להתגעגע לפסיה ולנוח

הוא נשכב בזהירות על גבו, מניח את ראשו על ספרים (בעיקר קפקא) ועוצם את עיניו כי אמרו לו שזה עוזר. בינתיים ההם עושים בו לחשים ומברישים את שערותיו, לפי תור, משלימים טקס - ככה, יש אומרים, עוברת חוכמה בין המינים, מסורת של קשרים, הקשרים ותורה שבעל פה.

עכשיו, לך תבין את דודה פסיה שויתרה על כל זה. אבל לא חשוב, מי מתחשבן אחרי כל כך הרבה שנים? ... ובכל זאת, לחשוב שבצהרי שבת אחת פשוט זרקה את הקוגל על השולחן וחמקה בלי שאף אחד ירגיש... גוררת את המזוודה של חיים שעוד מקודם ארזה...
ומאז? לא שמעו ולא ראו... בטח שחיפשו! נעשו מאמצים אדירים כדי למצוא אותה!

צריך הרבה מאוד כעס בשביל אקט כזה וזה ממשיך לנקר עד היום, במיוחד בראש של גניה האחות וגם אצל האחרים שזוכרים את זה בהיר כבדולח - היא הייתה מוכנה להחליף כל ספר בחתול אבל לעולם לא ההיפך.

מתחת לחגורה

סליחה שאני במצב רוח מגדרי, אוקיי אוקיי… נכון מאוד – כבר ההתנצלות לא במקומה. תודה על הערה. "תחתון מחטב", "תחתון מחטב" – מנקר במוחי שם המוצר הלוהט הזה שראיתי לפני כמה ימים, נדמה לי שב YNET , כחלק מהכותרת "כיצד תבחרי לך תחתון מחטב?". אפילו ביום כיפור לא הניח לי לנפשי "התחתון המחטב" הזה. לא צירוף מקומם? קודם כל למה "תחתון" ולא "תחתונים" שזה הרבה יותר כמו שם חיבה, הרבה יותר ידידותי ויוניסקסי ושנית מה זה "מחטב"? מה זה "אישה חטובה"? זה אומר שמה? מישהו בא וניסר אותה לפי מידה?
לא פחות נחשקת (עם או בלי פעולת חיטוב) היא הורסיה המרוטה. אבל האמת, זו מעוררת בי נוסטלגיה לימים שגרנו בגבעתיים. כל שבוע היה מגיע המקומון הקטן בנייר מבריק וזול עם אותה פרסומת בסגנון קצבי להסרת שיער (לא משנה הטכניקה… וכמובן שלא לפני האוכל… חשמל וכאלו…) עם איזו תמונה מטושטשת ורשימת איברי מטרה לביצוע החגיגה: "רגליים, ידיים, שחי, מפשעות…", כבר בטקסט הסירו את המילה "בתי" מאחותה "שחי" ואח"כ הפתיעו בשוס אסטרטגי: "מפשעות". התחלתי לספור – כמה מפשעות יש לי: אחת? שתיים? אולי שלוש? ומה כאילו, אפשר להוריד מפשעה אחת ולהשאיר את הנותרות שעירות ומשתוללות? ככה זה, התפרצויות מגדריות כאלו לפעמים מוציאות אותי מהכלים (!) ואין לי פה בבית מי יודע מה איזון בנושא הזה – הנקבה הנוספת בבית היא חתולה שמעולם אפילו לא טרחה להתגלח ושני הגברים פה חזק חובקים את המגדר שלהם: גבות מחוברות, שחמט, לגו. אז זהו שבעצם לגו הוא הדבר שרציתי לנעוץ בו את המזלג. איזה דבר. לא הספיק לחברת לגו שהיא איכותית מכל מתחרותיה, מוכרת ומוכרת בכל העולם טונות, הלכה וכבשה את כל הסרטים של מלחמת הכוכבים ותירגמה אותם לחלקי הפלסטיק האלו עם הבליטות והשקעים העגולים. מלאכת מחשבת והצלחה היסטרית פה בבית. פרי, שלא צפה מעולם בסרט אמיתי של מלחמת הכוכבים (הוריו חושבים שזה מוקדם מדי) פשוט מעריץ את הדמויות המרובעות והמגוחכות של כל החברים שם, כולל ספינות החלל הדורסניות שלהם. מיותר לציין אך ראוי להתוודות שאין לי מושג במיתולוגית "מלחמת הכוכבים", ומעולם לא שיחקתי בלגו. ענין של ביולוגיה אני מניחה, ובכל זאת זה משתלב כל כך יפה. אותי מפתים במפשעות ובמחטבים למינהם ואותו מפתים בפנטזיות פלסטיק חסונות.
לקראת סוף שנת הלימודים שעברה היה מן יריד ספרים קטן כזה בבית הספר. חמישים אחוז הולך לתרומות לבית הספר. למרות שלא מדובר באיכות, אין דרך מילוט – מדובר במעשה צדקה. בתום יום לימודים מתיש אני באה לקחת אותו, חובב קטן מאוד של ספרים. אנחנו כמעט חולפים את האולם המרכזי בשלום, רק שאז ממנו מציצה ממנו תצוגה כל כך צבעונית של ספרים, איך אפשר לדלג? אפשר שלא יתחנן שיקנו לו, אפילו שמדובר "רק" בספר?
אז הלכתי איתו לשוטט בין המדפים עם שאר ההורים הכנועים. הוא בדרך כלל מעדיף דברים מיניאטורים אבל הפעם לקח לו בערך חצי דקה לצוד ספר גדול ועבה במיוחד ולהכריז בהתלהבות: "אני רוצה את זה!". מלחמת הכוכבים, המילון הויזואלי (!) ( Star Wars – The Visual Dictionary). מממ…….מילון ויזואלי….נשמע מענין… זה לקח עוד כמה שניות אבל כבר היה מאוחר מדי, כשהבנתי שאני עומדת לרכוש קטלוג ענק של מוצרי לגו – סדרת מלחמת הכוכבים, עם כל המשמעויות הנילוות לכך. בעשרים דולר החתיכה הם הצליחו למכור לי פרסומת עבת כרס. אח אח, אם הייתי לובשת באותו יום תחתון מחטב זה בטוח לא היה קורה לי.

