רנסאנס בביתך

מי זו מדונה? ואיך קוראים לתינוק? ואיפה גרה ליזה? ומה זה חולד?
תעשי את כולם חתולים.
ביחד לצבוע בטושים ובפנדות ובעפרונות שנמרחים במים.
מצחיק, מצחיק מאוד עם לאונרדו.

*

לאונרדו דה וינצ'י / מדונה ליטה 1488-1490

לאונרדו דה וינצ'י / הגבירה עם החולד 1488-1490

לאונרדו דה וינצ'י / מונה ליזה 1503-1519

כשאת אומרת כן*

ארוחת בוקר על הדשא / אדואר מאנה / 1863 - 1862

כן, זו אני האישה הלבנבנה שמסתכלת ישר אליכם. ממש התלבטתי אם לשים את התמונה הזו דווקא - כי לא רואים בה שום באגט, מצד שני - בתמונות האחרות שלי מהזמן האחרון, האור לא נופל בצורה כל כך רכה ומושלמת כמו כאן. חוץ מזה, פה רואים את ארבעתינו (כל הצוות - פאולה, אלן, ז'אן-לואי ואני). אוקיי, עוד הבהרה בקשר לתמונה הזאת - זה לא מה שרובכם ודאי חושבים. אני יודעת שכבר בנו עליה תילי תילים של פרשנויות, פתחו על גבי החשוף מול לבושם החורפי והמחוייט של אלן וז'אן-לואי קורסים שלמים בתולדות האומנות, אחר כך שבו ונפנפו מולי במחאות על הפקרות, פריצות וניצול ולבסוף הלא יאמן - עברו כל גבול - ניסחו שילוב בזוי ושילחו בי את - "אומנות הפיתוי"! בשינאה ובנחישות התחילו למכור טריקים על חשבוני, עלאק עם ביסוסים היסטורים - החל מטריפת התפוח ויחסי עם זוחלים וכלה בשיווק המהות שלי ושל אחיותי כמין החלש והיפה. פאולה תמיד אומרת שזו קונספירציה פטריאכלית. אני נוטה להסכים ולהוסיף - גם שיכרון כוח של הרע במיעוטו.
בחיי שכמעט הוציאו לנו את החשק - זה הפך להיות קרב כמעט אבוד, על כיצד לאכול את הבאגט ולהשאיר אותו שלם. לכן פתחתי את ה'מרכז לאומנות הבאגט', כי אני בפירוש דוגלת באמירת "כן" לבאגט איכותי. קיראו לי צדקנית, אבל בשביל ריקמה או גובלן מחוטים אמיתיים, אני מוכנה למכור את מזמרת הוורדים שלי. למזלי לא הייתי צריכה לעשות את זה. פאולה שבנוסף לשאר מעלותיה היא גם אמנית מחט מלידה, הכינה לי הפתעה ורקמה על בד גדול (מטר על שמונים!) את "כן לבאגט" שחיברנו ביחד. מיסגרנו אותו אצל פייר ממול והוא תלוי מהיום ממש בכניסה של המרכז, כך שאי אפשר יהיה לפספס:

"כן" - כשיש מזג אויר טוב ואפשר לצאת לפיקניק - שיארוז בסל מפה משובצת, טעם וריח, חוש אסתטי. כשנוח לי להישיר מבט. כשלא ממחפשים בי כפתורים או מטיחים בי סררה או מבוכה (יחי הקימורים). כשיש לאייל הצפון משהו טוב להגיד לי. כשהוא מעניין, נדיב והכי חשוב משעשע. אוי כמה אני אוהבת לצחוק!

* נכתב בהשראת הפוסט "כשאת אומרת לא" של חנה בית הלחמי.

רוקמת החזירים

"גלרית הפינה" הקטנה והאיכותית שייצגה אותה פעם עברה שינוי ניהולי בלתי הפיך. דליה סיון, שהיה לה קליק לא יאמן איתה והיתה האוצרת של הגלריה עד לפני עשר שנים, עזבה יום אחד את הכל ונסעה לחלוב עיזים בטיבט. הפעם האחרונה ששמעה עליה היתה דרך כתבה באיזה מוסף חג מלפני מי יודע כמה יובלות... היו שם כמה צילומים שלה עם עיזים וילדים בתחתונים וטקסט בנאלי על עולם שכולו טוב. בקושי יכלה לזהות אותה, היא נראתה שם כל כך דהויה וסחוטה... בכל מקרה אין סיכוי שתמצא עכשיו מישהי כמו דליה שתסכים להציג את רקמות החזירים שלה. אפילו באחד מחללי התצוגה הצנועים בבתי יד לבנים שבערים הקטנות אין סיכוי, בכל זאת חזירים... יש גבול... חוץ מזה זה לא אומר כלום לאף אחד. זו עובדה שהיא מודעת אליה היטב והיא יכלה לשמוע את טיעון הנגד הזה בלופים חוזרים, לרוב בלילה: מילא חזירים מתים, או כאלו בכלובים מסריחים וצפופים שישנים בחרא של עצמם, משהו שיכול ליצג לכל הפחות, ניצול, להוביל לאיזשהו בדל מסר של מחאה - אבל סתם חזירים משוטטים באחו? אז זו לא חיה כשרה, ביג דיל! ממש סנסציה! נו באמת...

ברור, כבר ממזמן השתוקקה לראות את שמה במדור התערוכות של 'עכבר העיר'. מתחת לפרטים על מיקום התערוכה והשעות יהיה גם איזה צילום של עבודה עם אדי (החזיר החביב עליה). אבל זה לא הולך לקרות. אפילו את הקלף של "אמן צעיר" פיספסה - עד לפני חמש שנים יכלה לגרד את הקטגוריה הזו, שמסיבה לא ברורה מעוררת אצל אנשים מסויימים סקרנות, אבל עכשיו זה אבוד. אולי אם תחליף נושא. אבל היא פשוט לא יכולה שלא לרקום אותם. לפחות אחד בשבוע ולפעמים עדר שלם על בד ממש גדול תוך חודש. שי, הפסיכולוג שלה, רמז כמה מפתיע, על מניע אדיפאלי. זה הייתה אחת הקלישאות היותר שחוקות ששמעה ממנו, טוב מה כבר יכול לומר פסיכולוג (גבר) על רוקמת חזירים? בדברים אחרים, כמו למשל היחסים שלה עם אחותה התאומה הוא מאוד עזר לה ובגדול היא מעריכה מאוד את יכולת החשיבה שלו, אז הייתה מוכנה לבלוע פה ושם איזו שטות לטובת המכלול וחוץ מזה אי אפשר לצפות מבן אדם אחד להכל - ואלו לא ממש תחומים חופפים: "חזירים", "פסיכולוגיה" ו-"ריקמה"...

"הבועה של אדי", 2008 (ריקמה על בד)

דווקא בערב שהכל פשוט נראה מושלם מבחינת תנאי עבודה וריכוז (רועי נרדם מוקדם ואורית בכנס בשוויץ) פתאום קפץ אחד שמורד. מתנגד להרקם. יש חיה כזאת. המחט מפקששת את החורים, החוט מסתבך עם עצמו לכדי קשר עקשן ואז אחרי קרב קצר גם מתפרצת דקירה. בדיוק באמצע קצה האגודל. נורא מעצבן ונורא כואב. היא לא מאמינה שאחרי כל כך הרבה שנות נסיון זה עוד יכול לקרות לה ובו זמנית כבר שומעת איך אפשר לשזור בקלות בלתי נסבלת פרשנויות לכך, בהשראת "התת מודע" - יהודיה רוקמת חזירים, הצליבה, הילדות שלה בסקוטלנד. אין לה כוח, היא שמה הכל בצד והולכת לרבוץ מול הטלויזיה. נשיונל ג'יאוגרפיק, אלא מה?

