4 ביוני 2016
22 במאי 2016
21 באוקטובר 2012
28 במרץ 2012
אלכס בטוח יאהב!
אני רוצה שניראה כמו בחיים. בקיצור כאלו כמו שציירת לג'ונסונים. קחי בחשבון שאני אומנם עובדת על פי צילום, אבל זה לא יראה כמו צילום. אני יודעת, אבל חשוב לי מאוד - שאלכס יהיה אלכס ושאני אהיה אני ושברבורי-לובן-החסידה באגם שלנו עם עצי הפקאן המורמוני - יהיו ברבורי-לובן-החסידה באגם עם עצי פקאן מורמוני - לא עורבים או שחפים במפרץ אקזוטי, שמשחיתים עצי מייפל או איזו וריאציה פרסומית אחרת. מה שאני בעצם מנסה לומר, שיותר חשוב לי האותנטי מהאמנותי. למה אני מרגישה כאילו שאמרתי מילה גסה? שום דבר מליסה, 'אותנטי' זו סתם עוד מילה, לא גסה בכלל - פשוט כבר שיגעו אותנו לגמרי עם הקטע של זיוף ומקור. את בסדר גמור ואני אצייר לך מקור אותנטי הכי טוב שאני יודעת.
מובן למה היא רדופה. בגלל הרצון הקלאסי-טבעי לשיקוף מוחשי שיאחז במציאות מדומה - בזמן שהמציאות האמיתית, סוראליסטית על כל השכל. גם בעין בלתי מזוינת קשה לפספס, שאלכס - הוא אינטלקטואל מהזן הדחוס ביותר (הַיְידִיגֶר, הֶגֶל), קמצן ולחלוטין בעניין של גברים בשעה שמליסה מצייצת מחוץ לבית בחוגי צפרות, רק עם בעלי כנף. מה מחבר בינם כבר למעלה מעשר שנים? האגם - ירושה כבדה ואהבה משותפת.
סיכמנו על טריפטיכון של שלושה ריבועים. קטנים עם מגנטים בישבן. היא נרגשת, מסעיר אותה המתח בין יצירת מקור לאביזר שולי, שהשימוש בו הפוך מבומבסטי. המקסימום שהיא מסוגלת להכיל, כי היא לא הולכת לתקוע דיוקנאות ענק של עצמם בסלון, כן? מגעילה אותה נובורישיות. אבל בצנוע, ככה להיות מסוגלים לשחק ולשבץ את היום-יום: האגם בינהם - לצידם - מעליהם, מתחתם. נהדר! אלכס בטוח יאהב!
ברור, קמצנים תמיד אוהבים אמנות מקור קטנת מימדים... אבל באמת העיקר שאלכס יהיה מרוצה, כי גם אותי הוא מלחיץ. הוא שייך, לסוג הגברים שגברו וגוברים עלי בידע כללי ואף פעם לא יחכו שאסיים משפט, כך שעדיף לא להסתבך איתם גם סביב טעם נפגם.
בעודי אורזת את הטריפטיכון המגנטי בקופסת מתנה קטנה, חשבתי על נחצ'ה משולם - המורה המיתולוגי לציור נוף שהיה לי פעם, בימים הסגולים של טרום התקינות הפוליטית. כשהיה עובר ליד כָּן הציור שלי, היה נוהג לטפוח בחום אבהי על כתפי ולצטט כאילו במקרה, את ג'וזף דנקן, תאורטיקן האמנות הנפוח של המאה העשרים: לנשים אין הבנת עומק מרחבית בציור ובפרספקטיבה, משום שפיזיולוגית חסרה להן אונה שלמה של זיכרון במוח. פריט טריוויה שעד היום אני לא מצליחה לשכוח.
20 במרץ 2012
החיים בלי גֶ'רִי
כרטיס הברכה - 'טיל יום הולדת שמח'.
גֶ'רי ביקש שלעולם לא אהפוך לאחת מהפרגיות שחושפות סיפורים שמאחורי כרטיסי ברכה, עטיפות ספרים או תחתונים בהדפס מתנה. אהבתי את החמור והיו לנו יותר מעשר שנים סבירות ביחד - אבל מה אני חייבת לו, אחרי שיום סגרירי אחד רוקן את הבית ועבר מכל המקומות בעולם, לקזבלנקה לפתוח סניף של סטארבקס? שם, איפה שעושים קפה של צפון אפריקאיים, ממש חסר להם לטחון פולים קובניים מפלסטיק ולהתפלא על שפם מדובלל כמו זה של גֶ'רי. לחטוף בחילה מהגלובליזציה הזאת! וגם מעולם לא היתה לנו פריז, כי גֶ'רי כזה אמריקאי שמרן, שעד הבוחטה שהציעו לו על מרוקו (רק אם הוא נוסע לבד), תמיד טען שרק המחשבה על לצאת מגבולות ארה"ב מביאה לו את השבר בסרעפת.
