‏הצגת רשומות עם תוויות אורגון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אורגון. הצג את כל הרשומות

15 בדצמבר 2010

יופי שיש בו הימור

פלאי הטכנולוגיה מארחים את גלגלוני מזג האוויר.
עושים סלטות הפוכות.
עוד יום חגיגי, אך השחף (...אם יש צורך להזכיר ולסייג), הוא לא "עוד ציפור".


הוא עוף חסון, אומנם לא עור של פיל אבל כן - גשם ורוח קטנים עליו
ויחד עם זאת, תמיד אבל תמיד מקפיד על לבוש אלגנטי,
גם כשחובטות באגרסיביות הסופות והסערות הימיות.


אפשר להתעקש ולתפוס אותו כיצור פסטורלי,
או - להשלים עם המכלול ולצפות בו מככב בסרט אימה.
אין בעיה, יש זמן - היפכו בזה.
היפכו ועוד פעם היפכו.
בסוף זה נהיר:
בלהקה, בזוגות או בבודדים מדובר ביופי שיש בו הימור.



אחרי כך וכך משקעים שמתנפצים על הגלים ועל הסלעים השחורים,
אין דבר כזה - "סתם רגע של ביחד" וגם אין שום טעם בשיחות שווא.
(על כאילו מה? על כך שאין הרבה דגים בים?
על העובדה הדחוקה שהאוקינוס הוא המייצג הרשמי של עולם הרגש והתת-ידוע?)
באמת יפה - איך שמתקיימת על החוף הסכמת פה אחד.
אז למה הזעם העצור? למה הפרצופים?



...בכלל לא! כל כך רחוק מזה...!
לא מדובר בהתבדלות, סלידה או אי-נחמדות,
זו פשוט תרבות אחרת.
זה כמו... איך הולך המשפט הזה?
"...גרגר חי אינו אלא תבנית נוף מולדתו".
ולא, לא מומלץ לבלבל בין יונת שלום לסתם ציפור לבנה.
"נו טוב..."
בינינו, לא לענין ה"טוב שמוב" ("הנובאמת" הזה),
מושקעים המון מאמצים כדי לא לבלבל או לתעתע!



באמת סליחה.
(ההתנצלות מתקבלת, דף חדש נפתח).
"תסתכלו על עצמכם ותראו אותנו",
אמרו אלו לאלו,
אך למרות זאת, עדיין - לא נוצר דיאלוג.
"לנו יש מכוניות (ביפ, ביפ) ולכם כנפיים."
"לנו יש מקור כתום (ציף, ציף) ולכם שפה משתרבבת."
או-הו!
"הי, הי, אין צורך להרים את הקול, אנחנו כאן למטרות פיוס."
"אז אולי נקרא לו ונשמע ?"
ביחסי כוחות כאלו יש להודות, זאת לחלוטין המסקנה המתבקשת, כלומר השפויה.
...אז איפה הוא כשצריך אותו?...

ציף. ציף.

20 בספטמבר 2010

חלקת אלוהים הגדולה

עלינו אתמול לאגם וולדו (Waldo Lake). המים הכי קרובים לשמים שאני מכירה. הסובארו הותיק שלנו הצליח לטפס אליו, בין כבישי ההרים המיוערים עד לגובה של 1650 מטר (5414 רגל) מעל פני הים. נסיעה בכבישי ההרים האלו מבהירה להדיוטות כמוני פעם אחר פעם, שאנחנו חיים בציוויליזציה מקומית שמוקפת בשטחי יערות עצומים, זאת אומרת ששטחים עירונים פה (באורגון), הם סוג של קרחות אספלט ושאם יום אחד יתחשק ליער הוא פשוט יבלע אותם תוך כמה שניות. ביום זה מרחיב את הדעת, בלילה מפרפר בלב, אפל. בטח שיש דובים, הרבה.
חברים טובים שלנו, גבוהים מאיתנו בשניים שלושה ראשים (הוא ממשה, היא ממני, הילדה מפרי), זהובי כרבולת ובעלי שורשים עמוקים בניו אינגלנד, החוף המזרחי, המייפלאור, דור עשירי אחורה בריטי - כלומר אנגלוסקסים מהסוג הכבד והרהוט - הביאו איתם את סירת העץ שלהם. יש להם את הכישורים הטכנים של כל פעילויות הנופש האלו שזה מתנה גדולה. לנו פשוט חסר את הגן הזה (טוב בזמן שאבות אבותיהם רכבו על סוסים אצילים, אבות אבותינו אתם יודעים מה...). לא נורא, לנו יש את גן ההיסטוריה. ירושלים.