מתוך המילון - אובי וואן קאנובי ואבירי הג'דיי

אבל הקניה עצמה היא כמובן לא המלכודת העיקרית. ברור שהיא מובילה לשרשרת רכישות עתידיות, הבטחות והתמקחויות שיתחדשו כל ערב כשפרי יבחר שאקריא לו (רק) מהספר הזה, יפסיק אותי אחרי כל רבע עמוד ויצביע על שנים שלושה סטים שהוא מזמין לחנוכה (חג המתנות של היהודים באמריקה – או – חג קנאת העץ). אבל ציני מכך הוא שינוי צורתו של "זמן האיכות" שלפני השינה. הרי הקראת סיפור טרם תנומה היא אחד מהדברים הכי קסומים וקרובים ביחסים בין ילד להוריו, אז אצלינו איך לומר – האקט הזה הפך לאחרונה לקריקטורה גרוטסקית. בחדר מלא עד אפס מקום בחלקי לגו מפוזרים מעשרות סטים אני יושבת עם פרי על המיטה שלו, שוברת את השיניים באנגלית רצוצה במיוחד, נאבקת בתיאורים טכניים של רכיבי פלסטיק (אורך, רוחב ו-מספרים קטלוגים) וכמובן שמותיהם מלאי החן והאופי של גיבורי המקור עד ליריקת מילים שאף דובר אנגלית, (חוץ מפרי) לא היה מזהה. מאה עמודים של יאוש מתמשך. אפילו "רוני ונומי והדוב יעקב" או "הגשם של סבא אהרון" של מאיר שלו, להיטי העבר הקרוב, לא מצליחים לחלץ אותי מהברוך התאגידי והמביך הזה.

