בכל זאת זה צובט בלב

פעם השתתפתי בסדנא חד פעמית של הצייר אורי ליפשיץ. היו אנרגיות ערות, כולם חיכו בקוצר רוח למוצא פיה של האישיות הנועזת שעשתה לה מוניטין. ליפשיץ אירגן ברישול מודל מאובק שהיה מורכב מחתיכת בד, קערה עם תפוזים וכמה ענפים יבשים. יאללה לעבודה. בזמן שאנשים התחילו להתייחד עם האובייקט הסוחף הזה, איש איש וכן-ציורו, האומן הדומיננטי והמוכר הסתובב בחדק בטווסות של תרנגול ובקוליות המתבקשת.
לא שזו הייתה סדנא נורא מעניינת או פורה במיוחד, אבל לעומת שעורי סטודיו אחרים שלקחתי בהם חלק, עם מורים לציור מכל מיני סוגים, ממנה - נשאר לי משהו שניתן לחרוט על לוח הלב. אפשר להגזים ולומר שאימצתי בה סוג של מוטו לכל החיים. זה חתך באוויר, אחרי שניות ספורות שאורי ליפשיץ ליכסן מבט של שועל ברישום שעבדתי עליו ובנונשלנטיות זרק לעברי את המשפט המכונן:
"אל תהיי נודניקית לתפוזים!"
נשארתי, ימים רבים אחר כך ויהיה נכון להגיד שעד היום, הלומת פילוסופית פרדסים ומוקסמת. מאז, בכל פעם שאני מרגישה את הנטיה לנודניקיות, אני משננת בראשי את המסר ההוא מלפני יותר מעשרים שנה.
זה לא מדהים - שבן אדם שלא היה לך ולא יהיה לך איתו כלום, מצליח לתת לך משהו כל כך יקר, לנצח?

איך כל ההקדמה הזו קשורה לכאן ועכשיו?
לפני כמעט שבועיים פרסמתי כאן פוסט ("עם הענן ועם הרוח המיבב") עם צילומים של השלכת הצבעונית שהשתוללה פה. עכשיו היא כבר מתחילה להדלדל ומה שנשאר זה לחיות את "השאריות" ולהתמודד עם העובדות בשטח.
אני מקווה שאורי ליפשיץ לא היה מגדיר אותי עכשיו כ"נודניקית לסתיו ושלכת". תבין אורי, המציאות טופחת מכל עבר והמצב כרגע, מרתק באופן אחר לגמרי. הייתי חייבת לצאת לצלם שוב.

אנשים עם מכשיר מוזר שעושה רעש של מכסחת דשא, מסתובבים ברחובות ומאיצים רוח רעשנית
בעלים שרובצים בכל מקום, מפנים אותם בעזרתה לערימות בצידי הכבישים והמדרכות.
חלק מהעלים כבר רקובים מהגשם ושינו צבע לחום בוץ.

בית אחד, קרוב לשלנו מכוסה בכבדות בעלים גדולים. בגינה שלט פשוט - דיקט דק חתוך בצורה
של כלב בתנוחת חירבון קלאסית, צבוע בלבן ומסומן במילה "לא!" (!No) באדום. הטרייר המדומה
תמיד כובש בישירותו ובימים אלו אפילו צובט בלב.

.

עם הענן ועם הרוח המיבב

סוף הקיץ

מחכים בסבלנות לדצמבר.

באמת הגזמת דויד!

"ככה זה מתחיל בקטן, בקצוות. קופא בלילות ומכתים, לפעמים בהמשך מאדים. ממש עכשיו עכשיו זה קורה. הם כבר קלטו את כיוון הרוח וצניחת הטמפרטורות בלילות היא כבר 'חדשות ישנות', אבל כמו שמועה טריה הם מעבירים את הקוד מאחד לשני. אח"כ יקחו נשימה עמוקה ויתחילו עם זה. בטח שלא, לא כולם מגיבים אותו הדבר, אחרי הכל לחלקם פלומה רחבה, לאחרים משוננת ולמספר לא מבוטל עלים בצורת לב*. "מצפונקיקים" קראנו להם בשנה שעברה. לא שאני מעודדת הכללות ובכל זאת, זה התאים להם, כל הזמן היכו על חטא ודבקו באיזו האשמה עצמית-קולקטיבית. נודניקים אפשר לומר. לעומתם, במבט של שניה, יכולת לזהות את עלי המייפל - אלו יודעים את העבודה, זן ברזל, כל כך מאורגנים על אמירה ברורה. איזו רהיטות. פשוט תענוג. בדיוק, כמו זה על הדגל של קנדה".