למחרת לקחה את הילד פעם ראשונה לשעור שחיה. שעור פרטי. לא יקר בכלל ובול מתאים לרועי, שהוא קצת מופנן וממש מעדיף ללמוד דברים שהוא לא מצטיין בהם באחד על אחד במקום בקבוצה. אמרו לה בטלפון שלמורה קוראים עומר ושילדים מתים עליו. ממש שתי דקות לפני השיעור כשהם ממתינים על כיסאות הפלסטיק שעל סף הבריכה המחוממת, מישהי מתקרבת אליה בצעדים גדולים. אחת מהמשרד שלהם. היא אומרת לה בנופת צופים שעומר לא יוכל להגיע היום ובמקומו יתן לרועי את השעור, מיקי, רק היום, אם זה בסדר מבחינתה. כן זה בסדר. היא לא רוצה להיות קטנונית וגם הילד כבר על בגד ים ובשיא של התרגשות מרוב ציפיה. כשמיקי מגיע היא לא יודעת איך להפסיק לבלוס אותו במבטים, מצד שני בתור אמא, כמו רפלקס מותנה, המחשבה שהוא הולך לבלות עם בנה, חצי שעה צמודה בתוך המים, זה מחזיק וההוא צף, לא ממש עושה לה את זה. הוא צעיר, מקסימום בן 22 אבל שמן מאוד, איזה כרס! וחלק לגמרי. עור הפנים שלו ממש ורוד, אולי מהשמש. יש לו שדיים כל כך גדולים כמו של אישה ופטמות פשוט עצומות ובנוסף הוא גם ג'ינג'י, אבל זה עוד כלום. כולו מלא בקעקועים. הזרועות בשושנים ענקיות עם עלים וקוצים (טוב, יש הרבה מקום) וגם בצבע - שחור לקווי המתאר אדום וירוק בפנוכו, ממש ציור ציור ועל החזה והגב נשרים בסגנון גותי. הוא לא ניראה חשוף בכלל, תהתה, אפילו שהכל משתפך החוצה מתוך מכנסי בגד ים הרופסים מרוב כובד האחריות. זה ממש לא מה שדימיינה כשחשבה על מורה לשחיה לבנה, אבל איך שאלו נכנסו למים, והתחילו לתרגל הכנסת אוזניים וראש - טבול והוצא, היא מוקירה את הנס. שולפת ספר סקיצות שחור מהתיק ומתחילה לשרבט. אצבעותיה כמעט לוקחות אותה הביתה לפני תום השעור - לרקום אותו כבר, את כוכב התערוכה הבאה שלה.

מאובן.JPG

זו הייתה גבריאלה מ'בגדים זה את'. בעלת חנות הסימטה הכי מעודכנת במולדת. "תשמעי, אורגון", למרות המרחק, קולה העמוק נשמע כה בשרני, "סיכות לבגדים זה עכשיו טרנד עולמי, קאמבק ענק. הכל הולך - גם פנינים פוזלות של הסבתא וגם מיחזור תבניות ביצים וקופסאות של סרדינים. אז חשבתי - למה שלא תלכי על זה גם? תנברי קצת בכל האלטעזאכן שאת אוגרת לך שם, בין היערות המשמימים של הגויים ותתחילי לייצר קצת ציוויליזציה!", תוססת מאנרגיה בינארית, מתלהבת כפייתית, היא נשמעה כרגיל - מאוד משכנעת. זו תמיד היתה חידה ופלא - העובדה שיש בינינו איזה ציר אלחוטי מחבר, כי מבחינתה ופעם אפילו אמרה את זה, אני סוג של מאובן. אבל למה להיות קטנוניים? זה רעיון מאוד חמוד.

"אין דבר בלי סיבה" (שמתי לב, שאפילו חברי הנוקשים ביותר מתים על המשוואה הזו). הנה, פעם קניתי באיזה שוק פשפשים בלונדון, מאובן של שבלול. אין לי מושג למה. לחשוב שסחבתי מלונדון, עוד עצמות לאכלס בהן את ארץ האבות ניראית לי היום - תמוהה, בלשון המעטה. אבל אם לעזוב לרגע פתולוגיה ו/או זאולוגיה - ספירלה היא צורה מדהימה. כל כך מיסטית וזו אגב עובדה בדוקה. אם מתחילים בקצה הפתוח - וכן, זו דרישה אלמנטרית, כעבור אי אלו ובלי שום אפשרות לחזור - נכנסים לביפנוכו. זה די דומה ליוגה. מכיווץ שריר מזערי באצבע הקטנה בכף הרגל, דרך העמסת עול כבד על הירכיים, בואך למרכוז דרך העין השלישית, מתרחשת הכרת תודה פלוס ג'סטות רחבות לב, לשמש. זה לוקח, זה לוקח רחוק.

מכל מעברי הדירות ואחר כך היבשות והגשמים כבר אין לי אותו, אולי נקבר סוף סוף כדת משה או ישמעאל באיזה ערוגה ראויה באזור גוש דן רבתי ואני מקווה מאוד שכמו שצריך, בלי שום מסחרה. לי נשאר רק צילום שלו ברזולוציה גבוהה במחשב. קובץ שפשוט לא נוטש. כל כך הרבה אחרים אבדו או התפרמטו אבל הוא נשאר: ה-JPG (קובץ תמונה) של הברל'ה מלונדון. יציב, ללא חת.

אז איכשהו דברים מתחברים. שחוק וידוע, לא חסר כאלו שטוענים שהכל זה סימנים. היום כאבה לך השן, מחר תהיה מוזמן לחתונה, שמת לב שחסרה לך גרב סימן שעומד לרדת גשם, דברים כאלו. אותו הדבר גם במקרה הזה. רק לפני שבוע התקשרה ודיברה על אופנה וטרנדים ואופס למחרת - אתר הנצחה הבייתי שלי (מסוג פי סי) הקפיץ את ברל'ה מלונדון מבין חלונותיו. התבוננתי במאובן הזה שוב כלא מאמינה. איזה דבר! צעיר בזקנתו, רוחני כביום היוולדו. פשוט יפיפה מנשוא! ואם כבר סימן מסתכל לך ישר בעיניים, אז תסובב את הראש לצד השני?

סיכת שבלול מאובן

הדפסתי, צבעתי, חתכתי, הצמדתי, הברשתי בלכה, מוכן.
ברל'ה יצא מהקשיח ועכשיו הוא סיכה.

כניראה אין דבר כזה "נטול רגשות אשם" - לפחות בתרבות שאני באה ממנה. או שסתם מתוך קירבה טבעית של בין אדם לשבלולו, הרגשתי צורך לשאול אותו. אחרי הכל התהליך עצמו היה מאוד אינטימי - המדידות, השכפול, החיתוך, המגע - וכן, בטח רגע השיא - הדבקת סיכת הביטחון מאחורה.
- "תגיד לי ברל'ה, כייף לך עכשיו? יותר טוב מקודם?", שאלתי ברוך.
- "רגיל, עובדים קשה ולא מתלוננים", הוא מכיר את מאטריית המצפון טוב ממני, הממזר...
- "מה זאת אומרת ברל'ה?! רבצת כמה שנים טובות באפלה של הדיסק הקשיח בלי שאף אחד שם לב אליך, עכשיו איך שלא מסתכלים על זה, שינית סטטוס... חוץ מזה, יש סיכוי לא רע בכלל שאתה אוטוטו מוצמד לאחת והיחידה!", ניסיתי בכוח להלהיב.
- "באמת תודה רבה לך! עכשיו את נזכרת לשאול?! אז לידיעתך - אני בכלל בענין של גברים!", שיחרר בתסכול.