עד אפס מקום

ויש גם סטים לאספנים

אחרית דבר:
לכבוד חג המולד הבא עלינו לטובה בדצמבר, מייסיס (Macy’s) ודומיה גם, מוציאים "מילונים ויזואלים" שכמובן מיועדים בעיקר לנשים וליצר המולד שלהן לרצות את משפחתן בחג הכי רגשני והכי מוזהב בשנה. בלי קשר לדת ומסורת, בטח ממש בקרוב יגיע גם אלינו לפחות אחד כזה שמן, בהדפסה איכותית, ישר לתיבת הדואר. אולי זה יכול להיות רעיון טוב – לא לזרוק אותו הפעם ישר למיחזור, אלא לשמור ולקרוא אותו ביחד עם קיטי, כל בוקר עמוד. אחרי הכל, אף פעם לא מאוחר מדי ויש לי (ובפירוש גם לה), עוד הרבה מה ללמוד בתוך טווח תפקידינו הניקביים. ממש כך – זו יכולה להיות תחילה של שותפות מגדרית מופלאה.

ספרות ובורקס

ספרים שנהניתי לקרוא אני אוהבת לתת במתנה לחברים שאוהבים לקרוא - ישראלים ולא ישראלים.
כשנותנים ספר ישראלי טוב ללא ישראלים זו בעצם מתנה דו כיוונית. להם ההנאה - לנו ההסברה. אם חושבים על זה שלמשל פה (צפון מערב ארה"ב), כמו בהרבה מאוד מקומות בעולם, אנשים שלא היו אף פעם בארץ, יודעים ושומעים על ישראל רק מהעיתון או מהטלוויזיה, כשהנציגים המרכזיים שלנו בימים אלו הם ביבי, ברק והכוכב - ליברמן, אז המצב בפשטות הוא - על הפנים. ספר ישראלי מעולה אחד, יכול לעשות את כל ההבדל. להסביר שיש בישראל גם תופעות מסוג אחר, לעורר ענין, להזמין ולחבר. לכן ב"מסע ההסברה הפרטי" שלי, אני אוהבת להביא ספר שאהבתי בעברית ושתורגם לאנגלית. השוואת ההוצאות של אותו ספר בעברית מול האנגלית הפכה למסע הרפתקאות.

מאט, חבר קנדי שהכרנו פה גם עשה לי מסע הסברה - קנדי, והמליץ לי על הספרים של בת ארצו - אליס מונרו (לא לפני שהאבסתי אותו בספרות מקור ישראלית). לאות חברות בין ישראל לקנדה וביננו לבין מאט, אך במיוחד מפאת סקרנות, הזמנתי את "סודות גלויים" (בעברית), של אליס מונרו מהאתר של סטימצקי. איך שראיתי את כריכת הספר, פקפקתי קשות בהמלצה של מאט... מה זו הכריכה הזו? בתיה עוזיאל קנדית? על מה הספר - כיצד תחרזי לך מחרוזת המושלמת לערב שירי משוררים?

כריכת הספר "סודות גלויים" בעברית (הוצאת מודן)
אחרי שקראתי עוד יותר לא הבנתי: מה עושים כל החרוזים האלו על הכריכה?

כריכת הספר "סודות גלויים" באנגלית
לא כריכה מדהימה, אבל עדיפה

חרוזים או פנינים, "סודות גלויים" כבש אותי בסערה. איזה ספר! איזה סופרת! ...איך אפשר לתאר את הסיפורים הקצרים של אליס מונרו בכמה מילים? ....אז - הסיפור הקצר שלה מלא כמו רומן, תמוה, לא פתור, מדלג בין זמנים, נושם, דוקר ומלטף בו זמנית ומנקר בשאלת המשמעות וחוסר המשמעות בו זמנית ובעיקר גאוני !