26 קמ' מרובע ועומק מקסימלי של 130 מ' (מקווה שהצלחתי להעתיק נכון את הפרטים היבשים מויקיפדיה). בכל מקרה ולא באמצעות ויקיפדיה אפשר לשוט בתוך האגם בין האיים הקטנים של סלעים ועצים ולזהות בין ההרים שמסביב פסגות מושלגות. זה נותן מושג ראלי על הגובה.

האגם כאמור ענק ומימיו צוננים מאוד. בערך בסוף נובמבר כבר אי אפשר להגיע אליו, סוגרים את הכביש.
העצים והשיחים האלו ידעו ימים קפואים מאלו, עכשיו הם בטח אוספים כוחות, או שלחילופין כבר נשבר להם מהקיץ, מי יודע...

אסור להשיט בוולדן סירות מנוע והוא נחשב לאחד מהאגמים הנקיים ביותר בארה"ב (משיטי סירת המשוטים שלנו טוענים שהוא הנקי מכולם).

הכביש בחזרה הבייתה - עדיין לא מצב של מרוב דובים לא רואים את היער,
אבל בכל זאת מתחיל להיות די דרמטי.
האם זו פסגת הר ג’ק בעל שלושת האצבעות (Three-Fingered Jack Mountain) שם ממול?

וולדו הוא לא אגם שמישהו פעם הלך בו על המים או האכיל בו חמשת אלפים איש בכמה ככרות לחם ושני דגים (וגם אם כן מי שמע על זה?) והר ג'ק הוא בהחלט לא סנטה קתרינה, למרות זאת - איזו עוצמה! חלקת אלוהים הגדולה.

8 בספטמבר 2010

ציירי לי רימון

פה אצלנו בניכר הירוק, איפה שהגשם לא מפסיק והכל עסיסי ושוקק - עצי רימון, עצי תמר (למען האמת כל הדקליים רבתי) ועצי זית פשוט מדירים את גזעם. לא מספיק מדבר וציה בשבילם.
אי אפשר לדבר על זה בלי לספר את הסיפור על סיגל. לפני שלוש שנים בערך ישבתי איתה על איזה סלט עתיר נבטים מקומיים והיא שפכה בפני את הלב.
- "את מבינה", אמרה בקול חלוש, "אני חיה פה כבר חמש עשרה שנה אין סופיות - בלי הבסיס, בלי המקורות שלי..."
- "מתגעגעת לקיבוץ?" שלחתי בחוסר רגישות.
- "לא, מה פתאום לקיבוץ? התכוונתי בלי הנוף הצרוב שלנו, בלי הברושים המאובקים, בלי שבעת המינים!" אמרה בעצב.
- "שבעת המינים?... חיטה, שעורה וכל אלו?"
- "כן כן, אני ממש נגמרת מזה... מקסימום מביאים לסופר אחת לשנה שאריות רימונים שחוקי שפיצים וחסרי צבע. ברור שיש גם זיתים דפוקים צפים במלא שמן ואורגנו ותמרים צמוקות על המשקל. אבל זה לא זה, זה סתם ביזוי של האמיתי. אז לפני כמה ימים פשוט נשברתי ובכיתי לספי - אני נחנקת פה! אני לא יכולה יותר! ...לשניה ניראה היה לי שהוא מבין ואז נחשי מה הוא עשה החוכמולג ?!!", גילגלה עיניים, "הזמין לי עץ תפוח כולל התפוחים ממטעי התפוחים השמנים שליד מאונט הוד ( Mt. Hood - הר הוד)", החליקה במבטא אמריקאי של ותיקים, "שהגיע במשאית צהובה - קומפלט עם גנן שרירי שלא הפסיק לחייך... את מכירה את האמריקאים הבלתי נסבלים האלו שמחייכים כל הזמן לא משנה מה?", עיוותה את פניה והדגימה חיוך מעושה, "אז ככה בלי להוריד את החיוך, תוך עשר דקות הבן אדם תקע את העץ מאחורי הבית וישר אחר כך פתח את המים והשפריץ עליו עם הצינור איזה חצי שעה, כמו ילד. ספי עמד מהצד השני, כל כך גאה בעצמו - "זה עץ תפוחי גאלה, הכי טובים! יסדר לך יופי את ראש השנה - זרק אלי". בלב בוער וקול רועד סיכמה - "כזה אידיוט! הוא-תמיד-היה-כזה-אידיוט!..." דמעות ניקוו בעיניה והיא קינחה בקול רם את אפה, אח"כ תלתה בי מבט מתחנן וזרקה: "אפילו שאת רק אומנית זעירה בטוח יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לעזור לי". בבירור הרגשתי איך הכתירה אותי בזר שיבולים דימיוני ואיך התנ"ך כולו רובץ עלינו ואצלנו עמוק בתוך הנשמות החילוניות שלנו - ישראלים אבודים בחו"ל. מדביק אותנו כמקשה אחת לסמלי בראשית ואחד אל השני. בבת אחת נחתה מלמעלה בלי אזהרה מוקדמת - כל ההיסטוריה, הרדיפות, הכנענים, היבוסים, איך לא - הפלישתים, בית המקדש שחרב ומובן מאליו - אדמת חלב ודבש, שבעת המינים, החמור בלעם והכינרת. אז מול דמעות תנין כאלו לכי תוכיחי שאין לך פוטושופ ושאת בעצמך לא מאוהבת בחשאי ברימונים כמו כל אם ואחות בישראל ושגם את לא רדופה בסינדרום שבעת המינים.
ידעתי שהיא צודקת - יכולתי לעזור לה. היו לי את הכלים להנפיק אותם לכאן ועכשיו באשליה די משכנעת.
איזו ברירה היתה לי? הבטחתי לעזור.
חדורת אמונה ורוח שליחות, ימים כלילות - ציירתי, ליטשתי, החלקתי, מדדתי, מסגרתי בעטורי מזמורים ואחרי כך וכך שלחתי לג'ף שידפיס כרטיסים על נייר מעולה בגוון לבן טבעי (בז'). הוספתי מעטפות וגם קלעתי בזכוכיות עגולות מגנטים.


