למרות שאני לא צרכנית קלאסית של נוסטלגיה, לפני איזה חודש, נכנסתי לחנות ענתיקות ובעבור כמה דולרים חזרתי הבייתה עם משהו שהרגיש אותנטי וגם קצת סוריאליסטי. מסגרת עומק (דיורמה) מתוחרת, פנים וחוץ. חדר שינה נטוש של גברת אחת שלא חוזרת. תליתי אותה, דקורציה מעודנת ולא שיגרתית על הקיר שבדרך מהסלון למקלחת. נעים.
אבל אז, לפני כמה ימים, בלי כל אזהרה מוקדמת זה החל להטריד: מה פתאום השאירה מיטה מסודרת, פורטרט מצועף ונעלי בית מיותמות והסתלקה? ככה, בלי שום כיתוב ושום תיעוד מה ומי, למה ומתי. קמה, יצאה, הלכה ולא שבה.
אבל אז, לפני כמה ימים, בלי כל אזהרה מוקדמת זה החל להטריד: מה פתאום השאירה מיטה מסודרת, פורטרט מצועף ונעלי בית מיותמות והסתלקה? ככה, בלי שום כיתוב ושום תיעוד מה ומי, למה ומתי. קמה, יצאה, הלכה ולא שבה.
קמה והסתלקה - לפי הפאתוס והסגנון בטח לפני לפחות מאה שנה.
מה אפשר לעשות כדי שתחזור?
מה אפשר לעשות כדי שתחזור?
אם בוחנים את הסוגיה ברוח התקופה הטרנדית שלנו, אולי אפשר להבין. כי איך יכלה בעצם להישאר? הרי כל יועץ פאנג שואי בגרוש היה מתעלף על המקום לו היה נידון לישון בחדר כל כך עמוס מונומנטלית: פורטרט כבד (שלה? אם כן זה בטח אפילו יותר גרוע ממראה בחדר השינה...) עם שני לפידים בצדדיו, מעל הראש (!), מיטה שממוקמת פרונטאלית כך שהרגליים בול מולינו ומשני צידי המיטה אורלוגין ענק וויטרינה מקושתת, כל אחד שני טון. הרי אפשר בשניות להיחנק מנטאלית בחדר כזה, שלא לדבר על אפשרות ריאלית לתפוס תנומה והכי חשוב - מה יכולה לעשות אנרגית צ'י בחלל כזה? ללכת מכות עם עצמה? או רחמנא ליצלן להידחק אל תוך אחד החריצים הצרים שבריצפת העץ?
בדרך מהסלון למקלחת
אתמול ביקרו אצלנו ג'רלדין וג'ף בפעם הראשונה. חברים חדשים יחסית. ג'רלדין, צרפתיה במקור, חובבת חרוזים אפריקאיים, שנה רביעית בלימודי תולדות האומנות של המאה ה-19 אמרה שזה אבוד. "מילא אם זו הייתה יצירה חתומה, בעלת ערך כלשהו, של אמן ידוע, או אם הייתה זו יצירה שלפחות עשויה בטכניקה מסורתית, אירופאית. אבל במקרה כזה? אני אפילו לא סגורה על כך שהרהיטים הם מהגוני, ...בעצם בטוח שהם לא מהגוני ... טוב נו, פה ביבשת החיקויים והתאגידים למה כבר אפשר לצפות...", טילטלה את ראשה ועיקמה את פרצופה בחוסר שביעות רצון, "...כך שאין לכם שום קצה חוט ושום סיכוי למצוא אותה ולשכנע אותה לחזור". ג'רלדין לגמה מהתה הירוק וניראתה מרירה וקודרת מאוד. (איך, איך באה מצרפת ללמוד דווקא פה בין היערות הפראיים, תחנות הדלק וההמבורגרים אומנות של המאה ה- 19 ???)
ג'ף בעלה, טיפוס שמנמן במצב טוב, יליד ניו יורק ומומחה לספרות רוסית, אמר שלדעתו אנחנו צריכים להפסיק לחכות, "תהנו מהמלנכוליה הניפלאה שבאובייקט המיוחד הזה, זו הרי פשוט שירה! וחוץ מזה למה שלא תסתכלו על זה ככה: היא הצליחה להימלט! זוהי סצינה שמנציחה אקט של בריחה אל החופש, איך אפשר שלא להזדהות עם זה?" אמר ונתן נגיסה קולנית בבורקס פטריות שהוצאתי כמה דקות לפני כן מהתנור.
אולי ג'ף צודק. זה תפס אותי הענין עם החופש. מה אני נכנסת למצב כפייתי כזה של להכריח אנשים שהשאירו אצלי מיטה ונעלי בית ורודות לחזור ולגור איתי? הרי כמה דונה מדברת ביוגה על החשיבות של ה- "Let it go" ("להניח לזה") ? מי צריך שתחזור? עם כל המועקות, הכביסות, המאהבים, הנוצות, חותמות השעווה והטלפונים לכל העולם? למה לא באמת, כמו שג'ף אמר, להסתפק באוויר הכלוא במסגרת הזכוכית הקטנה שמשמר יפה כל כך את המהות שלה ושל מי שיצר את העדרה? מהגוני, פורמייקה או אבן קיסר - למי איכפת?