מיד שסיימתי את "סודות גלויים", ביקשתי מאמא שלי שתשלח לי בחבילה, יחד עם מאות ביצי הקינדר והטרנינגים שהיא שולחת לפרי, שני ספרים נוספים של אליס מונרו, את "בריחה" ואת "שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים".
ב"שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים" שוב הברקה עיצובית של הוצאת מודן: כריכה בקטגורית רות סירקיס, לעומתו "בריחה" בהוצאת "מחברות לספרות" קיבל עיצוב ראוי והוגן לתוכן.

כריכת הספר "שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים", בעברית (הוצאת מודן)
ספר קינוחים?

כריכת הספר "שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים" (באנגלית)
עיצוב גירסת המקור מדייק - לא ספר קינוחים

כריכת הספר "בריחה" בעברית (הוצאת מחברות לספרות)

מתאים וראוי לתוכן

כריכת הספר "בריחה" באנגלית
...פורנו רך לגיל הנעורים?

כיוון שכל כך אהבתי את "בריחה", החלטתי לקנות אותו לחברתי האמריקאית לורה (שלא קראה מעולם את אליס מונרו), ליומולדת 47. נדהמתי כשראיתי את הכריכה של "בריחה" במהדורה האנגלית, שהיא בעצם הכריכה "המקורית". מה זה? ספר טיסה ? פורנו רך לגיל הנעורים? אירוטיקה זהובת כנף? ספרות מקצועית לדיילות קוסמטיקה של לוראל פריז?
כמעט ירדתי מהרעיון להביא לה את הספר, זה ניראה לי כל כך זול וכל כך לא בכיוון של לורה. בסוף ולא בלב שלם, קניתי לה את הספר, עם העטיפה הפאתטית הזו. לפעמים צריך להתעלם מהצורה למען התוכן, ניסיתי לשכנע את עצמי.... אוי כמה שזה היה קשה לאומנית זעירה!
לא השלמתי אבל הפנמתי את העובדה שגם בארץ וגם פה מוכרים את אליס מונרו, כישרון ענק, כ"סופרת לנשים", במובן הרע של המילה. זאת אומרת שכדי לשווק אותה משתמשים בדימויים שהוגדרו כ"נשיים" או דימויים שמישהו הכליל והחליט "שנשים חומדות" - קרמים ובשמים, חרוזים ופנינים, ספרי בישול והכנת "מתוקים" ואירוטיקה רכה. אח"כ, בזריזות, לוקחים ומורחים איתם כריכה, בתיקווה שהעדר (הנשי) יחמוד עכשיו גם את הספר. מושלם ואלגנטי! מה שלא כל כך מושלם ואלגנטי הוא שהספרים של אליס מונרו הם לא ממש שטרודל תפוחים, סופלה שוקולד, או ליפ גלוס. אלו לא ספרים כל כך קלים לקריאה או בליסה והכריכות הללו אולי מצליחות באופן זמני להגדיל את המכירות אבל בטוח שגם מפספסות בגדול עם הרבה "קוראות" ובנוסף, כמו מוותרות מראש על שוק הקוראים ממין זכר.

