רנסאנס בביתך

מי זו מדונה? ואיך קוראים לתינוק? ואיפה גרה ליזה? ומה זה חולד?
תעשי את כולם חתולים.
ביחד לצבוע בטושים ובפנדות ובעפרונות שנמרחים במים.
מצחיק, מצחיק מאוד עם לאונרדו.

*

לאונרדו דה וינצ'י / מדונה ליטה 1488-1490

לאונרדו דה וינצ'י / הגבירה עם החולד 1488-1490

לאונרדו דה וינצ'י / מונה ליזה 1503-1519

אנשי הלגו מכים שנית

על משולש היחסים המורכב בין פרי, חברת לגו וביני סיפרתי כבר לפני כמה חודשים בפוסט מתחת לחגורה. כמו בהרבה קונפליקטים, דברים לא משתנים מהותית, הם רק מתקדמים טכנולוגית. לכבוד חנוכה - הובטח וקויים ופרי הוסיף לנכסיו עוד כמה סטים מרשימים וגדולים של לגו. קפצנו דור במורכבות הבניה, נשלפנו מהספר ("המילון הויזואלי" ההוא) אל האמיתי. ולומר את האמת? הרגשתי נחת לא צפויה כשפרי ישב כמה שעות טובות על כל סט ובנה את כל החלליות האלו לגמרי בעצמו. הילד מהנדס! הילד אריכיטקט! הילד גאון! הם צירופים שעושים לך משהו. אבל עידן הבניה המרשים תם, ינואר הקר הגיע ונוצר ואקום שטיבעו הרבה פחות נהיר מסיפרוני ההוראות המובנים שמצורפים לכל סט ולחלקיקים הצבעוניים שלכודים בהגיון בשקיות נפרדות.

שעת אחרי הצהריים. בסוף הצלחתי להבין מה הוא רוצה ממני. שנצלם את ספינת החלל הצהובה (זו של אנאקין עם הכנפיים בצורת האות Y מסידרת מלחמת הכוכבים, כמובן) ואח"כ נתיישב על הפוטושופ ונכניס לתוכה אותו ואת שני החברים שלו - פרנסיסקו וטיי, פנימה. שלושתם ("הטובים") נגד ספינת החלל האיימתנית של דארת' ויידר הרשע.

זה אומנם תהליך יצירתי שאני למעלה מתומכת בו, אבל בפועל מה לעשות, תמיד מגיעים לסקריפט מלווה בצעקות, נביחות ואיומים. אולי זה שייך לתוכן ואולי אבוי - לגג ביתנו. הנה ככה, אפילו אחרי שהפרדנו את האובייקטים מהרקע והכל כבר עומד לא רע בכלל, שוב הרטינות:

- "אוף! את לא מבינה כלום!"
-"אז תסביר יפה ובסבלנות אחרת אני לא עוזרת לך (כלומר עושה את כל העבודה)...", אני מאיימת בפעם המי יודע כמה...
- "תהפכי אותנו להראות כמו אנשים של לגו!"... נהדר! הילד שואף לביטול עצמי לטובת תאגיד שמייצר דמויות פלסטיק חסרות זהות ואני - אמא שלו, שותפה פעילה לפשע.... שוב הגזמה... וחוץ מזה עדיף לחנך לרעיונות משודרגים מאשר לשינאה. לופ השינון וההרגעה בשיאו.
- "איך בדיוק?" נסיון להיות עניינית.
- "תעשי חיפוש בגוגל ל'לגו פאטרן' "...רק בן שבע וכבר סומך על גוגל שתספק לו כל תשובה... כמה פעמים ביום אפשר להגיע למסקנה - צריך לזרוק מהבית גם את הטלוויזיה וגם את המחשב ?!....נובאמת? כולנו מכורים, ומדובר הרי על עקרון החיקוי ותהיה.
- "אהה! אתה רוצה שאכניס לכם כמה בליטות עגולות כמו בחלקים של לגו? זה לא בעיה.... כאלו?", נכנעתי ואולי הבנתי.
- לא אמא, את לא מבינה כלום! ...", עכשיו הוא נוחר בעצבים וג'סטות של יאוש קיומי מקמטות את גופו ופניו.
- "פרי!!! אני תיכף סוגרת את הכל..." זו בפירוש כבר צרחה, סף שפיותי מגלה סימני קריסה... למרות זאת, בו זמנית אני עושה זום על הפנים של כל אחד מהם ומצווה עליו בנוקשות - "לך תביא מהחדר שלך איזה איש לגו וניראה מה אפשר לעשות". עכשיו שנינו בוחנים את הדמויות סתומות המבט.
- "קודם כל תמחקי לנו את האוזניים, לאנשים של לגו אין אוזניים..." הטון שלו מתון והוא בטוח שזה מאוד נחמד מצידו.
- "בסדר, זה קל..." אני תוהה: למה באמת הם לא טורחים לעשות להם אוזניים?
- "וגם את השיער... כמו של האנשים של לגו"... הוא שוב הוגה בקדושה קשה את שמו של התאגיד.
- "אהה... לבטל גוונים ולעשות להם שיער כמו קסדה?...."
- "כן!" הוא דרוך כולו "....עבודה טובה (Great job) אמא!...." באמת תודה רבה...
- "עכשיו את העור שלנו - תהפכי לצהוב..." הוא רוצה להאמין שיש לי את היכולת אבל עדיין לא נשמע משוכנע.
- "לא, לא צהוב בהיר! צהוב כמו של האנשים של הלגו..." נחוש במטרתו אבל נזהר לא לעבור את הגבול.
- "כזה צהוב?"
- "כן בדיוק! מושלם!" הוא מחייך. עצבי רופפים לחלוטין אבל אני לוגמת את המחמאה בצמאון. בנוסף מסתמן שאני מסוגלת להתנפל עליו בנשיקות ולשכוח הכל.
- "זהו? סיימנו?"
- "לא אמא, עכשיו נכתוב את הסיפור".

ההרפתקאה של לוחמי ספינת הקרב של לגו
ספינת הקרב של לוחמי לגו והלוחמים בפנים היו בסדר. אבל פתאום ספינה מוכרת הגיחה מחלל העל. זו הייתה ספינת הקרב של דארת' ויידר מסוג טאי. פתאום הצוות גילה שהיא יורה טיל ישר לאחד מהמנועים שלהם. דבר נוסף שהם גילו שזה היה טיל רובוטי. פתאום הם הגיעו לחלל העל. אז הם היו מוגנים.
סוף

האח הגדולה

כייף לייצר לוקשים אבל אפילו יותר כייף - לגלות שיש להם קונים.

העולם, צריך עקומים?