שבעת המינים - סט של שמונה מגנטים (ציירתי לה שבעת מינים)


שנה טובה (בהשראת תפוחי הגאלה)


סט כרטיסי שנה טובה (ציירתי לה רימון)


סט כרטיסי חג שמח (למהדרין)

את זה שספי, עזב בינתיים את סיגל לטובת איזה ישבן אמריקאי ("הגנן") והשאיר אחריו רק את עץ התפוח המפואר והצינור, אנחנו כמובן לא מזכירים - כל שנה כשסיגל מגיעה אלינו לביקור הקבוע, לפני החגים, מצוידת בסל תפוחים אדמדמים, זר של לבנדר, וורוד בלחיים. אחרי שהיא מניחה את הגאלים על השולחן, היא מתפנה לערום לעצמה עשרות כרטיסי שנה טובה וחג שמח ולארוז בשקיות אורגנזה מוזהבות מגנטים של שבעת המינים.
אני רחוקה מלהחשב הטיפוס המסורתי אבל בטח שאני נהנית לצפות בזה, מה זה אם לא נחת?
ומאז הענין הזה עם סיגל אני קשובה לקול היהודי. מאוד קשובה.

(* תודה לאסתי סגל - על הרעיון לכתוב פוסט על הסיפור שמאחורי כרטיסי הברכה שלי לחגים).

19 ביוני 2010

העתיד שמאחורי הגלימה

זה היה השבוע של הגלימה וההגרלה. גלימה ירוקה מבריקה ונוצצת, כובע עם ציצית צהובה ו"צעיף", בירוק וצהוב - צבעי האוניברסיטה. בטח שמיששתי, הבד הרגיש כמו סאטן גס ואיך לומר, זול, אבל הגיזרה ללא ספק סקסית והחומר מסתבר סופר ידידותי לסביבה, לא סתם איזה פושט שמסרב להתפורר בתום ההליכים. הכל כתוב בטרנדיות אורגנית על התגית המצורפת:
אם תתפלש לה הגלימה טוב טוב באדמה מובטח שתתכלה כעבור לא יותר משנה. הבד עשוי מעצים שגדלו ביער שלא כורתים סתם בשביל להרוס ולהחריב אלא מיער שקוצצים ומחדשים, מן חוות עץ כזו. ומי שהוטרדה נפשו באשר לריצ'רץ ולניתים - הם לגמרי ממוחזרים מבקבוקי פלסטיק (PET).
קיבלנו באהבה, זה כל כך מתלבש מתאים על החיים ביוג'ין שהיא עיר שמתהדרת כל הזמן במיני מיחזורים ואהבת הסביבה, קומפוסטים, מוצרי מזון אורגנים וחלוקת אשפה למיליון קטגוריות. חוץ מזה, זה מה שמכרו בחנות של האוניברסיטה ולא - אין גלימות להשכרה (למה להשכיר אם אפשר להתכלות?)

התגית שהוצמדה לגלימה:
"שמר את העתיד בזמן שאתה מתחיל את (העתיד) שלך"

אהבתי את החדר בספריה הפסאודו עתיקה שבו נערך הטקס ואת הכניסה הדרמטית של המרצים והמסיימים בגלימות ובכובעים לצלילי מוסיקה קלאסית (לראות את הוידאו לחצו כאן). מיני אירופה הקלאסית, בחיי. בטקס המרצים לבשו את הגלימות שלהם שמלוות אותם מהזמן והמקום בו סיימו את לימודיהם, ולכן מדובר בגלימות עם קומבינציות צבעים שונות, כך נוצרה לה מעין תצוגת מניפות. באמת היה יפה, קצת פסנתר כנף, קצת מילות חג, סידורי פרחים במינון נכון, תוכניה, תותים ועוגת שוקולד.

