החיים בלי גֶ'רִי

 כרטיס הברכה - 'טיל יום הולדת שמח'.

גֶ'רי ביקש שלעולם לא אהפוך לאחת מהפרגיות שחושפות סיפורים שמאחורי כרטיסי ברכה, עטיפות ספרים או תחתונים בהדפס מתנה. אהבתי את החמור והיו לנו יותר מעשר שנים סבירות ביחד - אבל מה אני חייבת לו, אחרי שיום סגרירי אחד רוקן את הבית ועבר מכל המקומות בעולם, לקזבלנקה לפתוח סניף של סטארבקס? שם, איפה שעושים קפה של צפון אפריקאיים, ממש חסר להם לטחון פולים קובניים מפלסטיק ולהתפלא על שפם מדובלל כמו זה של גֶ'רי. לחטוף בחילה מהגלובליזציה הזאת! וגם מעולם לא היתה לנו פריז, כי גֶ'רי כזה אמריקאי שמרן, שעד הבוחטה שהציעו לו על מרוקו (רק אם הוא נוסע לבד), תמיד טען שרק המחשבה על לצאת מגבולות ארה"ב מביאה לו את השבר בסרעפת.

אומנם גדלתי בסן-פרנסיסקו, אבל אני תקועה בסיאטל כבר שתיים עשרה שנה בגלל גֶ'רי. אחרי שעזב, זו הייתה תהום שעל מנת לצוף מעליה נאלצתי לתקשר עם הסביבה ולעצב לעצמי פעולת מחאה ספציפית למצב, כפי שטען האנליסט שלי - דר' שוורצמן. ההפך מגֶ'רי - זה ההפך מלהיות אנאלי ולהקשיב למוסיקה הנכונה, ללבוש את הבגדים הנכונים, לשתות את היין הנכון ולעשות רביולי תוצרת בית במילוי בטטה אורגנית. אז נתתי גז במדרון עד שהצטרפתי לקבוצה של ממחזרים-אובססיבים-אלמוניים. בַּצָר לי, אפילו פיתחתי רומן עם אחד מהם, שהיה ישן בקופסאות קרטון - אמרו לי שככה זה הומלסים - ממש... היה לו תחת מפורצלן וריח של לבנדר, כך שהפרשנות הזו באמת הייתה מגוחכת. אבל אני זוכרת שיאים אחרים מהתקופה ההיא, כמו הדפסים משאריות מרק מניסטרונה או סריגת צעיפים מִתֶּיוֹנִים משומשים שאספתי - איך לא? בסטארבטקס השכונתי. טוב העיר הזאת חנוקה בסניפים, פה נולדה הרשת המתועבת. אני מוכנה להכנס בסף דלתה רק כדי לשים רגל גסה לתאגיד שגזל מזרועותיי את הסרח עודף של חיי.

כדי לעגן את כל הכעסים, אבל למתן את הצחנה - עברתי ליצור קולאז'ים (בעיקר מקרעי מגזינים של תיירות מקומית) ושילבתי עם טכניקה מעורבת של ציור בצבעי אקריליק (אמיתיים). בנוסף נרשמתי לקורס בזהות ומִגדר באוניברסיטה. המרצה היה גבר (!), ישראלי. אף פעם לא הכרתי ישראלי באופן אישי וכבר על השעור הראשון הרגשתי סערה. הישירות הזו!... בתור הכרות ונסיון לטשטש את הפער המגדרי, שהרי הרוב המוחץ בקורס - היו סטודנטיות, סיפר שהוא חדש בעיר ושאמא שלו היגרה לישראל ממרוקו והסביר את השוני המורכב במטריצת הדימוי העצמי של האישה המרוקאית בישראל, לעומת אחותה שהגיעה מאירופה. ברור שמה שהכי עניין את כולם - היה, האם הוא שירת בצבא שלהם והרג פלשתינאים, אבל מובן מאליו שאף אחד לא שאל את זה. אהבתי את הלוּק הכהה שלו, את המבטא הבלתי נסלח וכמובן את העובדה שאמר שהוא שותה קפה רק בבית. בו זמנית חששתי מההקשר החוזר למרוקו, האם מדובר בסימן אזהרה? נו באמת...

יש לי תואר ראשון בספרות אנגלית אבל לא הייתי סטודנטית משקיענית. עכשיו נכנסתי לאמביציה. לקח לי לא מעט זמן ומאמץ כדי להגות כמו שצריך את שמו שְ-לוֹ-מִי  אוֹ-הָ-נָה, אבל קלטתי מהר שהמשמעות של השם שלו זה הפִּיס שלי ושיום ההולדת שלו חל בתחילת מרץ. שמחתי כי הוא עשה לי ושלח אותי לדפדף הלוך ושוב במסלולים נבחרים לטיולים בצפון מערב ארה"ב, ולקרוע מתוכם פירורים שישמחו מהגר בעיר זרה  - הקפדתי ללקט אך ורק דימויים ומקומות נושאי אנרגיה חיובית (כפי שלימדו אותנו לאתר בקבוצה של האנונימיים).

'הַפִּיס שלי' - 'הישראלי', הוא סוס מזן אחר, פראי ונמוך.

מצד אחד - חובב אסטרונומיה ואוהב לעשות סקי,

ומצד שני - אוכל פלאפל טורקי בדאונטאון ומגדל חתול בשם עתיד.

 (פרטים מוגדלים מתוך כרטיס הברכה - 'טיל יום הולדת שמח').

 

מבט (על גוף) גברי

רק לפני איזה שבועיים שלושה, כתבתי פוסט (טרילוגיית מלח) על חתיכים ומה מסתבר? שהעולם לא קופא על שמריו! כל הזמן מספק מכל מיני כיוונים רק עוד ועוד קוליות ואטרקטיביות. השבוע לדוגמא הם באו הנה, לפתות את הצעירים שלהם באוניברסיטה להצטרף למארינס. לא התעצלו והביאו איתם את ג'וני, אומנם מסכן - קטוע רגלים וחסר עיניים (רק שב משדה הקרב) אבל עדיין - ס'תכלו עליו! איזו פיגורה!

אוויר לניפוח וחבורה סימלית של מעריצים במדים ואותות, הקיפה אותו
( תת מחלקת פרסום ויחסי ציבור).

בין הסטודנטים הישנוניים, שמוטי המראה, סתורי השיער ומכורכמי המבט (שרובם שמרו משום מה מרחק מג'וני וחבריו) - המגוהצים האלו ניראו כמו חייזרים חייכנים ואדיבים מאוד - טוב בטח, שמו להם את הדגל ממש ליד שיעשה קצת צל ואת ג'וני באמצע, מה הם צריכים עוד?

ג'וני - שילוב כל כך משכנע של עוצמה, נחישות, פשטות ובגדים צמודים.

למי שהחמיץ אותם כאן- ביוג'ין אורגון, בשבוע הבא הם אצל שרה פיילין באלסקה
(ג'וני מת עליה ועל המאפיינס בננה שלה).

ברור שעצרתי לשטוף מבט מקרוב בענק החסון (שאגב, כל כך מתאים לו אדום!) ובטח שגם צילמתי - בכל זאת, לא כל יום פוגשים מיתוס. אבל לאחר כך וכך, התעייפתי והמשכתי הלאה, כי למרות שג'וני באמת מאוד נאה הוא לא ממש עשה לי את זה, לפחות לא כמו ש....נו.... - איך קוראים לחמוד הזה באנגלית? כן בדיוק! Young Zalman ("זלמן הצעיר") יודע לעשות.
"זלמן הצעיר" (שכאילו בקע לפני רגעים ספורים מהביצה), חמוש לו באופנה שבקרוב בטח תגיע לקיצה. עד אז מכנסיו זולגות לו נמוך מקו חלציו וישבנו החבוי מתחת לחולצתו הרכה מתבדר ברוחות הסתיו. כמו גלגל החיים זה ידוע - עוד מעט קט ועלי השלכת הצבעוניים שיעופו לכל עבר גם יאיימו להיכנס בתחתוניו.

הליכתו מסגלת לעצמה מימד ליצני - בעוד צעדיו הרחבים נאבקים לאחוז בבד המושך מטה.
אבל ככה טוב לו לזלמן הצעיר, הוא מלך קו הזהב של בינת הנעורים.

כל כך כייף להיות צעיר אבל לפעמים גם כל כך מייגע, איזה קצב תפס לו זלמן.... ממש רדפתי אחריו, עד ששרוכי נעלי נפרמו ואחרי שהתכופפתי לשרוך אותן איבדתי אותו. בטח ניכנס לאיזה שעור על גרביטציה.
אבל לא 'קופא על שמריו' כבר אמרתי?
הנה אדון סטיב יהושע המיגדלי. היצור הזה מבקר באוניברסיטה כמה פעמים טובות בשבוע, שלא ישכחו אותו. יושב בכיכר שכולם חוצים משולט גב ובטן ובחניה אופניו בדקורציה תואמת.

סטיב יהושע המיגדלי - כמה סקס אפיל!
(כובע עם סמל האוניברביטה - O צהובה - נכון, ניראה גם כמו "אפס"... ,"קדימה ברווזים, "ברווזי אורגון", "ישו אוהב אותך", "בטח בישו הצלוב" - משמאל למילה "ישו" מגן דוד קטן)

ואלו האופניים של המגדלי
("אלוהים אוהב אותך", "קדימה ברווזים", "אני אוהב את אורגון", "בטח בישו עכשיו").

הפעם ראיתי אותו יושב עם עוד שני חברים בני גילו, ממש במרכז ההמולה של בין השעורים. קריקטורה בליבה של ביצת צעירים. הם חשבו שאני מרוסיה ואני שאלתי מה עושה שם המגן דוד הקטן בין המילה "בטח" לשם המפורש - "ישו", בואך "קדימה ברווזים" (Oregon Ducks - "ברווזי אורגון" הוא שם קבוצת הספורט של האוניברסיטה שמאחדת בירוק וצהוב את כל הגילאים וכל השכבות בעיר). הוא אמר לי שאיזה סטודנט שראה את השלט, הזכיר לו שישו היה יהודי אז הוא הוסיף את המגן דוד. מבריק. אחרי שאמרתי לו שאני מישראל שאל אותי על המזג האויר שם ("כמו בלוס אנג'לס - אבל במקום הוליווד יש לנו את השטחים..." - סתם... לא אמרתי לו את זה, בין כה וכה היה שיכור לגמרי...) פיכחים או מסוממים - ניהלנו שיחת חרשים - זאת מסובייט-ישראל, זה שואל על מזג האויר והחבר מימין, מרחיב מילים על כמה הולך לסטיב המגדלי עם נשים, ללא ספק חשב שאני מעונינת - איך לא? עם כזו בנדנה...

