‏הצגת רשומות עם תוויות פמיניזם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פמיניזם. הצג את כל הרשומות

10 בפברואר 2012

ד"ר ג'ניפר סֶלְף


'ציפור קיץ' - 6 כרטיסי ברכה, אקריליק על נייר במבוק

מרי, ג'סיקה, סוזן, ננסי, כריסטי וקימברלי הן לא אחיות או קרובות משפחה. מה שמאחד אותן, בעיקר פיזית, היא העובדה שכולן בעלות ציצית וחברות של ד"ר ג'ניפר סֶלְף (Self), פסיכולוגית רחבת אגן מניו-אינגלנד.
גילוי נאות - עם סֶלְף דיברתי לא מעט על עצמי, כשלקחתי אצלה טיפול און-ליין, עשרה מפגשים בני חמישים דקות, לאחר שצללתי לתוך מרה שחורה בעקבות הרומן שניהל בזמנו, בעלי. אפשר לומר שהתחלתי עם רישומי הסחלבים בזכות ד"ר ג'ניפר - היא עודדה אותי לאתר דימויים נשיים, כדי לחזק את תחושת האני המגדרי שלי, לאחר שעקביה המעוצבים של אורכידאה בת עשרים וארבע חוררו אותו לכל אורכו.
אני יודעת שזה נדיר ואולי אפילו לא אֶתִּי בחלק מהמדינות בארצות הברית, אבל לאחר שסיימתי את הטיפול, מחוזקת ומוכנה לרומן הבא, בעלי קנה לעצמו מכונית אדומה עם גג נפתח ואני התחלתי לצייר כל בוקר, בעיקר פרחים. זה באמת חיזק את הדימוי העצמי שלי ומאז כבר הצטרפתי גם לחוגים שבועיים בשזירת חרוזים ובניית רהיטים מעיסת נייר.
שמרתי על קשר עם ג'ניפר, שתוך כמה חודשים הפך להדדי - אבל היא לא הרימה טלפון בגלל זה. את יודעת, בתקופה הזאת של אחרי החגים, אנשים פה מטפסים על הקירות, לפני או אחרי שהם מרוקנים כמה בקבוקים של משקאות חריפים. נו, דיכאון חורף. בטח קשה לך להבין כי זה רחוק מהתרבות שאת באה ממנה ומאקלים חם, העלתה על נס זמני את המנטליות הים-תיכונית. האזנתי בכובד ראש למצוקתה ובו זמנית סקרתי את דמותו של בעלי שבדיוק התכונן לצאת, אמריקאי מבוסטון שניראה מצוין בעניבה כחולה עם צללית חרמש ואי אפשר היה לזהות אצלו כל סימן המעיד על תוגה בסוף ינואר.
לאחר ששמעתי את מכוניתו השקטה מתרחקת, התרכזתי ביתר קלות במה שביקשה. היא רוצה שאשלח לה את הקיץ. בטח שבציור! אפשר לחשוב מה את עוד יודעת לעשות... הצחיקה את שתינו. אם אפשר לא פרחים, אולי רק בסימבולי. כן, בשביל ששת החברות שלה - לא משוכפל בדפוס, משהו שיגרום להן להתחבר אל עצמן במקור ולהתמלא באנרגיית שמש. אני מכרטסת להן אצלי מפגש בעוד שבועיים, מה פתאום קבוצת תמיכה? השתגעתי? היא פוֹבִּית לגמרי בכל הנוגע לסגירת מעגל.

1 במאי 2011

ההכרה

ינשופה סילברמן באה ואמרה לי:
פטישה, אני הולכת על זה - אני לוקחת את הסקייטבורד ואיזה ציפור
וממריאה עם זה,
שלא יספרו לך מעשיות!


את מכירה את מסלול הריצה האולימפי בדרום העיר?
גם מעליו אני חורשת. מטיסה אותה ב 100 קמ"ש.
כי חופש ופמיניזם, חברה יקרה...
זו לא רק הדרך, זו בעיקר ההכרה.


ואחר כך אתן עוצרות במגדלור ובגלידה?
בטח שעוצרות - ציפקאלאך חולות על וניל עם דובדבן בלקני,
ואני את יודעת, אוהבת לצ'פר את הפועלות.
(למרות השם המבטיח, מורכבת זאת כמו אגורה מזויפת בארנק ריק,
אבל מה זה אמביציוזית, דינמית, ורבלית - רעבה - בהינף משפט חונקת רווחים).