לפני הטקס. משה (בירוקה) עם קן, המנחה שלו (בכחולה) ופרי (בלבנה המשובצת).
(רק בטקס עצמו קן הלביש למשה את "הצעיף").

אחרי.
בעיקבות הקלאסה - משה חושב שהוא צרפתי,
פרי משוכנע שהוא מנסר בסופלה שוקולה.

גם הטקסים של מחלקות אחרות נערכו בערך באותה שעה אך במקומות שונים בקמפוס. חלק בפנים וחלק בחוץ על הדשאים, כך שהעיר כולה קירקרה וצהלה מרוב הורים, אחים ואחיות עם מצלמות, חיוכים רחבים, שמלות קלות (נשים), גרבים לבנים עד הבירכיים (גברים) ומכוניות עם גגות נפתחים בצבעים שמחים שבדרך כלל הצפינו לכאן מקליפורניה. אפילו השמש יצאה באותו יום מבין העננים וזה בכלל לא מובן מאליו, אפילו שכבר אמצע יוני.
לאחר הטקס נסענו לחגוג בארוחת צהרים מחוץ לעיר, ביקב. אוף, היה כל כך טעים ונעים! הזמן רץ ושעות ספורות בלבד נותרו, עד לקרמל האמיתי של היום - הקרנבל של "קרסט דרייב", בית הספר של פרי. ואריציה אמריקאית שכיחה למסיבת סיום שנה, שכמובן מאגדת בחובה, איך לא? אירוע התרמה לבית הספר. כבר התרגלנו, בערך אחת לשבוע יש איזה מס קניה של איזה משהו לא נחוץ שבית הספר מציע להורים לקנות, תחת הכותרת הנעלה "תרומה לבית ספר", אבל בסוף השנה - זה בגדול - קרנבל שלם עם מתקנים מתנפחים למינהם, כל מיני קליעות ומיני גולפים, פיצות, נקניקיות, תאילנדי, גלידה וברד צבעוני ו- גולת הכותרת ה"ראפלס" (ההגרלה!). הכל במחיר רכישת אי אלו עשרות כרטיסים.
חביב עלי מכל היה - מתקן אקדחי המים בין חבילות קש. תמורת כרטיס - אתה יורה בחבריך עד שהמים באקדח נגמרים. מיני מערב פרוע. אנחנו כל כך משתדלים. כבר שלוש שנים. כל קיץ אנחנו מכתתים את רגלינו בנרות ממש, כדי למצוא "אקדח מים" שהוא לא בצורה של אקדח ואז השבוע - הידד! בסוף כיתה א', המרכז החינוכי בחיינו, מחריב את עבודת הנמלים הזו באחת. לא, מה פתאום, אני לא לוקחת את זה קשה, צודקים זיקני צפת - זה בין כה לא משנה כלום, אז מה אם כבר בדרך חזרה הבייתה הילד התחנן לקבל תותחי מים מתנה לחנוכה?
ומה בהגרלות? אהה! אטרקציות שלא מהעולם הזה! כל כתה הייתה צריכה להכין "סל" (בחיים האמיתיים גיגית ענק מפלסטיק) לפי נושא: "כייף במטבח", "ספורט", "ערב משחקים", קבוצת הספורט המקומית והנערצת ה"אורגון דאקס", "אומנות ויצירה" וכו'. במילים אחרות, ההורים קונים איזה קשקוש באותו "הנושא" וכך מתמלא הסל לעייפה. בחישוב זריז - בין 20 ל-25 פריטים נדחסים לכדי עיסה של מיצוי הנושא. ברור, ככל שה"סל" אטרקטיבי יותר - יש להניח שימכור יותר כרטיסי הגרלה. מיני קאפיטליזם, בקטנה.

מתחת לכל "סל" שקית נייר אדומה להכנסת פתקי הגרלה.
על השקית שם "הנושא", הכיתה ושם המורה.

פרסי ראפלס (הגרלה) מתכלים? לא היתה חיה כזו.

אפשר היה לקנות כרטיסי הגרלה לדליים האלו ולפנטז, על זכיה שתרפד את הילד: א - בעוד אמבטיה, ב - בעוד ערימת פלסטיק ריחנית. תמיד מועיל. החלטנו לוותר הפעם. מסר שימור העתיד מהבוקר עדיין היה טרי מדי. בהחלט יתכן שהחיים פה חידדו את רגישותי ליציקות פלסטיק, אבל באמת - איך מסתדרים כל הפיטפוטים שפרי חוזר איתם מבית ספר כמעט כל יום, על חשיבותם של מוצרים מתכלים והמנעות מעודפי שווא בהקשר סביבתי, עם התצוגה הזו?
אהה, עכשיו הבנתי! זה עוד לא הגיל! עד שמסיימים תואר באוניברסיטה לא חייבים לשמר את העתיד או לחנך בפועל עבורו, לעומת זאת - אחרי שמסיימים תואר, ראשון, שני ואפילו שלישי יש להתחיל מיידית, כבר בשלב הגלימה.