.... איזה מצב, כשאתה מאובן - גם אם מסמנים לך, אתה לא רואה כלום!

לא סיבה לרסיטל

פרנצ'סקו בדה
"משחק השחמט" (בערך 1880)

הן לא משחקות איתו משחק הוגן, אך בפירוש שואבות השראה מגבריותו המתפרצת. הוא רוברטו השלישי, הן - אחותו סופיה והפרגיות. נעלי הסירה ששוגרו אליו הישר מרומא קטנות עליו, מוחצות לו את הבהונות וטייץ הקטיפה הסינטטית פשוט חונק ועושה שמות במה שהיה פעם שיער רגליו.

אבל סופיה ניראית מרוצה וזה מה שחשוב, הוא אוהב אותה כל כך. הם תאומים. היא יצאה ראשונה.
לפני כחודש נסעה לסוף שבוע בלונדון, ללמוד אסטרטגיות חדשות. אח"כ יזמה באלגנטיות אופיינית את המשחק בחדר 'מראת הזהב'. לומר את האמת, הוא היה די בור בכל הנוגע לליבו של המשחק הארור הזה.
היא פתחה עם 'נוסח הדרקון בהגנה הסיצליאנית' (הכריזה על שמו של המהלך והזיזה) ואחרי התייעצות עם רוזטה (שתמיד הייתה חוכמולוגית ומעיקה), החליטה להמשיך במה שהגדירה ברהיטות כ'הסתערות רגלים באגף המלכה' (רגלי לב'3).
לא יאמן! הג'ירפה בשמלה הצהובה לא מפסיקה לנעוץ בו מבטים (איך קוראים לה התלבט - סימונה או דימונה? אולי אלונה?) למה היא ניראת כל כך מיוסרת?... אולי ביום אחר שימשונה, היום אני לא בענין, חבל לך על הזמן.
לא ממש אכפת היה לו להפסיד לסופיה, כולם ידעו שיש לה מוח ברזל ובדרך כלל העובדה שידע לחולל ניסים בכינור, זיכתה אותו כפיצוי בקרדיט לא מבוטל. אבל העובדה שסומק החל פושט על לחיו הייתה מביכה מעבר לסביר מבחינתו. הוא לא בנוי לריאליטי שואוז, איך לעזאזל עשה את זה לעצמו? עוד מעט הזיעה המתגברת תכתים את הטוקסידו שמן הסתם עיצב איזה ז'אן קלוד, ומה יעשה אז?
בניגוד אליו סופיה בנויה לכל תסריט. היא מה שקוראים 'האישה החדשה'. עוטה על עצמה בכזו קלות את המראה הנונשלנטי, מנפנפת במניפה מבד יוטה ממוחזר, מחוברת לרב קווי של איזו רשת חברתית ובסוף כל יום שלישי אחרי שעת התה עוברת באיזה כלבו ומרוקנת מדף שלם של טופ-קוסמטיקה, כאילו יש איזושהי בעיה עם העור המושלם שלה. בנוסף, לאחרונה לא מפסיקה לשקוד על חידוד הפתיחות שלה בשחמט.
עוד מהלך נכון. פעם שמע שהכל תלוי בפתיחה והנה עוד שניה תטיח בו מט. הוא גמור. מכל הצבא הלבן נשאר לו רק מלך וצריח. עכשיו, כבר חש קינאה ברורה ומלוטשת בסופיה. בירכו השמאלית החלה לקפץ בחוסר סובלנות ועיקצוצים פקדו את רקתו הימנית. עולה לו על העצבים לגמרי הפורום הזה של המלמלות והמניפות. כמו אסימון ענק שנפל מקומה שמינית - הוא הבין פתאום את מה שאבא שלו אמר לו לפני חמש שנים, כשהיה בן שבע עשרה: "פוליטיקה של המזרח התיכון, שחמט ומחשוף נשי הם לא סיבה לרסיטל, בן".

בסתיו

אישה אחת גרה בתוך אבטיח ואשה אחרת התאהבה במטבח "החדש" שלה. השניה זאת אני. נדדתי כבר בין כמה וכמה מטבחים וצללתי אל תוך מספר לא מבוטל של התאהבויות בחיי והנה עכשיו שוב, בבית שברחוב פוטר אני שדודה לגמרי, עבד נרצע.
זהו מטבח אמריקאי ישן, אבל מאז שכף רגלי דרכה לראשונה על ריצפתו דמויית אריחי הקרמיקה (פי-וי-סי בעברית) - אני למטבחי ומטבחי לי. כמו שכבר טענו לא מעט גברים שעירים לפני - ניראה שמצאתי את מקומי. חד משמעית, זוהי צומת פמניסטית נוספת בחיי. אולי זה הטפטים הישנים והחינניים אולי ארונות ותיקרת העץ, אולי החלונות - אחד עם חממה פנימית לעציצים והשני מעוטר בוילון תחרה זול ואולי קולט האדים. בכל מקרה זו קומוניקציה משובחת שלא מוצאים כל יום, עד כדי כך שאני שוקלת למקם לי מיטה קטנה ליד המדיח, ללילות שהנפש מתבלבלת ובועטת. כי לפעמים כידוע, מטבח הוא חבר.


זה בעצם מה שהוביל אותי לרעיון המפגש. אני יודעת, זה לא רעיון מקורי שלי. דב אלבוים פגש את האבות כבר לפני כמה שנים טובות וג'ודי שיקגו כבר הזמינה 39 חברות קלאסיות לסעודה סימבולית במיצב שלה "ארוחת הערב" (The Dinner Party) ב- 1974. בתערוכת קבע ב מוזיאון ברוקלין, השולחן המונומנטלי והמשולש שהיא בנתה אז, עם אותן צלחות וגינליות עדיין מחכה.
וגם לי בא. ללא ספק משהו יותר סולידי, בלי איברים סמי-פנימיים, אולי אפילו אכין צמחוני. אבל כן, שתיים מן האורחות שהיא הזמינה גם אני מתכננת להזמין למטבח שלי. את וירג'יניה וולף - שאתמוגג לחלוטין אם לפני המתאבנים, תתן איזה קריאה של פרק מתוך "גברת דאלווי" ואת ג'ורג'יה אוקיף - שרק כשביקרתי בבית שלה באביקיו, ניו מקסיקו וראיתי את הציורים המקוריים שלה, לא בלוחות שנה או מפיות שמודפסות בסין אלא באמיתי במוזיאון ג'ורג'יה אוקיף בסנטה-פה הבנתי את המושג "סוף הדרך". גם הציורים וגם המקום.
אבל הכי בא לי שאליס מונרו תבוא. היא - אליס, בטוח תדע להעריך מטבח מתגמל שכזה, על כל המשתמע מכך - יחסים בין אשה לקערה, איכויות של חלב מוקצף, מדפים, וילונות, מאפה תפוחי אדמה עם רוזמרין וכו'. יש לה את זה.