בכל זאת עמיתה לנשק, למי השושנים? יש זכר על פס החוף?


יש ויש מרמלדה שלי.
הוא מתופף ומכל היבשת במחול יוצאות.
נתלשו כבר שערות רבות על חשבונו.
עוד מעט יתקינו מדורה.
ואני אגב, מעדיפה את הנהר, את הגדה הערפילית,
לא בכדי נוצותיי מתבדרות.

28 בדצמבר 2010

כשאת אומרת כן*

ארוחת בוקר על הדשא / אדואר מאנה / 1863 - 1862

כן, זו אני האישה הלבנבנה שמסתכלת ישר אליכם. ממש התלבטתי אם לשים את התמונה הזו דווקא - כי לא רואים בה שום באגט, מצד שני - בתמונות האחרות שלי מהזמן האחרון, האור לא נופל בצורה כל כך רכה ומושלמת כמו כאן. חוץ מזה, פה רואים את ארבעתינו (כל הצוות - פאולה, אלן, ז'אן-לואי ואני). אוקיי, עוד הבהרה בקשר לתמונה הזאת - זה לא מה שרובכם ודאי חושבים. אני יודעת שכבר בנו עליה תילי תילים של פרשנויות, פתחו על גבי החשוף מול לבושם החורפי והמחוייט של אלן וז'אן-לואי קורסים שלמים בתולדות האומנות, אחר כך שבו ונפנפו מולי במחאות על הפקרות, פריצות וניצול ולבסוף הלא יאמן - עברו כל גבול - ניסחו שילוב בזוי ושילחו בי את - "אומנות הפיתוי"! בשינאה ובנחישות התחילו למכור טריקים על חשבוני, עלאק עם ביסוסים היסטורים - החל מטריפת התפוח ויחסי עם זוחלים וכלה בשיווק המהות שלי ושל אחיותי כמין החלש והיפה. פאולה תמיד אומרת שזו קונספירציה פטריאכלית. אני נוטה להסכים ולהוסיף - גם שיכרון כוח של הרע במיעוטו.
בחיי שכמעט הוציאו לנו את החשק - זה הפך להיות קרב כמעט אבוד, על כיצד לאכול את הבאגט ולהשאיר אותו שלם. לכן פתחתי את ה'מרכז לאומנות הבאגט', כי אני בפירוש דוגלת באמירת "כן" לבאגט איכותי. קיראו לי צדקנית, אבל בשביל ריקמה או גובלן מחוטים אמיתיים, אני מוכנה למכור את מזמרת הוורדים שלי. למזלי לא הייתי צריכה לעשות את זה. פאולה שבנוסף לשאר מעלותיה היא גם אמנית מחט מלידה, הכינה לי הפתעה ורקמה על בד גדול (מטר על שמונים!) את "כן לבאגט" שחיברנו ביחד. מיסגרנו אותו אצל פייר ממול והוא תלוי מהיום ממש בכניסה של המרכז, כך שאי אפשר יהיה לפספס:

"כן" - כשיש מזג אויר טוב ואפשר לצאת לפיקניק - שיארוז בסל מפה משובצת, טעם וריח, חוש אסתטי. כשנוח לי להישיר מבט. כשלא ממחפשים בי כפתורים או מטיחים בי סררה או מבוכה (יחי הקימורים). כשיש לאייל הצפון משהו טוב להגיד לי. כשהוא מעניין, נדיב והכי חשוב משעשע. אוי כמה אני אוהבת לצחוק!


* נכתב בהשראת הפוסט "כשאת אומרת לא" של חנה בית הלחמי.

