9 באפריל 2010

בנין במתנה

העולם, לפחות ביבשת הנידחת הזו בטוח שייך לצעירים ועוד יותר לאלו מבינהם העוסקים בספורט. אין סוף תקציבים ופינוקים זורמים כדי לתחזק את הגלדיאטורים המודרנים שמקריבים את גופם לספורט - ובעיקר אלו המספקים שעשועים לוהטים לצופים - דוגמת המתנגחים והנמחצים בספורט הפוטבול. איך שלא מסתכלים על פוטבול, מדובר בספורט שהוא אירוע מוחי.
טוב לא על זה באתי להקליד ולהתייפח כי הפעם מהתקציבים המתחזקים את תעשיית הבידור הספורטיבית הזו - גם אני נהנית - לא, לא ממראה רגליים, אחוריים, או פגיעות ראש - אלא ממראה זעיר - מראה עיניים, אסתטיקה של טבע דומם. החבר'ה האלו של הספורט באוניברסיטה בנו להם, או יותר נכון קיבלו מתנה, בנין כזה מדהים שאפילו קשישים בלתי אירובים כמוני יכולים לרוות ממנו קצת נחת!

John E. Jaqua Academic Center for Student Athletes, Eugene, Oregon
המרכז הלימודי לאתלטים סטודנטים על שם ג'ון אי ג'קווה, יוג'ין, אורגון.
המרכז - מתנה (תרומה) מפיל ופני נייט

הרבה פוליטיקה וגילגולי ענק כלכליים - תוך וחוץ אוניברסיטאים, כרוכים בבנין הזה כמו באיצטדיון הענק לכדורסל שנבנה בימים אלו בסמוך. נשיא חברת נייקי, פיל נייט, למד פה פעם ומאז שהתעשר הוא תורם ומבצר את הספורט ואת עתיד עסקיו דרך תמיכה והנצחת שמו בכמה שיותר מונומנטים (גם) באוניבסיטה של ימי נעוריו. הרבה אנשים פה שונאים את הבנין ומה שמתדלק אותם, זה שבין היתר - הוא כה זר מבחינה סגנונית - ומעמדית ביחס לשאר הבנינים שמסביבו וזה שמסרבים לחשוף את עלות פרויקט ואת שמו של האדם שעומד מאחורי תכנונו. ישנן שמועות שהמתכנן הוא פיל נייט בעצמו, על כל פנים, החברה שמוגדרת כזו שאחראית על העיצוב, Zimmer Gunsul Frasca Architects מסרבת לחשוף את שמו של האיש שרקם את הבנין ו/או לאמת את השמועה בטענה ש"פיל נייט הוא אדם מאוד פרטי" ... מה זה פרטי.....משק אוטרקי במדבר סהרה. (לחברה הזו אגב, זימר ושות', יש כמה וכמה פרויקטים יפיפיים - שווה להציץ בקישור).

אחד מבניני האוניברסיטה הטיפוסיים שבסמוך.

בקיצור מדובר בסוג התהליכים שמבוצעים ונסגרים על ידי החלונות הגבוהים והמאוד פרטיים על אף שמדובר בפרויקט ששתול בגוף ציבורי - האוניברסיטה. בירוקרטיות שמן הסתם עוקפות כל מסלול שהוא על פי הספר ושפרויקטים מקבילים של בניה נאלצים לחצות. ("מי אמר הולילנד??? ... תישפט על ריגול!!!")
נעזוב לרגע את כל הסמטוחה הזו, כי הבנין הזה, בפני עצמו פשוט מרתק, יהיה מי שיהיה שתיכנן אותו (ניחוש פרוע - בטח ההוא מהאוהל בא לזימר ושות', הביא איזה קשקוש על נייר ושלושה או יותר ארכיטקטים נפלאים עבדו חודשים ארוכים, ימים כלילות על תכנון הבנין. בטח שהם קיבלו בוחטה של כסף וגם תוספת מיוחדת כדי ששמם הפרטי לעולם לא יהיה חתום על הפרויקט).
אז המרכז הלימודי לאתלטים סטודנטים על שם ג'ון אי ג'קווה, נפתח בינואר 2010 .כל כולו זכוכית, והוא מקווקו בחוטי מתכת דקיקים שמרשתים אותו אורכית, סביב סביב. מים רבים זורמים על פני הרחבות השחורות שמקיפות אותו - מה שמשווה לו חזות סוריאליסטית מהפנטת.
מן הסתם פרויקט אמביציוזי שדרש ודורש, תכנון קפדני (מעבר למאמץ הארכיטקטוני), כי זו עשויה להיות פעולה מסובכת למדי להגמיש את האתלטים הללו למצב של סטודנטים עם ציוני "עובר", ויעיד על כך מקורבי, בדלתיים סגורות כמובן - כי ברוב המקרים מדובר בבבונים חזקים מאוד.