בין שאר מלאכות האמנות, לקדרות יש בעיר הזאת מקום של כבוד. אז לפני כמה שנים לקחתי כאן סדנת קרמיקה - באובניים. אהה... הכמיהה הקמאית לכלי אוכל תוצרת בית. הייתה איתי שם בחורה בשם קרין, לפחות מטר תשעים גובה, שיער בצבע חול, שיניים חזקות, שחקנית כדורסל לשעבר - גוף שבנוי היטב למאמץ, כבת שלושים בערך. אבל שם, ליד האובניים השובביים ישבנו זו לצד זו בחוסר אונים, ללא הבדלי גזע, דת, גובה או גיל. בין רצף ההתרסקויות, אגב קריעת פיסות חימר נוטפות מים והתעופפותם באוויר ובתוך נסיון נואש ליצור קערות וספלים סימטריים במכשיר העינויים המסתובב הזה, צחקנו הרבה. קרין סיפרה שכשהיא אמרה לאמא שלה שהיא הולכת לקחת קורס באובניים, אמא שלה השיבה לה בחום: "למה את חושבת שהעולם צריך בנוסף לכל, גם את הקערות העקומות שתעשי שם? .... הרי יש אינסוף חנויות נהדרות עם כלים מושלמים... " בתשובה לתחקיר קצר קרין מסרה בין היתר, שאמא שלה היא מעצבת פנים, כבר המון שנים. כפי הניראה, לא חובבת קוים גליים אבל בהחלט טיפוס עם חוצפה, כריזמה וחוכמה אמהית ... חשבתי....

רק רגע! אולי בעצם צודקת המעצבת-האם: האין זו תמצית שאלת השאלות שכל אדם חייב לחשבן עם עצמו ? "העולם וצרכיו"- מובן מאליו, ו"עד כמה אנחנו מעקמים לו" - על אחת כמה וכמה.
לא, אין לסיפור הזה תובנות מרחיקות לכת או המשך/סוף בסגנון סינדרלה - קרין לא הייתה אחת מאלו שהציבו דוכן שופע קערות מושלמות ויקרות בפסטיבל החימר השנתי (Clay Fest) של אמצע אוקטובר - בו מציגים קדרים מקומיים את פרי עמלם ושגם השנה כמו בכל שנה, איזן במשהו את הגשמים הרעבים של הסתיו.

ציורי דגים על מגש עקום. "העולם", צריך אותם?

לא יודעת, אבל מגש הדגים הזה של האמנית הנפלאה דונה מאייר (Donna Meyer) עלה 160$ אז הלכתי הביתה עם משהו יותר צנוע משלה, שתי הבריות העקומות האלו:

מתחת לחגורה

סליחה שאני במצב רוח מגדרי, אוקיי אוקיי… נכון מאוד – כבר ההתנצלות לא במקומה. תודה על הערה. "תחתון מחטב", "תחתון מחטב" – מנקר במוחי שם המוצר הלוהט הזה שראיתי לפני כמה ימים, נדמה לי שב YNET , כחלק מהכותרת "כיצד תבחרי לך תחתון מחטב?". אפילו ביום כיפור לא הניח לי לנפשי "התחתון המחטב" הזה. לא צירוף מקומם? קודם כל למה "תחתון" ולא "תחתונים" שזה הרבה יותר כמו שם חיבה, הרבה יותר ידידותי ויוניסקסי ושנית מה זה "מחטב"? מה זה "אישה חטובה"? זה אומר שמה? מישהו בא וניסר אותה לפי מידה?
לא פחות נחשקת (עם או בלי פעולת חיטוב) היא הורסיה המרוטה. אבל האמת, זו מעוררת בי נוסטלגיה לימים שגרנו בגבעתיים. כל שבוע היה מגיע המקומון הקטן בנייר מבריק וזול עם אותה פרסומת בסגנון קצבי להסרת שיער (לא משנה הטכניקה… וכמובן שלא לפני האוכל… חשמל וכאלו…) עם איזו תמונה מטושטשת ורשימת איברי מטרה לביצוע החגיגה: "רגליים, ידיים, שחי, מפשעות…", כבר בטקסט הסירו את המילה "בתי" מאחותה "שחי" ואח"כ הפתיעו בשוס אסטרטגי: "מפשעות". התחלתי לספור – כמה מפשעות יש לי: אחת? שתיים? אולי שלוש? ומה כאילו, אפשר להוריד מפשעה אחת ולהשאיר את הנותרות שעירות ומשתוללות? ככה זה, התפרצויות מגדריות כאלו לפעמים מוציאות אותי מהכלים (!) ואין לי פה בבית מי יודע מה איזון בנושא הזה – הנקבה הנוספת בבית היא חתולה שמעולם אפילו לא טרחה להתגלח ושני הגברים פה חזק חובקים את המגדר שלהם: גבות מחוברות, שחמט, לגו. אז זהו שבעצם לגו הוא הדבר שרציתי לנעוץ בו את המזלג. איזה דבר. לא הספיק לחברת לגו שהיא איכותית מכל מתחרותיה, מוכרת ומוכרת בכל העולם טונות, הלכה וכבשה את כל הסרטים של מלחמת הכוכבים ותירגמה אותם לחלקי הפלסטיק האלו עם הבליטות והשקעים העגולים. מלאכת מחשבת והצלחה היסטרית פה בבית. פרי, שלא צפה מעולם בסרט אמיתי של מלחמת הכוכבים (הוריו חושבים שזה מוקדם מדי) פשוט מעריץ את הדמויות המרובעות והמגוחכות של כל החברים שם, כולל ספינות החלל הדורסניות שלהם. מיותר לציין אך ראוי להתוודות שאין לי מושג במיתולוגית "מלחמת הכוכבים", ומעולם לא שיחקתי בלגו. ענין של ביולוגיה אני מניחה, ובכל זאת זה משתלב כל כך יפה. אותי מפתים במפשעות ובמחטבים למינהם ואותו מפתים בפנטזיות פלסטיק חסונות.
לקראת סוף שנת הלימודים שעברה היה מן יריד ספרים קטן כזה בבית הספר. חמישים אחוז הולך לתרומות לבית הספר. למרות שלא מדובר באיכות, אין דרך מילוט – מדובר במעשה צדקה. בתום יום לימודים מתיש אני באה לקחת אותו, חובב קטן מאוד של ספרים. אנחנו כמעט חולפים את האולם המרכזי בשלום, רק שאז ממנו מציצה ממנו תצוגה כל כך צבעונית של ספרים, איך אפשר לדלג? אפשר שלא יתחנן שיקנו לו, אפילו שמדובר "רק" בספר?
אז הלכתי איתו לשוטט בין המדפים עם שאר ההורים הכנועים. הוא בדרך כלל מעדיף דברים מיניאטורים אבל הפעם לקח לו בערך חצי דקה לצוד ספר גדול ועבה במיוחד ולהכריז בהתלהבות: "אני רוצה את זה!". מלחמת הכוכבים, המילון הויזואלי (!) ( Star Wars – The Visual Dictionary). מממ…….מילון ויזואלי….נשמע מענין… זה לקח עוד כמה שניות אבל כבר היה מאוחר מדי, כשהבנתי שאני עומדת לרכוש קטלוג ענק של מוצרי לגו – סדרת מלחמת הכוכבים, עם כל המשמעויות הנילוות לכך. בעשרים דולר החתיכה הם הצליחו למכור לי פרסומת עבת כרס. אח אח, אם הייתי לובשת באותו יום תחתון מחטב זה בטוח לא היה קורה לי.