ככה זה מתחיל - עלי המייפל

בחיי שהוא לא ידע אם היא סתם מבלבלת את המוח או שהיא באמת מנסה לומר לו משהו שמחזיק מים. במחשבה שניה, מתאים לה. בזמן האחרון היא כל כך מגזימה עם כלבים, קוראת בשירת ימי הביניים ועכשיו יופי! גם מאבדת אורינטציה בגלל עצים... בכל זאת הקשיב. מחזיק שקית מלאה בגרעיני דלעת בשרניים, הביט בה ופיצח (אולי היא רוצה להגר לקנדה?).

"זה הולך להיות כל כך צבעוני בקרוב, כמו פוסטר שאי אפשר לשמור...." , מה פתאום! היא לא מעונינת בשום תיעוד בורגני, אין בכלל על מה לדבר! היא לא הולכת ליבש אותם ולהדביק אותם אחר כך במחברת מבושמת. "זה רעיון כל כך פטרוני מצידך, דויד!"
כמה ענינה אותו השלכת אי שם ביבשות הצפוניות? כקליפת השום, כמו שאמרו חכמים ממנו. הוא לא אוהב שינויים וגם לא בנוי להשפיע. בכל זאת הרגיש דרמטי - כלומר חצוי בכל הנוגע לבת שבע.

*(למשל עלי ה Catalpa speciosa)

חלקת אלוהים הגדולה

עלינו אתמול לאגם וולדו (Waldo Lake). המים הכי קרובים לשמים שאני מכירה. הסובארו הותיק שלנו הצליח לטפס אליו, בין כבישי ההרים המיוערים עד לגובה של 1650 מטר (5414 רגל) מעל פני הים. נסיעה בכבישי ההרים האלו מבהירה להדיוטות כמוני פעם אחר פעם, שאנחנו חיים בציוויליזציה מקומית שמוקפת בשטחי יערות עצומים, זאת אומרת ששטחים עירונים פה (באורגון), הם סוג של קרחות אספלט ושאם יום אחד יתחשק ליער הוא פשוט יבלע אותם תוך כמה שניות. ביום זה מרחיב את הדעת, בלילה מפרפר בלב, אפל. בטח שיש דובים, הרבה.
חברים טובים שלנו, גבוהים מאיתנו בשניים שלושה ראשים (הוא ממשה, היא ממני, הילדה מפרי), זהובי כרבולת ובעלי שורשים עמוקים בניו אינגלנד, החוף המזרחי, המייפלאור, דור עשירי אחורה בריטי - כלומר אנגלוסקסים מהסוג הכבד והרהוט - הביאו איתם את סירת העץ שלהם. יש להם את הכישורים הטכנים של כל פעילויות הנופש האלו שזה מתנה גדולה. לנו פשוט חסר את הגן הזה (טוב בזמן שאבות אבותיהם רכבו על סוסים אצילים, אבות אבותינו אתם יודעים מה...). לא נורא, לנו יש את גן ההיסטוריה. ירושלים.

26 קמ' מרובע ועומק מקסימלי של 130 מ' (מקווה שהצלחתי להעתיק נכון את הפרטים היבשים מויקיפדיה). בכל מקרה ולא באמצעות ויקיפדיה אפשר לשוט בתוך האגם בין האיים הקטנים של סלעים ועצים ולזהות בין ההרים שמסביב פסגות מושלגות. זה נותן מושג ראלי על הגובה.

האגם כאמור ענק ומימיו צוננים מאוד. בערך בסוף נובמבר כבר אי אפשר להגיע אליו, סוגרים את הכביש.
העצים והשיחים האלו ידעו ימים קפואים מאלו, עכשיו הם בטח אוספים כוחות, או שלחילופין כבר נשבר להם מהקיץ, מי יודע...

אסור להשיט בוולדן סירות מנוע והוא נחשב לאחד מהאגמים הנקיים ביותר בארה"ב (משיטי סירת המשוטים שלנו טוענים שהוא הנקי מכולם).