יש מקרים שהבדיחה העצובה של שיווק ספר, מועצמת ולא מסתפקת רק בעיצוב כריכה חסרת שחר, אלא גם בתרגום בדוי לגמרי של שם הספר המקורי. לפעמים ניראה שככל שהארץ המתרגמת רחוקה יותר מארץ המקור בו נכתב הספר יש יותר לגיטימציה לגנוב ולזנוב לו את הזהות - אם כמובן מובא הנימוק המוחץ שכך הוא ימכור יותר.
כשהלכתי לרכוש את ספרו המצוין של א.ב. יהושע "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (איזה שם לספר! כל כך מקורי ומסקרן !) באנגלית, לזוג חברים טובים שעברו לעיר אחרת, מצאתי אותו למרבה האכזבה, על המדף בחנות, בשם הבנאלי והמשמים "אישה בירושלים"(!). חצי פואנטה של המתנה הלכה, ולגבי הספר עצמו - הפוקוס כמובן עבר מ"הממונה" ל"אישה" ול"ירושלים". למה החלפתם לספר את השם המקורי וה"קולי" שלו, בשם הפוצי הזה ?! החברים שלנו כאלו "קולים", הם היו כל כך אוהבים את השם המקורי!
אומנית זעירה הרי את יודעת, לא מהיום וגם לא מאתמול, שלא את ולא חבריך הם מידגם מיצג לאוכלוסיה הצרכנית רבתי של היום. אנחנו לא נכללים או נחשבים בסקרים של המדע הפופולרי - מדע השיווק. עם מדע לא מתווכחים, והמדע הזה אומר מן הסתם, שאין כמו השם "ירושלים", לקדם, לשווק או להצית רעיון, ספר או סנסציה מדינית, בארץ או בתפוצות. אם יש לך אפשרות לא מנותקת לגמרי מההקשר להשתמש במילה "ירושלים" אל תפספס אותה!
אז גם המוציאים לאור בניכר, שעשו קורס אחד או שניים במדעים וידעו לחבר אחד ועוד אחד החליטו: זהו שם שמוכר ומלהיט, ירושלים זהו אייטם מהסוג של הכל כלול: היסטוריה, אקזוטיקה, קונפליקט, דת, מלחמות חגים ומועדים. פאנטאסטי! - יש אפילו מצב שאנשים יקנו את הספר רק בשביל "השם".

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" בעברית
(הוצאת הספריה החדשה)
עיצוב פשוט סולידי וקולע לתוכן

A woman in Jerusalem ("אישה בירושלים")
כריכת הספר "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"
כפי שיצא בארה"ב

גם בעניין הכריכה של הספר הגדילו לעשות כאן. יודע מי שקרא ומי ששמע, שהספר סובב סביב דמותה של אישה מתה (מהגרת לא יהודיה, מרוסיה שנהרגה בפיגוע ב-ירושלים). כשהספר מתחיל היא כבר מתה. אבל מבחינת מעצבי הכריכה (שבטח לא קראו מעולם את הספר הלא ארוך הזה ובטח לא טרחו לברר היכן ממוקמת ירושלים) עדיין לא מאוחר מדי וגם את האישה האקזוטית מירושלים, ניתן למתג לכיוון של מיניות רכה, שימלה שקופה, כמה פסיעות על חול (בירושלים?!)
מה עוד? .....הצילום על הכריכה ניראה כמו צילום מחופשה תכלחלה ולא כשרה באחד מחופי קייפ-קוד (אל מול האוקיינוס האטלנטי) משהו קיטשי שניתן להוריד ממאגר תמונות חינמיות באינטרנט.