לאחר שתסרוק איתי ביחד את כל הפינות ובתום קפה עם איזו נשנושית היא תספר על מאיפה היא הביאה את שני הסיפורים הממוטטים שלה - "תחנה בערבה" ו"הבתולה האלבנית" (מתוך הספר "סודות גלויים") אחר כך גם תרחיב קצת על הסיפור "בריחה" (מתוך הספר "בריחה"). גאונה האישה הזו.
ומה עם ג'ודי שיקאגו, רעיונאית המקור? - בכייף שתבוא גם, אף פעם לא מזיק לתגבר את הצוות היהודי ויש גם בית כנסת קרוב. אגב ג'ודי, בלי לחץ - אבל יהיה נחמד עם תביאי איתך איזו צלחת אירוטית מהארוחה ההיא, הן ממש מהממות ואני פשוט מטורפת על כלי קרמיקה.
כרגע המפגש מסומן לסתיו, כשהיופי פה בחוץ לא מותיר מקום לכשלונות. ברור שאזמין גם כמה חברות מהארץ. למה לא? שיקחו קצת אויר מהילדים ו/או העבודה ו/או הבן זוג ו/או הקפואים שבפריזר. זה יהיה נפלא! נחגוג ביחד את מקומנו החדש בפמיניזם בסגנון רטרו!

מבוא לפטישיזם

שנים היא סובלת מיובש בכפות הרגליים, בכל קיץ הדבר נהיה פשוט בלתי נסבל. הכל נסדק. נורא. והשנה כבר באביב התחיל ענין חדש לגמרי - תשוקה בלתי נתפסת לאריזות, קופסאות ומדבקות של כל מיני מוצרים - מדברי קוסמטיקה (שפה אולי למצוא הגיון מסוים) ועד למוצרי מזון, ניקיון ותחזוקת הבית. אבקות כביסה, ביצים, אטבי כביסה (כבר שנתיים שיש להם מייבש), תחבושות היגייניות ואפילו קפואים. היא החלה לחזור בחיוכים חשודים מהסופר, עמוסה בשקיות אינסופיות. כל פעם שאמר משהו ענתה בקול מתפנק - "אני כל כך אוהבת את האריזה, לא יכולתי להתאפק".
- "של במיה?!!!" שאל מבועת, בזמן שהיא דחסה שלוש שקיות של במיה קפואה עמוק לפריזר, "את הרי שונאת במיה, את תמיד אומרת שזה כמו לאכול מדוזה!"
- "נכון, אבל ראית איזה איור מהמם של במיות רוקדות על רקע מדברי הם שמו על האריזה? זה החזיר אותי בטיל לחושה ההיא בסיני, לים, לשנירקול, לדגים, לשמים בלילה עם כל הכוכבים, איזה כייף היה שם!". כל מה שהא זכר מהחופשה ההיא בטרבין, היה את השירותים המטונפים שגרמו לו לרצות לעוף משם כמה שיותר מהר בחזרה לציוויליזציה. כך או כך הבמיה הזאת, הקפואה, שברה אותו. בשלב הזה, כבר היה לו מאוד ברור, לנתי, שלא כל כך מזמן לקח שני קורסים - ב"מבוא לפטישיזם", וב"מגדר ופטישיזם" שהוא חייב לקחת את הכלב ולהסתלק. הכי טוב לדודים שלו בהולנד. זה רחוק, זה נקי והוא מת על אמסטרדם. אבל טומי בן האחת עשרה היה כלב עצלן, לא דלוק על שום חומר לא קונבנציונלי ובעיקר שונא שינויים. כששמע את הרעיון ההולנדי, תוך דקות יצא עם פתרון בייתי ופשוט, שלא ידרוש ממנו שום אריזת מזוודה, מתנות למארחים, טיסה בתא המטען או שיקוף ברנטגן... חתיכת טיפוס.... ערימת פרווה שאין בה חצי שערה שמתבזבזת על חוסר וירטואוזיות.

"תצרוב לה את המדפים של הסופר על דיסק. אני מוכן לבוא איתך, נצלם את כל האריזות ונעביר לדיסק או לצו'פציק הזה... איך קוראים לו? פלאש דרייב? היא תוכל להמשיך להיות דבוקה ללפטופ שלה אבל תפסיק לחסום לנו את כל האויר בבית במיליון שקים של חול לחתולים (?) וקופסאות של צמר פלדה."
שבע רצון מעצמו, כאילו לפחות בא עם רעיון של אינשטיין, נשכב על הגב, פיהק ואמר: "בטח אמרו לכם בקורס ההוא של הג'נדר - שלפעמים אצל נשים יובש בכפות הרגליים, מייבש גם קצת את השכל, אז אל תקפוץ למהלכים דרמטים שכולנו נצטער עליהם אח"כ. עם קצת טכנולוגיה נוכל לסדר לה את הראש בחזרה למצב של חורף".

נתי ושני (בחורף)

"הי הי טומי, עכשיו הגזמת! מה זה הבדיחות השוביניסטיות הנמוכות האלו? ...", טומי נאנח באכזבה, זה נתי שנהיה כל כך כבד, או מה שהצחיק פעם כבר לא תופס היום?... כניראה שהוא מזדקן... טוב, אחת עשרה שנים של כלב - כמה זה? שבעים ושבע שנה של בן אדם? נו בטח - קשיש!

טומי, קשיש בן 77

"נכין לה מצגת כזו שהמוצרים מתחלפים כל הזמן ואיזה מוזיקה מלטפת של ויוואלדי, ארבע העונות (או אולי כדאי רק שלוש?) ברקע, עם כמה קלישאות בין לבין על יופי וארוס. היא תאהב את זה. שני הרי, היא אולי היחידה בעולם שפותחת את כל הפורוורדים עם המצגות המייגעות על כמה העולם מלא בכל טוב וקסם, שהדודות של אמא שלה, שולחות אחת לשניה במייל ואמא שלה לא מפספסת ומעבירה אליה."
הכלב המשיך לברבר ונתי התחיל להרגיש שהוא בעצמו משתגע, כל הפריזר מלא בבמיה, טומי, כלב נעוריו מסדר לו משימת סריקה וצריבה בלתי נגמרת ובנוסף, כל הזמן גם לא מפסיק להפליץ. הכל לופים על לופים. אין בזה שום טעם. הוא חייב לראות בקרוב את פיט מונדריאן. מאוד בקרוב. יש תערוכת קבע מצוינת שלו במוזיאון סטיידליק. נדמה לו שפרופסור דליה קנון אמרה את זה בקורס שלה, "הפרטי מול הקונספטואלי" - "הקנבסים עם הגרידים והריבועים של מונדריאן מסדרים את המחשבה ומתחזקים את ההומניסט שבך". זה כל כך נכון. חוץ מזה אומנות תמיד הייתה בשבילו מקור לנחמה.

"אלפיים רגל"

ארבע שנים של קניבליזם עברו עלינו ביחד במחלקה לאומנות בבצלאל וזה לא מעט. ירושלים הקפידה להישאר מאובנת גם כשהאקדמיה הייתה שורפת "מכשפות" ואחרים. על רקע דמגוגיות שוביניסטיות לגופה של אומנות, תוך הצהרות סופר נחרצות מצד המלמדים - מה נכון ומה לא, בדירה משותפת - בישלנו אורז עם ירקות, מרחנו קוטג' על לחם, ביקשנו להבין ולהתאים וגידלנו את זנב החתולה.
היינו נשים צעירות, עזבנו מאחורה עמק, נפגשנו בבירה ולחמנו זו לצד זו בשדה קוצים, בלי לדעת אפילו שזה מה שאנחנו עושות. אז, ברגעים של עננה, איילת הייתה מפלחת את האויר ומזכירה לשתינו בצחוק גדול: "אז מה? לפחות יש לנו שמות של טייסים: "איילת כרמי מקיבוץ בית השיטה!", "תמר המר מנהלל!".
ככה, כמעט 20 שנה אחרי, היא יוצאת בתערוכה חדשה בגלריה 39 עם השם האווירי "אלפיים רגל".