היה נורא מרגש לראות - שלושה גברים בצמתים שונים בחיים, מתרגלים כל כך יפה - את הגוף הגברי כפלייר של חזון.

טרילוגיית מלח

חלק א’: שגיא נאור

קראתי לה כבר לפני עשר דקות שתענה בסקייפ, לחוצה אלף להראות לה את זה…. יאללה כמה זמן לוקח לה להושיב את התחת ליד המחשב…. או, הנה היא! אני שולחת לה את זה בקליק אחד….. תמונה שצילמתי פה בקניון. היא מגיבה מיד…. "מי זה? שגיא נאור מהקיבוץ? הבן של שושי וישי? אח של צילי? אני לא מאמינה!!! מרוח עם השניצלים בחוץ על קירות בקניונים בארה"ב?"

בקניון, שגיא נאור

אכן – זה לא אחר משגיא נאור! גם כן שם נתנו לו! אולי את האמריקאים המתקתקים האלו הוא יכול לשכנע, אבל אותנו בנות הכיתה שלו?! בחיים לא. שגיא נאור! בלוף אחד גדול! התחיל לפני עשר שנים בדיוק בעונה הזו של טרום החגים, כנער קניונים… בדוכן ארעי בקניון אקראי …נדמה לי שבטקסס …. ניטפל לעוברות והשבות בעברית תקנית של "אקסיוז מי מם, דו יו וונט תו טריי אמייזינג מוסטרייז?" ("סליחה גברת, האם את רוצה לנסות קרם פנים מדהים?"). הכל מים המלח. כתוב על האריזות "ים המוות" (The Dead Sea) …טוב העיקר המינרלים חוץ מזה את מי מעניינת היום אשת לוט או הבולענים? אם הם היו רואים את זה בחי או אפילו בצילום…. הרי זה לא יאמן, השאול פשוט פותח את הפה עם כל המלח הזה מסביב. זוועה.
צילמתי את התמונה הזו בקיץ אבל רק עכשיו יכולתי להראות אותה למיכל. שגיא – הכרנו שתינו מתמיד, היה נאור וגם שקרן פתולוגי.

חלק ב’: יובל זהבי

בסמוך לגיל שלושים, אגב הלחץ של למצוא חתן, הלכתי להדריך אומנות בקייטנה פרטית בצפון תל אביב, שאורגנה ונוהלה על ידי שני ספורטאים. אחד ניראה לי אז זקן ומחוטט והשני צעיר וכזה יפה, כמו שרואים רק בסרטים. בפגישה מקדימה שערכו השניים בקפה ברח’ יהודה מכבי, הבנו ישר שיש עיסקה, מקצועית. היה קשה להוריד את העיניים ממי שהציג את עצמו כיובל זהבי (הצעיר), אבל היה גם ברור כאונקית זהב שלא מדובר במאור אינטלקטואלי. שכל ברגליים, בקיצור.
הם קיבלו אותי כמדריכה לקייטנה היוקרתית שלהם וביקשו ממני להכין להם תוכנית כתובה. הימים, ימי טרום אינטרנט וכבר בשישי אני מתקשרת לומר ליובל היפה, שהכל מוכן ושאני יכולה להקפיץ לו את התוכנית מתי שנוח לו. הוא אומר לי שמצוין ושאם בא לי אני יכולה להביא לו את זה אפילו היום בחמש לשיכון בבלי. כלומר עוד שעה וחצי. בטח שהתגנבו מחשבות שחמדו – אולי בכל זאת יובל זה "הוא", אפילו אם הוא נשמע די עציץ – בכל זאת איזו נעימות יש בו ואיזה רוך. לא היה לי הרבה זמן, אבל לא מעט מוטיבציה. טסתי למקלחת. קודם כל מסכת בוץ לפנים מים המלח. זה מביא את העור למצב מנצח – אח"כ ברור – חפיפה, ובלאגן בארון הבגדים. יצאתי אני בדרך. יובל מחכה לי על המדרכה בחוץ – המראה שלו באמת מפיל, הזיכרון לא הפריז. אנחנו מחליפים ניירת וכמה מילות ידידות ואז הוא מוסיף, יאמר לזכותו, שהוא מחכה שהחברה שלו תרד, כי הם נוסעים להורים לארוחת ערב. באמת לא נורא, הוא רק יפה וידעתי אכזבות מורכבות מזו. ככה, חזרתי לדירה שלי בגבעתיים לרביצת שישי מסורתית. העיקר שיש לי עבודה לא רעה לקיץ, מקום מהוגן ותמורה הולמת. לא עוד קייטנת אגד רעשנית ולוהטת, סיכמתי לעצמי בסיפוק ונכנסתי בחזרה הבייתה. בכל זאת שיקפתי במראה, לאמוד מחדש את מה שיש ברשותי. מבט ראשון – אולי טעות אופטית, מבט שני – לא יכול להיות! ומבט שלישי – גרוטסקה נקודה. לא, זה לא צל. שאריות ממסכת הבוץ שמרחתי בנדיבות נותרו מרוב חיפזון במקומן וכמו זקן סמיך היו דבוקות לי מתחת לסנטר ומטה.
יובל זהבי האתלט ההורס הביא אותי לבזיון מלוח. אז עוד לא הכרתי את ג’ון הספרית.

חלק ג’: קני רוג’רס

אחרי הנסיונות שלי פה עם ספרים ("מעצבי שיער") החלטתי להכריז על ג’ון כספרית המשפחתית שלנו ואתמול הגיעה העת. שמחתי, כי כשבאתי היה בתור רק איש אחד לפני והוא כבר היה ישוב על הכסא המסתובב. כסוף כבן שישים וחמש שיקללתי, כולו בלורית, שפמפם וזקנקן מטופחים ומעוגלים בשיק ארכאי וזה עוד לפני שהתקצץ. טבעות זהב עיטרו באצבעותיו ושרשרת עבה את צווארו. כמה שלא ניסיתי להתרכז ב’אנשים טובים’ של ניר ברעם, קולו הרדיופוני של האיש והתפארויותיו לא אפשרו לי לעשות זאת. הוא התגנדר בכך שבא ליוג’ין מקליפורניה, סיפר על האופנוע שלו וחיכה לתשואות כשאמר שבסוף השבוע ימלאו לו שיבעים. ג’ון, כמובן הגיבה בתדהמה מזויפת שהוא בכלל לא ניראה והוא, בחוסר רגישות טווסי, שלף מולה את המובן מאליו – החברה שלו צעירה ממנו בהרבה שנים, בת חמישים וחמש, "אז אולי בגלל זה", הסביר. כמה מקורי. אחר כך כששילם על התספורת, לא התקמצן על אקסטרות ורכש גם בקבוק גדול של ג’ל לשיער שהיה בהנחה של 25%.
אחרי שעזב, ג’ון – שהתגרשה מבעלה (ככה סיפרה לי פעם) לפני כמה שנים בול על הוואלנטיין דיי ("יום האהבה") סיננה בכעס נוסטלגי:
- "הגבר שהיה פה עכשיו כל כך מזכיר לי את קני רוג’רס".
- "למה?" ניסיתי לשחזר מי מבין הכוכבים הקשישים הוא קני רוג’רס.
- "התכשיטים שלו וסגנון הדיבור שלו…. תמיד משוויץ בכל דבר". היא חייכה, אבל היה בה משהו מר, יכולתי לדמיין דימעה מלוחה גולשת על לחייה. כשנזכרתי ודמותו של קני צפה ועלתה, פיתלתי: אולי פעם חשבה שהוא שר את "ליידי" בשביל מישהי כמוה או לפחות בשביל נשים בנות גילה.

*

חתיכים. אפקט הקריסטל או אפקט הבולען? סוגיה מלוחה, שלטעמי לא סוקרה דיה על ידי התקשורת. תמיד יש נושאים חשובים יותר.