מתוך המילון - אובי וואן קאנובי ואבירי הג'דיי

אבל הקניה עצמה היא כמובן לא המלכודת העיקרית. ברור שהיא מובילה לשרשרת רכישות עתידיות, הבטחות והתמקחויות שיתחדשו כל ערב כשפרי יבחר שאקריא לו (רק) מהספר הזה, יפסיק אותי אחרי כל רבע עמוד ויצביע על שנים שלושה סטים שהוא מזמין לחנוכה (חג המתנות של היהודים באמריקה – או – חג קנאת העץ). אבל ציני מכך הוא שינוי צורתו של "זמן האיכות" שלפני השינה. הרי הקראת סיפור טרם תנומה היא אחד מהדברים הכי קסומים וקרובים ביחסים בין ילד להוריו, אז אצלינו איך לומר – האקט הזה הפך לאחרונה לקריקטורה גרוטסקית. בחדר מלא עד אפס מקום בחלקי לגו מפוזרים מעשרות סטים אני יושבת עם פרי על המיטה שלו, שוברת את השיניים באנגלית רצוצה במיוחד, נאבקת בתיאורים טכניים של רכיבי פלסטיק (אורך, רוחב ו-מספרים קטלוגים) וכמובן שמותיהם מלאי החן והאופי של גיבורי המקור עד ליריקת מילים שאף דובר אנגלית, (חוץ מפרי) לא היה מזהה. מאה עמודים של יאוש מתמשך. אפילו "רוני ונומי והדוב יעקב" או "הגשם של סבא אהרון" של מאיר שלו, להיטי העבר הקרוב, לא מצליחים לחלץ אותי מהברוך התאגידי והמביך הזה.

עד אפס מקום

ויש גם סטים לאספנים

אחרית דבר:
לכבוד חג המולד הבא עלינו לטובה בדצמבר, מייסיס (Macy’s) ודומיה גם, מוציאים "מילונים ויזואלים" שכמובן מיועדים בעיקר לנשים וליצר המולד שלהן לרצות את משפחתן בחג הכי רגשני והכי מוזהב בשנה. בלי קשר לדת ומסורת, בטח ממש בקרוב יגיע גם אלינו לפחות אחד כזה שמן, בהדפסה איכותית, ישר לתיבת הדואר. אולי זה יכול להיות רעיון טוב – לא לזרוק אותו הפעם ישר למיחזור, אלא לשמור ולקרוא אותו ביחד עם קיטי, כל בוקר עמוד. אחרי הכל, אף פעם לא מאוחר מדי ויש לי (ובפירוש גם לה), עוד הרבה מה ללמוד בתוך טווח תפקידינו הניקביים. ממש כך – זו יכולה להיות תחילה של שותפות מגדרית מופלאה.

ביום יומי

רייצ'ל, סיפרה ביוגה שהכלבה שלה סחבה לה את מכשיר השמיעה מהכיס לפני שבוע ואכלה אותו עד הפירור האחרון. הוטרינר היה צריך לשלוף לא פחות מעשרים ושבע חתיכות של טכנולוגיה זעירה מתוך ביטנה של החיה, בניתוח מתמשך. עכשיו היא בסדר. לא הייתי מאמינה אם לא הייתי שומעת. במו אוזניי.

בטלויזיה הציבורית בכל יום שבת בבוקר יש את התוכנית "אירופה של ריק סטיבס" (Rick Steves' Europe). סטיבס הוא אדם מאוד נקי וחייכן, שיער שטני עם שביל בצד ובמקור מאזור סיאטל. ריק, שבמובן מסוים, כמו ששם התוכנית שלו מבטיח, רכש לו את אירופה (הוא בעל חברה להדרכת טיולים ביבשת), ניראה בתוכנית מדלג בעליצות בין ארצותיה. מאביס את עצמו באוסטריה בזאכר טורטים, בצרפת ואיטליה בגבינות ירוקות וצהובות ופה ושם מניח רגל גם באתרי זיכרון או מוזיאונים הנוגעים לתקופה הנוצצת של מלחמות העולם. בסגנון התפעלות אמריקאי הוא לא מפסיק לספור ולדקלם בהתלהבות - כמה קברים יש בבית הקברות בנורמנדי, כמה מאות מדרגות יש בכל טירה שהוא מבקר בה או כמה שטיחים, ציורי קיר או מזלגות זהב יש בכל ארמון שהביקור בו ניראה מתיש כבר בטלויזיה. גורמה, טרגדיות מן העבר ותילי תילים של מספרים, ריק הוא להיט.

טירת שברני (Chateau de Cheverny), עמק הלואר
כמה צלחות עם ישבני טווס מצויירים יש בטירה, ריק?

כשמסיימים את הקנייה בסופר שאנחנו קונים בו ופונים אל הקופות לא ניתן לפספס את הקיר שממול שנקרא "גלריית הלב של מחוז ליין" (המחוז שאנחנו גרים בו). על הקיר תלויים בערך עשרים צילומים מקצועיים, רהוטים וממוסגרים של ילדים בגלאים שבין שנתיים לחמש עשרה שמחייכים הישר למצלמה. לפעמים מדובר בשניים שלושה ביחד, אחים ואחיות. מתחת לכל תמונה מסגרת אדומה נוספת, עם טקסט. הכותרת בכולן זהה: "אני מחפש משפחה לתמיד" (I'm looking for my forever family), אח"כ שם הילד, בן כמה הוא, ופיסקה או שתיים שמספרות עליו (עליה או עליהם) מה הוא אוהב לעשות וכו'. גם און ליין ניתן לראות את התמונות של הילדים האלו, באתר הארגון שמאחורי הגלריה, "משפחה לכל ילד".

אנשים באים לקניות, מחכים שהקופאית תסיים את תיקתוקיה, מנסים לנחש סכום ובינתיים לוטשים מבט בקיר ממול. אחרי שהחליקו את הכרטיס, ממש לפני היציאה הם חולפים קרוב לקיר. אז, אולי ייתפסו על איזו תמונה ויחליטו להיות משפחה אומנת.
בהתחלה זה עורר בי תדהמה והשתאות - איך ?? מה?? משווקים ילד בצרתו כמו חבילת גלידה? איפה הדיסקרטיות??
קצת אח"כ יצא לי לשמוע על זה מקרוב, זוג ללא ילדים שהכרתי קצת קודם, לא יכל לעמוד בפני תמונה של אחת מהילדות, בת שתיים עשרה. "העיניים שלה פשוט קראו לי מתוך התמונה", אמרה לי קוני בקול רועד ומלא שליחות. הם עשו את כל הבירוקטיות הסבוכות, ההדרכות, השיקולים וכמובן פינוי וסידור חדר. טונות של אנרגיה וכוונות מצוינות. בזמן חגיגי במיוחד, כשבוע לפני חג ההודיה היא עברה לגור איתם. אחרי שלושה חודשים, הקושי היה גדול מנשוא והחבילה התפרקה. עוד איך עצב גדול.
אבל בצד השמאלי של "גלרית הלב" יש גם כמה תמונות של כאלו שהלכו על זה וזה כן הצליח. הצילומים של ההורים החדשים עם הילדים האבודים ניראים כמו מתוך בנק תמונות של ה"משפחה המושלמת". אחת לכמה זמן, שיש עדכון אני עוצרת ליד התמונות עם הסוף הטוב, לקרוא במסגרות האדומות טקסט הרמוני. העטיפה מעט מלודרמטית אבל זה באמת מהחיים ומכווץ ישר בלב.