14 בספטמבר 2010

ענין של גאומטריה

בת דודה שלישית שלי, ענת - פזרנית רזה ונמרצת, הזמינה קפוצ'ינו כפול שהגיע בספל רחב כמו מרקיה. כשלגמה ממנו, היה נדמה שהיא תיכף מטביעה את עצמה בתוכו, שוקעת עד מעל הראש בחלב המוקצף מרוב תשוקה. בבום זה הזכיר לי, איך כשלמדנו ביחד בתיכון והייתי לפעמים באה לישון אצלה, לפני שהיינו מתחילות לטחון במילים את כל הקולגות המחוצ'קנות אחת אחת, היא הייתה מציעה בטון מתפנק - "בא לך שוקו על חלב חם?", כאילו מובטח בספל המהביל משהו שהוא מעבר לתענוג. לא משנה שאף פעם לא נשביתי בקסמיו של ה"שוקו החם", עכשיו סיפרה לי שהתאהבה בבלוגר אחד מערב-הסעודית. "אחד הכוכבים החזקים של בלוגספוט נקודה קום. חמש עשרה אלף מנויים!"
- "סעודי??? באיזה שפה את קוראת אותו?", מודה - מסרטים אמריקאיים שאבתי את כל הידע המועט שלי על גברים סעודים - באר נפט, שפם, גלביה, כפיה, כסף, גמלים.
- ".... באנגלית, הוא כותב אנגלית מדהימה! תואר שני בארכיטקטורה מברטלט בלונדון", הסמיקה והשוויצה ממש כמו פעם כשהייתה מתפארת בדודים שלה (מהצד השני) שהיו שנתיים בשליחות באוקספורד. אוי-יוי-יוי ....
- "ענת! - ערב הסעודית! - אפילו נאקות לובשות שם רעלות!..."
- "ידעתי שתתחילי עם זה. אז זהו שזה לא מה שאת חושבת בת דודה - הוא פמינסט". היא עמדה לפתוח את הלפטופ החדש שלה, "אני אתן לך לקרוא. בפוסט האחרון שלו הוא כתב על מבנה שהוא מתכנן עכשיו - שלוש קומות ללא פינות עם חדרים עגולים חלונות אליפטים ותאורה עמומה של נורות אגסיות - מקסימום עשרה ואט כל אחת! חלל מיוחד לנשים בלבד. הוא כתב פשוט מקסים על ההשראה הריחמית שמלווה אותו בעבודה על הפרויקט. את לא חושבת שזה מסעיר שגבר יוצר מהרחם?"
... נתתי ביס גדול מדי בגבינת פירורים ופיקפקתי בלב ...אהה... בטח איזו אכסנית כלא לכל הנשים שלו, שיסתובבו במעגלים, יחשבו שהן לא רואות טוב בגלל התאורה העמומה יתקלו אחת בשניה ולא יבלבלו לו את המוח... שכחי מזה אחות - המשכתי לכעוס בשקט - אין צ'אנס שאני הולכת לשבור את השיניים על איזה טקסט צבוע על הומניזם נשי באנגלית בריטית מגונדרת ומזויפת.
- "נשמע מענין..."' הצלחתי להוציא.
כבר מזמן היה נראה שפייסבוק לקח מענת את שארית הכבוד העצמי אבל - אדריכל וירטואלי על גמל מוזהב ... זה באמת יצירתי... אפשר לומר: הידד! אפילו פואטי.
- "אני מחוקה לגמרי" המשיכה, "זה יותר חזק אפילו ממה שהרגשתי לצביקה. היסטרי. אני לא מסוגלת להירגע בין פוסט לפוסט שלו, כל פעם פוחדת שזו הפעם האחרונה שהוא שם ואז כשהוא מפרסם אני מרגישה כזה אושר, כזו שלווה ואמונה בקיים - דומה קצת למה שהרגשתי באשרם בוראנאסי".
- "אבל זה לא החיים האמיתיים וזה לא וארנאסי - זה כולו בלוג!"
- אז יש לי חדשות בשבילך יקירה: בזמן שכל המדינה הזו תפיץ ריח של עובש מהפה ביום כיפור, אני הולכת לפגוש אותו בכרתים, לראיין אותו למחקר שלי... נכון!" הישירה מבט "הוא גם ממש אוצר ...מקצועי בשבילי", גמגמה בחינניות.