מתחת לחגורה

סליחה שאני במצב רוח מגדרי, אוקיי אוקיי… נכון מאוד – כבר ההתנצלות לא במקומה. תודה על הערה. "תחתון מחטב", "תחתון מחטב" – מנקר במוחי שם המוצר הלוהט הזה שראיתי לפני כמה ימים, נדמה לי שב YNET , כחלק מהכותרת "כיצד תבחרי לך תחתון מחטב?". אפילו ביום כיפור לא הניח לי לנפשי "התחתון המחטב" הזה. לא צירוף מקומם? קודם כל למה "תחתון" ולא "תחתונים" שזה הרבה יותר כמו שם חיבה, הרבה יותר ידידותי ויוניסקסי ושנית מה זה "מחטב"? מה זה "אישה חטובה"? זה אומר שמה? מישהו בא וניסר אותה לפי מידה?
לא פחות נחשקת (עם או בלי פעולת חיטוב) היא הורסיה המרוטה. אבל האמת, זו מעוררת בי נוסטלגיה לימים שגרנו בגבעתיים. כל שבוע היה מגיע המקומון הקטן בנייר מבריק וזול עם אותה פרסומת בסגנון קצבי להסרת שיער (לא משנה הטכניקה… וכמובן שלא לפני האוכל… חשמל וכאלו…) עם איזו תמונה מטושטשת ורשימת איברי מטרה לביצוע החגיגה: "רגליים, ידיים, שחי, מפשעות…", כבר בטקסט הסירו את המילה "בתי" מאחותה "שחי" ואח"כ הפתיעו בשוס אסטרטגי: "מפשעות". התחלתי לספור – כמה מפשעות יש לי: אחת? שתיים? אולי שלוש? ומה כאילו, אפשר להוריד מפשעה אחת ולהשאיר את הנותרות שעירות ומשתוללות? ככה זה, התפרצויות מגדריות כאלו לפעמים מוציאות אותי מהכלים (!) ואין לי פה בבית מי יודע מה איזון בנושא הזה – הנקבה הנוספת בבית היא חתולה שמעולם אפילו לא טרחה להתגלח ושני הגברים פה חזק חובקים את המגדר שלהם: גבות מחוברות, שחמט, לגו. אז זהו שבעצם לגו הוא הדבר שרציתי לנעוץ בו את המזלג. איזה דבר. לא הספיק לחברת לגו שהיא איכותית מכל מתחרותיה, מוכרת ומוכרת בכל העולם טונות, הלכה וכבשה את כל הסרטים של מלחמת הכוכבים ותירגמה אותם לחלקי הפלסטיק האלו עם הבליטות והשקעים העגולים. מלאכת מחשבת והצלחה היסטרית פה בבית. פרי, שלא צפה מעולם בסרט אמיתי של מלחמת הכוכבים (הוריו חושבים שזה מוקדם מדי) פשוט מעריץ את הדמויות המרובעות והמגוחכות של כל החברים שם, כולל ספינות החלל הדורסניות שלהם. מיותר לציין אך ראוי להתוודות שאין לי מושג במיתולוגית "מלחמת הכוכבים", ומעולם לא שיחקתי בלגו. ענין של ביולוגיה אני מניחה, ובכל זאת זה משתלב כל כך יפה. אותי מפתים במפשעות ובמחטבים למינהם ואותו מפתים בפנטזיות פלסטיק חסונות.
לקראת סוף שנת הלימודים שעברה היה מן יריד ספרים קטן כזה בבית הספר. חמישים אחוז הולך לתרומות לבית הספר. למרות שלא מדובר באיכות, אין דרך מילוט – מדובר במעשה צדקה. בתום יום לימודים מתיש אני באה לקחת אותו, חובב קטן מאוד של ספרים. אנחנו כמעט חולפים את האולם המרכזי בשלום, רק שאז ממנו מציצה ממנו תצוגה כל כך צבעונית של ספרים, איך אפשר לדלג? אפשר שלא יתחנן שיקנו לו, אפילו שמדובר "רק" בספר?
אז הלכתי איתו לשוטט בין המדפים עם שאר ההורים הכנועים. הוא בדרך כלל מעדיף דברים מיניאטורים אבל הפעם לקח לו בערך חצי דקה לצוד ספר גדול ועבה במיוחד ולהכריז בהתלהבות: "אני רוצה את זה!". מלחמת הכוכבים, המילון הויזואלי (!) ( Star Wars – The Visual Dictionary). מממ…….מילון ויזואלי….נשמע מענין… זה לקח עוד כמה שניות אבל כבר היה מאוחר מדי, כשהבנתי שאני עומדת לרכוש קטלוג ענק של מוצרי לגו – סדרת מלחמת הכוכבים, עם כל המשמעויות הנילוות לכך. בעשרים דולר החתיכה הם הצליחו למכור לי פרסומת עבת כרס. אח אח, אם הייתי לובשת באותו יום תחתון מחטב זה בטוח לא היה קורה לי.

מתוך המילון - אובי וואן קאנובי ואבירי הג'דיי

אבל הקניה עצמה היא כמובן לא המלכודת העיקרית. ברור שהיא מובילה לשרשרת רכישות עתידיות, הבטחות והתמקחויות שיתחדשו כל ערב כשפרי יבחר שאקריא לו (רק) מהספר הזה, יפסיק אותי אחרי כל רבע עמוד ויצביע על שנים שלושה סטים שהוא מזמין לחנוכה (חג המתנות של היהודים באמריקה – או – חג קנאת העץ). אבל ציני מכך הוא שינוי צורתו של "זמן האיכות" שלפני השינה. הרי הקראת סיפור טרם תנומה היא אחד מהדברים הכי קסומים וקרובים ביחסים בין ילד להוריו, אז אצלינו איך לומר – האקט הזה הפך לאחרונה לקריקטורה גרוטסקית. בחדר מלא עד אפס מקום בחלקי לגו מפוזרים מעשרות סטים אני יושבת עם פרי על המיטה שלו, שוברת את השיניים באנגלית רצוצה במיוחד, נאבקת בתיאורים טכניים של רכיבי פלסטיק (אורך, רוחב ו-מספרים קטלוגים) וכמובן שמותיהם מלאי החן והאופי של גיבורי המקור עד ליריקת מילים שאף דובר אנגלית, (חוץ מפרי) לא היה מזהה. מאה עמודים של יאוש מתמשך. אפילו "רוני ונומי והדוב יעקב" או "הגשם של סבא אהרון" של מאיר שלו, להיטי העבר הקרוב, לא מצליחים לחלץ אותי מהברוך התאגידי והמביך הזה.

עד אפס מקום

ויש גם סטים לאספנים

אחרית דבר:
לכבוד חג המולד הבא עלינו לטובה בדצמבר, מייסיס (Macy’s) ודומיה גם, מוציאים "מילונים ויזואלים" שכמובן מיועדים בעיקר לנשים וליצר המולד שלהן לרצות את משפחתן בחג הכי רגשני והכי מוזהב בשנה. בלי קשר לדת ומסורת, בטח ממש בקרוב יגיע גם אלינו לפחות אחד כזה שמן, בהדפסה איכותית, ישר לתיבת הדואר. אולי זה יכול להיות רעיון טוב – לא לזרוק אותו הפעם ישר למיחזור, אלא לשמור ולקרוא אותו ביחד עם קיטי, כל בוקר עמוד. אחרי הכל, אף פעם לא מאוחר מדי ויש לי (ובפירוש גם לה), עוד הרבה מה ללמוד בתוך טווח תפקידינו הניקביים. ממש כך – זו יכולה להיות תחילה של שותפות מגדרית מופלאה.

חלקת אלוהים הגדולה

עלינו אתמול לאגם וולדו (Waldo Lake). המים הכי קרובים לשמים שאני מכירה. הסובארו הותיק שלנו הצליח לטפס אליו, בין כבישי ההרים המיוערים עד לגובה של 1650 מטר (5414 רגל) מעל פני הים. נסיעה בכבישי ההרים האלו מבהירה להדיוטות כמוני פעם אחר פעם, שאנחנו חיים בציוויליזציה מקומית שמוקפת בשטחי יערות עצומים, זאת אומרת ששטחים עירונים פה (באורגון), הם סוג של קרחות אספלט ושאם יום אחד יתחשק ליער הוא פשוט יבלע אותם תוך כמה שניות. ביום זה מרחיב את הדעת, בלילה מפרפר בלב, אפל. בטח שיש דובים, הרבה.
חברים טובים שלנו, גבוהים מאיתנו בשניים שלושה ראשים (הוא ממשה, היא ממני, הילדה מפרי), זהובי כרבולת ובעלי שורשים עמוקים בניו אינגלנד, החוף המזרחי, המייפלאור, דור עשירי אחורה בריטי - כלומר אנגלוסקסים מהסוג הכבד והרהוט - הביאו איתם את סירת העץ שלהם. יש להם את הכישורים הטכנים של כל פעילויות הנופש האלו שזה מתנה גדולה. לנו פשוט חסר את הגן הזה (טוב בזמן שאבות אבותיהם רכבו על סוסים אצילים, אבות אבותינו אתם יודעים מה...). לא נורא, לנו יש את גן ההיסטוריה. ירושלים.

26 קמ' מרובע ועומק מקסימלי של 130 מ' (מקווה שהצלחתי להעתיק נכון את הפרטים היבשים מויקיפדיה). בכל מקרה ולא באמצעות ויקיפדיה אפשר לשוט בתוך האגם בין האיים הקטנים של סלעים ועצים ולזהות בין ההרים שמסביב פסגות מושלגות. זה נותן מושג ראלי על הגובה.

האגם כאמור ענק ומימיו צוננים מאוד. בערך בסוף נובמבר כבר אי אפשר להגיע אליו, סוגרים את הכביש.
העצים והשיחים האלו ידעו ימים קפואים מאלו, עכשיו הם בטח אוספים כוחות, או שלחילופין כבר נשבר להם מהקיץ, מי יודע...

אסור להשיט בוולדן סירות מנוע והוא נחשב לאחד מהאגמים הנקיים ביותר בארה"ב (משיטי סירת המשוטים שלנו טוענים שהוא הנקי מכולם).

הכביש בחזרה הבייתה - עדיין לא מצב של מרוב דובים לא רואים את היער,

אבל בכל זאת מתחיל להיות די דרמטי.
האם זו פסגת הר ג’ק בעל שלושת האצבעות (Three-Fingered Jack Mountain) שם ממול?

וולדו הוא לא אגם שמישהו פעם הלך בו על המים או האכיל בו חמשת אלפים איש בכמה ככרות לחם ושני דגים (וגם אם כן מי שמע על זה?) והר ג'ק הוא בהחלט לא סנטה קתרינה, למרות זאת - איזו עוצמה! חלקת אלוהים הגדולה.

בן זוג אורח: ושבו בנים לגבולם

השנים לימדו אותי שאין דבר מספק כמו אירוח, בעיקר בתקופת החגים. זהו הדבר הנכון, הראוי והמתגמל ביותר. ריפוד הקן, החלפת הכריות בסלון. לא כדאי להתחמק מהזדמנויות שנמצאות מתחת לאף ולא להתקמצן באיכות המנה העיקרית או בקינוחים, בעיקר שמדובר במשפחה הקרובה. לכן החלטתי ללכת על זה מכל הלב ויפה שבוע אחד קודם. אומנית זעירה מארחת את בן זוגה משה רחמוט.

ושבו בנים לגבולם / משה רחמוט

יוסי הררי, מומחה בעל שם עולמי לננוטכנולוגיה שב לארץ במסגרת התכנית להחזרת מוחות. הוא קיבל מעבדה, הוא ושבעת החוקרים הזוטרים שהביא אתו ביחד על המטוס מסטאנפורד, ישראלים כולם. המעבדה הוקמה בעלות של עשרים וחמישה מיליון דולר ועוד לפני שהתחילה לעבוד כבר הכניסה מאה מיליון דולר ממענקי מחקר.

יוסי חש את ליבו פועם בחוזקה כשעמד על הכביש ליד האוניברסיטה וקרא את הכתובת על השלט העצום שהתנוסס בפסגת הבניין הגבוה "המרכז לננוטכנולוגיה ומזעור.” למרבה הצער הוא לא ידע שהכביש הפך לדרך בין עירונית מאז שעזב את הארץ (בשנת 2004) והוא נדרס למוות על ידי שליח על קטנוע של "ח.לוין שליחויות", שאחרי שדרס אותו עוד צעק לו "מה אתה עומד באמצע הכביש, אידיוט!” זו הייתה המילה האחרונה ששמע בחייו.