ביום, מבחוץ - קופסת זכוכית מעודנת על אגם מים

לטעמי זו יצירה אריכטקטונית שובת לב, אבל לא הייתי חותמת שכך יעידו בטיפול הפסיכולוגי שלהם, אלו שנאלצים לבלות שם יום יום כלומר: ה-ע-ו-ב-ד-י-ם ! למרות העובדה החיננית שהם בטח מקבלים נעלי נייקי חינם, הם בודאי לא מרופדים נפשית, מפני העובדה שכל כך הרבה משעות הערות שלהם, פרטיותם נרמסת (במקרה הטוב בשל אידאל יופי - ויש הרבה יופי!).
העובדים, המבקרים וכמובן האתלטים החסונים, משתקפים ומשוקפים מכל מקום בבנין הזה. אין מצב להתכנסות ו/או הסתרה - אלוהים רואה ובוחן אותך בכל מקום. זוהי אולי המחשה מטאפורית מעולה, להפעלת כוחה של חברת ענק כמו נייקי על הפועל הקטן שלה, גם אם הוא לא תושב העולם השלישי (ונייקי כבר עשתה לה שם כאלופה במתן תת תנאי העסקה במדינות כמו הודו, וייטנאם, תאילנד, ואינדונזיה).


בפנים - הקפטריה - "מי אמר שלהיות אתלט זה לא "קול"?
והאח הזו - לא גדולה - אבל נכון שמדהימה?

ביום אולי אפילו אלוהים יכול להתבלבל בין השתקפות לבין הדבר עצמו, אבל בלילה מדובר בוריאציה מועצמת של צילום רנטגן. צלליות הפועלים החרוצים, נגזרות שחור על גבי צהבהב בוהק, מול המחשב, בישיבת צוות חשובה, או סתם בוהים לעצמם ומחטטים באף, מחפשים מנוח.
את תמונות של המרכז בחושך - צילמתי בערך בשעה שבע וחצי בערב, יש להניח שהרבה מהפועלים כבר סיימו את עבודתם ופרשו למקום יותר מוגן, אולי לאחד בניני האוניברסיטה השכנים - שם הקירות עבים והחלונות קטנים וספורים.
אם חושבים עליהם רגע באופן אמפאתי ואיך אפשר שלא - אז באמת יופי שכבר אביב והימים התארכו (מחשיך בשבע), חושך מאוחר מאפשר לעכברונים הללו הרבה יותר שעות פרטיות ביום. כי בחורף זו מכה - ראיתי אותם בינואר ובפברואר, כשהחושך פלש מוקדם - בשעה ארבע - חמש, שעה שהרבה יותר אנשים עדיין עומלים על אתלטיקה מילולית. תאורת הפנים הזוהרת חשפה אותם והרבה יותר צלליות נאלצו לרקד מבעד לחוטים הדקיקים, בחוסר נוחות, ללא מקום מסתור וללא פסק זמן.


באויר הלילה, מיסתורין של סנה בוער וצלילי פכפוך מים.
בקומה השנייה ישיבת צוות אתלטית.


...תעשו לי טובה ואל תתרווחו לכם ככה בניחותא של ברי מזל, כי כשכמעט כולנו רשומים מרצוננו, לאיזה פיייסבוק מטופש - שבראשו עומד מן הסתם עוד מיליונר מגלומן, אז זו רק אשליה שלא כולנו כמו האתלטים של נייט, שבויים בכלוב חוטים שמחסל לנו את הפרטיות עד דק... ובפייסבוק אין אפילו יופי וגם שום שעון קיץ (או חורף) לא יעזור.

4 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

פלא בפלא אפשר להגיב שיא המודרנה הגיעהגם ליוגין???????
ספורטאית בדימוס
אמא אנונימית

Tamar Hammer אמר/ה...

תודה ספורטאית בדימוס, שמחה שהצלחת להגיב!
...ובענין המודרנה - אכן אנחנו על המפה! ראית את הכורסאות הצהובות?

אנונימי אמר/ה...

אני באופן אישי תמיד קונה נעלי אדידס. לא שהגרמנים יותר טובים מפיל נייט ונייקי - הנעליים שלהם פשוט יותר נוחות לי. כנראה שההונים יודעים לבנות נעל שמתאימה לצורת כף הרגל של יהודי.
ממני

מבין עניין היושב במקום סודי, מישהו
שלעולם לא תדעו מי
הוא

Tamar Hammer אמר/ה...

מבין עניין,
חריף! הלכת רחוק עם הענין הגרמני! (טוב, מן הסתם יש לך נעליים נוחות).