העתיד שמאחורי הגלימה

זה היה השבוע של הגלימה וההגרלה. גלימה ירוקה מבריקה ונוצצת, כובע עם ציצית צהובה ו"צעיף", בירוק וצהוב - צבעי האוניברסיטה. בטח שמיששתי, הבד הרגיש כמו סאטן גס ואיך לומר, זול, אבל הגיזרה ללא ספק סקסית והחומר מסתבר סופר ידידותי לסביבה, לא סתם איזה פושט שמסרב להתפורר בתום ההליכים. הכל כתוב בטרנדיות אורגנית על התגית המצורפת:

אם תתפלש לה הגלימה טוב טוב באדמה מובטח שתתכלה כעבור לא יותר משנה. הבד עשוי מעצים שגדלו ביער שלא כורתים סתם בשביל להרוס ולהחריב אלא מיער שקוצצים ומחדשים, מן חוות עץ כזו. ומי שהוטרדה נפשו באשר לריצ'רץ ולניתים - הם לגמרי ממוחזרים מבקבוקי פלסטיק (PET).
קיבלנו באהבה, זה כל כך מתלבש מתאים על החיים ביוג'ין שהיא עיר שמתהדרת כל הזמן במיני מיחזורים ואהבת הסביבה, קומפוסטים, מוצרי מזון אורגנים וחלוקת אשפה למיליון קטגוריות. חוץ מזה, זה מה שמכרו בחנות של האוניברסיטה ולא - אין גלימות להשכרה (למה להשכיר אם אפשר להתכלות?)

התגית שהוצמדה לגלימה:

"שמר את העתיד בזמן שאתה מתחיל את (העתיד) שלך"

אהבתי את החדר בספריה הפסאודו עתיקה שבו נערך הטקס ואת הכניסה הדרמטית של המרצים והמסיימים בגלימות ובכובעים לצלילי מוסיקה קלאסית (לראות את הוידאו לחצו כאן). מיני אירופה הקלאסית, בחיי. בטקס המרצים לבשו את הגלימות שלהם שמלוות אותם מהזמן והמקום בו סיימו את לימודיהם, ולכן מדובר בגלימות עם קומבינציות צבעים שונות, כך נוצרה לה מעין תצוגת מניפות. באמת היה יפה, קצת פסנתר כנף, קצת מילות חג, סידורי פרחים במינון נכון, תוכניה, תותים ועוגת שוקולד.

לפני הטקס. משה (בירוקה) עם קן, המנחה שלו (בכחולה) ופרי (בלבנה המשובצת).

(רק בטקס עצמו קן הלביש למשה את "הצעיף").

אחרי.
בעיקבות הקלאסה - משה חושב שהוא צרפתי,
פרי משוכנע שהוא מנסר בסופלה שוקולה.

גם הטקסים של מחלקות אחרות נערכו בערך באותה שעה אך במקומות שונים בקמפוס. חלק בפנים וחלק בחוץ על הדשאים, כך שהעיר כולה קירקרה וצהלה מרוב הורים, אחים ואחיות עם מצלמות, חיוכים רחבים, שמלות קלות (נשים), גרבים לבנים עד הבירכיים (גברים) ומכוניות עם גגות נפתחים בצבעים שמחים שבדרך כלל הצפינו לכאן מקליפורניה. אפילו השמש יצאה באותו יום מבין העננים וזה בכלל לא מובן מאליו, אפילו שכבר אמצע יוני.
לאחר הטקס נסענו לחגוג בארוחת צהרים מחוץ לעיר, ביקב. אוף, היה כל כך טעים ונעים! הזמן רץ ושעות ספורות בלבד נותרו, עד לקרמל האמיתי של היום - הקרנבל של "קרסט דרייב", בית הספר של פרי. ואריציה אמריקאית שכיחה למסיבת סיום שנה, שכמובן מאגדת בחובה, איך לא? אירוע התרמה לבית הספר. כבר התרגלנו, בערך אחת לשבוע יש איזה מס קניה של איזה משהו לא נחוץ שבית הספר מציע להורים לקנות, תחת הכותרת הנעלה "תרומה לבית ספר", אבל בסוף השנה - זה בגדול - קרנבל שלם עם מתקנים מתנפחים למינהם, כל מיני קליעות ומיני גולפים, פיצות, נקניקיות, תאילנדי, גלידה וברד צבעוני ו- גולת הכותרת ה"ראפלס" (ההגרלה!). הכל במחיר רכישת אי אלו עשרות כרטיסים.
חביב עלי מכל היה - מתקן אקדחי המים בין חבילות קש. תמורת כרטיס - אתה יורה בחבריך עד שהמים באקדח נגמרים. מיני מערב פרוע. אנחנו כל כך משתדלים. כבר שלוש שנים. כל קיץ אנחנו מכתתים את רגלינו בנרות ממש, כדי למצוא "אקדח מים" שהוא לא בצורה של אקדח ואז השבוע - הידד! בסוף כיתה א', המרכז החינוכי בחיינו, מחריב את עבודת הנמלים הזו באחת. לא, מה פתאום, אני לא לוקחת את זה קשה, צודקים זיקני צפת - זה בין כה לא משנה כלום, אז מה אם כבר בדרך חזרה הבייתה הילד התחנן לקבל תותחי מים מתנה לחנוכה?
ומה בהגרלות? אהה! אטרקציות שלא מהעולם הזה! כל כתה הייתה צריכה להכין "סל" (בחיים האמיתיים גיגית ענק מפלסטיק) לפי נושא: "כייף במטבח", "ספורט", "ערב משחקים", קבוצת הספורט המקומית והנערצת ה"אורגון דאקס", "אומנות ויצירה" וכו'. במילים אחרות, ההורים קונים איזה קשקוש באותו "הנושא" וכך מתמלא הסל לעייפה. בחישוב זריז - בין 20 ל-25 פריטים נדחסים לכדי עיסה של מיצוי הנושא. ברור, ככל שה"סל" אטרקטיבי יותר - יש להניח שימכור יותר כרטיסי הגרלה. מיני קאפיטליזם, בקטנה.

מתחת לכל "סל" שקית נייר אדומה להכנסת פתקי הגרלה.

על השקית שם "הנושא", הכיתה ושם המורה.

פרסי ראפלס (הגרלה) מתכלים? לא היתה חיה כזו.