22 במאי 2010

הגנה ושיק מדברי

בחדר ישיבות במחלקה לספרות השוואתית התאספו חמשת מנחי הדוקטורט של משה, משה, כמה חברים ואני, למה שנקרא DEFENSE ("הגנה"), השלב הסופי של הגשת הדוקטורט, בחינת הטיוטה האחרונה. יום חגיגי מאוד. אחרי שש שנים של יזע, יחליטו האם ערימת הנייר שכתב ראויה להיקרא ולהיחשב עבודת דוקטורט והאם האדם שמאחוריה ראוי להקרא "דוקטור".

בדרך ל"הגנה"

"הגנה" זו מילה מסתבר די שימושית. לקראת האירוע גם אני נתקלתי בה במפתיע. כיוון שיש לי שיער קצר, ביקור אצל ספר נדרש בערך אחת לחודש - מקסימום חודש וחצי. בגבעתיים היה את אילן עם החופפת התוקפנית שמורידה שאריות צבע עם אפר של סיגריות. באמת מספרה תוססת, אבל פה עדיין לא הצלחתי למצוא את בעל/ת ידי הקסם שאשוב אליו פעם אחר פעם מרוב שביעות רצון.
ביום שישי לפני שבוע, לכבוד ה"הגנה" הלכתי לחפש ספר/ית חדש/ה. יש קרוב לבית שלנו המון מספרות, אבל כולן היו מלאות והומות נשים ערניות שהצטייצו לקראת הסופ"ש. בכל מקום אמרו לי לחזור עוד כמה שעות כדי שיקצצו. לא ממש בא לי לחזור אח"כ ואז למרבה השימחה נגלתה למולי מספרה בעיצוב שחור, מספרת גבר. משהו במספרה הזו הזכיר לי את את רחוב המספרות של גבעתיים, במובן החיובי של המילה. הייתה הבטחה למשהו פחות פרובציאלי - כלומר אולי הפעם אצא מפה ממש יפיפיה עולמית, כמו שהייתי יוצאת מאילן. הספר, בן כ 45 היה לבוש בשחור, לחץ את ידי והציג את עצמו ככריס. הושיב אותי על הכסא המסתובב והתחיל למדוד בקפדנות את ארכי השיער שלי מכל הצדדים. בחשיבות שלא תאמן שאל אותי מתי הסתפרתי בפעם האחרונה, מה אני רוצה, איך אני מסתרקת וכו'. מיד אחר כך לא התאפק ועם מבטא כמו שלי גם אין מנוס, שאל מאיפה אני ופשוט התמוטט מהתרגשות למשמע המילה ישראל. למה? כי הוא לוקח עכשיו קורס ב HAGANAH ("הגנה") והוא מאוד מרוצה. תירגמתי לו את המילה "הגנה" שעד כה נשמעה לו מילת מחץ אקזוטית,  (זה בסה"כ מה שאתם קוראים "דיפנס"), והוא הסביר בגאווה שזהו קורס פשוט מצוין בהגנה עצמית. "הבת שלי בת 16 ולעולם אין לדעת, אני חייב להיות מוכן להגן עליה מפני כל מי שמסתובב סביבה עכשיו, בגיל הזה את יודעת...", ובתשובה לשאלתי המתבקשת - " לא, המורה לא ישראלי אבל הוא למד בניו יורק את השיטה של ה'הגנה' מישראלים (!)" הוא הבטיח. עברנו לחפיפה, אח"כ סרק והחל בגזימה זהירה. מובן, הוא עדיין לא נרגע, עכשיו התחילו השאלות מזילות הריר על השירות בצבא הישראלי. כמה, איך ומתי. הקשיב והפנים. בצער עמוק ובקול חלוש הוא התוודה - "אני כל כך רציתי להתגייס לצבא אבל לא נתנו לי כי אני סובל מאקזמה קשה בכפות הידיים - ובמזג אויר יבש או מדברי (עיראק, אפגניסטן?) הכל מתפקע" - תיאר, שיחרר אחיזתו מהמספריים ופרש את שתי כפות ידיו לפני - (אני לא מאמינה שזה קורה לי.....אחרי שחפף וקירצף את ראשי בכזו שקדנות!) - הנה הן כבר כאן מולי, קרובות מאוד.... האמת? זה היה פחות גרוע ממה שהצלחתי לדמיין בשתי השניות ההיסטריות האלו, כי לא היה מדובר במשהו חי ומתקלף אלא בכפות ידיים שניראו פשוט כמו כפות רגליים - כלומר סוליות - עטויות שכבת עור קשה וצהבהבה. אך המילה אקזמה! על הראש שלי!........ אולי בגלל זה החפיפה הייתה כל כך אינטנסיבית, ניסיתי לקחת בהומור את יצר הבאנג'י שלי בנוגע לגורל שערותי. עכשיו חיברתי: יום שישי בצהרים, המספרה שוממת, לא טלפון, לא תור, לא צל של לקוח נוסף, נו יופי!
הוא לא חש בשום משבר בינינו והמשיך לספק אינפורמציות : אישתו מרפאה בקריסטלים, הוא לא שותה בירה כי הוא מורמוני (מאידהו) והוא אוהב לנסוע אחת לחודש לקניות בפורטלנד.
איך יצא? - אני מאוד מרוצה, התיספורת של כריס באמת יצאה טוב... מיוחדת, עם סוג מרענן של שיק מדברי...