מענקי המחקר בוטלו באחת ושבעת האסיסטנטים על משפחותיהם עמדו בפני שוקת שבורה. רק טיסה חזרה לקליפורניה, עבור כל השבט, תעלה רבע מיליון שקלים! סימה, אלמנתו של יוסי, ושלושת ילדיו, יובל, בנימין וגדעון איבדו ביום אחד אב וחבילת הטבות מפנקת. שר האוצר הביע צער אך הודיע שמדינת ישראל לא תוכל להאכיל שלושים פיות שאינם מכניסים מטבע זר.

אלא שאז אירע נס שגימד את האסון שקדם לו: הרופאים שטיפלו בפרופסור הררי הצליחו לשמר את הצד השמאלי באונה המצחית (lobus frontalis) שלו והחוקרים הצעירים השכילו לחבר אליה מקלדת מצד אחד ומדפסת מהצד השני. מעתה ואילך, יוסי הררי חזר להיות מועיל לעמו, לצוותו ולמשפחתו. למרות שהיה מת לחלוטין (גופו נקבר בבית העלמין ירקונים ביום שרבי במיוחד) ניתן היה להפנות אליו שאלות בהקלדה (רק לאחר שנוסחו באורח מתמטי, כראוי במדעי הטבע) והאונה הקטנה של הפרופסור (שהונחה בצלחת פטרי, על גבי שולחנו של המנוח) הייתה מוציאה תשובות אל המדפסת. את האונה הזינו צינורות חמצן שאף פינו ממנה פסולת ביעילות רבה. הרופאים העריכו שעם קצת מזל תוכל האונה להגיע לגיל הפנסיה (שאצל פרופסורים הוא, כזכור, שישים ושמונה).

העניינים נכנסו לשגרה. ילדיו של יוסי וילדיהם של עוזרי המחקר שלו התאקלמו בבתי הספר ובנות ובני הזוג שלהם מצאו לעצמם תעסוקה או תחביב. סימה מצאה לה משרה מלאה במחלקת משאבי אנוש של חברה להשמת עובדים אך עדיין הקפידה לבקר את האונה בכל יום חמישי ולהעמיד לידה מנה של פלאפל חתוכה, לזכר ימים עברו.

בחודשים הראשונים, סימה לא קלטה שמה ששרד מהפרופסור הוא רק חלק מסוים מאוד והייתה מנסה לשמור אותו מעודכן על הנעשה בעולמה. היא הייתה מקלידה שאלות כמו "שמעת שאימא של דורית נפטרה?” או "אני מתלבטת אם לרשום את גדעון לבית הספר הפתוח או לבית הספר הדמוקרטי, מה אתה חושב?” או "אתה מתגעגע לסטאנפורד?” החוקרים נאלצו להסביר לה שכל מה שנותר ממוחו של מר הררי הוא אך ורק החלקים המועילים, אלה המסוגלים לחשב חישובים ולהציע פיתוחים טכנולוגיים. “מילא,” ניחמה את עצמה, “יוסי אף פעם לא היה ממש טוב בדברים הרגשיים אבל לפחות הוא מביא הביתה משכורת נחמדה מאוד. יש גברים שאפילו את זה לא עושים.”

למרות שהבינה את המצב היא התעקשה לאפשר לה לקחת את האונה לסרט אחת לשבוע ואף עשתה לה ולו מנוי זוגי להיכל התרבות שנפתח קרוב לביתם. בכל פסח הייתה לוקחת אותו לארבעה לילות בטוסקנה. החוקרים במעבדה ציינו בסיפוק שהוא תמיד חזר מהחופשות אלה רגוע מאוד (גם העלה כמה גרמים במשקל) והתפוקה שלו אחרי פסח הייתה תמיד הגבוהה ביותר.

עם השנים נוספו ליוסי יכולות נוספות: סורק שחובר אליו איפשר לסרוק לתוכו מאמרים ולשמור אותו מעודכן בהתפתחויות שחלו בתחום הננוטכנולוגיה. בזכות Skype הוא יכל להשתתף בכנסים ברחבי העולם ומודם אלחוטי שחובר אליו בטכנולוגיית Bluetooth פטר את שותפיו מהצורך להקליד את השאלות וכעת יכלו לסמס שאלות מהסלולרי מכל מקום שבו הם נמצאים. את התשובות היה משדר בטוויטר לכל המנויים הרלוונטיים.

עוד בצעירותו נחשב הררי לעילוי אך הכל הסכימו שדווקא עכשיו, כשמלאו לו מעל חמישים וחמש ועשרים שנה לאחר מותו הפתאומי, הגיע לפסגת הקריירה שלו, הן מבחינת היקף הפרסומים והן מבחינת התחכום והחדשנות. גם העובדה שלא היו לו שום דעות, פוליטיות או אחרות, לא הזיקה. הוא נהנה מתמיכתם של פוליטיקאים מכל המפלגות הגדולות: הוא היה מופת לציונות ודוגמה לתרומה לביטחון ישראל. החרדים השתמשו בשמו בכל פעם שטענו נגד קביעת מוות מוקדמת מדי. השמאלנים הזכירו את עוזרת המחקר הערבייה שעבדה אתו כל אותן שנים. שרת התרבות כינתה אותו "גורם מאחד.” אפילו באקדמיה לא היו לו אויבים. הכתובת הייתה על הקיר: השנה, או לכל המאוחר בשנה הבאה, יזכה הררי בפרס ישראל.

ציירי לי רימון

פה אצלנו בניכר הירוק, איפה שהגשם לא מפסיק והכל עסיסי ושוקק - עצי רימון, עצי תמר (למען האמת כל הדקליים רבתי) ועצי זית פשוט מדירים את גזעם. לא מספיק מדבר וציה בשבילם.
אי אפשר לדבר על זה בלי לספר את הסיפור על סיגל. לפני שלוש שנים בערך ישבתי איתה על איזה סלט עתיר נבטים מקומיים והיא שפכה בפני את הלב.
- "את מבינה", אמרה בקול חלוש, "אני חיה פה כבר חמש עשרה שנה אין סופיות - בלי הבסיס, בלי המקורות שלי..."
- "מתגעגעת לקיבוץ?" שלחתי בחוסר רגישות.
- "לא, מה פתאום לקיבוץ? התכוונתי בלי הנוף הצרוב שלנו, בלי הברושים המאובקים, בלי שבעת המינים!" אמרה בעצב.
- "שבעת המינים?... חיטה, שעורה וכל אלו?"
- "כן כן, אני ממש נגמרת מזה... מקסימום מביאים לסופר אחת לשנה שאריות רימונים שחוקי שפיצים וחסרי צבע. ברור שיש גם זיתים דפוקים צפים במלא שמן ואורגנו ותמרים צמוקות על המשקל. אבל זה לא זה, זה סתם ביזוי של האמיתי. אז לפני כמה ימים פשוט נשברתי ובכיתי לספי - אני נחנקת פה! אני לא יכולה יותר! ...לשניה ניראה היה לי שהוא מבין ואז נחשי מה הוא עשה החוכמולג ?!!", גילגלה עיניים, "הזמין לי עץ תפוח כולל התפוחים ממטעי התפוחים השמנים שליד מאונט הוד ( Mt. Hood - הר הוד)", החליקה במבטא אמריקאי של ותיקים, "שהגיע במשאית צהובה - קומפלט עם גנן שרירי שלא הפסיק לחייך... את מכירה את האמריקאים הבלתי נסבלים האלו שמחייכים כל הזמן לא משנה מה?", עיוותה את פניה והדגימה חיוך מעושה, "אז ככה בלי להוריד את החיוך, תוך עשר דקות הבן אדם תקע את העץ מאחורי הבית וישר אחר כך פתח את המים והשפריץ עליו עם הצינור איזה חצי שעה, כמו ילד. ספי עמד מהצד השני, כל כך גאה בעצמו - "זה עץ תפוחי גאלה, הכי טובים! יסדר לך יופי את ראש השנה - זרק אלי". בלב בוער וקול רועד סיכמה - "כזה אידיוט! הוא-תמיד-היה-כזה-אידיוט!..." דמעות ניקוו בעיניה והיא קינחה בקול רם את אפה, אח"כ תלתה בי מבט מתחנן וזרקה: "אפילו שאת רק אומנית זעירה בטוח יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לעזור לי". בבירור הרגשתי איך הכתירה אותי בזר שיבולים דימיוני ואיך התנ"ך כולו רובץ עלינו ואצלנו עמוק בתוך הנשמות החילוניות שלנו - ישראלים אבודים בחו"ל. מדביק אותנו כמקשה אחת לסמלי בראשית ואחד אל השני. בבת אחת נחתה מלמעלה בלי אזהרה מוקדמת - כל ההיסטוריה, הרדיפות, הכנענים, היבוסים, איך לא - הפלישתים, בית המקדש שחרב ומובן מאליו - אדמת חלב ודבש, שבעת המינים, החמור בלעם והכינרת. אז מול דמעות תנין כאלו לכי תוכיחי שאין לך פוטושופ ושאת בעצמך לא מאוהבת בחשאי ברימונים כמו כל אם ואחות בישראל ושגם את לא רדופה בסינדרום שבעת המינים.
ידעתי שהיא צודקת - יכולתי לעזור לה. היו לי את הכלים להנפיק אותם לכאן ועכשיו באשליה די משכנעת.
איזו ברירה היתה לי? הבטחתי לעזור.
חדורת אמונה ורוח שליחות, ימים כלילות - ציירתי, ליטשתי, החלקתי, מדדתי, מסגרתי בעטורי מזמורים ואחרי כך וכך שלחתי לג'ף שידפיס כרטיסים על נייר מעולה בגוון לבן טבעי (בז'). הוספתי מעטפות וגם קלעתי בזכוכיות עגולות מגנטים.