מצוידת היטב בתעשיה שלמה של חלקי כנפיים, גלגלים,
עצמות וצוות נשים חוקר- יאללה עולים לאלפיים רגל.

"מדובר בתהליך עבודה שהוא כמו כתיבת יומן. כל יום אני מציירת כמה דימויים או חלקי דימויים על גליונות פלסטיק שקופים... בזמן האחרון יש לי גם ענין רב בסוגים שונים של עצמות" סיפרה בהתרגשות, "וגם מבנה של כנפיים ממשיך לרתק אותי, בעיקר המקום של החיבור עם הנוצות".

צבע שמן על גליונות מפל (פלסטיק שקוף)

הדימויים הסופיים מורכבים מחלקי דימויים שצויירו קודם לכן
על גליונות פלסטיק שקופים, מחוברים אחד אל השני ואל הקיר בסיכות קטנטנות

לצוות הנשים של אילת, ראש על הכתפיים וידע טכני שעובר מדור לדור (ומתערוכה לתערוכה). הן מומחיות בבנית מכשירי טיסה, מיני גלגלים ומכניקות קמאיות, אלופות בלבצע משימות קיומיות בסביבה נתונה ולרוב מעדיפות לעשות את עבודתן בגוף חשוף. כשצופים בהן בעת מעשה ניראה (שקוף) שמלאכתן רוחנית וגשמית בו זמנית.

"אז הפעם אני רוצה לעבור את החוויה הזו של הרכבת הדימויים לראשונה בגלריה, להרגיש את הקסם ולשמר את הרעננות ואת גורם ההפתעה. כל הדימויים הסופיים יורכבו על הקיר של הגלריה, שכבות שכבות של השקופים המצוירים... לא, אני לא ארכיב אותם בסטודיו לפני", תיכננה וסיפרה לי לפני כמה חודשים.
"הגעתי לגלריה עם הערימה של כל הגיליונות שציירתי במשך חודשים, הפשלתי שרוולים ויצאתי למסע" פרקה באוזניי לפני כמה ימים, אחרי שהשלימה את ההרפתקה אצל "39".

איך היא יודעת בכזו שנינות לקסום בסך הדימויים הסוריאליסטים האלו עד שנוצרת סביבה כל כך אותנטית של אגדה שקופה, שכאילו היתה שם מאז ומתמיד?
כשעיינתי בצילומים ששלחה מ"אלפיים רגל" (וכמה חבל לי שאני לא יכולה לבקר פיסית בתערוכה) זה פתאום היה כל כך ברור: היא לא ידעה איך, היא פשוט קפצה פנימה, נכנסה לתוך אחת מהגיבורות שלה ועשתה את מה שהיא דורשת מהן כל השנים האלו: לפעול על פי אינטואיציה טריה בזמן הכי חם, בדקה הכי לוהטת - לאתגר את הקצה. מטרה חמקמקה אך מאוד ממוקדת שמבקשת ללכוד באוביקטים השונים, לכדי משהו שעובד. זו מיומנות כל כך מעודנת ומדויקת שלמרבה השיחוק יצרה חלופה ויזואלית מדהימה שמצליחה לטלטל היטב גם בראש וגם בבטן.

טכנאיות המעוף של אילת: לא קורבנות של קניבליזם, לא נותנים בהן ביס
ולא מכניסים אותן לפיתה ואם יש צורך הן עוטות כיסוי ראש.

איזה יופי!

"אלפיים רגל" עד ה- 17.7 בגלריה 39 , רח' נחמני 39 תל אביב
שני-חמישי 11:00-18:00 שישי 10:00-14:00 שבת 11:00-13:00

לאתר של אילת כרמי

© הזכויות לצילומים שייכות לאילת כרמי.

מה חדש אצל אן

עדיין גשם, כבר שלושה שבועות, למרות זאת סיבוב רגלי ברחובות עם כל הבתים הקטנים שופעי הצימחיה, מלא באקסטרה פרחים. איזה בעיות כבר יכולות להיות לאדם שחי בתוך אדנית? מה לשתול - גרניום? פקעות? אירוסים צהובים או אירוסים סגולים? או אולי בכלל נוריות? שבשבת קטנה? משכירים איזה חתול או שניים שיעמדו בכניסה ויעשו עם השפם ויוצרים תמונה מושלמת. כמובן שזה לא פשוט כמו שזה ניראה, כי מאחורי כל יופי - יש מסורת, היסטוריה ויחסים מורכבים בין המינים (וכמובן גם בין המינים לבין עצמם).

אני אוהבת לבקר את אן טיינטור ב"הירונס", חנות ותיקה ושובת לב בבעלות מקומית. אן טיינטור (Anne Taintor), יודעת לעשות להטוטים שווים עם - טקסטים שנונים, דמויות נשים (בעיקר בסגנון שנות ה-50) והזיקה האופנתית לוינטאז'. העיצובים שלה מזכירים קצת את האומנות של ברברה קרוגר וג'ני הולצר (פלוס מינוס בנות דורה), אך במהדורה קלילה ופסטלית יותר, מתנה ריאלית לכל פונפונית - תיקים, אביזרי נסיעות, דקורציות קטנות לבית ומוצרי נייר.

אחד מהמעברים ב"הירונס"

לא עוד חנות רשת מתואגדת אלא סוג של מוזיאון אינטימי וממכר,
לחומדים (ומן הסתם בעיקר לחומדות) אביזרי שווא וזוטות.
מרגיע לבוא פעם ב...מינימום שבוע, ככה בלי לחץ לראות מה חדש אצל אן ובכלל.

לפני שנה בערך ראיתי סטנד עצום עם מוצרים שלה בבוסטון באיזה קניון ענק ואז הבנתי, קצת בצער יש להודות, שאן, היא לא השכנה ממול. אבל יש אישה כזו באמת, פגשתי אותה השבוע כשקפצה ליוג'ין לסיכומי ענינים עם מר הירונס הבעלים של "הירונס", איזה איש נחמד. אחרי שסיימו ואן יצאה לחניה, נגשתי אליה בהיסוס, הצגתי את עצמי ושאלתי - "אן, את מרשה לי להשתעשע עוד קצת על חשבון החברות החייכניות?" (הרי היא חובבת קולאז'ים וגם אני, אז מה בעצם מפריד בינינו? כמה מיליוני דולרים? - קטן עלינו!).
"יאללה אחותי, תובילי", לבושה היטב, היא ניראתה מסוקרנת. לקחתי אותה לאדניות שברח' קינקייד.