הכביש בחזרה הבייתה - עדיין לא מצב של מרוב דובים לא רואים את היער,

אבל בכל זאת מתחיל להיות די דרמטי.
האם זו פסגת הר ג’ק בעל שלושת האצבעות (Three-Fingered Jack Mountain) שם ממול?

וולדו הוא לא אגם שמישהו פעם הלך בו על המים או האכיל בו חמשת אלפים איש בכמה ככרות לחם ושני דגים (וגם אם כן מי שמע על זה?) והר ג'ק הוא בהחלט לא סנטה קתרינה, למרות זאת - איזו עוצמה! חלקת אלוהים הגדולה.

ציירי לי רימון

פה אצלנו בניכר הירוק, איפה שהגשם לא מפסיק והכל עסיסי ושוקק - עצי רימון, עצי תמר (למען האמת כל הדקליים רבתי) ועצי זית פשוט מדירים את גזעם. לא מספיק מדבר וציה בשבילם.
אי אפשר לדבר על זה בלי לספר את הסיפור על סיגל. לפני שלוש שנים בערך ישבתי איתה על איזה סלט עתיר נבטים מקומיים והיא שפכה בפני את הלב.
- "את מבינה", אמרה בקול חלוש, "אני חיה פה כבר חמש עשרה שנה אין סופיות - בלי הבסיס, בלי המקורות שלי..."
- "מתגעגעת לקיבוץ?" שלחתי בחוסר רגישות.
- "לא, מה פתאום לקיבוץ? התכוונתי בלי הנוף הצרוב שלנו, בלי הברושים המאובקים, בלי שבעת המינים!" אמרה בעצב.
- "שבעת המינים?... חיטה, שעורה וכל אלו?"
- "כן כן, אני ממש נגמרת מזה... מקסימום מביאים לסופר אחת לשנה שאריות רימונים שחוקי שפיצים וחסרי צבע. ברור שיש גם זיתים דפוקים צפים במלא שמן ואורגנו ותמרים צמוקות על המשקל. אבל זה לא זה, זה סתם ביזוי של האמיתי. אז לפני כמה ימים פשוט נשברתי ובכיתי לספי - אני נחנקת פה! אני לא יכולה יותר! ...לשניה ניראה היה לי שהוא מבין ואז נחשי מה הוא עשה החוכמולג ?!!", גילגלה עיניים, "הזמין לי עץ תפוח כולל התפוחים ממטעי התפוחים השמנים שליד מאונט הוד ( Mt. Hood - הר הוד)", החליקה במבטא אמריקאי של ותיקים, "שהגיע במשאית צהובה - קומפלט עם גנן שרירי שלא הפסיק לחייך... את מכירה את האמריקאים הבלתי נסבלים האלו שמחייכים כל הזמן לא משנה מה?", עיוותה את פניה והדגימה חיוך מעושה, "אז ככה בלי להוריד את החיוך, תוך עשר דקות הבן אדם תקע את העץ מאחורי הבית וישר אחר כך פתח את המים והשפריץ עליו עם הצינור איזה חצי שעה, כמו ילד. ספי עמד מהצד השני, כל כך גאה בעצמו - "זה עץ תפוחי גאלה, הכי טובים! יסדר לך יופי את ראש השנה - זרק אלי". בלב בוער וקול רועד סיכמה - "כזה אידיוט! הוא-תמיד-היה-כזה-אידיוט!..." דמעות ניקוו בעיניה והיא קינחה בקול רם את אפה, אח"כ תלתה בי מבט מתחנן וזרקה: "אפילו שאת רק אומנית זעירה בטוח יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לעזור לי". בבירור הרגשתי איך הכתירה אותי בזר שיבולים דימיוני ואיך התנ"ך כולו רובץ עלינו ואצלנו עמוק בתוך הנשמות החילוניות שלנו - ישראלים אבודים בחו"ל. מדביק אותנו כמקשה אחת לסמלי בראשית ואחד אל השני. בבת אחת נחתה מלמעלה בלי אזהרה מוקדמת - כל ההיסטוריה, הרדיפות, הכנענים, היבוסים, איך לא - הפלישתים, בית המקדש שחרב ומובן מאליו - אדמת חלב ודבש, שבעת המינים, החמור בלעם והכינרת. אז מול דמעות תנין כאלו לכי תוכיחי שאין לך פוטושופ ושאת בעצמך לא מאוהבת בחשאי ברימונים כמו כל אם ואחות בישראל ושגם את לא רדופה בסינדרום שבעת המינים.
ידעתי שהיא צודקת - יכולתי לעזור לה. היו לי את הכלים להנפיק אותם לכאן ועכשיו באשליה די משכנעת.
איזו ברירה היתה לי? הבטחתי לעזור.
חדורת אמונה ורוח שליחות, ימים כלילות - ציירתי, ליטשתי, החלקתי, מדדתי, מסגרתי בעטורי מזמורים ואחרי כך וכך שלחתי לג'ף שידפיס כרטיסים על נייר מעולה בגוון לבן טבעי (בז'). הוספתי מעטפות וגם קלעתי בזכוכיות עגולות מגנטים.