אפשר היה לקנות כרטיסי הגרלה לדליים האלו ולפנטז, על זכיה שתרפד את הילד: א - בעוד אמבטיה, ב - בעוד ערימת פלסטיק ריחנית. תמיד מועיל. החלטנו לוותר הפעם. מסר שימור העתיד מהבוקר עדיין היה טרי מדי. בהחלט יתכן שהחיים פה חידדו את רגישותי ליציקות פלסטיק, אבל באמת - איך מסתדרים כל הפיטפוטים שפרי חוזר איתם מבית ספר כמעט כל יום, על חשיבותם של מוצרים מתכלים והמנעות מעודפי שווא בהקשר סביבתי, עם התצוגה הזו?
אהה, עכשיו הבנתי! זה עוד לא הגיל! עד שמסיימים תואר באוניברסיטה לא חייבים לשמר את העתיד או לחנך בפועל עבורו, לעומת זאת - אחרי שמסיימים תואר, ראשון, שני ואפילו שלישי יש להתחיל מיידית, כבר בשלב הגלימה.

הכל פסיכולוגיה

כל מה שידעתי עד לפני כחודש על דג סלמון שהוא מלא באומגה 3 ומאוד טעים בתנור. אפילו שידרגתי לפני כמה זמן בהשראת מתכון שקראתי ברגע של קהות חושים וזיגגתי בלימון, שום, סויה, דבש וקצת רוזמרין ובאמת יצא נפלא!

אחרי הסתגלות קצרה לאזור בו אנחנו גרים (צפון מערב ארה"ב), דגים מכל כיוון, השכלתי קצת בנושא והבנתי שיותר נחשב לבטוח ובריא לאכול את הדגים שמסומנים בחנויות כ- WILD (פרא), כלומר מהטבע הפתוח. כי אלו מהחוות ניזונים ממי יודע מה והסלמונים בחוות מקבלים תוספת שהופכת את הבשר שלהם ליותר כתום, כדי שיצאו לחנויות כמו שצריך! סופר נוצצים ואטרקטיבים.
על כל פנים, הבורות היחסית שלי בנושא ויש שיאמרו הגסות, הגולמיות, הנון שלנטיות או העדר הקונפליקטים - מאחורי. הכל בזכות התחקיר על סלמון מסוג קוקני, "החיה" שפרי בחר לעשות עליה מחקר שהתחיל כפי שכבר כתבתי כאן, בנסיעה לאקווריום עם מלפפוני הים שבעיר החוף ניו-פורט והמשיך בסיפריה העירונית ובבית, בין דפי הספרים העבותים, תחת מנורות הקריאה הכבדות, בעיצוב פוסטר גדול לתצוגה, ציור ציורים, רישום הסברים וצילום צילומים. היום סוף סוף הסתיים התהליך בתקיעת חצוצרה ובפרזנטציה חסרת תקדים ולמרבה הרגשנות נחשף דג סנטימנטלי, שכניראה לא יהיה לנו קל לכרסם שוב בקלות שכזו - לצד ברוקולי, פסטה בפסטו, או פירה בטטה ותפוחי אדמה בזעפרן.
כי הנה סיפור מהחיים, כן, עוד סיפור מבית היוצר המרטיט של "האחר":
סלמונים מזנים שונים נולדים באיזה אמבטית מי שלגים שוצפת, אי שם באחד הנהרות בהרים. אחרי שהם מעלים קצת בשר ואי אלו שרירים הם מתחילים להרגיש דחף חזק לנדודים (אלא מה?). חדורי רוח נעורים ומלאי סקרנות, אנרגיה וזריזות הם שוחים עד לאוקינוס! (חוץ מקוקני שלנו שנודד רק עד לאגם גדול של מים מתוקים).
כניראה שמעו לפני מיליוני שנים שיש שם פלנקטון שחבל על הזמן ויאללה מאז בקבוצה או בבודדים, בקפיצות וזינוקים מעל סלעים ומפלים, הם על המסלול. חוץ מהמזון המשובח יש כמובן את הסטלבט, כייף לקחת את הזמן באיזי, לשחות כמה שנים, בין לויתנים, צוללות גרעיניות ואפילו כרישים, בלי אחריות ובלי כובד לאומי, ככה עד שממצים (בערך אחרי 3-4 שנים, מעידים החברים). מה עושים אז? אחורה פנה ו-הבייתה, בדיוק אל אותו הזרם הקריר והפרובנציאלי בו בקעו לעולם. איך? הכל לפי הריח. אכן, מסתבר שלדג המדהים הזה יש אף ולנהרות יש ריח.

הפרזנטציה

הדרך חזרה הבייתה לא קלה וגם לוקחת יותר מיום יומיים אבל כשמגיעים - זוכים בעדנה - מטילים ביצים ומתים.
בטח, בכל הסיבוב הזה - דובים, כלבי ים, דייגים, סכרים וכמובן זיהומי מים בלי עין הרע - מחכים להם בפינות, לחמוד את נעוריהם. רק אחד או שניים מתוך 100 סלמונים, שיצאו למסע הזה יחזרו בשלום לנקודת ההתחלה להטיל את הביצים שלהם ולמות בשיבה טובה.
איזה יהלום, זה פשוט מדהים! כי אם מסננים לרגע את סכנות ההכחדה שמלוות מן הסתם בתחושות חרדה ופחד זו הרי פסיכולוגיה מהפכנית: רוב החיים שלך הם מסע הרפתקאות מסעיר וגם אקרובטי שרובו בשוטטות באוקינוס (במושגים של דג - "העולם הגדול"). רק כשאתה מרגיש שמיצית, אתה עושה פרסה, נותן גז, חוזר לקן, מטיל את דור העתיד ומסתלק.

זה ממש מטלטל לא? עד עכשיו כששמעתי את הביטוי השחוק והדביק "לזרום עם זה" ירקתי הצידה בבוז, עכשיו אני מתחילה לחשוב: אולי יש בזה משהו.

לא עכשיו

לפעמים ספינה בים היא רק ספינה בים - אבל לא עכשיו. כרגע, שום דבר לא ניראה תמים או חף מכוונות.
הכל כידוע, ענין של טיימינג - והופה! לי יש, מהשבוע, אמן פוליטי מתחת לידיים. רוב הזמן הוא אוכל פסטה או בונה בלגו, אבל גם מצייר. הרבה. בעיקר ספינות פיראטים.
בלי ספקולציות או הסברה, בכל יצירה שלו, חד משמעית יש טובים ורעים. גם אם המפרשים לבנים כל אחד מבצע את תפקידו. הסצינה ידועה מראש ותמיד יש הרבה חרבות ורובים (לא בהכרח רובי צבע), מעט תכנון והרבה אקשן.

טושים על נייר

שאלתי את האמן: "ומה זה המשולשים הכתומים על המים (חששתי, חלילה שפיכות דמים), בניחותא של יוצרים שחוקרים היטב את הנושא שהם עובדים עליו הוא פלט - "השקיעה".
- "ומה זה הירוק בצד שמאל?"
- "אי".
- "אי של שלום?" שאלתי בתקווה.
- "לא, סתם אי".

אקריליק על קנבס

אקריליק על קנבס

ניסינו לעבוד איתו על זה אבל בינתיים ללא תוצאות, טובים או רעים, הספינות שלו תמיד מניפות את הדגל האמריקאי. Just in case (ליתר ביטחון), אני מניחה.