ג'סיקה (מרימה את הטלפון בעבודה בפעם המאה ביום)
"בבקשה, התקשרו שוב כשיהיה לי אכפת"
( פתקים נדבקים של Anne Taintor )

הבית של ג'סיקה

בת' (בשעה 10 בלילה, אחרי ניקוי השיש במטבח)
"קריירה.... משפחה לדאוג לה.... בחיי! יש לי את הכל!"
(מגנט של Anne Taintor)

הבית של בת'

ג'ואן (אחרי טיפול אצל השיננית)

"עצרו אותי לפני שאני מתנדבת עוד פעם"
(פנקס עם עט של Anne Taintor )

הבית של ג'ואן

ניראה היה שאן נהנתה מהטיול ברחוב קינקייד אבל הרבה יותר ענין אותה לשאול אותי על ישראל. על מה נשים מדברות שם? מה הן רוצות? מה משמח אותן? מה מכבה אותן? כולן מדברות עברית? לכולן יש צבע שיער שחור? גם שם כבר משפצים את הפנים על ימין ועל שמאל?
אמרתי לה, "אן, ישראל זה חתיכת מיקסר, יש לך שם נשים מכל הסוגים. אבל אצלינו אשה בשנות החמישים ניראתה ובטוח גם התנסחה מאוד אחרת, לא היית יכולה לתפור את הקולאז'ים שלך מחומרים ישראלים. מצד שני את יכולה לטעום בישראל מאכלים ביתיים ונפלאים שלא הוכנו על ידי עירבוב של אבקה עם מים". אן צחקה, גם היא חושבת שהאוכל האמריקאי הוא קטסטרופה, "כשביקרתי בטורקיה נדהמתי מהניחוחות והטעמים, הכל כל כך טרי, ככה זה גם בישראל ?", בלי להתכוון זרתה מלח על הפצעים. "עזבי טורקיה עכשיו, אן. בבקשה אל תזכירי לי את הבוספורוס, הממולאים והרחת לוקום... לא ניראה לי שאוכל לקפץ שוב בשדרות איסטיקלל במאה שנה הקרובות..."
"מצטערת שהעצבתי אותך", אמרה ברוך אמריקאי, אבל גם בסימן שאלה.

פרט מתוך כרטיס הברכה "עפיפונים על החוף" (עם חופית)
( לראות את הקולאז' השלם)

אתמול בבוקר נסעה. כשנפרדנו, נתתי לה במתנה את סט כרטיסי הברכה שלי ,"עפיפונים על החוף" (עם חופית) שתיקח איתה לביתה שבניו מקסיקו, שם אין חוף ובטח אין הרבה ישראלים וחוץ מזה הסט הזה עם חופית, הוא סט שיש בו תקווה.
היא שמחה מאוד ולאות כבוד ניסתה לפחות עשר פעמים להגות כמוני את השם הגרוני "חופית" ("הופית?", "הוווופית???", "ההההופית?"....), לבסוף נכנעה. הוציאה והושיטה לי אריזת די וי די. "קחי, זה ממני, זה אומנם מ 2004 (ובמקור על פי ספר מ 1975), אבל את תאהבי את "נשות סטפפורד" (הסרט יצא בעברית בשם "נשים מושלמות"), זה דובדבן אמיתי!"
בערב צפיתי, היא צדקה, התמוגגתי.

לא עכשיו

לפעמים ספינה בים היא רק ספינה בים - אבל לא עכשיו. כרגע, שום דבר לא ניראה תמים או חף מכוונות.
הכל כידוע, ענין של טיימינג - והופה! לי יש, מהשבוע, אמן פוליטי מתחת לידיים. רוב הזמן הוא אוכל פסטה או בונה בלגו, אבל גם מצייר. הרבה. בעיקר ספינות פיראטים.
בלי ספקולציות או הסברה, בכל יצירה שלו, חד משמעית יש טובים ורעים. גם אם המפרשים לבנים כל אחד מבצע את תפקידו. הסצינה ידועה מראש ותמיד יש הרבה חרבות ורובים (לא בהכרח רובי צבע), מעט תכנון והרבה אקשן.

טושים על נייר

שאלתי את האמן: "ומה זה המשולשים הכתומים על המים (חששתי, חלילה שפיכות דמים), בניחותא של יוצרים שחוקרים היטב את הנושא שהם עובדים עליו הוא פלט - "השקיעה".
- "ומה זה הירוק בצד שמאל?"
- "אי".
- "אי של שלום?" שאלתי בתקווה.
- "לא, סתם אי".

אקריליק על קנבס

אקריליק על קנבס

ניסינו לעבוד איתו על זה אבל בינתיים ללא תוצאות, טובים או רעים, הספינות שלו תמיד מניפות את הדגל האמריקאי. Just in case (ליתר ביטחון), אני מניחה.

קמה והסתלקה

למרות שאני לא צרכנית קלאסית של נוסטלגיה, לפני איזה חודש, נכנסתי לחנות ענתיקות ובעבור כמה דולרים חזרתי הבייתה עם משהו שהרגיש אותנטי וגם קצת סוריאליסטי. מסגרת עומק (דיורמה) מתוחרת, פנים וחוץ. חדר שינה נטוש של גברת אחת שלא חוזרת. תליתי אותה, דקורציה מעודנת ולא שיגרתית על הקיר שבדרך מהסלון למקלחת. נעים.
אבל אז, לפני כמה ימים, בלי כל אזהרה מוקדמת זה החל להטריד: מה פתאום השאירה מיטה מסודרת, פורטרט מצועף ונעלי בית מיותמות והסתלקה? ככה, בלי שום כיתוב ושום תיעוד מה ומי, למה ומתי. קמה, יצאה, הלכה ולא שבה.

קמה והסתלקה - לפי הפאתוס והסגנון בטח לפני לפחות מאה שנה.
מה אפשר לעשות כדי שתחזור?

אם בוחנים את הסוגיה ברוח התקופה הטרנדית שלנו, אולי אפשר להבין. כי איך יכלה בעצם להישאר? הרי כל יועץ פאנג שואי בגרוש היה מתעלף על המקום לו היה נידון לישון בחדר כל כך עמוס מונומנטלית: פורטרט כבד (שלה? אם כן זה בטח אפילו יותר גרוע ממראה בחדר השינה...) עם שני לפידים בצדדיו, מעל הראש (!), מיטה שממוקמת פרונטאלית כך שהרגליים בול מולינו ומשני צידי המיטה אורלוגין ענק וויטרינה מקושתת, כל אחד שני טון. הרי אפשר בשניות להיחנק מנטאלית בחדר כזה, שלא לדבר על אפשרות ריאלית לתפוס תנומה והכי חשוב - מה יכולה לעשות אנרגית צ'י בחלל כזה? ללכת מכות עם עצמה? או רחמנא ליצלן להידחק אל תוך אחד החריצים הצרים שבריצפת העץ?

בדרך מהסלון למקלחת

אתמול ביקרו אצלנו ג'רלדין וג'ף בפעם הראשונה. חברים חדשים יחסית. ג'רלדין, צרפתיה במקור, חובבת חרוזים אפריקאיים, שנה רביעית בלימודי תולדות האומנות של המאה ה-19 אמרה שזה אבוד. "מילא אם זו הייתה יצירה חתומה, בעלת ערך כלשהו, של אמן ידוע, או אם הייתה זו יצירה שלפחות עשויה בטכניקה מסורתית, אירופאית. אבל במקרה כזה? אני אפילו לא סגורה על כך שהרהיטים הם מהגוני, ...בעצם בטוח שהם לא מהגוני ... טוב נו, פה ביבשת החיקויים והתאגידים למה כבר אפשר לצפות...", טילטלה את ראשה ועיקמה את פרצופה בחוסר שביעות רצון, "...כך שאין לכם שום קצה חוט ושום סיכוי למצוא אותה ולשכנע אותה לחזור". ג'רלדין לגמה מהתה הירוק וניראתה מרירה וקודרת מאוד. (איך, איך באה מצרפת ללמוד דווקא פה בין היערות הפראיים, תחנות הדלק וההמבורגרים אומנות של המאה ה- 19 ???)