השראה ריחמית
ללא פינות


כבר שנים ארוכות היא עובדת על מחקר (לדוקטורט בבאר שבע) על 'צורות גאומטריות ונשים במזרח התיכון'. בפסיכולוגיה בגרוש שברה את הראש איך לשלב את החוש המדהים שלה לעיצוב עם ההערצה הגורפת לדוד מנחם האנתרופולג (אז מאוקספורד, היום בדימוס מחדרה) ולדודה חווה - אישה נקיה מאוד, וזה מה שיצא.
- "לא נכון..." נשמעתי מובסת. אחרי שהתעשתתי, אגב תחושת קינאה קלה ושורפת, ניסיתי לצנן אותה בגורף מהקטע של הבלוגרים.
- "כולם היום, וזה כל כך משעמם כבר להגיד את זה - גרפומנים-מגלומנים ותאבי פרסום והבלוגריסטים הכי גרועים, בחצי קליק כל אחד מזבל על כל דבר, ואין להם אף פעם אמא או אבא זאת אומרת מישהו שמוודא שהם באמת שם. את יודעת שאני אוהבת אותך, אבל אל תפנטזי שמה שאת קוראת זה גם מה שתפגשי - רוב הסיכויים שזה יהיה בדיוק ההיפך. כמו זו ריטה או סימה או איך קראו לה... שכתבה מתכונים עם תמונות נפלאות והכל היה פארש ובסוף הסתבר שזה איזה מוסכניק מובטל שניסה להצחיק את עצמו וגנב את התמונות מספר בישול הונגרי".
היא ביטלה אותי בניפנוף יד - "עם אנשים כמוך לא בונים מדינה, עלי זה לא כל אחד! הוא סוס אציל, דם כחול על אמת!"
אז הפכתי דף. ראיתי אותם יושבים על החוף. המים היווניים לא מאכזבים - צלולים כמו בפרסומות וכמה נתחי פטה בשמן זית מחכים בסבלנות על השולחן. ענת בביקיני סרוג כמו זה שהיה לה בתיכון, הערבי ביריעת בד לבן, טבעת זהב ענקית על הזרת ודיבור של יהלומים. הוא מתאר לה בנועם את התפיסה האורבנית שלו לגבי הבדלים מגדריים, אחר כך מעמיס מילים רכות על אמו המיתולוגית (מוציא תמונה מהארנק) שאופה עד היום את הפיתות הכי טעימות בעולם ('איזה אישה') ועל ההרצאות המלאות עד אפס מקום שהוא מעביר בלונדון ('מת על האנגלים'). הוא צוחק הרבה בזמן שהיא, ציפור גרומה שכמותה, מתבוננת בו בהערצה, מחשבת בעיניים פקוחות כבר בפעם המי יודע כמה את משפט פיתגורס.

27 ביולי 2010

בסתיו

אישה אחת גרה בתוך אבטיח ואשה אחרת התאהבה במטבח "החדש" שלה. השניה זאת אני. נדדתי כבר בין כמה וכמה מטבחים וצללתי אל תוך מספר לא מבוטל של התאהבויות בחיי והנה עכשיו שוב, בבית שברחוב פוטר אני שדודה לגמרי, עבד נרצע.
זהו מטבח אמריקאי ישן, אבל מאז שכף רגלי דרכה לראשונה על ריצפתו דמויית אריחי הקרמיקה (פי-וי-סי בעברית) - אני למטבחי ומטבחי לי. כמו שכבר טענו לא מעט גברים שעירים לפני - ניראה שמצאתי את מקומי. חד משמעית, זוהי צומת פמניסטית נוספת בחיי. אולי זה הטפטים הישנים והחינניים אולי ארונות ותיקרת העץ, אולי החלונות - אחד עם חממה פנימית לעציצים והשני מעוטר בוילון תחרה זול ואולי קולט האדים. בכל מקרה זו קומוניקציה משובחת שלא מוצאים כל יום, עד כדי כך שאני שוקלת למקם לי מיטה קטנה ליד המדיח, ללילות שהנפש מתבלבלת ובועטת. כי לפעמים כידוע, מטבח הוא חבר.