גם משה הסתפר יום לפני ה"דיפנס". שלפתי אותו מהמיטה ממש לפני שסוגרים את כל המספרות, מרוט כולו, מנזלת ושיעולים אחרי שוירוס קרצייתי במיוחד עינה אותו במשך שבוע. "קדימה - לג'ון הספרית, אין מצב לדיפנס עם ז'אקט וכרבולת כזו על הראש!", חרצתי. בחוץ סופות גשמים עם רוחות קרות כיאה לחודש מאי באורגון, בפנים חרדה לקראת ההגנה של מחר. הוא יצא מהבית כמו סמרטוט וחזר מקוצץ כמו חייל בצבא ההגנה.


המכובדים קראו וחרשו מבעוד מועד אה ספר הטיוטה העבה שכתב, 150 עמודים, ועכשיו באו, מצוידים במנה עודפת של טוסטסטרון, להתקיל בשאלות. משה כתב עבודת דוקטורט על קומדיה, אתיקה, קולנוע, ספרות אמריקאית וספרות איטלקית. לא, זה לא היה ארוע מצחיק, אבל הוא הראה להם בישראלית, הגן על זה יופי ו-עשה זאת!


הידד!

18 במאי 2010

כל יום דבר חדש

מיסיס ריקן הראתה תמונות ונתנה לכל ילד לבחור חיה שהוא ירצה לעשות עליה "מחקר" (research).
לא בנמר, לא בקוף, לא בג'ירפה ולא בפיל, פרי בחר בתמונה של דג, סלמון מסוג קוקני (kokanee salmon) ליתר דיוק. החלטנו להקדיש נסיעה ל אקווריום של חוף אורגון שבעיר החוף ניו-פורט, מרחק שעתיים וחצי נסיעה, למען השכלתו של הילד. הרי אי אפשר לדעת לאן יכול להוביל פרויקט על דג בכיתה א'. פרופסורה בהנדסה ימית? פיתוח כמוסות הזנה מהים לאסטרונאטים בנאס"א? תכנות משחקי מחשב תת ימיים? הכל אפשרי. חוץ מזה היינו חייבים לראות שהכל בסדר עם הפסיפיק (השקט), אז זה היה תירוץ טוב לארוז ולנסוע.

אחד מהדברים החביבים עלינו בטיול בחוף, הוא חיפוש אוצרות במה שנקרא "בריכות השפל" (Tide pools). זה אומנם נשמע בעברית כמו תאור של מצב פסיכולוגי גבולי, אבל בפועל מדובר במשהו הרבה יותר מהנה. בזמן השפל, באזורי החוף הסלעיים נוצרות בריכות קטנות עם כל מיני יצורים כמו כוכבי ים, מלפפוני ים, דגים קטנים צדפות וצמחים פרועים לגמרי. זה כייף גדול ללכת בין הבריכות האלו, להציץ ולהתמלא פליאה.
כך, כמה קילומטרים לפני העיר ניו-פורט, כשלאורך החוף נגלו סלעים ענקיים ושלט עם חץ שמאלה הורה ל "סלע כלבי הים - אתר נופש" (Seal Rock State Recreation Site) לא היססנו ופנינו.

סלע כלבי הים
(שהיו במים בזמן שביקרנו)

עד עכשיו ביקרנו בבריכות שפל באזורים שאסור היה לקחת שום דבר מהחוף, אבל פה? ממש שישו ושימחו. במקום היו לא מעט אנשים וגם די הרבה דליים. אהההההה.... המקום הזה לא מוגדר כפארק ארצי (STATE PARK) פירשנו, אלא כאתר נופש אז כניראה שהליקוט פה חוקי.
חוקי חוקי, אבל מה עושים שני אלו עם האת והקילשון? מה הם מחפשים שם? את אטלנטיס?