ג'ף בעלה, טיפוס שמנמן במצב טוב, יליד ניו יורק ומומחה לספרות רוסית, אמר שלדעתו אנחנו צריכים להפסיק לחכות, "תהנו מהמלנכוליה הניפלאה שבאובייקט המיוחד הזה, זו הרי פשוט שירה! וחוץ מזה למה שלא תסתכלו על זה ככה: היא הצליחה להימלט! זוהי סצינה שמנציחה אקט של בריחה אל החופש, איך אפשר שלא להזדהות עם זה?" אמר ונתן נגיסה קולנית בבורקס פטריות שהוצאתי כמה דקות לפני כן מהתנור.

אולי ג'ף צודק. זה תפס אותי הענין עם החופש. מה אני נכנסת למצב כפייתי כזה של להכריח אנשים שהשאירו אצלי מיטה ונעלי בית ורודות לחזור ולגור איתי? הרי כמה דונה מדברת ביוגה על החשיבות של ה- "Let it go" ("להניח לזה") ? מי צריך שתחזור? עם כל המועקות, הכביסות, המאהבים, הנוצות, חותמות השעווה והטלפונים לכל העולם? למה לא באמת, כמו שג'ף אמר, להסתפק באוויר הכלוא במסגרת הזכוכית הקטנה שמשמר יפה כל כך את המהות שלה ושל מי שיצר את העדרה? מהגוני, פורמייקה או אבן קיסר - למי איכפת?

טוב שאתם פה ולא שם

כמה אפשר לאכול עוף ודגים? הלכתי לסופר לקנות שרימפס.
בסופר השכונתי שלנו, מרקט אוף צ'וייס, קבוצה חביבה מאוד של קצבים בכל מיני גדלים וצורות. כל אחד מהם - מרגלית, באמת נחמדים.
- "מאיפה השרימפס?" שאלתי בחשדנות. "מהגולף (מפרץ מקסיקו)" - ענה לי הקצב ואישש את חששותיי. הוא קלט את מיד את העננה על פני והוסיף, "אבל הם הגיעו אלינו הרבה מלפני הענין עם הזיהום של הנפט, הם מגיעים קפואים בחבילות ואלו בטח כבר חצי שנה בפריזר".
דיסקסנו קצת את נושא דליפת הנפט במפרץ. היה לו מבטא דרומי ובכל משפט הוא כיבד אותי ב"מם" (Ma'am - גברת). "אף אחד לא יכול לדוג שם עכשיו שרימפסים האזור מזוהם לגמרי, מם".
"רוב השרימפסים מגיעים מהגולף"? שאלתי. "בהחלט מם, רוב אספקת השרימפסים בארצות הברית מגיעה משם ועכשיו מי יודע כמה שנים עד שיהיו שם שוב שרימפסים. באלסקה לקח 25 שנה עד שהדגים הופיעו מחדש".
"אז מה יהיה?" שאלתי, "בינתיים, יש עוד מאגרים קפואים בכל מיני מחסנים אבל כשאלו ייגמרו, אני לא יודע, מם".
יחד ביכינו את האסון וכל הכרוך בהשלכותיו. כשמיצינו הוא מסר לי את השרימפס ונפרדנו... "תודה רבה", על לא דבר ושיהיה לך יום מצוין, מם".
עברתי בבית להשאיר את השרימפסים, אוצר זמני, במקרר והמשכתי לספריה העירונית להחזיר את ערימת הספרים שפג תוקף השאלתם. בדרך חשבתי על דליפת הנפט הזו והרגשתי כמובן סוג של אשמה ואירוניה עצמית (קומבינציה שכיחה) על כך שמה שמחבר אותי לאסון האקולוגי הנורא הזה הוא השרימפסים בסופר. בפעם המי יודע כמה שיננתי כמה הייתי מעדיפה להיות צמחונית. לא ריאלי מם, יומיים בלי בשר או דגים את בחירפון מוחלט.
טוב, בלי קשר אלי, זה ללא ספק גורל יותר נורא בשבילם לטבוע בנפט שמכחיד גם אותם וגם את כל סביבת המחיה שלהם להרבה מאוד זמן, ריככתי את החשבון עם עצמי, שלא לדבר על כל ההשלכות הסביבתיות והאקולוגיות, הידקתי. ניסיתי לדמיין את כמות הנפט ולא הצלחתי.

בכניסה לספריה פסלו הדרמטי של מייסד העיר. בחיי שהוא דומה שתי טיפות מיים לקצב מהסופר.

Eugene F. Skinner (1809 - 1864)

מייסד העיר

אחרי שהחזרתי את הספרים גלשתי לגן הצמוד לאגף הילדים, להתרגעות מהנושא האקולוגי שהמשיך להטריד. הגן עוצב על ידי זוג האומנים לילי אן ומרווין רוזנברג (Lilli Ann and Marvin Rosenberg) פסלים וקרמיקאים מהעיר ג'קסונווויל, כמה שעות דרומה מכאן. פנינה.

הרחבה המרכזית של הגן - פיל משובץ של דר. סוס

פרט מתוך "המרבד" שעל הפיל

מסביב לרחבה כמה אוביקטים מאבן מקושטים בעבודת מוזיאקה נפלאה ובטקסטים ספרותיים: כורסא עם שני שולחנות תה, צפרדע, שני מושבים בצורת טיפה (או עלה) ושלישיית ספסלי דגים.

הכורסא (פרט)

כסא "טיפה" ושלושת ספסלי הדגים

שלישיית ספסלי הדגים -
טוב שאתם פה ולא בגולף של מקסיקו

הגן היה ריק, רוב הילדים בבית ספר או בגן וגם בוקר ועדיין קצת קר. זה היה נעים להיות שם בשקט ולשמוע את הלחישות בין האבנים הצבעוניות וכל הטקסטים המשולבים בינהם. ישבתי והקשבתי. זה היה צלול כמו תמיד: למרות היותו גן ספריה, קטן וצנוע באורינטציה ילדית אי שם בעיר לא מרכזית - יש בו דיוק של יצירה ענקית, גאונית. כמו תמיד כשחווים אומנות במיטבה - יש בזה משהו מנחם, התיזכורת הזו שאנחנו, בני האדם, יכולים גם לעשות משהו טוב.

בנין במתנה

העולם, לפחות ביבשת הנידחת הזו בטוח שייך לצעירים ועוד יותר לאלו מבינהם העוסקים בספורט. אין סוף תקציבים ופינוקים זורמים כדי לתחזק את הגלדיאטורים המודרנים שמקריבים את גופם לספורט - ובעיקר אלו המספקים שעשועים לוהטים לצופים - דוגמת המתנגחים והנמחצים בספורט הפוטבול. איך שלא מסתכלים על פוטבול, מדובר בספורט שהוא אירוע מוחי.
טוב לא על זה באתי להקליד ולהתייפח כי הפעם מהתקציבים המתחזקים את תעשיית הבידור הספורטיבית הזו - גם אני נהנית - לא, לא ממראה רגליים, אחוריים, או פגיעות ראש - אלא ממראה זעיר - מראה עיניים, אסתטיקה של טבע דומם. החבר'ה האלו של הספורט באוניברסיטה בנו להם, או יותר נכון קיבלו מתנה, בנין כזה מדהים שאפילו קשישים בלתי אירובים כמוני יכולים לרוות ממנו קצת נחת!