זה בעצם מה שהוביל אותי לרעיון המפגש. אני יודעת, זה לא רעיון מקורי שלי. דב אלבוים פגש את האבות כבר לפני כמה שנים טובות וג'ודי שיקגו כבר הזמינה 39 חברות קלאסיות לסעודה סימבולית במיצב שלה "ארוחת הערב" (The Dinner Party) ב- 1974. בתערוכת קבע ב מוזיאון ברוקלין, השולחן המונומנטלי והמשולש שהיא בנתה אז, עם אותן צלחות וגינליות עדיין מחכה.
וגם לי בא. ללא ספק משהו יותר סולידי, בלי איברים סמי-פנימיים, אולי אפילו אכין צמחוני. אבל כן, שתיים מן האורחות שהיא הזמינה גם אני מתכננת להזמין למטבח שלי. את וירג'יניה וולף - שאתמוגג לחלוטין אם לפני המתאבנים, תתן איזה קריאה של פרק מתוך "גברת דאלווי" ואת ג'ורג'יה אוקיף - שרק כשביקרתי בבית שלה באביקיו, ניו מקסיקו וראיתי את הציורים המקוריים שלה, לא בלוחות שנה או מפיות שמודפסות בסין אלא באמיתי במוזיאון ג'ורג'יה אוקיף בסנטה-פה הבנתי את המושג "סוף הדרך". גם הציורים וגם המקום.
אבל הכי בא לי שאליס מונרו תבוא. היא - אליס, בטוח תדע להעריך מטבח מתגמל שכזה, על כל המשתמע מכך - יחסים בין אשה לקערה, איכויות של חלב מוקצף, מדפים, וילונות, מאפה תפוחי אדמה עם רוזמרין וכו'. יש לה את זה.

לאחר שתסרוק איתי ביחד את כל הפינות ובתום קפה עם איזו נשנושית היא תספר על מאיפה היא הביאה את שני הסיפורים הממוטטים שלה - "תחנה בערבה" ו"הבתולה האלבנית" (מתוך הספר "סודות גלויים") אחר כך גם תרחיב קצת על הסיפור "בריחה" (מתוך הספר "בריחה"). גאונה האישה הזו.
ומה עם ג'ודי שיקאגו, רעיונאית המקור? - בכייף שתבוא גם, אף פעם לא מזיק לתגבר את הצוות היהודי ויש גם בית כנסת קרוב. אגב ג'ודי, בלי לחץ - אבל יהיה נחמד עם תביאי איתך איזו צלחת אירוטית מהארוחה ההיא, הן ממש מהממות ואני פשוט מטורפת על כלי קרמיקה.
כרגע המפגש מסומן לסתיו, כשהיופי פה בחוץ לא מותיר מקום לכשלונות. ברור שאזמין גם כמה חברות מהארץ. למה לא? שיקחו קצת אויר מהילדים ו/או העבודה ו/או הבן זוג ו/או הקפואים שבפריזר. זה יהיה נפלא! נחגוג ביחד את מקומנו החדש בפמיניזם בסגנון רטרו!

6 ביוני 2010

מה חדש אצל אן

עדיין גשם, כבר שלושה שבועות, למרות זאת סיבוב רגלי ברחובות עם כל הבתים הקטנים שופעי הצימחיה, מלא באקסטרה פרחים. איזה בעיות כבר יכולות להיות לאדם שחי בתוך אדנית? מה לשתול - גרניום? פקעות? אירוסים צהובים או אירוסים סגולים? או אולי בכלל נוריות? שבשבת קטנה? משכירים איזה חתול או שניים שיעמדו בכניסה ויעשו עם השפם ויוצרים תמונה מושלמת. כמובן שזה לא פשוט כמו שזה ניראה, כי מאחורי כל יופי - יש מסורת, היסטוריה ויחסים מורכבים בין המינים (וכמובן גם בין המינים לבין עצמם).

אני אוהבת לבקר את אן טיינטור ב"הירונס", חנות ותיקה ושובת לב בבעלות מקומית. אן טיינטור (Anne Taintor), יודעת לעשות להטוטים שווים עם - טקסטים שנונים, דמויות נשים (בעיקר בסגנון שנות ה-50) והזיקה האופנתית לוינטאז'. העיצובים שלה מזכירים קצת את האומנות של ברברה קרוגר וג'ני הולצר (פלוס מינוס בנות דורה), אך במהדורה קלילה ופסטלית יותר, מתנה ריאלית לכל פונפונית - תיקים, אביזרי נסיעות, דקורציות קטנות לבית ומוצרי נייר.