כל יום דבר חדש

מיסיס ריקן הראתה תמונות ונתנה לכל ילד לבחור חיה שהוא ירצה לעשות עליה "מחקר" (research).
לא בנמר, לא בקוף, לא בג'ירפה ולא בפיל, פרי בחר בתמונה של דג, סלמון מסוג קוקני (kokanee salmon) ליתר דיוק. החלטנו להקדיש נסיעה ל אקווריום של חוף אורגון שבעיר החוף ניו-פורט, מרחק שעתיים וחצי נסיעה, למען השכלתו של הילד. הרי אי אפשר לדעת לאן יכול להוביל פרויקט על דג בכיתה א'. פרופסורה בהנדסה ימית? פיתוח כמוסות הזנה מהים לאסטרונאטים בנאס"א? תכנות משחקי מחשב תת ימיים? הכל אפשרי. חוץ מזה היינו חייבים לראות שהכל בסדר עם הפסיפיק (השקט), אז זה היה תירוץ טוב לארוז ולנסוע.

אחד מהדברים החביבים עלינו בטיול בחוף, הוא חיפוש אוצרות במה שנקרא "בריכות השפל" (Tide pools). זה אומנם נשמע בעברית כמו תאור של מצב פסיכולוגי גבולי, אבל בפועל מדובר במשהו הרבה יותר מהנה. בזמן השפל, באזורי החוף הסלעיים נוצרות בריכות קטנות עם כל מיני יצורים כמו כוכבי ים, מלפפוני ים, דגים קטנים צדפות וצמחים פרועים לגמרי. זה כייף גדול ללכת בין הבריכות האלו, להציץ ולהתמלא פליאה.
כך, כמה קילומטרים לפני העיר ניו-פורט, כשלאורך החוף נגלו סלעים ענקיים ושלט עם חץ שמאלה הורה ל "סלע כלבי הים - אתר נופש" (Seal Rock State Recreation Site) לא היססנו ופנינו.

סלע כלבי הים

(שהיו במים בזמן שביקרנו)

עד עכשיו ביקרנו בבריכות שפל באזורים שאסור היה לקחת שום דבר מהחוף, אבל פה? ממש שישו ושימחו. במקום היו לא מעט אנשים וגם די הרבה דליים. אהההההה.... המקום הזה לא מוגדר כפארק ארצי (STATE PARK) פירשנו, אלא כאתר נופש אז כניראה שהליקוט פה חוקי.
חוקי חוקי, אבל מה עושים שני אלו עם האת והקילשון? מה הם מחפשים שם? את אטלנטיס?

"צדפות", ענתה האישה הנאה והחייכנית, "הן מתחבאות ממש עמוק בתוך החול" פירטה ותקעה בעוז את האת בחול שבין הסלעים.
"ומה תעשו איתן?" - שאלתי שאלת אוויל.
"ארוחת ערב אם יהיו מספיק" היא ציחקקה, " ... בטח שיותר קל לקנות אותם בחנות", ענתה מרצונה לשאלה הפולנית שהצלחתי לא לשאול, " אבל אני גדלתי בים וזה משהו שאני נורא אוהבת לעשות".
באמת ניראה היה שהיא נהנת מכל רגע, לצידה בעלה החסון חופר במרץ, שומר על חיוך קטן ושתיקה, קשוח ומלא עוצמה. קאובוי ימי. סצינה רומנטית.

ברור שכיוון שאנשים היו באטרף כזה של בציר, כמעט לא היו אוצרות שאנחנו נטולי הדליים והידע המוקדם, יכולנו למצוא בבריכות. זה הזכיר לי איך כשהייתי ילדה היינו יוצאים בשבתות לקטוף פטריות ולא אחת היה ברור שמישהו הקדים וחרש את המסלול וקצר את כל הפטריות לפנינו. עכשיו, כדי לראות את האוצרות היינו צריכים לבקש להציץ בדליים.
הנה קבוצה של צעירים נמרצים עם דליים. סטודנטים לחקר ימי. אוספים קצת דקורציות למרכז המבקרים שממול האקווריום של ניו-פורט. כמה כוכבי ים, אצות מסוגים שונים. איזו מקריות התלהבנו כמו ילדים, "אנחנו בדרך לאקווריום, אולי במקרה אתם יודעים אם יש שם קוקני סלמון?"

 (איפה הייתם בצבא? מכירים את שחר מפלוגה ב'?)

לא היו בצבא ואף אחד לא מכיר את קוקני.

אבל הנה בחור חיוור שמסביר בשקט, "קוקני סלמון זה סלמון מזן די נדיר, הוא חי באגמים מתוקים ובנהרות, אני לא בטוח שיהיה אותו באקווריום, רוב הדגים שם הם דגי ים".

 

אחד מהדליים של הסטודנטים

  כוכבי הים

יופי! טרקתי את הדלת במחשבותי - גם ככה אני מסתייגת מביקורים בגני חיות ואקווריומים. עקירתם של יצורים חסרי ישע מסביבתם הטבעית וכליאתם למאסר עולם עם תאורת ניאון ומבטים מטרידים של ילדים צווחניים ומבוגרים שבעים, היא הרי מעשה נוראי. בנוסף, עכשיו זה כמעט ודאי: המחקר החשוב של בני לא יקבל תוקף במתחם המים המלאכותי הזה, עם הסלעים המגוחכים מהפלסטיק, צינורות ניקוז המים המבצבצים מבעד לחלונות התצוגה והחנות הענקית והצעקנית, כמעט 50% מהמתחם כולו, שדרכה חייבים להכנס וגם לצאת, המאה ה-21. הרגשתי שבעה מהביקור באקווריום עוד לפני שהגענו אליו. אבל כבר הבטחנו ואולי בכל זאת קוקני יהיה שם, ניסיתי למתן את הסערה שהחלה להלום ברקותיי.

 אטרף

האמת - לא היה מאוד צווחני הפעם באקווריום. עוד חידוש / שידרוג נוסף לכלא הימי מאז שביקרנו בו בפעם הקודמת - פינת ליטוף ימית - עכשיו אפשר גם ללטף את כוכבי הים ומלפפוני הים שהיגרו לכאן לא מרצון, כמה נחמד. בריכת שפל כזו הם אפילו לא דימינו לעצמם בחלומות הכי אפלים שלהם, הרהרתי בשקט.

פינת הליטוף 

בעיקר כוכבי ים ומלפפוני ים (הכמו פרחים הירוקים)

ממש לפני שיצאנו מהמקום, מודע לעובדה שאני פשוט חייבת כבר להסתלק מהמקום, משה אומר לי: "חכו לי פה עוד שניה", הסתובב ואץ בצעדים נמהרים למקום ממנו יצאנו. כשהוא חוזר אני שואלת :
"מה?"
"הייתי פשוט חייב לגעת במלפפון ים! לדעת איך זה מרגיש!"
חשבתי שהוא צוחק אבל אח"כ נזכרתי במשפט מתוך ספר קלישאות שמעולם לא קראתי: אם רק יש את התנאים הנכונים, תוכל/י ללמוד כל יום משהו חדש על בן/בת הזוג שלך.