שבעת המינים - סט של שמונה מגנטים (ציירתי לה שבעת מינים)

שנה טובה (בהשראת תפוחי הגאלה)

סט כרטיסי שנה טובה (ציירתי לה רימון)

סט כרטיסי חג שמח (למהדרין)

את זה שספי, עזב בינתיים את סיגל לטובת איזה ישבן אמריקאי ("הגנן") והשאיר אחריו רק את עץ התפוח המפואר והצינור, אנחנו כמובן לא מזכירים - כל שנה כשסיגל מגיעה אלינו לביקור הקבוע, לפני החגים, מצוידת בסל תפוחים אדמדמים, זר של לבנדר, וורוד בלחיים. אחרי שהיא מניחה את הגאלים על השולחן, היא מתפנה לערום לעצמה עשרות כרטיסי שנה טובה וחג שמח ולארוז בשקיות אורגנזה מוזהבות מגנטים של שבעת המינים.
אני רחוקה מלהחשב הטיפוס המסורתי אבל בטח שאני נהנית לצפות בזה, מה זה אם לא נחת?
ומאז הענין הזה עם סיגל אני קשובה לקול היהודי. מאוד קשובה.

(* תודה לאסתי סגל - על הרעיון לכתוב פוסט על הסיפור שמאחורי כרטיסי הברכה שלי לחגים).

גברתנות, עצים ואומנות השיחה

הלכתי מהר על הבוקר, לצוד את העצים הערומים לפני שיתנפלו עליהם כל העלים והפרחים הדביקים של האביב. ברור שבאביב גם אצא לצייד צילום עצים, כולם יוצאים, אבל בינתיים יש לנצל את הזמן שהעצים במצב הראשוני, הקמאי, הנקי והמאוזן, עירום חורפי אצילי. השנה יש להזדרז, זו הדקה ה-90 כי החורף חם ומבלבל להם לגמרי את המערכת וחלקם לבנים וורודים, כבר התחילו לפרוח.

צייד עצי חורף מקומי

העצים במראה העירום והאלגנטי שלהם מחזירים לי את יצירותיו של מונדריאן, אוה... הצייר ההולנדי פיט מונדריאן!

עשה מה שעשה פיט מונדריאן עם צורת העץ לפני יותר ממאה שנה ומאז שראיתי את עבודותיו במוזיאון סטיידליק באמסטרדם לפני כמאתיים שנה אני שבויה בזיקה מהפנטת לשלמות ולאיזון של הצורה הקלילה - יציבה הזו. תמצית היוגה, איכות הטאי צ'י, שמים וארץ, קסם וחידה.
זכור לי ויכוח שהיה לי פעם בסיטואציה חברתית מיותרת, בה יכולתי להסתפק בשיחות מסוג "סמול-טוקס" - מה שכמובן לא קרה, והסתבכתי בשיחת עומק עם טיפוס רברבן (שבנוסף היה גם מהסוג ה"קולי"...אמסטרדם ככף ידו) שגם ראה את מונדריאן במוזיאון סטיידליק באמסטרדם. ברור שהוא ממש לא התרשם ובחוכמולוגיות של עניים (בראש) לא פיספס את הטיעון המוחץ נגד אומנות מודרנית: "הרי כל ילד יכול לצייר את זה". אני מוצאת את המשפט השחוק הזה כסימפטום קשה לגברתנות, בורות וגסות, שבעצם ממילא תמיד הולכים ביחד, בכל מקרה זה משפט שפועל עלי כאלרגן. אפילו מלצטט אותו כאן בכתב, אני כבר מרגישה את את הקריזה שוב מסתערת, אז אני מרגיעה...
יצירתו של מונדריאן היא אחת מציפורי נפשי. אם מתבוננים בה מראשיתה, כפי שהיא מוצגת ב מוזיאון סטיידליק באמסטרדם, שקופה גם בעיניים של ילד ו/או מבוגר שאין לו רקע בהיסטוריה של האומנות, האינטיליגנציה המדהימה של ההתפתחות והשינוי ביצירה שלו, מציור פיגורטיבי, בעיקר עצים ונשים לציור מופשט שנון וזוהר, ריבועים בשלושת צבעי היסוד, לבן, אפור ושחור.