אבל כל זה קוסמטיקה, "לוראל פריז": שם הספר, הכריכה, חוף האטלנטי במקום חוף תלפיות בירושלים, חרוזים ופנינים.... אלו צרות של עשירים. הנה בומבה אמיתית:
הגירסה האנגלית לספר המופת של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", הגדילה לעשות ופשוט חתכה בבשר החי. בגירסה האנגלית לא קיים פרק 5 שקיים בגירסה המקורית בעברית. כמה שתחפשו לא תימצאו אותו.
בפרק הזה עוז מתעמת עם הקורא. הוא פונה אלינו הקוראים ישירות : עד כמה קריאת אוטוביוגרפיה מעניינת אותנו כרכילות על הסופר ולא חוסך ופורט עד כמה קריאה מסוג זה היא דלה, נמוכה ומוגבלת. בנוסף הוא מכביד ואומר שכל מה שהוא כותב/כתב הוא אוטוביוגרפי וכל מה שהוא כותב/כתב הוא גם לא אוטוביוגרפי. אגוז מורכב ומשובח.
כשקראתי את הספר, והגעתי לפרק הזה שהוא די בתחילת הספר, זה היה מפגש חזק, נוקב, נועז ומעצים עם עמוס עוז האיש והסופר. הוא הבהיר את היחסים שביני ("הקוראת") לבינו ("המספר") באופן ישיר ובלתי מתחנחן, לפני עובי הסיפור, והפך את המשך הקריאה לקריאה משוחררת, מרתקת ובהחלט גבוהה. בקיצור זה פרק מאוד משמעותי.
אבל כניראה שהמוציאים לאור באימפריות דוברות האנגלית, חששו שישירות כזו עשויה לפגום במכירות, וביחסי הפולטיקלי קורקט שסופר צריך לכבד בה את קוראיו והפרק פשוט הושמט. במילים אחרות, חופש הקניה ניצח - אם הקורא רוצה רכילות זכותו, אם הוא רוצה ספרות גבוהה שיחפש במקום אחר.
כשמשה תכנן קורס שכלל את הספר, הוא וידא את עובדת הפרק הנעלם עם עמוס עוז עצמו, כי היה קשה להאמין שזה אמיתי. אז כן זה אמיתי. אנשי מכירות מצנזרים ספר של עמוס עוז בארצות הברית! לא יאמן! אייזנהואר כבר מת וזה אפילו לא טקסט קומוניסטי!
מה היה? משה לימד את הספר ותירגם את "הפרק החסר" עבור הסטודנטים. הם זכו להכיר גם את עמוס עוז וגם את העובדה שיש חבר'ה (מדענים) שמצנזרים להם... רומנים!

"סיפור על אהבה וחושך" בעברית (הוצאת כתר)
עיצוב גירסת המקור - לא מקורי (פיקאסו) אבל רלוונטי
והתוכן...שלם!

שתי כריכות לספר"סיפור על אהבה וחושך" באנגלית
אחת "בשדה תלתן" (ספר ילדים? בית קטן בערבה?) - כניראה לא מכרה

והשניה מאוחרת יותר - פוטושופ ירושלים - עדכני על המדף
....אבל אופס! בשתיהן חסר פרק!!!

אכן, זוהי הקלות הבלתי נסבלת של לעטוף ולהשמיט. כל דבר אורזים לנו כמו בורקס גם אם זה לא בורקס וגם אם אנחנו בכלל לא אוהבים בורקס.

ספרים

התחלתי לקרוא המון ספרות ישראלית מאז שאני כאן. זה דבר שממש לא יכולתי לעשות בארץ. איזה מין חוסר סבלנות תמידי התנפל עלי כשראיתי ספר. שנים ארוכות של התנזרות מרצון.
איך שהגענו לכאן פקחתי עין אל עולם הספר העברי ולעיתים גם הספר המתורגם לעברית. איזה יופי של דבר!
לטיפוסים מסוימים שאני כניראה משתייכת אליהם קשה להתבונן בתרבות של עצמם ממרחק של סנטימטר - הם צריכים את המרחק שיאפשר להם לסגור את הספר מתי שהספיק להם ולא לראות את דמותו החוזרת מבעד לחלון.

סתימה ראשונית של החור הספרותי, כללה את עמוס עוז, א.ב. יהושע, מאיר שלו ודויד גרוסמן וכדובדבן פמיניסטי - אלונה קמחי. כמובן שהרגשתי גאווה מיוחדת על צליחתי את "סיפור על אהבה וחושך" שהוא ארוך ביותר. ללא ספק, לא פחות מספר מופת. ראוי לכל הפרסים שקיבל. אגב - זה לא נכון שבקריאת ספר כל כך ישראלי ויהודי בניכר יש ניגוד וחוסר תועלת לציונות. יש ויש תועלת ויש ויש ציונות.
נהייתי המחרשה המקדימה של משה לספרות ישראלית (ואחרת). מרוב ספרים שהוא חייב לקרוא ולהשוות, איטלקית עם אמריקאית, כל ענין הספרות ההשוואתית שלו - לא היה לו ואין לו זמן קריאה לספרות "סתם". אז יצא שספרים ממש מובחרים שקראתי הכרחתי אותו גם לקרוא, ואם הייתה להבה הוא מייד שילב את הספר בקורס הבא שהוא לימד באוניברסיטה (כדוקטורנט בספרות השוואתית אתה נהיה פשוט סוס עבודה בהוראה ובניית קורסים).