עיר המסיבות

רק כתבתי על יום כדור הארץ וכבר אני במערבולת של הכנות אחרונות לקראת מסיבת היומולדת של פרי. מה הקשר? עוד איך - יש ויש! מסיבת יומולדת טיפוסית לילד בגיל של פרי (7) היא לא פחות מיריקה עסיסית בפרצופו המחוטט כבר ממילא של כדור הארץ. יומולדת קלאסית לפי הספר - ובאופן שרוב האמריקאים חוגגים אותה היא פרויקט שמחייב רכישות מתואמות, מבחינה רעיונית ואסטטית. בפועל זה אומר שיש חנויות מיוחדות למוצרי מסיבות. אחת לוהטת היא הרשת "עיר המסיבות". ילדך האהוב, אם הוא אזרח טוב, כמוך, יחליט על "נושא" (רצוי לא מקורי מדי) כדי לחגוג את הולדתו כמו שצריך. סתם לחגוג? - לא, לא, לא! - דרושים מיקוד, סדר, משמעת ואחריות קהילתית. זה לא כל כך מסובך כמו שזה נשמע - כל מה שצריך לעשות הוא להכנס לאחת מהחנויות האלו לזמן מה (כמה שעות...) ולצאת משם מצוידים באיבזור יומולדת סידרתי ומקסימלי לפי "הנושא" הנבחר וגם כבונוס - בכמה וכמה תובנות חברתיות.
למרבה האושר הרשת המפוארת (PARTY CITY - "עיר המסיבות") מיקמה "עיר מסיבות" אחת ממש קרוב לביתנו. חנות ענק, עמוסה לעיפה, בתאורת ניאון בוהקת ובריח פלסטיק פעיל.

(לחיצה על התמונות תגדיל אותן ותאפשר להשתתף במסיבה!)

בלוני ההליום בעיר המסיבות

בכניסה  - מאות (כן, מאות!) בלוני הליום תלויים על הקירות. ממול - "עיר הממתקים". במעברים -  קישוטים, כלים חד פעמיים, כרטיסי ברכה, אריזות וסרטים למתנה ועוד כהנה וכהנה מיטיבי מסיבות. אבל גדוש במיוחד הוא המעבר בו מרצדים הבזקי שימחה מלאכותיים בדמויותהם של: דורה, דייגו, בוב ספונג', ברבי, אלמו, תומאס הקטר, ולמתקדמים - פירטים, רובוטריקים וכמובן חברי מלחמות הכוכבים ועוד רבים וטובים. לכל אחת מהדמויות, סטים בלתי נגמרים של תכשירי יומולדת. צלחות, כוסות, מדבקות, טבעות, משרוקיות, ניירות אריזה, מפות שולחן, פנקסים וכמובן "פיניאטות" - הדבר שאמרקאים הכי אוהבים לאמץ (למעשה אולי היחיד חוץ מאוכל) מהשכנה הדרומית, מקסיקו. את האנשים משם? ככה ככה, אבל פיניאטות? בכייף! אין בעיה! תביאו כמה שאתם רוצים! מעבר גבול חופשי!
הפיניאטה - אותה בובת נייר חלולה שממלאים בה ממתקים, תולים מהתיקרה כך שתתנדנד באויר ואז ילדי היומולדת, יוכלו לחבוט בה לפי התור עם מקל עד שהיא נקרעת ומתפרקת וכל הממתקים נופלים על הריצפה - היא להיט ענק בימי הולדת, צהלה ושמחה. אין ספק - ענין של טעם.

משה - מחפש זהות

ברבי - מחפשת אהבה

לכל כוכב - פיניאטה מעל המדף שלו, גם לברבי. 

קיראו לי גוזמנית, אבל לי הרעיון של ריטושה ומעיכת פרצופה של של פיניאטת ברבי 
(למעלה בתמונה) אגב התלהמות של שיא המסיבה, 

מריח יותר מדי דומה לונדליזם אמיתי, כזה שמתרחש במציאות לעיתים קרובות מדי.

בטח, ידעתי מראש ש"עיר המסיבות" זו לא חנות בשבילי ובכל זאת הלכתי - פרי הזמין הרבה ילדים, צריך קישוטים, הפתעות ובקיצור - הלחץ שלפני. ברור, הלכתי עם משה. למקומות בולעים כאלו לא אני לא הולכת לבד ובטח שלא עם פרי ... זה יהיה ראש בחול, גול עצמי. נכון - רוב אנשי הישוב רואים בחנות כזו - הצלה, יעילות, שיא הנוחות ואפילו חדוות ילדות. אבל בשביל משה ואני, ופה אנחנו כאדם אחד - מקום כזה הוא כיבוי אורות, בהייה לא מפוקסת במרחב, זילות ורפיון שרירים. לאחר דקות ארוכות של חיפוש ותהיה במעגלים החלה תחושת בדידות וכעס לכרסם בנו. כי איך, איך אפשר להשתעבד למכונת השיווק והקיטש התאגידית וחסרת הרגש הזו? מה לכל זה ולחגיגת הולדתו של ילד כמו פרי? מצד שני איך לעזאלזל אפשר להחלץ ממנה?

שוב דמותה של דורה המקרקרת מגיחה משמאל.....איזה טיפוס צווחני...

במחשבה שניה, פיניאטה של דורה (למעלה), זה לא רעיון כל כך רע...

בתוך עיר המסיבות - לא יאמן - נמצאת עיר הממתקים! 

- ועיר המפיות

- ועיירת הסרטים

זה מה שילדים היום אוהבים! חלומו של כל ילד! שמעתי אתכם מצקצקים, את תאגידי הצעצועים מלחששים בהנאה מאחורי גבכם וגם את הילדים הסינים המפהקים אי שם, מרוב תשישיות.
היינו בממלכת הניוון הזו בערך שעה, בסוף הצלחנו להחלץ, בידנו המזיעה - רק שקית קטנה של בלונים לניפוח. כי מה שהכי התחשק לשנינו לעשות זה להביא כמה משאיות מיחזור ויאללה לפנות בקלילות את השטח. לשתול במקום גינה גדולה, פארק שעשועים נחמד. אפשר להזמין את בוב הבנאי להכין את השטח - יש לו כבר פרטיקה של כמה שנים טובות. אז זהו שלא - השנה אנחנו לא מזמינים שום בוב, אבל כן הולכים על כיוון של גינה ושל ירוק. "עיר המסיבות" עשתה את זה בשבילנו. הטילה בנו אימה כזו והבהירה בפנינו בפירוש איך אנחנו לא רוצים לחגוג.
פה אחד החלטנו שבמקום לחלק לילדים בסוף היומולדת שקית עם צעצועי פלסטיק קטנים ומיותרים ו/או ממתקים איומים עתירי צבעי מאכל ומי יודע מה עוד, שמגיעים לפח הזבל יותר מהר מהזמן שלוקח לקנות אותם, כל ילד יקבל עציץ קטן פורח.

פרי - בחר, ספר ושמח. הייתה הרבה התלהבות.

נסענו למחרת למשתלה, הפעם (בכייף) עם פרי ובחרנו ביחד 25 פרחי אביב לשתילה. כמה אויר היה שם, תענוג.