פיט מונדריאן - העץ הכחול, 1908

הצילום באדיבות: Ed Jansen

פיט מונדריאן - העץ האפור 1911
הצילום באדיבות: Ed Jansen

פיט מונדריאן

Victory Boogie Woogie 1942-44
הצילום באדיבות: Ed Jansen

הציורים שיותר מכל מזוהים עם מונדריאן הם אלו ששילבו הפשטה אלגנטית, רחובות ניו יורק במבט-על, בשילוב מקצבי מוסיקת ה"בוגי ווגי" באמצעות צבעוניות מקפצת. ללא ספק מהלך היסטורי מעורר השראה.

יותר ממאה שנה חלפו. בבית ספר של פרי, כהורה, אתה מוצא את עצמך כל הזמן בהתנדבויות (זה נכון בכל בתי הספר כאן, זה יותר ממקובל, זו למעשה התנדבות במצב חובה). משה מתנדב בשעורי מתמטיקה (כיאה לתפקיד האב) ואני מתנדבת כיאה לתפקיד האם, בהפעלת התוכנית האומנותית (המוכנה והכתובה מראש) שניקראת "פגוש את המאסטרס (האמנים הדגולים)". שלושה מאסטרים מעולם האומנות הפלאסטית מככבים בתוכנית: חואן מירו, פול גוגן, וטולוז לוטרק. (...מונדריאן בחוץ - אפילו שכל ילד יכול ...). מאסטר אחד בכל מפגש. קליט.
שלושה הורים + אחת סבתא מתנדבים להפעיל את התוכנית בכיתה של פרי. על המפגש הראשון, הגבר היחיד בינינו השתלט בזריזות על ההובלה. במקצועו הוא פותר בעיות עצים של העיריה, וזה לא ענין קטן פה, יש הרבה מאוד עצים בתוך שגרת החיים. בכל מקרה מדובר בטיפוס אגוצנטרי בלשון המעטה. לפני שהתחלנו את הפעילות הראשונה (שבמרכזו היה אמור להיות חואן מירו...), כשניסיתי להתיידד ולשאול קצת שאלות, מה ומי וכאלו, קיבלתי הרצאה שלמה על גדולתו ועשייתו של איש העצים מיד ראשונה, כלומר מהאיש עצמו. הוא דיבר ודיבר ודיבר ובסוף שכבר חשבתי שהנה הצלצול מגיע, הילדים נכנסים ואני ניצלת, הוא שלף את הנייד והתחיל בסדרת תמונות של עצי הסביבה. תמונות שלו בזמן משימה, ינשופים, כל מיני מבצעי חיתוך וגזימה וכמובן הסברים מפורטים על כל עלה וענף, ככה בערך 30 תמונות....
מיותר לומר שכל אותו זמן הוא לא שאל דבר אותי דבר וחצי דבר בחזרה, אם הייתי ינשוף אולי היה שואל.
אבל זה היה זניח לעומת ההנחיה שלו את התוכנית (שעה וחצי של פעילות). כל משפט שלו (כולל אלו שהיו צריכים להסביר על היצירות של המאסטר) נפתח בהתלהבות מזויפת וב- "ילדים: אומנות, למה אנחנו עושים אומנות?" בלי לחכות לתשובה: "כדי לעשות כייף, להינות! יא!" ככה איזה עשרים פעם.
הענין הזה עם "הכייף" שצריך להזרים ולשחד את הילדים כל הזמן, הוא כל כך מטומטם ומאוס ובטח לא שייך ללמה יוצרים או צופים באומנות או איך הופכים אומנות לדבר מסקרן ואטרקטיבי. יתכן וזה שייך ללמה מטפסים על עצים.
יש הנחה סמויה וברורה בין עולם המבוגרים לעולם הילדים ש"כייף" על בטוח מוכר, (לא זה שכיכב בשנות השישים), פיצות, סרט, מלחמת הכוכבים, פלייסטיישן, מדע, מחשב, טלפון נייד, בייגלה, מקדונלד'ס ו-אומנות (!) הכל בחבילה אחת - "חבילת הכייף". דוחה.
מיותר לומר שמר עץ לא השלים את המשפטים על הכייף בתוכן אחר ראוי וכמובן שלא הנחה את העניין לפי התוכנית הכתובה. ליבי התכווץ למראה הילדים הנעים בחוסר סבלנות בכיסאות ולמראה השקופיות הגלמודות של ציוריו החינניים של מירו על המסך. הקריזה הישנה, שתקפה אותי במפגש המיותר עם המאצ'ו הדביל ההוא מפעם, החלה שבה ועלתה בי, אבל כיוון שרמת השיחה שלי באנגלית לא בשיאה מול קהל (בעיקר קהל ילדים שברגע שהם שומעים את המבטא הזר הם מתבוננים בך כמו בחיה) לא נותר לי אלא לחייך חיוך סתום לעצמי - ולחשוב את מחשבותיי: מזל שמונדריאן שלי לא זכה להיות אחד מהמאסטרים בתוכנית האומללה הזו!