מ ו פ ת
(הסטודנטים של משה עשו זאת!)

לפעמים כשאני קוראת כתבות ברשת על עמוס עוז (שמאז שקראתי את "סיפור על אהבה וחושך" אני מתענינת במיוחד במה שיש לו להגיד) אני נדהמת מכמות הטוקבקיסטים שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיה ושינאה כלפי האיש. הוא אחד השגרירים היותר מוצלחים שלנו מחוץ לביצה. ללא ספק הסופר המוכר ביותר - ולטובה. אני מרגישה כזו בושה לקרוא את כל הנאצות כלפיו. כמה הרבה בורות יש בשנאת השווא הזו וכמה חוסר הבנה לגבי מה עושה לנו (כישראלים) טוב ומה לא (מחוץ לגבולות המדינה). טוב מה אני מתעצבנת - בהמות יש בכל מקום - אבל שזה משלך זה פשוט מוציא מהדעת.

גם מאיר שלו הוא סופר נפלא בעיני. "עשו" ו"פונטונלה" - הן יצירות מדהימות שאני שומרת קרוב על המדף, וספרי הילדים שלו (יש לנו את כולם) הם פשוט מתנה לאינטילגינציה לילדים ובעיקר להורים (שמקריאים את הסיפורים) וחבל על הזמן עם הקומבינציה של האיורים של יוסי אבועלפיה (לעומת כל מיני אלטע שמעטס שמוכרים היום כספרי ילדים).
אבל לא, לא שמעו עליו פה - וזאת למרות שואב האבק האמריקאי של סבתא שלו.
אויש... "הדבר היה ככה" הוא ספר כל כך מאכזב (!) שהיה לי כל כך קשה לסיים אותו, על אף קצרצרותו. אפרופו ביוגרפיות, זה ריכוז של רכילות משפחתית שהייתה צריכה להיגנז למגירה עמוקה. לא ברור - אולי זו פשוט חלטורה. בנוסף לחוסר הנחיצות של הספר הזה הוא כל כך פוגם באחרים, פשוט מוציא את כל האווויר מבלון המיסתורין שממלא את הדמויות המדהימות שנבנו בכישרון כזה בספריו האחרים. מכסח להן את כל החן, בטירחון מתמשך, לא מרגש ולא מענין על מי היו הדמויות בחיים "האמיתיים" ושמהן נשאבה ההשראה.

ח ב ל - למה היה הדבר ככה?

אבל אין ענין, לדעת אומנית זעירה, סופר שכותב אפילו ספר מופת אחד - הוא בשום אופן לא סופר זעיר והוא זכאי בהחלט לפרסם אין סוף ספרי כלום. כך גם א.ב.יהושע עם כל ה - ספרי משרתות שלו כמו "אש ידידותית", השיבה מהודו" וכל הקיטש הזה, הוא ענק בגלל שכתב (כמובן את "המאהב", אבל קצת יותר לאחרונה את -) "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שהיא יצירה אלגנטית, צעירה רעננה וגאונית. (הסטודנטים של משה טרפו את הספר המעולה הזה).
טוב - עד כאן הפעם על אריות הספרות שלנו (על אלונה קמחי ואליס מונרו ועוד סופרות נשים בפוסט עתידי מיוחד).

זה תענוג רב עוצמה לקרוא ספר טוב. אם צריך, שווה לנסוע לחו"ל בשביל זה.