוסח הדרקון בהגנה הסיצליאנית' (הכריזה על שמו של המהלך והזיזה) ואחרי התייעצות עם רוזטה (שתמיד הייתה חוכמולוגית ומעיקה), החליטה להמשיך במה שהגדירה ברהיטות כ'הסתערות רגלים באגף המלכה' (רגלי לב'3). לא יאמן! הג'ירפה בשמלה הצהובה לא מפסיקה לנעוץ בו מבטים (איך קוראים לה התלבט - סימונה או דימונה? אולי אלונה?) למה היא ניראת כל כך מיוסרת?... אולי ביום אחר שימשונה, היום אני לא בענין, חבל לך על הזמן. לא ממש אכפת היה לו להפסיד לסופיה, כולם ידעו שיש לה מוח ברזל ובדרך כלל העובדה שידע לחולל ניסים בכינור, זיכתה אותו כפיצוי בקרדיט לא מבוטל. אבל העובדה שסומק החל פושט על לחיו הייתה מביכה מעבר לסביר מבחינתו. הוא לא בנוי לריאליטי שואוז, איך לעזאזל עשה את זה לעצמו? עוד מעט הזיעה המתגברת תכתים את הטוקסידו שמן הסתם עיצב איזה ז'אן קלוד, ומה יעשה אז? בניגוד אליו סופיה בנויה לכל תסריט. היא מה שקוראים 'האישה החדשה'. עוטה על עצמה בכזו קלות את המראה הנונשלנטי, מנפנפת במניפה מבד יוטה ממוחזר, מחוברת לרב קווי של איזו רשת חברתית ובסוף כל יום שלישי אחרי שעת התה עוברת באיזה כלבו ומרוקנת מדף שלם של טופ-קוסמטיקה, כאילו יש איזושהי בעיה עם העור המושלם שלה. בנוסף, לאחרונה לא מפסיקה לשקוד על חידוד הפתיחות שלה בשחמט. עוד מהלך נכון. פעם שמע שהכל תלוי בפתיחה והנה עוד שניה תטיח בו מט. הוא גמור. מכל הצבא הלבן נשאר לו רק מלך וצריח. עכשיו, כבר חש קינאה ברורה ומלוטשת בסופיה. בירכו השמאלית החלה לקפץ בחוסר סובלנות ועיקצוצים פקדו את רקתו הימנית. עולה לו על העצבים לגמרי הפורום הזה של המלמלות והמניפות. כמו אסימון ענק שנפל מקומה שמינית - הוא הבין פתאום את מה שאבא שלו אמר לו לפני חמש שנים, כשהיה בן שבע עשרה: "פוליטיקה של המזרח התיכון, שחמט ומחשוף נשי הם לא סיבה לרסיטל, בן".
שנים היא סובלת מיובש בכפות הרגליים, בכל קיץ הדבר נהיה פשוט בלתי נסבל. הכל נסדק. נורא. והשנה כבר באביב התחיל ענין חדש לגמרי - תשוקה בלתי נתפסת לאריזות, קופסאות ומדבקות של כל מיני מוצרים - מדברי קוסמטיקה (שפה אולי למצוא הגיון מסוים) ועד למוצרי מזון, ניקיון ותחזוקת הבית. אבקות כביסה, ביצים, אטבי כביסה (כבר שנתיים שיש להם מייבש), תחבושות היגייניות ואפילו קפואים. היא החלה לחזור בחיוכים חשודים מהסופר, עמוסה בשקיות אינסופיות. כל פעם שאמר משהו ענתה בקול מתפנק - "אני כל כך אוהבת את האריזה, לא יכולתי להתאפק". - "של במיה?!!!" שאל מבועת, בזמן שהיא דחסה שלוש שקיות של במיה קפואה עמוק לפריזר, "את הרי שונאת במיה, את תמיד אומרת שזה כמו לאכול מדוזה!" - "נכון, אבל ראית איזה איור מהמם של במיות רוקדות על רקע מדברי הם שמו על האריזה? זה החזיר אותי בטיל לחושה ההיא בסיני, לים, לשנירקול, לדגים, לשמים בלילה עם כל הכוכבים, איזה כייף היה שם!". כל מה שהא זכר מהחופשה ההיא בטרבין, היה את השירותים המטונפים שגרמו לו לרצות לעוף משם כמה שיותר מהר בחזרה לציוויליזציה. כך או כך הבמיה הזאת, הקפואה, שברה אותו. בשלב הזה, כבר היה לו מאוד ברור, לנתי, שלא כל כך מזמן לקח שני קורסים - ב"מבוא לפטישיזם", וב"מגדר ופטישיזם" שהוא חייב לקחת את הכלב ולהסתלק. הכי טוב לדודים שלו בהולנד. זה רחוק, זה נקי והוא מת על אמסטרדם. אבל טומי בן האחת עשרה היה כלב עצלן, לא דלוק על שום חומר לא קונבנציונלי ובעיקר שונא שינויים. כששמע את הרעיון ההולנדי, תוך דקות יצא עם פתרון בייתי ופשוט, שלא ידרוש ממנו שום אריזת מזוודה, מתנות למארחים, טיסה בתא המטען או שיקוף ברנטגן... חתיכת טיפוס.... ערימת פרווה שאין בה חצי שערה שמתבזבזת על חוסר וירטואוזיות.