אחד מהמעברים ב"הירונס"
לא עוד חנות רשת מתואגדת אלא סוג של מוזיאון אינטימי וממכר,
לחומדים (ומן הסתם בעיקר לחומדות) אביזרי שווא וזוטות.
מרגיע לבוא פעם ב...מינימום שבוע, ככה בלי לחץ לראות מה חדש אצל אן ובכלל.

לפני שנה בערך ראיתי סטנד עצום עם מוצרים שלה בבוסטון באיזה קניון ענק ואז הבנתי, קצת בצער יש להודות, שאן, היא לא השכנה ממול. אבל יש אישה כזו באמת, פגשתי אותה השבוע כשקפצה ליוג'ין לסיכומי ענינים עם מר הירונס הבעלים של "הירונס", איזה איש נחמד. אחרי שסיימו ואן יצאה לחניה, נגשתי אליה בהיסוס, הצגתי את עצמי ושאלתי - "אן, את מרשה לי להשתעשע עוד קצת על חשבון החברות החייכניות?" (הרי היא חובבת קולאז'ים וגם אני, אז מה בעצם מפריד בינינו? כמה מיליוני דולרים? - קטן עלינו!).
"יאללה אחותי, תובילי", לבושה היטב, היא ניראתה מסוקרנת. לקחתי אותה לאדניות שברח' קינקייד.


יישור למרכזג'סיקה (מרימה את הטלפון בעבודה בפעם המאה ביום)
"בבקשה, התקשרו שוב כשיהיה לי אכפת"
( פתקים נדבקים של Anne Taintor )

הבית של ג'סיקה


בת' (בשעה 10 בלילה, אחרי ניקוי השיש במטבח)
"קריירה.... משפחה לדאוג לה.... בחיי! יש לי את הכל!"
(מגנט של Anne Taintor)

הבית של בת'


ג'ואן (אחרי טיפול אצל השיננית)
"עצרו אותי לפני שאני מתנדבת עוד פעם"
(פנקס עם עט
של Anne Taintor )

הבית של ג'ואן

ניראה היה שאן נהנתה מהטיול ברחוב קינקייד אבל הרבה יותר ענין אותה לשאול אותי על ישראל. על מה נשים מדברות שם? מה הן רוצות? מה משמח אותן? מה מכבה אותן? כולן מדברות עברית? לכולן יש צבע שיער שחור? גם שם כבר משפצים את הפנים על ימין ועל שמאל?
אמרתי לה, "אן, ישראל זה חתיכת מיקסר, יש לך שם נשים מכל הסוגים. אבל אצלינו אשה בשנות החמישים ניראתה ובטוח גם התנסחה מאוד אחרת, לא היית יכולה לתפור את הקולאז'ים שלך מחומרים ישראלים. מצד שני את יכולה לטעום בישראל מאכלים ביתיים ונפלאים שלא הוכנו על ידי עירבוב של אבקה עם מים". אן צחקה, גם היא חושבת שהאוכל האמריקאי הוא קטסטרופה, "כשביקרתי בטורקיה נדהמתי מהניחוחות והטעמים, הכל כל כך טרי, ככה זה גם בישראל ?", בלי להתכוון זרתה מלח על הפצעים. "עזבי טורקיה עכשיו, אן. בבקשה אל תזכירי לי את הבוספורוס, הממולאים והרחת לוקום... לא ניראה לי שאוכל לקפץ שוב בשדרות איסטיקלל במאה שנה הקרובות..."
"מצטערת שהעצבתי אותך", אמרה ברוך אמריקאי, אבל גם בסימן שאלה.

פרט מתוך כרטיס הברכה "עפיפונים על החוף" (עם חופית)
( לראות את הקולאז' השלם)

אתמול בבוקר נסעה. כשנפרדנו, נתתי לה במתנה את סט כרטיסי הברכה שלי ,"עפיפונים על החוף" (עם חופית) שתיקח איתה לביתה שבניו מקסיקו, שם אין חוף ובטח אין הרבה ישראלים וחוץ מזה הסט הזה עם חופית, הוא סט שיש בו תקווה.
היא שמחה מאוד ולאות כבוד ניסתה לפחות עשר פעמים להגות כמוני את השם הגרוני "חופית" ("הופית?", "הוווופית???", "ההההופית?"....), לבסוף נכנעה. הוציאה והושיטה לי אריזת די וי די. "קחי, זה ממני, זה אומנם מ 2004 (ובמקור על פי ספר מ 1975), אבל את תאהבי את "נשות סטפפורד" (הסרט יצא בעברית בשם "נשים מושלמות"), זה דובדבן אמיתי!"
בערב צפיתי, היא צדקה, התמוגגתי.