"צדפות", ענתה האישה הנאה והחייכנית, "הן מתחבאות ממש עמוק בתוך החול" פירטה ותקעה בעוז את האת בחול שבין הסלעים.
"ומה תעשו איתן?" - שאלתי שאלת אוויל.
"ארוחת ערב אם יהיו מספיק" היא ציחקקה, " ... בטח שיותר קל לקנות אותם בחנות", ענתה מרצונה לשאלה הפולנית שהצלחתי לא לשאול, " אבל אני גדלתי בים וזה משהו שאני נורא אוהבת לעשות".
באמת ניראה היה שהיא נהנת מכל רגע, לצידה בעלה החסון חופר במרץ, שומר על חיוך קטן ושתיקה, קשוח ומלא עוצמה. קאובוי ימי. סצינה רומנטית.



ברור שכיוון שאנשים היו באטרף כזה של בציר, כמעט לא היו אוצרות שאנחנו נטולי הדליים והידע המוקדם, יכולנו למצוא בבריכות. זה הזכיר לי איך כשהייתי ילדה היינו יוצאים בשבתות לקטוף פטריות ולא אחת היה ברור שמישהו הקדים וחרש את המסלול וקצר את כל הפטריות לפנינו. עכשיו, כדי לראות את האוצרות היינו צריכים לבקש להציץ בדליים.
הנה קבוצה של צעירים נמרצים עם דליים. סטודנטים לחקר ימי. אוספים קצת דקורציות למרכז המבקרים שממול האקווריום של ניו-פורט. כמה כוכבי ים, אצות מסוגים שונים. איזו מקריות התלהבנו כמו ילדים, "אנחנו בדרך לאקווריום, אולי במקרה אתם יודעים אם יש שם קוקני סלמון?"

 (איפה הייתם בצבא? מכירים את שחר מפלוגה ב'?)
לא היו בצבא ואף אחד לא מכיר את קוקני.

אבל הנה בחור חיוור שמסביר בשקט, "קוקני סלמון זה סלמון מזן די נדיר, הוא חי באגמים מתוקים ובנהרות, אני לא בטוח שיהיה אותו באקווריום, רוב הדגים שם הם דגי ים".

 
אחד מהדליים של הסטודנטים
  כוכבי הים

יופי! טרקתי את הדלת במחשבותי - גם ככה אני מסתייגת מביקורים בגני חיות ואקווריומים. עקירתם של יצורים חסרי ישע מסביבתם הטבעית וכליאתם למאסר עולם עם תאורת ניאון ומבטים מטרידים של ילדים צווחניים ומבוגרים שבעים, היא הרי מעשה נוראי. בנוסף, עכשיו זה כמעט ודאי: המחקר החשוב של בני לא יקבל תוקף במתחם המים המלאכותי הזה, עם הסלעים המגוחכים מהפלסטיק, צינורות ניקוז המים המבצבצים מבעד לחלונות התצוגה והחנות הענקית והצעקנית, כמעט 50% מהמתחם כולו, שדרכה חייבים להכנס וגם לצאת, המאה ה-21. הרגשתי שבעה מהביקור באקווריום עוד לפני שהגענו אליו. אבל כבר הבטחנו ואולי בכל זאת קוקני יהיה שם, ניסיתי למתן את הסערה שהחלה להלום ברקותיי.

 אטרף

האמת - לא היה מאוד צווחני הפעם באקווריום. עוד חידוש / שידרוג נוסף לכלא הימי מאז שביקרנו בו בפעם הקודמת - פינת ליטוף ימית - עכשיו אפשר גם ללטף את כוכבי הים ומלפפוני הים שהיגרו לכאן לא מרצון, כמה נחמד. בריכת שפל כזו הם אפילו לא דימינו לעצמם בחלומות הכי אפלים שלהם, הרהרתי בשקט.

פינת הליטוף 
בעיקר כוכבי ים ומלפפוני ים (הכמו פרחים הירוקים)

ממש לפני שיצאנו מהמקום, מודע לעובדה שאני פשוט חייבת כבר להסתלק מהמקום, משה אומר לי: "חכו לי פה עוד שניה", הסתובב ואץ בצעדים נמהרים למקום ממנו יצאנו. כשהוא חוזר אני שואלת :
"מה?"
"הייתי פשוט חייב לגעת במלפפון ים! לדעת איך זה מרגיש!"
חשבתי שהוא צוחק אבל אח"כ נזכרתי במשפט מתוך ספר קלישאות שמעולם לא קראתי: אם רק יש את התנאים הנכונים, תוכל/י ללמוד כל יום משהו חדש על בן/בת הזוג שלך.