שבעת המינים - סט של שמונה מגנטים (ציירתי לה שבעת מינים)

שנה טובה (בהשראת תפוחי הגאלה)

סט כרטיסי שנה טובה (ציירתי לה רימון)

סט כרטיסי חג שמח (למהדרין)

את זה שספי, עזב בינתיים את סיגל לטובת איזה ישבן אמריקאי ("הגנן") והשאיר אחריו רק את עץ התפוח המפואר והצינור, אנחנו כמובן לא מזכירים - כל שנה כשסיגל מגיעה אלינו לביקור הקבוע, לפני החגים, מצוידת בסל תפוחים אדמדמים, זר של לבנדר, וורוד בלחיים. אחרי שהיא מניחה את הגאלים על השולחן, היא מתפנה לערום לעצמה עשרות כרטיסי שנה טובה וחג שמח ולארוז בשקיות אורגנזה מוזהבות מגנטים של שבעת המינים.
אני רחוקה מלהחשב הטיפוס המסורתי אבל בטח שאני נהנית לצפות בזה, מה זה אם לא נחת?
ומאז הענין הזה עם סיגל אני קשובה לקול היהודי. מאוד קשובה.

(* תודה לאסתי סגל - על הרעיון לכתוב פוסט על הסיפור שמאחורי כרטיסי הברכה שלי לחגים).

ואלו דברי ימי אוגוסט: פלחי מסע

מגיש את הטחינה ואת החצילים בטחינה ואחר כך את הכרובית המטוגנת בטחינה ולעיקרית גם את הסינייה כבש בטחינה. זו מהיונה, זו מהאדמה, זו מהאחווה וזו מאל-ארז. אצל שוקי וניצן החומוס מאבו נאסר-חינאווי, בעמק, אצל חגי ונורית מאל סולטאן שבזרזיר ואצל רונית ואמיר על הגג בבורכוב, מהסמוך - חומוס גבעתיים. ולא חסכו - הוסיפו אש, פיזרו הרבה בפטרוזיליה ובשומין ובצנוברין, בואך ארצה שים גם קצת בחריף, ובגרגירין ובחמוצין והצף כמו שצריך בשמן הזית.

ארבע עיניים בין ערביים עם חגית במהדורת אידוי בקלמרי, ובלחות שמונים אחוז לצד מיכל בדניס, בזיעה חברית מול ענת, מזלג בנתחי סינטה, ובנימה ממוזגת, חצי חצי עם דלית, בלילה מאוחר על שיפודי קבב דג ביוגורט עיזים. נגבי בלאפה או בפוקצ'ה הגלילית - מקמח כוסמין על פי קומורובסקי, או הספגי היטב בלחם הדגנים הרך. גרגרי בלימונענע מרוסקת בקרח, החליקי במיץ הגזר, מתני במי מינרלים צוננים ובסלט ירוק.

נמל תל אביב

יחד, חלקיקי מילים וגם משפטים שלמים – על שותף הזוג, המשפחה והילדים, העבודה, נסיעות וחופשות ועל מזג האוויר והחום שאף פעם לא היה כזה ועל המרחק מהראוי והצודק, מהנכון ומהמגיע. על אכזבה, על עצב ושימחה ועל געגועים. על איך זה שם, על מה אחר כך, על למה לא עכשיו.

כזה הוא הבייתי – דו לאומי, רב מימדי, חובק, מאובק, לח ובוהק. שוכן בצמוד כל כך לאתרי בנייה בלתי מרוסנים, בין עצי הרימון, מתחת לעצי הזית, במרום עצי התמר והבוגונביליות שכורעות תחת פריחה ורודה, אדומה או לבנה, כמו כל שנה לפני החגים.

הדרך לקונסול רצופה פירורי לחם

אולי את התחושה הישראלית ביותר ואת ההוכחה המוחצת שאני בבית קיבלתי דווקא בשגרירות האמריקאית, אתמול כשהלכנו לחדש את הויזה. מיטב בחורינו הציפו את המקום בלבוש אבטחה אפור-כחול מושך. חסונים ויפי בלורית הם קיבלו את פניהם של המבקשים - עוד מחוץ למבנה, בתור המהביל, בתוך המבנה - בבדיקה הבטחונית ובסיום - בואך לעמדת טרום קונסול, ניירת, טביעות אצבעות וראיון.
בנימוס תקיף הם פנו למי שיכולים להיות אחיהם, דודיהם, סביהם או הוריהם - ב"לכאן גבירתי", "להוריד חגורה, אדוני", ונדמה שחרקו שיניים בשפה זרה. אך אל דאגה, בין "אדוני" ל"גבירתי" הם שיחררו שיחה מקבילה בניב טבעי, מקומי.
- "רוצה לצאת עכשיו להפסקה"? שלח גבוה עם פנים זועפות מתחת לגגון בחוץ אל זה שעמד נוקשה, ליד הדלת.
- "רק  עשר וחצי, מה אני אעשה עכשיו עם שניצל ופירה? אי אפשר לדחות קצת?", התבכיין והמשיך להחזיק במשורינת.
- "איפה אתה אוכל את השניצל?" שמע אותו זה שפיקח על הכניסה כולה.
- "בקפה אצל השמנה".
- "באמת? פעם שעברה שאכלתי שם לא היה משהו והפירה היה בלי בצל". כעס הזועף.
למרבה השובבות, גם עמוק בפנים, בלב המבנה הבונקרי - איפה שממתינים לקונסול האמיתי מאמריקה עם המבטא והליטוש, חבורת שניצל מסדרת את התור ועוזרת בניירת. לאלו כאן, חזות כבדה יותר של מביני תוכן. התמלילים נוקשים ונוגעים ישר בעובי הקורה:
- "כמו שכתוב לך כאן אדוני", הורה בתוקפנות מקצועית אחד שחרחר לאיש מקריח ומשפחתו, "את תמונת הפספורט בתוך טופס ה-DS-160 , ליד טופס דואר שליחים יחד עם הקבלה הירוקה עבור תשלום אגרת הויזה."
דברי אלוהים חיים. אבל איך שעברת אותם והתרחשה הפוגה קלה בתור, תוך שניות הם שינו טון ודיסקסו מצב של יום חול, על איך לא - "נרד בשתיים וחצי על איזה שניצל?"

קהל המבקשים שומר על פרופיל נמוך ומשמעת ברזל, ללא צל של חיוך או הזזת גבה. רק לקבל את הויזה בלי עניינים, אז מה אם ילדים עם אוזניה שמחוברת לחוט מזערי מעבירים בינתיים מידע מודיעיני על נתחי עוף מטוגנים בקולי קולות, משחזרים על חוף הים התיכון שבתות הורים בבסיסי הדרום?
מה עוד לא נכתב על תחושת ההשפלה והניכור בדרך אל הויזה הנכספת בשגרירות האמריקאית? בכנות? אין לי מושג למה, אני דווקא ספגתי שם תחושה ביתית בניחוח בית אמא. ועד כמה שזה נעים לחוש בבית, עוד יותר מענג לדמיין את אחד מחבריי האמריקאים צופה פעור פה בהתנהלות החיננית הזו בחשאי בעזרת איזה לווין תקשורת, או שפשוט הרי לא אתאפק ואספר לו או לה איך זה אצלם בשגרירות. הם כפרטים באימפריה בטח יפרשו בלב: סביר, ברומא תן לרומאים לטפל ברומאים, ובקול מתעניין ישאלו אותי בנימוס - "מה זה שניצל?"
ולעצמי אסכם מן הסתם: גם בשגרירות האמריקאית ברח' הירקון בתל אביב, ביג בוס הוא בוגר סיירת, רצוי לא צמחוני.

אני לארצי וארצי לי

איך הזהות הקולקטיבית כמו רוח פרצים פשוט נכנסת מאיפשהו. ככה התחיל הרומן הרציני שלי עם שלמה ארצי. כמו אצל הרבה ישראלים ששוהים בניכר, ככל שנקפו הימים הוא רק התעצם והתהדק. לפני שנה, כשהיינו בביקור בארץ, רכשתי בשדה התעופה (באיחור פרובינציאלי) את הדיסק והדי-וי-די של המופע המשותף שלו ושל שלום חנוך ומאז איך לומר, אפיים ארצה – השתטחתי סופית – איזה אריות שמאפירים היטב וגם הזמן – כל כך השביח.

אי שם בצפון הארץ בבסיס חיל האויר במשרד טייסת אפרורי, בין תיוק, הדפסה והגשת קפה, בהרמוניה עם רעמי המטוסים היינו מקשיבות בסוג של אירוניה קיומית לקסטה שזייפה בדייקנות את "כשאת נצמדת אל כתפי מטוס של קרב ממריא" (מתוך ‘נרקוד נשכח’). מיכל, עם זנב הסוס הפזיז מחיפה, שותפתי לסצינה, שהייתה גם חברתי הקרובה – סיפרה בריטואל חוזר שהיה לה ענין אמיתי עם שלמה ארצי, לפני הצבא, כשמילצרה במסעדה בעין הוד. בכל פעם שהאזנו הוסיפה עוד כמה פרטים ולחישות, פקחה עיניים גדולות וסיימה בחיוך תמים. השמים אז היו נורא קרובים.
ברור שלא היה מצב שהיינו מפספסות את "גבר הולך לאיבוד", עם הפסינתור הגאוני בהתחלה והמשפט הטוטאלי ללב כל נערה – "יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב". תחביר מילים מעט מעורפל שהביא עלי בהמשך (ולפי עדותן של כמה מחברותיי הטובות ביותר – גם עליהן) לא מעט פנטזיות וקטסטרופות אמיתיות ממין זכר – נתפסנו והתאהבנו בטיפוסים בסגנון הגבר החדש, עם התנהגויות רגשיות מהזן הגבולי ופירשנו בתשוקה שפשוט מדובר ב"דרכים משונות" של אביר איכותי וחד פעמי – "לומר לך שהוא אוהב" (למרות שבינינו, לרובם אפילו לא הייתה מרפסת…). הייתי בפירוש מגזימה ומכלילה: על בסיס המשפט הרך הזה התרחש בקרבנו מיני משבר דורי.
בטח שהגיע בהמשך המרד ואיתו גם הנקמה החמצמצה – "שלמה ארצי? פחחחחחחחח… איכס!". אלו היו שנות השנינה המחודדות. עירית לינור הובילה ב"חדשות" טינה אימתנית. ברזל מלובן. טורי מילים שלה ולא נשאר מרב החובל המוסיקלי אפילו פן אחד אותנטי. באחת, הוא החוויר והרתיע כאידרת דג רקק. חברותיי ואני, אז סטודנטיות צעירות ונימרצות, חיבקנו את עירית והצדענו לה מה לעשות, קבוע. לא הרבה מים זרמו בירדן, בטח מעט, אבל כך וכך קובים – כן וכל זה כבר היסטוריה מאובקת – התחכום, עירית ו"חדשות".