עץ התפוח (פאסה)

כיוון שפרי הוא חיית מסיבות, הוא עסוק רוב השנה בלהבין ולחשב מתי כבר תהיה היומולדת שלו. נוח וגם אלגנטי להמחיש לו שיום ההולדת שלו יהיה כשעץ התפוח שממול הבית שלנו יפרח. רוב השנה העץ הזה בשלכת קשה אבל בול לקראת תחילת מאי הוא פוצח בפריחה מנצחת. כל כך נעים להעניק לילד שלך את השעון הביולוגי הצח הזה כסמן למשהו שהוא כל כך מחכה לו. טבע פורח, תפוח, יומולדת - מריח מצוין לא?
עדכון: לקראת גיל 7 - דבר אל העננים והאבנים - אירוע היומולדת מחובר לכמיהה למלחמת הכוכבים ולאינדיאנה ג'ונס יותר מאשר לאמא ואבא או לעץ התפוח.

פאסה - עץ התפוח פורח ממול הבית שלנו

לא הייתי אף פעם טום בוי ומעולם ולא חשתי חיבור כלשהו (בלשון המעטה) לשני להיטי הענק האלו. הייתי ילדה שאהבה לשחק בברבי, שמה לא נאמר עדיין בגנותה? והכל נכון - הברבי בתכלס היא כלבה סקסיסטית עם פרופורציות מדהימות וכיוון שכך היא גם מכונת מכירות משומנת - הייתה ונשארה. עם זאת עדיין היא מצלצלת לי עדיף ממלחמות כוכבים וציידי נחשים - שמאיימים לגזול את תמימותו של בני, ובהחלט מעודדים אותו להיות ייצור עוד יותר קופצני שמדמה קולות ותנועות קרב במקום להתרכז למשל - במשחקי לוח, צפיה בתוכניות מדעים, איסוף בולים, או חקר נמלים.
אבל מה לעשות שזה השיח הכי חם אצל בני כיתה א' פה? לבודד אותו ולקבע אותו על אהבת דינוזאורים? ...זה הרי לקטנים. אגב זה באמת לא יאמן איזה קאמבק עושים הדינוזאורים ויחד עם זאת בגיל 5-4 אפילו ילדים צחורים במיוחד ממצים שלא לומר מואסים בכל מערכת השלדים הזו, הפאזלים, החולצות, הסרטים וערכות היצירה של האבות הקדומים האלו עד דק. כי כמה אפשר?

רשימת הלגואים של "אינדיאנה ג'ונס" ו"מלחמת הכוכבים" נמסרה לא מכבר לסבים ולסבתות.
מאה אפס לטובת חברת הילדים ותעשית המשחקים. משה לא עושה ענין, "גם אני בגיל הזה...", נכנעת אני פועלת, כאלמנט מאזן לאלף את קיטי, הפרטנרית הנקבית היחידה שלי בבית הזה,  למלאכות כמו סריגה, גובלן וטיפוח הבית. איך הולך? אנחנו עובדות על זה....זה לא פשוט כשיש לך ארבע רגליים.

עם פרי במקביל כבר זמן, יש לנו (לו ולי) תבנית עבודה על כרטיסי ברכה שהוא מעצב בעזרתי המאוד אדיבה. בדרך כלל הוא בונה משהו בבלוקים של העץ, אנחנו מצלמים את זה ומעבדים את זה ביחד במחשב. יותר מדויק אני עובדת כביצועיסטית של רעיונאי ומעצב גרפי חסר פשרות או רחמים, שמדקדק בכל פרט ופרט בפאנטיות לא ילדית וכרגע פשוט נעדר את היכולות הפוטושופיות. לרוב בסוף התהליך אני על סף התמוטטות עצבים, אבל לאחר כמה דקות ושוקולד, אני חשה גם שביעות רצון מסוימת - צלחתי בשלום ו"חינכתי" ל"יצירה"! ברור - היומולדת שלו היא אירוע שיא מבחינת ישום מערכת יחסי העבודה האלו וכל שנה אנחנו מכינים את ההזמנה ביחד וביתר חגיגיות.

כאמור גיל 7 למרבה ההקדמה מביא עימו התקרנפות זכרית, לא מלהיבה. מצד שני חברים, הילד ועוד איך הפתיע:
בלי שבכלל שמתי לב מה קורה, בחדר אחר, הוא בנה חלקים חלקים את שתי דמויות המפתח של מלחמת הכוכבים הלא הן הרובוט אר.טו.די.טו (R2D2) ולוק סקייווקר - צעיר ענוג וחזק. כשסיים קרא לי שאביא את המצלמה, הורה לי לצלם והסביר:  עכשיו נלך לחבר אותם במחשב - כי אי אפשר לחבר אותם (פיסית) פה (באמיתי). גאווה הציפה אותי! הבאתי בזריזות את המצלמה והנחתי ברצון רב את ישבני אל מול המחשב.

 

 

 

החלקים לפני החיבור: הראש של לוק, הגוף של לוק,

הראש של אר.טו.די.טו, הרגליים של אר.טו.די.טו

כשחיברנו - נדהמתי יש להודות, מהתיכנון ומבנית החלקים באופן מושלם ותואם כל כך.

איזה רובוט חינני ולוק סקייווקר כל כך נאה !  

(פרי הנחה אותי בהמשך לצבוע את שערו של לוק לצבע "חיטה")

(...  חבל שהוא לא החליט לבנות את אינדיאנת הריסון פורד מחדש - כי יש למה להתגעגע...)

בהחלט - הייתי לוקחת את המצב הזה של שני אלו נטו, עץ על רקע שחור - ללא כל תוספות ושולחת -  כהזמנה, כהשווצה, כניצחון על חברת לגו וכגאוות-אם נקודה.
אבל לגיל 7 שלי, יש תוכניות מדויקות וטעם משלו וזאת היא ההזמנה הסופית:

לוק ואר.טו.די.טו הצטמקו (פרי חובב חזק מניאטורות)

והוספנו את הפאנטזיה:  ספינת חלל של מלחמת הכוכבים תוצרת ענקית הילדים "לגו".
(לחיצה על ההזמנה תגדיל אותה ותאפשר לצפות גם בכוכבים).

* וכן, לחובבי הכוכביות. בסוף הטקסט של ההזמנה הייתי חייבת להכניס כוכבית ולבקש ישירות - "בבקשה ללא מתנות נשק".

יש הורים, בלי שמות, שאת תעשיית הצעצועים של אקדחי ורובי "הכאילו" שמציפה את ביתם, הם חשים רק כרעד קל בכנף. מה לעשות, לא קורצתי מהחומר העמיד הזה ובשבילי זה רעד כבד במוח. אם לא אציין שאנחנו לא בעניין מראש, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו גרים בתוך מחסן נשק מפלסטיק אחרי היומולדת.

משה אומנם מצא אצלי פינה ואמר שזה קצת מגוחך בהתחשב בזה שבהזמנה לוק מחזיק את הלייט סייבר שלו בפוזה שאינה משתמעת לשתי פנים. אבל אני יודעת שזה בעצם רק לייט סייבר מעץ, מעץ תפוח.