13 במאי 2010

טוב שאתם פה ולא שם

כמה אפשר לאכול עוף ודגים? הלכתי לסופר לקנות שרימפס.
בסופר השכונתי שלנו, מרקט אוף צ'וייס, קבוצה חביבה מאוד של קצבים בכל מיני גדלים וצורות. כל אחד מהם - מרגלית, באמת נחמדים.
- "מאיפה השרימפס?" שאלתי בחשדנות. "מהגולף (מפרץ מקסיקו)" - ענה לי הקצב ואישש את חששותיי. הוא קלט את מיד את העננה על פני והוסיף, "אבל הם הגיעו אלינו הרבה מלפני הענין עם הזיהום של הנפט, הם מגיעים קפואים בחבילות ואלו בטח כבר חצי שנה בפריזר".
דיסקסנו קצת את נושא דליפת הנפט במפרץ. היה לו מבטא דרומי ובכל משפט הוא כיבד אותי ב"מם" (Ma'am - גברת). "אף אחד לא יכול לדוג שם עכשיו שרימפסים האזור מזוהם לגמרי, מם".
"רוב השרימפסים מגיעים מהגולף"? שאלתי. "בהחלט מם, רוב אספקת השרימפסים בארצות הברית מגיעה משם ועכשיו מי יודע כמה שנים עד שיהיו שם שוב שרימפסים. באלסקה לקח 25 שנה עד שהדגים הופיעו מחדש".
"אז מה יהיה?" שאלתי, "בינתיים, יש עוד מאגרים קפואים בכל מיני מחסנים אבל כשאלו ייגמרו, אני לא יודע, מם".
יחד ביכינו את האסון וכל הכרוך בהשלכותיו. כשמיצינו הוא מסר לי את השרימפס ונפרדנו... "תודה רבה", על לא דבר ושיהיה לך יום מצוין, מם".
עברתי בבית להשאיר את השרימפסים, אוצר זמני, במקרר והמשכתי לספריה העירונית להחזיר את ערימת הספרים שפג תוקף השאלתם. בדרך חשבתי על דליפת הנפט הזו והרגשתי כמובן סוג של אשמה ואירוניה עצמית (קומבינציה שכיחה) על כך שמה שמחבר אותי לאסון האקולוגי הנורא הזה הוא השרימפסים בסופר. בפעם המי יודע כמה שיננתי כמה הייתי מעדיפה להיות צמחונית. לא ריאלי מם, יומיים בלי בשר או דגים את בחירפון מוחלט.
טוב, בלי קשר אלי, זה ללא ספק גורל יותר נורא בשבילם לטבוע בנפט שמכחיד גם אותם וגם את כל סביבת המחיה שלהם להרבה מאוד זמן, ריככתי את החשבון עם עצמי, שלא לדבר על כל ההשלכות הסביבתיות והאקולוגיות, הידקתי. ניסיתי לדמיין את כמות הנפט ולא הצלחתי.

בכניסה לספריה פסלו הדרמטי של מייסד העיר. בחיי שהוא דומה שתי טיפות מיים לקצב מהסופר.

Eugene F. Skinner (1809 - 1864)
מייסד העיר

אחרי שהחזרתי את הספרים גלשתי לגן הצמוד לאגף הילדים, להתרגעות מהנושא האקולוגי שהמשיך להטריד. הגן עוצב על ידי זוג האומנים לילי אן ומרווין רוזנברג (Lilli Ann and Marvin Rosenberg) פסלים וקרמיקאים מהעיר ג'קסונווויל, כמה שעות דרומה מכאן. פנינה.

הרחבה המרכזית של הגן - פיל משובץ של דר. סוס

פרט מתוך "המרבד" שעל הפיל

מסביב לרחבה כמה אוביקטים מאבן מקושטים בעבודת מוזיאקה נפלאה ובטקסטים ספרותיים: כורסא עם שני שולחנות תה, צפרדע, שני מושבים בצורת טיפה (או עלה) ושלישיית ספסלי דגים.

הכורסא (פרט)

כסא "טיפה" ושלושת ספסלי הדגים


שלישיית ספסלי הדגים -
טוב שאתם פה ולא בגולף של מקסיקו

הגן היה ריק, רוב הילדים בבית ספר או בגן וגם בוקר ועדיין קצת קר. זה היה נעים להיות שם בשקט ולשמוע את הלחישות בין האבנים הצבעוניות וכל הטקסטים המשולבים בינהם. ישבתי והקשבתי. זה היה צלול כמו תמיד: למרות היותו גן ספריה, קטן וצנוע באורינטציה ילדית אי שם בעיר לא מרכזית - יש בו דיוק של יצירה ענקית, גאונית. כמו תמיד כשחווים אומנות במיטבה - יש בזה משהו מנחם, התיזכורת הזו שאנחנו, בני האדם, יכולים גם לעשות משהו טוב.