לפני כמה חודשים, כשהאיי-פוד (עדיין אין מילה בעברית לחמוד הזה?) שלי היה על סף סירוב לנגן שוב את "שינויי מזג האויר" שלא לדבר על "ירח" ובודאי שגם את "גבר הולך לאיבוד" הנוסטלגי, הוא בפשטות הופיע בחלומי. שלמה ארצי האיש והאגדה. נפגשנו ככה לילית לאיזה פטפוט חפוז. הוא היה מקסים, ממש כמו בבונוסים של הדי-וי-דיאים. חם, רגיש, אינטיליגנטי, לב ענק. למרבה ההקלה הספקתי להתוודות ולהתנצל על שנות השחיטה לפני שהתפוגג באפלה וזרק בפשטות – "אם את מגיעה לארץ בקיץ, תני קפיצה לקיסריה, הכרטיסים עלי ואחרי ההופעה נוכל לשבת לאיזה דרינק על הים, נקשיב ביחד לרוח".
התמוגגתי מאושר וחסומת מילים הנהנתי – בטח שלמה! מאיפה באת לי, אחי? בדיוק בזמן! אחר כך פרפרתי ונכנעתי לרגע, דמעה ואחותה הציפו והחליקו.
אחרי שהתעשתתי, כפלתי בחלום: גם יסביר לי את קומפלקס נעורי, וגם האזנה לרוח! איזה איש השלמה זה!
אז שבת, רבע לתשע, התיצבתי בקיסריה כמו שעון שוויצרי עם ענני לחות חגיגיים. תחושה רומית מתוקה עמדה באוויר. האמפי עד אפס מקום. האנרגיות משובחות.

"שינויי מזג האוויר" ו"במטוס סילון"(רק עם דיילת וענן)

כמו כלום זה היה שקוף – אני לארצי וארצי לי. הוא שאג במזמורים, התיר בקשרים, פתח בנופרים, ערבב בלבבות ושם את הכל מחדש במקום טוב יותר. ברור לי שזה לא יהיה מקורי או אובייקטיבי (עם היחס האישי, הדרינק והרוח) מצידי לומר את זה, אבל בכל זאת, גבירותי ורבותיי, חייבת להקליד את זה פיקסל על גבי מסך: יש לנו אוצר!

אגדה אורבנית למתחילים

עם בן זוג בשם משה, הובלת חפצים ממקום למקום באמריקה, גם אם הרחק מניו יורק מקבלת מימד ארכיטיפי.
תמו ימי מגורינו בשיכוני המשפחות של האוניברסיטה ויאללה לחיים האמיתיים.
נסענו שלושתינו, לשכור את המשאית להעברה. 30 דולר ל-24 שעות ואנחנו מסודרים קומפלט לנייד את חפצינו הלאה, לביתנו הבא. בחניון של המשאיות להשכרה אורה ושמחה, על כל משאית מתנוסס בגאון שמה של אחת ממדינות הברית בתוספת ציור בסגנון פנטסטי. לא ביקשנו אבל קיבלנו משאית עם "מישיגן" וציור של פטריות סגולות. בענין הסגולות, קצת עברנו את הגיל והאמת הסולידית היא שאנחנו עוברים רק כמה בלוקים דרומה, לרח' פוטר.

הפטריות של מישיגן (שהן בעצם פטריה אחת ענקית)

ביום שלישי לפני שבועיים, בין הערביים, כשנסענו בפעם הראשונה לראות את הבית, היה קצת פתלתל להגיע אליו. היינו צריכים לנסוע דרך רחוב הארי ואז לעשות פרסה הפוכה לרח' פוטר. בין שני הרחובות עמד צעיר ממושקף עם מבט הזוי וחתם על ספרים בקצב שלא יאמן. תור ארוך של אנשים השתרך לעומתו. אם לא הייתי רואה את זה במו עיני, זה היה נשמע לי כמו אגדה אורבנית למתחילים, אבל כיוון שכן ראיתי הגבתי בהתלהבות.
אפרופו סיפורי הצלחה ומיקום, אם נכנסים לרח' פוטר מהצד השני, מזהים סופר מרקט גדול בשם "אלברטסון". בקלות כל כך מתבקשת אני שומעת את יותם, ארכיטקט ישראלי שגר כאן שני עשורים וכבר רכש לו עברית עם מבטא אמריקאי, מספר בחגיגיות מגונדרת שמקים הרשת, הוא במקור ישראלי מהקריות, שהיה מעורב בזמנו בהמצאת הדמות של "אלברט פירות". "מעורר קינאה", הוא בטח יגיד "אנשים חולמים בגדול ועושים את זה בענק" ימשיך ויכליל, כאילו שכולנו בקענו מאותה הביצה.
אך באופן גורף, הגעגועים לשורשים מגשימים את עצמם, כמו תמיד, בדרך ממש לא צפויה. השכן המזרחי של מעוננו החדש, שניראה מהסלון במלוא הדרו הוא הכותל המערבי של בית הכנסת החדש של העיר. "בית ישראל", שמו באמריקה. קיר גדול בגוון צהבהב מדברי, מאזכר את המולדת התנכית ומעטר בחמימות את הנוף. כשראיתי אותו נהיה לי רך בלב. יהיה קשה לעצור אותי מלהצמיד אליו כמה פתקים, אחת לזמן סביר.
מעבר דירה מסתבר ולא בפעם הראשונה, יכול לתת תחושה משכרת של קוסמופוליטיות, תוך זיקה מחודשת למקורות. חלון הזדמנויות, לרגע הכל אפשרי.

מה יצא לך מכל האמריקה הזו?

לא אחת חברים ומשפחה מישראל שואלים אותי: "אחרי כל השנים האלו, מה יצא לך מכל האמריקה הזו?", הם קצרים בסבלנות ורוצים תשובה של משפט אחד ("במשפט אחד") או יותר עדיף - מילה אחת ("במילה אחת"). אני לא מאשימה אותם, הם למדו את זה מראיונות בטלויזיה וברדיו וחוץ מזה, זה מקל על אפשרות לטייט, לסמס ולפייסס את זה, דקותיים אחר כך לכל דיכפין בעולם שזה מענין לו את קצה הציפורן. אבל בלי קשר לפורמליזם, השאלה הזו היא שאלה רלוונטית, סופר רלוונטית ואחרי כמה פעמים שנותרתי ללא מענה וללא שום טיפת כבוד עצמי מול דורשי שלומי, עיניתי את מוחי ימים כלילות בחיפוש ומצוד אחר תשובה ראויה. ואז שחר אחד זה קרה, ההארה נחתה מולי ואיתה התשובה. או אז הרמתי אי אלו עשרות טלפונים לארץ ודיקלמתי בקול צחור:

"הורים, משפחה וחברים - מה יצא לי מאמריקה הזו? וופל."
פה הצטלבו לראשונה דרכנו, פה התאהבתי בו, פה חלקנו סופי שבוע ופה רכשתי את המכשיר הגאוני עם הריבועים השחורים והבולטים על מנת לפסלו.
טוב, זה אולי תאור קצת אובר-פואטי כי אם להיות כנים, המפגש הראשון שלי עם הוופל היה מעט יותר מחוספס שלא לומר טראומטי. סקוט וקארי (זוג לא מובן מאליו בכלל שהכרנו לפני כמה שנים) היו אחראים על הסצינה. סקוט הוא דוקטורנט במדע המדינה, מומחה בהתכתשויות של המזרח התיכון ויודע לדקלם למרבה הפליאה והצמרמורת בדיוק איפה כל טיל גרעיני של ישראל ממוקם, לאן הוא מכוון וגם מה יהיה הטריגר לשיגורו. בחור נאה, ללא ספק מבריק, אך השיחות איתו משאירות אחריהן משום מה שובל של אימה ועודפים גסים של יאוש וצער קיומי. קארי לעומת זאת היא שיננית במקצועה, חובבת וינטאג' וקמצנית מדופלמת, מרבה להתלונן על סקוט ועל כך שבאורגון מסרבים להכניס פלואוריד למים. לא קל.
אחרי שהזמנו אותם לשקשוקה יפואית ובורקס מלוא הטנא, הצייקנית מצאה את עצמה על אי דחוק ושאלה אותנו האם אנחנו אוהבים וופלס - "אף פעם לא טעמנו", אמרתי בבישנות שלא משתמעת לשתי פנים. "אז בואו אלינו לוופלס ביום ראשון הבא", הגיע המתבקש.
באנו, עם סקרנות בריאה בקיבתנו ורון בלב. הגברים מיד יצאו אל הגינה להתרווח ולדסקס - בוש, מאזן הנפט, ישראל, מכות, מצרים ועיראק, הילדים הלכו לריב ואני הצטרפתי למארחת המאורגנת לצפות בהכנת הוופלס. בטח, עוד לא ידעתי אז מהחיים שלי, עיני נפקחו בתדהמה כשאבקה נשפכה מקופסה לתוך קערה, עורבבה עם חלב ואז נשפכה בדייקנות אל תוך מכשיר הוופלס. מה שמוחץ באבקות ההוקוס פוקוס האלו זה שאחרי שהענין מוכן, חזותית אי אפשר לדעת שהן היו המקור. האוביקט הסופי ניראה טעים ממש כמו יריבו ה"אמיתי" שנעשה בעמל מסוים ממוצרים חיים ורעננים. אבל אני ראיתי וגם הספקתי לשלוח לחישת אזהרה בעברית למשה. כשקארי חילקה את הוופלס לצלחות ושאלה אם לשים לכל אחד מאיתנו וופל ענינו בקנון מושלם ובנימוס אנגלי לא אופייני, שנחלוק אחד לנסיון. חצי חצי.
היה טעים למרות האבקה, ועד שסיימנו כל אחד את החצי שלו, שאר הוופלים שהיו מקודם על השולחן כבר הוטסו מהשולחן למעלה המטבח ולא ראינו אותם שוב. נשארנו, מה שנקרא, עם חצי מזלג בפה. החלפנו מבטים וחייכנו בקריצה האחד אל השני, שקוף - זהו עוד מקרה קשה שמזכיר ש: "קמצנות לא רוכשים - עם קמצנות נולדים".
כך או כך חצי הוופל האבקתי הזה הכניס בי מוטיבצית טורבו לפצות אותנו במרובעת. קנינו מכשיר, סרקתי מתכונים ברשת, עשיתי שינויים, שייפתי וליהקתי והנה המתכון לגירסת הוופל האמיתי שלי:

חומרים לכ-14 וופלים

1 כוס קמח מלא
1/2 1 כוס קמח תופח
1/2 כוס סוכר
1 כפית קנמון
80 ג' חמאה מומסת
3 ביצים
2 כוסות חלב
1 כפית תמצית וניל

בקערה גדולה מערבבים היטב את הקמח המלא, הקמח התופח, הסוכר והקנמון. מוסיפים את החלב, הביצים, הוניל והחמאה המומסת ומערבבים עד שנוצרת בלילה חלקה.