"תצרוב לה את המדפים של הסופר על דיסק. אני מוכן לבוא איתך, נצלם את כל האריזות ונעביר לדיסק או לצו'פציק הזה... איך קוראים לו? פלאש דרייב? היא תוכל להמשיך להיות דבוקה ללפטופ שלה אבל תפסיק לחסום לנו את כל האויר בבית במיליון שקים של חול לחתולים (?) וקופסאות של צמר פלדה." שבע רצון מעצמו, כאילו לפחות בא עם רעיון של אינשטיין, נשכב על הגב, פיהק ואמר: "בטח אמרו לכם בקורס ההוא של הג'נדר - שלפעמים אצל נשים יובש בכפות הרגליים, מייבש גם קצת את השכל, אז אל תקפוץ למהלכים דרמטים שכולנו נצטער עליהם אח"כ. עם קצת טכנולוגיה נוכל לסדר לה את הראש בחזרה למצב של חורף".
נתי ושני (בחורף)
"הי הי טומי, עכשיו הגזמת! מה זה הבדיחות השוביניסטיות הנמוכות האלו? ...", טומי נאנח באכזבה, זה נתי שנהיה כל כך כבד, או מה שהצחיק פעם כבר לא תופס היום?... כניראה שהוא מזדקן... טוב, אחת עשרה שנים של כלב - כמה זה? שבעים ושבע שנה של בן אדם? נו בטח - קשיש!
טומי, קשיש בן 77
"נכין לה מצגת כזו שהמוצרים מתחלפים כל הזמן ואיזה מוזיקה מלטפת של ויוואלדי, ארבע העונות (או אולי כדאי רק שלוש?) ברקע, עם כמה קלישאות בין לבין על יופי וארוס. היא תאהב את זה. שני הרי, היא אולי היחידה בעולם שפותחת את כל הפורוורדים עם המצגות המייגעות על כמה העולם מלא בכל טוב וקסם, שהדודות של אמא שלה, שולחות אחת לשניה במייל ואמא שלה לא מפספסת ומעבירה אליה." הכלב המשיך לברבר ונתי התחיל להרגיש שהוא בעצמו משתגע, כל הפריזר מלא בבמיה, טומי, כלב נעוריו מסדר לו משימת סריקה וצריבה בלתי נגמרת ובנוסף, כל הזמן גם לא מפסיק להפליץ. הכל לופים על לופים. אין בזה שום טעם. הוא חייב לראות בקרוב את פיט מונדריאן. מאוד בקרוב. יש תערוכת קבע מצוינת שלו במוזיאון סטיידליק. נדמה לו שפרופסור דליה קנון אמרה את זה בקורס שלה, "הפרטי מול הקונספטואלי" - "הקנבסים עם הגרידים והריבועים של מונדריאן מסדרים את המחשבה ומתחזקים את ההומניסט שבך". זה כל כך נכון. חוץ מזה אומנות תמיד הייתה בשבילו מקור לנחמה.
למרות שאני לא צרכנית קלאסית של נוסטלגיה, לפני איזה חודש, נכנסתי לחנות ענתיקות ובעבור כמה דולרים חזרתי הבייתה עם משהו שהרגיש אותנטי וגם קצת סוריאליסטי. מסגרת עומק (דיורמה) מתוחרת, פנים וחוץ. חדר שינה נטוש של גברת אחת שלא חוזרת. תליתי אותה, דקורציה מעודנת ולא שיגרתית על הקיר שבדרך מהסלון למקלחת. נעים. אבל אז, לפני כמה ימים, בלי כל אזהרה מוקדמת זה החל להטריד: מה פתאום השאירה מיטה מסודרת, פורטרט מצועף ונעלי בית מיותמות והסתלקה? ככה, בלי שום כיתוב ושום תיעוד מה ומי, למה ומתי.קמה, יצאה, הלכה ולא שבה.