אומנם גדלתי בסן-פרנסיסקו, אבל אני תקועה בסיאטל כבר שתיים עשרה שנה בגלל גֶ'רי. אחרי שעזב, זו הייתה תהום שעל מנת לצוף מעליה נאלצתי לתקשר עם הסביבה ולעצב לעצמי פעולת מחאה ספציפית למצב, כפי שטען האנליסט שלי - דר' שוורצמן. ההפך מגֶ'רי - זה ההפך מלהיות אנאלי ולהקשיב למוסיקה הנכונה, ללבוש את הבגדים הנכונים, לשתות את היין הנכון ולעשות רביולי תוצרת בית במילוי בטטה אורגנית. אז נתתי גז במדרון עד שהצטרפתי לקבוצה של ממחזרים-אובססיבים-אלמוניים. בַּצָר לי, אפילו פיתחתי רומן עם אחד מהם, שהיה ישן בקופסאות קרטון - אמרו לי שככה זה הומלסים - ממש... היה לו תחת מפורצלן וריח של לבנדר, כך שהפרשנות הזו באמת הייתה מגוחכת. אבל אני זוכרת שיאים אחרים מהתקופה ההיא, כמו הדפסים משאריות מרק מניסטרונה או סריגת צעיפים מִתֶּיוֹנִים משומשים שאספתי - איך לא? בסטארבטקס השכונתי. טוב העיר הזאת חנוקה בסניפים, פה נולדה הרשת המתועבת. אני מוכנה להכנס בסף דלתה רק כדי לשים רגל גסה לתאגיד שגזל מזרועותיי את הסרח עודף של חיי.
כדי לעגן את כל הכעסים, אבל למתן את הצחנה - עברתי ליצור קולאז'ים (בעיקר מקרעי מגזינים של תיירות מקומית) ושילבתי עם טכניקה מעורבת של ציור בצבעי אקריליק (אמיתיים). בנוסף נרשמתי לקורס בזהות ומִגדר באוניברסיטה. המרצה היה גבר (!), ישראלי. אף פעם לא הכרתי ישראלי באופן אישי וכבר על השעור הראשון הרגשתי סערה. הישירות הזו!... בתור הכרות ונסיון לטשטש את הפער המגדרי, שהרי הרוב המוחץ בקורס - היו סטודנטיות, סיפר שהוא חדש בעיר ושאמא שלו היגרה לישראל ממרוקו והסביר את השוני המורכב במטריצת הדימוי העצמי של האישה המרוקאית בישראל, לעומת אחותה שהגיעה מאירופה. ברור שמה שהכי עניין את כולם - היה, האם הוא שירת בצבא שלהם והרג פלשתינאים, אבל מובן מאליו שאף אחד לא שאל את זה. אהבתי את הלוּק הכהה שלו, את המבטא הבלתי נסלח וכמובן את העובדה שאמר שהוא שותה קפה רק בבית. בו זמנית חששתי מההקשר החוזר למרוקו, האם מדובר בסימן אזהרה? נו באמת...
יש לי תואר ראשון בספרות אנגלית אבל לא הייתי סטודנטית משקיענית. עכשיו נכנסתי לאמביציה. לקח לי לא מעט זמן ומאמץ כדי להגות כמו שצריך את שמו שְ-לוֹ-מִי אוֹ-הָ-נָה, אבל קלטתי מהר שהמשמעות של השם שלו זה הפִּיס שלי ושיום ההולדת שלו חל בתחילת מרץ. שמחתי כי הוא עשה לי ושלח אותי לדפדף הלוך ושוב במסלולים נבחרים לטיולים בצפון מערב ארה"ב, ולקרוע מתוכם פירורים שישמחו מהגר בעיר זרה - הקפדתי ללקט אך ורק דימויים ומקומות נושאי אנרגיה חיובית (כפי שלימדו אותנו לאתר בקבוצה של האנונימיים).
'הַפִּיס שלי' - 'הישראלי', הוא סוס מזן אחר, פראי ונמוך.
מצד אחד - חובב אסטרונומיה ואוהב לעשות סקי,
ומצד שני - אוכל פלאפל טורקי בדאונטאון ומגדל חתול בשם עתיד.
(פרטים מוגדלים מתוך כרטיס הברכה - 'טיל יום הולדת שמח').
הירשם ל-
רשומות (Atom)