מחממים את מכשיר הוופלס. כשהמכשיר חם (הנורה ניכבת) שופכים עם מצקת בלילה לתוך המכשיר
(לא יותר מדי כי הבלילה הולכת לתפוח!).

כשהוופלס מזהיבים מוציאים אותם בעזרת מרית עץ

(שלא לשרוט חלילה את קודש הקודשים), כעבור בערך 5 דקות.

מגישים עם רסק תפוחים, פירות וסירופ מייפל משובח.

הוופלס נשמרים מצוין בהקפאה ומתחממים מעולה בטוסטר.
(ולא, לא מומלץ לחתוך אותם לחצי - כי אז הם מסוגלים כאמור,
להיות מנוף אימתני לקמצנות יתר).

מה חדש אצל אן

עדיין גשם, כבר שלושה שבועות, למרות זאת סיבוב רגלי ברחובות עם כל הבתים הקטנים שופעי הצימחיה, מלא באקסטרה פרחים. איזה בעיות כבר יכולות להיות לאדם שחי בתוך אדנית? מה לשתול - גרניום? פקעות? אירוסים צהובים או אירוסים סגולים? או אולי בכלל נוריות? שבשבת קטנה? משכירים איזה חתול או שניים שיעמדו בכניסה ויעשו עם השפם ויוצרים תמונה מושלמת. כמובן שזה לא פשוט כמו שזה ניראה, כי מאחורי כל יופי - יש מסורת, היסטוריה ויחסים מורכבים בין המינים (וכמובן גם בין המינים לבין עצמם).

אני אוהבת לבקר את אן טיינטור ב"הירונס", חנות ותיקה ושובת לב בבעלות מקומית. אן טיינטור (Anne Taintor), יודעת לעשות להטוטים שווים עם - טקסטים שנונים, דמויות נשים (בעיקר בסגנון שנות ה-50) והזיקה האופנתית לוינטאז'. העיצובים שלה מזכירים קצת את האומנות של ברברה קרוגר וג'ני הולצר (פלוס מינוס בנות דורה), אך במהדורה קלילה ופסטלית יותר, מתנה ריאלית לכל פונפונית - תיקים, אביזרי נסיעות, דקורציות קטנות לבית ומוצרי נייר.

אחד מהמעברים ב"הירונס"

לא עוד חנות רשת מתואגדת אלא סוג של מוזיאון אינטימי וממכר,
לחומדים (ומן הסתם בעיקר לחומדות) אביזרי שווא וזוטות.
מרגיע לבוא פעם ב...מינימום שבוע, ככה בלי לחץ לראות מה חדש אצל אן ובכלל.

לפני שנה בערך ראיתי סטנד עצום עם מוצרים שלה בבוסטון באיזה קניון ענק ואז הבנתי, קצת בצער יש להודות, שאן, היא לא השכנה ממול. אבל יש אישה כזו באמת, פגשתי אותה השבוע כשקפצה ליוג'ין לסיכומי ענינים עם מר הירונס הבעלים של "הירונס", איזה איש נחמד. אחרי שסיימו ואן יצאה לחניה, נגשתי אליה בהיסוס, הצגתי את עצמי ושאלתי - "אן, את מרשה לי להשתעשע עוד קצת על חשבון החברות החייכניות?" (הרי היא חובבת קולאז'ים וגם אני, אז מה בעצם מפריד בינינו? כמה מיליוני דולרים? - קטן עלינו!).
"יאללה אחותי, תובילי", לבושה היטב, היא ניראתה מסוקרנת. לקחתי אותה לאדניות שברח' קינקייד.

ג'סיקה (מרימה את הטלפון בעבודה בפעם המאה ביום)
"בבקשה, התקשרו שוב כשיהיה לי אכפת"
( פתקים נדבקים של Anne Taintor )

הבית של ג'סיקה

בת' (בשעה 10 בלילה, אחרי ניקוי השיש במטבח)
"קריירה.... משפחה לדאוג לה.... בחיי! יש לי את הכל!"
(מגנט של Anne Taintor)

הבית של בת'

ג'ואן (אחרי טיפול אצל השיננית)

"עצרו אותי לפני שאני מתנדבת עוד פעם"
(פנקס עם עט של Anne Taintor )

הבית של ג'ואן

ניראה היה שאן נהנתה מהטיול ברחוב קינקייד אבל הרבה יותר ענין אותה לשאול אותי על ישראל. על מה נשים מדברות שם? מה הן רוצות? מה משמח אותן? מה מכבה אותן? כולן מדברות עברית? לכולן יש צבע שיער שחור? גם שם כבר משפצים את הפנים על ימין ועל שמאל?
אמרתי לה, "אן, ישראל זה חתיכת מיקסר, יש לך שם נשים מכל הסוגים. אבל אצלינו אשה בשנות החמישים ניראתה ובטוח גם התנסחה מאוד אחרת, לא היית יכולה לתפור את הקולאז'ים שלך מחומרים ישראלים. מצד שני את יכולה לטעום בישראל מאכלים ביתיים ונפלאים שלא הוכנו על ידי עירבוב של אבקה עם מים". אן צחקה, גם היא חושבת שהאוכל האמריקאי הוא קטסטרופה, "כשביקרתי בטורקיה נדהמתי מהניחוחות והטעמים, הכל כל כך טרי, ככה זה גם בישראל ?", בלי להתכוון זרתה מלח על הפצעים. "עזבי טורקיה עכשיו, אן. בבקשה אל תזכירי לי את הבוספורוס, הממולאים והרחת לוקום... לא ניראה לי שאוכל לקפץ שוב בשדרות איסטיקלל במאה שנה הקרובות..."
"מצטערת שהעצבתי אותך", אמרה ברוך אמריקאי, אבל גם בסימן שאלה.

פרט מתוך כרטיס הברכה "עפיפונים על החוף" (עם חופית)
( לראות את הקולאז' השלם)

אתמול בבוקר נסעה. כשנפרדנו, נתתי לה במתנה את סט כרטיסי הברכה שלי ,"עפיפונים על החוף" (עם חופית) שתיקח איתה לביתה שבניו מקסיקו, שם אין חוף ובטח אין הרבה ישראלים וחוץ מזה הסט הזה עם חופית, הוא סט שיש בו תקווה.
היא שמחה מאוד ולאות כבוד ניסתה לפחות עשר פעמים להגות כמוני את השם הגרוני "חופית" ("הופית?", "הוווופית???", "ההההופית?"....), לבסוף נכנעה. הוציאה והושיטה לי אריזת די וי די. "קחי, זה ממני, זה אומנם מ 2004 (ובמקור על פי ספר מ 1975), אבל את תאהבי את "נשות סטפפורד" (הסרט יצא בעברית בשם "נשים מושלמות"), זה דובדבן אמיתי!"
בערב צפיתי, היא צדקה, התמוגגתי.

הזמנה לנגן

מעולם לא היינו ככה קרובים בדעות וברוח הדברים אבל אני תמיד מזמינה אותו ל פסטיבל באך , שמתקיים פה כל שנה ביוני. הוא הרי מת על מוסיקה, בעצמו מנגן פסנתר - זה מאז ומעולם היה הקלף האינטלקטואלי שלו. "תבוא ככה חודש קודם, באמצע מאי, תיפטר בנחת מהג'ט לג, נטייל קצת ואז תהיה במיטבך בפתיחה של הפסטיבל. אנשים חשובים, שעוני זהב, נשים עשירות, מאזטים, יין, תהיה כוכב! זה הרי תפור עליך".


"אני בטוחה שישמחו לארח אותך ...לא, מה פתאום! אין מצב שיזכירו את "גרגרת עקומה", את הדירה במגדלים או את "פיצי תשאל!"... ואולי אפילו תוכל להפליא בנגינה עצמה ... ברור שגם צילי מוזמנת! ...כן כן, בטח שיש פה מייסיס (Macy's)".

אבל גם השנה הוא דחה את ההזמנה בנימוס, "...צילי דווקא מתלהבת, אבל יש הרבה עניני מדינה על הפרק...", אמר בשקט "...לא פשוט, את יודעת..."

למה, למה לא התעקשתי השנה? הוא הרי אף פעם לא היה טיפוס של ים.

הגנה ושיק מדברי

בחדר ישיבות במחלקה לספרות השוואתית התאספו חמשת מנחי הדוקטורט של משה, משה, כמה חברים ואני, למה שנקרא DEFENSE ("הגנה"), השלב הסופי של הגשת הדוקטורט, בחינת הטיוטה האחרונה. יום חגיגי מאוד. אחרי שש שנים של יזע, יחליטו האם ערימת הנייר שכתב ראויה להיקרא ולהיחשב עבודת דוקטורט והאם האדם שמאחוריה ראוי להקרא "דוקטור".