יצא בנס מהתוכנית
פיט מונדריאן 1922
התמונה מwikimedia

הבית ספר של פרי ממוקם במקום מדהים, על צלע גבעה ירוקה, מוקף בהמון עצים, לא העצים של מונדריאן.
הו... העצים של מונדריאן! כמה רוח נושבת מהם...

על הרים ומסלולים

"מסלול הליכה" הוא אחד מצמדי המילים שתמיד הלחיצו אותי. אולי זה בגלל העובדה שכשהייתי ילדה, בכל שבת שהמדריכים שלנו בתנועת הנוער, היו אמורים לעשות איתנו משהו ולא היה להם מה, הם היו מכריזים בפשטות: "עולים את המוחרקה". כך היינו מטפסים את המוחרקה, הר נחמד עם שיחים דוקרניים, כמה פעמים יותר מדי בשנה, מכיוון צומת יקנעם בשביל הליכה תלול ואפרורי. אני בטוחה שיש ילדים שראו את זה כפעילות נפלאה אבל לי זה תמיד נראה סוג של עונש מאובק ומייגע.

באותו פורמט אך בשבת אחרת נסענו לצעוד (כבכל שנה) את צעדת הגלבוע, גשם שוטף ירד וכל העניין ניראה מיותר לחלוטין, אבל הלכנו על זה, קדימה צעד. אלא שאז שוב הברקה של "המדריכים" שלנו (שבטח היו אז מקסימום בני 15...) הם טעו במסלול ופנו איתנו, ילדים בכיתה ד', למסלול הארוך למיטיבי לכת - 20 ק"מ, במקום למסלול של הילדים (10 ק"מ). אומנית זעירה לא ניחנה בזיכרון משובח אבל דברים כאלו זוכרים, זה היה סיוט רטוב ומלא בוץ ועוד איך מיותר.
מאז אפשר לומר שאני לא זוכרת את עצמי נמשכת לכל מה שמוגדר כ"מסלולי הליכה". כמובן שהייתה את חובת הטיולים השנתיים בגילאים יותר מאוחרים, שתמיד ניראו (וגם היו) אטרקציה חברתית ממדרגה ראשונה, אבל ענין ההליכה... חבל על הזמן. תמיד השתוקקתי בסתר לסוף המסלול, למראה של האוטובוס שמחכה באיזה חור עזוב לאסוף אותנו בחזרה לציויליזציה.
אלפי שנים אחר כך, כשהתחלתי ללכת בורסיה הנוכחית (כי צריך), זה היה די עונש, משקעי העבר או פשוט: ש ע מ ו ם ! עד שהגיע לאוזניי המכשיר והמופלא הזה - האייפוד (iPod - האם האקדמיה ללשון כבר חסדה אותו במילה בעברית?) בכל מקרה, בן בריתי הזעיר הפך את ההליכה היומית שלי בין רגע לנופש יומי!