John E. Jaqua Academic Center for Student Athletes, Eugene, Oregon

המרכז הלימודי לאתלטים סטודנטים על שם ג'ון אי ג'קווה, יוג'ין, אורגון.
המרכז - מתנה (תרומה) מפיל ופני נייט

הרבה פוליטיקה וגילגולי ענק כלכליים - תוך וחוץ אוניברסיטאים, כרוכים בבנין הזה כמו באיצטדיון הענק לכדורסל שנבנה בימים אלו בסמוך. נשיא חברת נייקי, פיל נייט, למד פה פעם ומאז שהתעשר הוא תורם ומבצר את הספורט ואת עתיד עסקיו דרך תמיכה והנצחת שמו בכמה שיותר מונומנטים (גם) באוניבסיטה של ימי נעוריו. הרבה אנשים פה שונאים את הבנין ומה שמתדלק אותם, זה שבין היתר - הוא כה זר מבחינה סגנונית - ומעמדית ביחס לשאר הבנינים שמסביבו וזה שמסרבים לחשוף את עלות פרויקט ואת שמו של האדם שעומד מאחורי תכנונו. ישנן שמועות שהמתכנן הוא פיל נייט בעצמו, על כל פנים, החברה שמוגדרת כזו שאחראית על העיצוב, Zimmer Gunsul Frasca Architects מסרבת לחשוף את שמו של האיש שרקם את הבנין ו/או לאמת את השמועה בטענה ש"פיל נייט הוא אדם מאוד פרטי" ... מה זה פרטי.....משק אוטרקי במדבר סהרה. (לחברה הזו אגב, זימר ושות', יש כמה וכמה פרויקטים יפיפיים - שווה להציץ בקישור).

אחד מבניני האוניברסיטה הטיפוסיים שבסמוך.

בקיצור מדובר בסוג התהליכים שמבוצעים ונסגרים על ידי החלונות הגבוהים והמאוד פרטיים על אף שמדובר בפרויקט ששתול בגוף ציבורי - האוניברסיטה. בירוקרטיות שמן הסתם עוקפות כל מסלול שהוא על פי הספר ושפרויקטים מקבילים של בניה נאלצים לחצות. ("מי אמר הולילנד??? ... תישפט על ריגול!!!")
נעזוב לרגע את כל הסמטוחה הזו, כי הבנין הזה, בפני עצמו פשוט מרתק, יהיה מי שיהיה שתיכנן אותו (ניחוש פרוע - בטח ההוא מהאוהל בא לזימר ושות', הביא איזה קשקוש על נייר ושלושה או יותר ארכיטקטים נפלאים עבדו חודשים ארוכים, ימים כלילות על תכנון הבנין. בטח שהם קיבלו בוחטה של כסף וגם תוספת מיוחדת כדי ששמם הפרטי לעולם לא יהיה חתום על הפרויקט).
אז המרכז הלימודי לאתלטים סטודנטים על שם ג'ון אי ג'קווה, נפתח בינואר 2010 .כל כולו זכוכית, והוא מקווקו בחוטי מתכת דקיקים שמרשתים אותו אורכית, סביב סביב. מים רבים זורמים על פני הרחבות השחורות שמקיפות אותו - מה שמשווה לו חזות סוריאליסטית מהפנטת.
מן הסתם פרויקט אמביציוזי שדרש ודורש, תכנון קפדני (מעבר למאמץ הארכיטקטוני), כי זו עשויה להיות פעולה מסובכת למדי להגמיש את האתלטים הללו למצב של סטודנטים עם ציוני "עובר", ויעיד על כך מקורבי, בדלתיים סגורות כמובן - כי ברוב המקרים מדובר בבבונים חזקים מאוד.

ביום, מבחוץ - קופסת זכוכית מעודנת על אגם מים

לטעמי זו יצירה אריכטקטונית שובת לב, אבל לא הייתי חותמת שכך יעידו בטיפול הפסיכולוגי שלהם, אלו שנאלצים לבלות שם יום יום כלומר: ה-ע-ו-ב-ד-י-ם ! למרות העובדה החיננית שהם בטח מקבלים נעלי נייקי חינם, הם בודאי לא מרופדים נפשית, מפני העובדה שכל כך הרבה משעות הערות שלהם, פרטיותם נרמסת (במקרה הטוב בשל אידאל יופי - ויש הרבה יופי!).

העובדים, המבקרים וכמובן האתלטים החסונים, משתקפים ומשוקפים מכל מקום בבנין הזה. אין מצב להתכנסות ו/או הסתרה - אלוהים רואה ובוחן אותך בכל מקום. זוהי אולי המחשה מטאפורית מעולה, להפעלת כוחה של חברת ענק כמו נייקי על הפועל הקטן שלה, גם אם הוא לא תושב העולם השלישי (ונייקי כבר עשתה לה שם כאלופה במתן תת תנאי העסקה במדינות כמו הודו, וייטנאם, תאילנד, ואינדונזיה).

בפנים - הקפטריה - "מי אמר שלהיות אתלט זה לא "קול"?
והאח הזו - לא גדולה - אבל נכון שמדהימה?

ביום אולי אפילו אלוהים יכול להתבלבל בין השתקפות לבין הדבר עצמו, אבל בלילה מדובר בוריאציה מועצמת של צילום רנטגן. צלליות הפועלים החרוצים, נגזרות שחור על גבי צהבהב בוהק, מול המחשב, בישיבת צוות חשובה, או סתם בוהים לעצמם ומחטטים באף, מחפשים מנוח.
את תמונות של המרכז בחושך - צילמתי בערך בשעה שבע וחצי בערב, יש להניח שהרבה מהפועלים כבר סיימו את עבודתם ופרשו למקום יותר מוגן, אולי לאחד בניני האוניברסיטה השכנים - שם הקירות עבים והחלונות קטנים וספורים.

אם חושבים עליהם רגע באופן אמפאתי ואיך אפשר שלא - אז באמת יופי שכבר אביב והימים התארכו (מחשיך בשבע), חושך מאוחר מאפשר לעכברונים הללו הרבה יותר שעות פרטיות ביום. כי בחורף זו מכה - ראיתי אותם בינואר ובפברואר, כשהחושך פלש מוקדם - בשעה ארבע - חמש, שעה שהרבה יותר אנשים עדיין עומלים על אתלטיקה מילולית. תאורת הפנים הזוהרת חשפה אותם והרבה יותר צלליות נאלצו לרקד מבעד לחוטים הדקיקים, בחוסר נוחות, ללא מקום מסתור וללא פסק זמן.

באויר הלילה, מיסתורין של סנה בוער וצלילי פכפוך מים.
בקומה השנייה ישיבת צוות אתלטית.

...תעשו לי טובה ואל תתרווחו לכם ככה בניחותא של ברי מזל, כי כשכמעט כולנו רשומים מרצוננו, לאיזה פיייסבוק מטופש - שבראשו עומד מן הסתם עוד מיליונר מגלומן, אז זו רק אשליה שלא כולנו כמו האתלטים של נייט, שבויים בכלוב חוטים שמחסל לנו את הפרטיות עד דק... ובפייסבוק אין אפילו יופי וגם שום שעון קיץ (או חורף) לא יעזור.