קמה והסתלקה - לפי הפאתוס והסגנון בטח לפני לפחות מאה שנה. מה אפשר לעשות כדי שתחזור?
אם בוחנים את הסוגיה ברוח התקופה הטרנדית שלנו, אולי אפשר להבין. כי איך יכלה בעצם להישאר? הרי כל יועץ פאנג שואי בגרוש היה מתעלף על המקום לו היה נידון לישון בחדר כל כך עמוס מונומנטלית: פורטרט כבד (שלה? אם כן זה בטח אפילו יותר גרוע ממראה בחדר השינה...) עם שני לפידים בצדדיו, מעל הראש (!), מיטה שממוקמת פרונטאלית כך שהרגליים בול מולינו ומשני צידי המיטה אורלוגין ענק וויטרינה מקושתת, כל אחד שני טון. הרי אפשר בשניות להיחנק מנטאלית בחדר כזה, שלא לדבר על אפשרות ריאלית לתפוס תנומה והכי חשוב - מה יכולה לעשות אנרגית צ'י בחלל כזה? ללכת מכות עם עצמה? או רחמנא ליצלן להידחק אל תוך אחד החריצים הצרים שבריצפת העץ?
בדרך מהסלון למקלחת
אתמול ביקרו אצלנו ג'רלדין וג'ף בפעם הראשונה. חברים חדשים יחסית. ג'רלדין, צרפתיה במקור, חובבת חרוזים אפריקאיים, שנה רביעית בלימודי תולדות האומנות של המאה ה-19 אמרה שזה אבוד. "מילא אם זו הייתה יצירה חתומה, בעלת ערך כלשהו, של אמן ידוע, או אם הייתה זו יצירה שלפחות עשויה בטכניקה מסורתית, אירופאית. אבל במקרה כזה? אני אפילו לא סגורה על כך שהרהיטים הם מהגוני, ...בעצם בטוח שהם לא מהגוני ... טוב נו, פה ביבשת החיקויים והתאגידים למה כבר אפשר לצפות...", טילטלה את ראשה ועיקמה את פרצופה בחוסר שביעות רצון, "...כך שאין לכם שום קצה חוט ושום סיכוי למצוא אותה ולשכנע אותה לחזור". ג'רלדין לגמה מהתה הירוק וניראתה מרירה וקודרת מאוד. (איך, איך באה מצרפת ללמוד דווקא פה בין היערות הפראיים, תחנות הדלק וההמבורגרים אומנות של המאה ה- 19 ???)
ג'ף בעלה, טיפוס שמנמן במצב טוב, יליד ניו יורק ומומחה לספרות רוסית, אמר שלדעתו אנחנו צריכים להפסיק לחכות, "תהנו מהמלנכוליה הניפלאה שבאובייקט המיוחד הזה, זו הרי פשוט שירה! וחוץ מזה למה שלא תסתכלו על זה ככה: היא הצליחה להימלט! זוהי סצינה שמנציחה אקט של בריחה אל החופש, איך אפשר שלא להזדהות עם זה?" אמר ונתן נגיסה קולנית בבורקס פטריות שהוצאתי כמה דקות לפני כן מהתנור.
אולי ג'ף צודק. זה תפס אותי הענין עם החופש. מה אני נכנסת למצב כפייתי כזה של להכריח אנשים שהשאירו אצלי מיטה ונעלי בית ורודות לחזור ולגור איתי? הרי כמה דונה מדברת ביוגה על החשיבות של ה- "Let it go" ("להניח לזה") ? מי צריך שתחזור? עם כל המועקות, הכביסות, המאהבים, הנוצות, חותמות השעווה והטלפונים לכל העולם? למה לא באמת, כמו שג'ף אמר, להסתפק באוויר הכלוא במסגרת הזכוכית הקטנה שמשמר יפה כל כך את המהות שלה ושל מי שיצר את העדרה? מהגוני, פורמייקה או אבן קיסר - למי איכפת?