בדרך ל"הגנה"

"הגנה" זו מילה מסתבר די שימושית. לקראת האירוע גם אני נתקלתי בה במפתיע. כיוון שיש לי שיער קצר, ביקור אצל ספר נדרש בערך אחת לחודש - מקסימום חודש וחצי. בגבעתיים היה את אילן עם החופפת התוקפנית שמורידה שאריות צבע עם אפר של סיגריות. באמת מספרה תוססת, אבל פה עדיין לא הצלחתי למצוא את בעל/ת ידי הקסם שאשוב אליו פעם אחר פעם מרוב שביעות רצון.
ביום שישי לפני שבוע, לכבוד ה"הגנה" הלכתי לחפש ספר/ית חדש/ה. יש קרוב לבית שלנו המון מספרות, אבל כולן היו מלאות והומות נשים ערניות שהצטייצו לקראת הסופ"ש. בכל מקום אמרו לי לחזור עוד כמה שעות כדי שיקצצו. לא ממש בא לי לחזור אח"כ ואז למרבה השימחה נגלתה למולי מספרה בעיצוב שחור, מספרת גבר. משהו במספרה הזו הזכיר לי את את רחוב המספרות של גבעתיים, במובן החיובי של המילה. הייתה הבטחה למשהו פחות פרובציאלי - כלומר אולי הפעם אצא מפה ממש יפיפיה עולמית, כמו שהייתי יוצאת מאילן. הספר, בן כ 45 היה לבוש בשחור, לחץ את ידי והציג את עצמו ככריס. הושיב אותי על הכסא המסתובב והתחיל למדוד בקפדנות את ארכי השיער שלי מכל הצדדים. בחשיבות שלא תאמן שאל אותי מתי הסתפרתי בפעם האחרונה, מה אני רוצה, איך אני מסתרקת וכו'. מיד אחר כך לא התאפק ועם מבטא כמו שלי גם אין מנוס, שאל מאיפה אני ופשוט התמוטט מהתרגשות למשמע המילה ישראל. למה? כי הוא לוקח עכשיו קורס ב HAGANAH ("הגנה") והוא מאוד מרוצה. תירגמתי לו את המילה "הגנה" שעד כה נשמעה לו מילת מחץ אקזוטית,  (זה בסה"כ מה שאתם קוראים "דיפנס"), והוא הסביר בגאווה שזהו קורס פשוט מצוין בהגנה עצמית. "הבת שלי בת 16 ולעולם אין לדעת, אני חייב להיות מוכן להגן עליה מפני כל מי שמסתובב סביבה עכשיו, בגיל הזה את יודעת...", ובתשובה לשאלתי המתבקשת - " לא, המורה לא ישראלי אבל הוא למד בניו יורק את השיטה של ה'הגנה' מישראלים (!)" הוא הבטיח. עברנו לחפיפה, אח"כ סרק והחל בגזימה זהירה. מובן, הוא עדיין לא נרגע, עכשיו התחילו השאלות מזילות הריר על השירות בצבא הישראלי. כמה, איך ומתי. הקשיב והפנים. בצער עמוק ובקול חלוש הוא התוודה - "אני כל כך רציתי להתגייס לצבא אבל לא נתנו לי כי אני סובל מאקזמה קשה בכפות הידיים - ובמזג אויר יבש או מדברי (עיראק, אפגניסטן?) הכל מתפקע" - תיאר, שיחרר אחיזתו מהמספריים ופרש את שתי כפות ידיו לפני - (אני לא מאמינה שזה קורה לי.....אחרי שחפף וקירצף את ראשי בכזו שקדנות!) - הנה הן כבר כאן מולי, קרובות מאוד.... האמת? זה היה פחות גרוע ממה שהצלחתי לדמיין בשתי השניות ההיסטריות האלו, כי לא היה מדובר במשהו חי ומתקלף אלא בכפות ידיים שניראו פשוט כמו כפות רגליים - כלומר סוליות - עטויות שכבת עור קשה וצהבהבה. אך המילה אקזמה! על הראש שלי!........ אולי בגלל זה החפיפה הייתה כל כך אינטנסיבית, ניסיתי לקחת בהומור את יצר הבאנג'י שלי בנוגע לגורל שערותי. עכשיו חיברתי: יום שישי בצהרים, המספרה שוממת, לא טלפון, לא תור, לא צל של לקוח נוסף, נו יופי!
הוא לא חש בשום משבר בינינו והמשיך לספק אינפורמציות : אישתו מרפאה בקריסטלים, הוא לא שותה בירה כי הוא מורמוני (מאידהו) והוא אוהב לנסוע אחת לחודש לקניות בפורטלנד.
איך יצא? - אני מאוד מרוצה, התיספורת של כריס באמת יצאה טוב... מיוחדת, עם סוג מרענן של שיק מדברי...

גם משה הסתפר יום לפני ה"דיפנס". שלפתי אותו מהמיטה ממש לפני שסוגרים את כל המספרות, מרוט כולו, מנזלת ושיעולים אחרי שוירוס קרצייתי במיוחד עינה אותו במשך שבוע. "קדימה - לג'ון הספרית, אין מצב לדיפנס עם ז'אקט וכרבולת כזו על הראש!", חרצתי. בחוץ סופות גשמים עם רוחות קרות כיאה לחודש מאי באורגון, בפנים חרדה לקראת ההגנה של מחר. הוא יצא מהבית כמו סמרטוט וחזר מקוצץ כמו חייל בצבא ההגנה.

המכובדים קראו וחרשו מבעוד מועד אה ספר הטיוטה העבה שכתב, 150 עמודים, ועכשיו באו, מצוידים במנה עודפת של טוסטסטרון, להתקיל בשאלות. משה כתב עבודת דוקטורט על קומדיה, אתיקה, קולנוע, ספרות אמריקאית וספרות איטלקית. לא, זה לא היה ארוע מצחיק, אבל הוא הראה להם בישראלית, הגן על זה יופי ו-עשה זאת!

הידד!

יונה, כרוון וכוחו של השומשום

חבילה הגיעה היום מהארץ. קרטון נוסף של דואר הצבי מונח על השולחן וכמו תמיד משחזר תחושות טירונות רחוקות. הפעם עד להתפקע מרוב חלווה, טחינה ומרציפן של מוזיאון המרציפן בכפר תבור, מממממ.........איזה פינוק - אלו הדברים שממש חסרים לנו פה בניכר הפרוטסטנטי הרך הזה - קצת יידישקייט.
לא במבט ראשון אבל כן במבט שני זה קופץ: גם טחינת "היונה" ("טחינת קרואן") הנפלאה שמיוצרת בשכם וגם "חלוות הסולטאן" של "יונת השלום" ממעלה אדומים, שכנות בגוף ובנפש, אחיות למסע מישראל לביתנו - זוקפות בגאווה יונת שלום לזכותן. למרות שמסתבר שליונה של קראון יש בעית זהות – מסתבר שהיא לא יונה אלא כרוון, ציפור חיננית ממשפחת החופמאים. אבל בישראלית על אריזת טחינת קראון היא יונה, זה מה שתפס וזה מה שרץ – כי עם הענף הזיתי הזה למרגלותיה – היא מעוררת את התשוקה הקמאית לאחווה וטעמה המשובח של הטחינה הזו ממכר כמו תיקווה.
מה יותר מסבר את האוזן והלב מהדימוי הזה של יונה, רצוי לבנה, מלווה בענף קטן עם כמה עלים? צימחונית, נקיה, מסודרת. ומה יותר מרגיע, פשוט וצנוע מהצירוף : “יונת שלום” או אפילו “כרוון שלום”? קלאסי, מתנגן, שוחר טוב. זה מה שנקרא לתפוס את המקל בשתי קצותיו.

טחינת קרואן ("היונה")
בסמל - כרוון עם בעית זהות
והרוב הצרכני קבע: זו יונה! יונת שלום!

100% חלוות יונת השלום ממעלה אדומים

...את המקל בשתי קצותיו

זה מזכיר לי, כמה יפות היונים בארץ, כמה חכמות! כל השילובים ההרמונים האלו של נוצות בשחור, אפור, חום ולבן ולאחדות גם פס של ירוק מטאלי... והגירגורים שלהן, רכים, עם כל הנשמה, כמה עומק, איזו זרימה!
פה זה מוזר, שליו מאוד (peaceful), אבל אין יונים. יש המון עורבים ענקיים שמגיעים למימדים של תרנגולות וחורקים בקולי קולות, ציפורים כחולות עם זנב מפוצל, הרבה מאוד ברזווזים בזוגות, ובלבן? - שחפים שמנמנים וצווחניים שעשו הסבה מהים לכאן והם לא ממש בענין של שלום (היצ'קוק, "הציפורים"...).

יונת השלום של ההרים המוזהבים (פרט) - אקריליק על קנבס

געגועים ליונה הישראלית

אז מה יש לי להגיד על תכולת חבילת מזון מספקת שכזו? שלא צריך לזלזל בעוצמתו של השומשום. כל הסידן הזה שבשומשומים הקטנים, בונה עצם ועוד איך מעורר השראה. מעולם לא צפיתי שגם אני אשתעשע בדימוי של יונת שלום, או בדימויים פולקלוריסטים אחרים, אבל מאז שהפכתי ל"אומנית זעירה", והתחלתי לקבל משלוחים קבועים של טחינה וחלווה מהארץ - השמים (עם יונים או ציפורים אחרות) הם הגבול. כלומר למה לא? אם בשכם ובמעלה אדומים משתעשעים בוריאציות על הסמל השמיימי הזה אז למה לא ביוג'ין?

סט מגנטים (חמסות)

כוחו של השומשום

כך, מעבר לטעמיו הנשגבים של השומשום וזיקתו לנושא השלום ומעבר ליכולתו המדהימה של מוזיאון המרציפן בכפר תבור ליצר מרציפן אגדי ומעבר לגילויו של החופש הטמון ביצירת "אומנות זעירה", הבנתי את מקומי הגלובלי בשרשרת האותנטיות הזו: ישראלים שחיים באמריקה חומדים ומתגעגעים למטעמי ארץ ישראל ולאלו בהשפעה ערבית בפרט והיהודים האמריקאים חומדים אותנטיות ישראלית בקטנה, בסימבולי. במילים אחרות - בבוקר אחד אני מקבלת טחינה משכם, אחת לחודש בערך הולכת לאכול צהרים במסעדת "קפה סוראיה" שבבעלות איברהים, פלשתינאי שהיגר לכאן ובערב מכינה למשלוח את המגנטים עם חמסות לגב' קירשן באן ארבור מישיגן, וכרטיס עם יונת שלום לגברת זיסמן בקליבלנד אוהיו. סינרגיה!

קפה סוראיה מבחוץ

לא, לא דברנו עם איברהים על "הקונפליקט"

יונת שלום וחמסות

כרטיס ברכה מצויר ביד - אקריליק על נייר בד ממוחזר

לקליבלנד אוהיו

אח...... אח.... אם רק היו נותנים לנשים את הכוח, כבר מזמן היה שלום עולמי. כי הרי אחרי הכל, כולנו יונות ופסיונות טחינה, רקמה ומרציפן.