2 באפריל 2010

אהבת קרש

לפני כמה חודשים נכנסתי לאחת מחנויות הקראפטס (מלאכת יד/חומרי אומנויות), וראיתי שם קרש חיתוך עירום מעץ, שניראה כמו סימון של קרשי חיתוך "אמיתיים". בטח - היו שם גם קרשי עץ עבים, דשנים וכבדים אבל אני התאהבתי בפרופורציות המעודנות של המסמן. הרגשתי מיידית צורך קמאי לצייר עליו - משהו חיוני, צבעוני, מסביר פנים, מטבחי, בייתי, טבעי או שרירותי. רכשתי ערימה משכמותו וחזרתי נירגשת הבייתה.
התקשורת בין הקירשונים האלו וביני התלהטה כאמור ממבט ראשון - אני מאמינה שככה זה כשמתאהבים בפרופורציות, אין את כל הדילמות של הראש, את כל העכבות של ההורים, האחים, האחיות, השכנים והתת מודע הקולקטיבי.
כל המידות מצוינות וידועות והן על הכייף כייפק.
מה שהקרשים האלו ביקשו נתתי להם, בציור כמובן (כטיפוסים מסמנים, הם לא חובבי "הדבר האמיתי" - מגע עם איזה בצל סגול, מלפפון תוקפני או הס מלהזכיר חזה עוף חי, יכולים לסדוק אותם בשניות מרוב וולגריות חושית) - פרחים, ינשופים, ארנבים, ירקות, חתולים, ציפורים ודגים - בקיצור - גן חיות בוטני.

אחרי שמישהי הזמינה ממני את הקרש "ציפור ביסטרו", בתרגום לאיטלקית (Osteria), מתנה למחותנים האיטלקיים שלה לקריסטמס , חשבתי למה לא? איטליה סבבה, פסטה כל השנה - לא רק לקריסטמס ולא רק למחותנים - אז נתתי אותה בפומדרו ("עגבניות" באיטלקית). כי מה יותר הרמוני וחינני מעגבניות?
הקרש המיועד נרתע בהתחלה למשמע רעיון ה"עגבניה" (פוטנציאל ההשפרצה שלה הלחיץ אותו) אבל כשהבין שמדובר בבת זוג מסומנת, נירגע, גירגר ושמח.

hand painted cutting boardפומדרו
לא עגבניות שמשפריצות


כך מתגלגלים הדברים ואהבתי מדלגת לה בין קרש לקרש. עד שמישהו חושק בהם, הם תלויים אצלנו בפינת האוכל שהיא גם המטבח וגם הסלון ושותפים בכל ארועי ותלאות היום יום. כל כך נינוחים וסימפטים, פשוט מתנה.

תלאות היום יום

קרש ועוד קרש - הקשה ועוד הקשה - דינג דונג! - שמתי לב שאנשים פה אוהבים מסרים מילולים שיהיו תלויים בקירבתם על הקיר (כמו "ביסטרו" ו"פומדרו" ואף מסרים יותר מדוברים), משהו שיתן איזשהי אורינטציה קיומית. מה זה המקום הזה? איפה אני? באיזה מצב רוח אני אמור להיות עכשיו? הגדרות ישירות שאדם פשוט זקוק להן, לא?
הלכתי על זה - אמריקה - זה נשמע לי כיוון סופר זעיר! "ברוכים הבאים", "בית", "שעת אמבטיה", ואפילו קיבלתי הזמנה זעירה ולא צפויה לאחד שיגיד - "ארוחת בוקר כל היום".


אני מודה - אני בתוך מסע התאהבות בעולם הקראפטס וזו אולי אחת מהפעולות הפמיניסטיות (אוקיי - בהתחשב בזה שאנחנו ב 2010, אז הפוסט-פוסט-פמיניסטיות) ביותר שעשיתי אי פעם. לא מדי גבר על גוף אישה וכן אלטרנטיבה בריאה ואיתנה לגאדג'טים, מסכים שטוחים וחוטיני.