משהו בסגנון: ביי ביי, משה, פרי וקיטי, אני חייבת ללכת עכשיו, אני מאחרת

להופעה של שלום חנוך ושלמה ארצי/ קונצרט של באך/ הופעה של "היהודים",
תסתדרו בלעדי לשעה, נכון?
(כשאני חוזרת מהנופש הם עדיין באותה פוזה)

לגור בארץ אחרת מארץ המולדת, כרוך בהרבה רגעים סוריאליסטים (חוץ מהעובדה שהמשפחה שלך ניראת קצת מצחיק), חלקם דוקרים, אחרים מלאי השראה. למשל, כשרק באים לאורגון, ארץ הגשם הבלתי פוסק לא מאמינים כשרואים שאנשים עושים כל דבר בגשם, כאילו אלוהים לא יורק עליהם. נוסעים באופניים רטובים לגמרי, רצים, עושים הליכות, משחקים כדורגל (חובבני לא מקצועי), בלי אפילו חצי מטריה לרפואה רק לבושים סולידי ורטוב. ממש כמו בצעדת הגלבוע ההיא. אז בהתחלה זה ניראה קצת פסיכי (או בנימוס סוריאליסטי) ובהמשך מתקרנפים, לא לגמרי, אבל בפירוש מתחילים לפתח את הקרן (של הקרנף).
אני בהחלט מרגישה את הקרן מתחזקת וצומחת ביתר נחישות, בזמן שבו אני עושה את ההליכה הכמעט יומית שלי. למרבה הנוחות ישנו מסלול הליכה מסודר ממש סמוך לביתנו: נוף ירוק עד, ברווזים נוכריים בצידי המסלול (יש נחל קטן שזורם עם המסלול) וברוב ימות השנה, הגשם יורד ללא הפסק (הגשם פה מתחיל בספטמבר ונגמר ביוני). אז כובע ומעיל דק ומוסיקה ישראלית (וגם מוסיקה קדמונית כמו באך) משתוללת באוזניים, תוך כדי הליכה ומסך של גשם, הם ענין של שיגרה. זו לדוגמא חוויה סוריאליסטית מהסוג מעורר השראה.

האייפוד שלי - יש בינינו יחסי אהבה של הרמוניה ושיתוף:

איזה שירות הוא נותן המכשיר הזה - מעבר לתענוג של הליכה עם מוסיקה
באיכות מצוינת, מצאתי אותו מציל שפיות בביקורים אצל השיננית.
הוא עושה את כל ההבדל: לשמוע את" סיפורי פוגי" כשזו מגרדת וחופרת,
עם כל הרעשים הבלתי נסבלים שהכלים המבעיתים שלה מייצרים,
זה בפירוש עולם אחר, נסבל יותר.

יערות אורגון העצומים בגודלם, גובהם ויופיים לא ממש מזכירים את יערות קרן הקיימת בגלבוע. בטח שזה לא פייר - הם לא קוללו מקראית ב"אל טל ואל מטר",כאן כאמור יש להם עוד איך מטר ועוד איך טל. הם עבותים, ירוקים, חזקים ופראיים. הי, הי לא להשתולל! אמנית זעירה היא גם ציונית, ובהחלט - לא שכחתי את אירוס הגלבוע - הוא פרח משגע. אבל עכשיו אני רוצה לכתוב על פלאי הירוקת:
הגשם התמידי של אורגון מייצר תופעות מדהימות של ירוקת מכל מיני סוגים ומכל מיני צורות. למרות צעדת הגלבוע ההיא והטיפוס החוזר על המוחרקה, אומנית זעירה הפכה פחות מאוימת מהליכות בחיק בטבע עם השנים, אז הלכנו לראות את אחד מהיערות הסמוכים, באמצע החורף! הפעם נכבדי - סוריאליזם מהסוג המעולה שלא צריך לגדוש מילים כדי לתאר. יש תמונות:

...ועם סאונד כזה גם אין צורך באייפוד...