חושבים עצמאות (או בין ציון לוושינגטון)

הנה אני מגיעה לזה, קצת פרספקטיבה:
במה שונים האמריקאים (בצפון מערב ארה"ב) מאיתנו הבאים מציון?
בהכללה? - הם מאמינים שהמערכת הציבוריות בנויות בהגיון ופועלות להיטיב עמם, לכן אולי הם הרבה יותר ממושמעים וחייכנים מאתנו. הם כמובן מתוכננים מאוד וחרוצים בהתאם. השוטרים שלהם גבוהים, עבים ומפחידים יותר, והדשא שלהם גדול וירוק בהרבה. קלישאות כמו "על הצד הטוב ביותר", "מה שלומך היום? מצוין!", "מה התוכניות שלכם לקיץ?", "כל כך טוב לראות אותכם", "שיהיה לך יום נפלא", "איך אני יכול לעזור לך?" הן אושיות תרבותיות שכיחות מאוד ומסבירות פנים.

ככה זה ודי התרגלנו: לא משנה כמה נתאמץ, לידם אנחנו - נוקשים, בלתי חייכניים (קודרים), נמוכים, הרבה פחות שאטניים, ציניים, חשדנים ו- נוטים לראות את המציאות (יחסית אליהם) כתופעה סופר כאוטית. במילים פשוטות האמריקאי הממוצע באזורינו יאבחן אותנו כאטרקציה אקזוטית עם חשד קל לחברות באירגון טרור (אם משה שוכח להתגלח איזה בוקר, הוא מיד מקבל חזות אירנית פר אקסלנס).
אבל מצד שני הרשו לי לצמצם את הזוית הכאוטית ולהרחיב בבהירה - כי דבר בסיסי בתכלית, משותף כל כך לישראלים ולאמריקאים, בעיקר כשחושבים עצמאות:
אכן! מקומו של מתקן המנגל או מכשיר הברביקיו! סמל השחרור והפנאי. חגיגת חופש וניצחון.

"מרינדה", "שיפודים","כנפיים", "צלעות", "עופות", "סטייקים", "נקניקיות"
הקירבה הרוחנית (והניפנופית) בין ישראל ואמריקה - לא הלכה לשום מקום,
היא קרובה ורייחנית כתמיד.
התמונה מ- commons.wikimedia

ברוב המוחלט של המקרים, גבר המשפחה, מתהדר בטריקים מיוחדים ומתייצב כתרנגול בנדיבות וסבלנות לא אופיינית לצד מנגלו, חמוש בכלי עזר מיוחדים, על מנת לספק ולהשביע את בני משפחתו ו/או את חבר מרעיו. ישראלי, עם או בלי כרס, יחף או בכפכפים, אמריקאי שרירי או וורדרד, עם נעלי ספורט וגרביים לבנים עד הברכיים או בסנדלי "טבע" (שלנו!), שניהם מנווטים בלאומיות חסונה, חגיגות משפחתיות או כלל ארציות דוגמת יום העצמאות.
בארץ יש אולי יותר נטייה להכנת בשר "על האש" בסגנון מפוייח ומעושן. על מרפסות מתקלפות בלב העיר, על גגות לוהטים בצמידות לדודי שמש, על איי תנועה צחיחים, במגרשי חניה, ביערות קרן קיימת בין מחטי אורנים, בשילוב ים וחול וכמובן בכנרת. פה בדרך כלל הבשר יהיה מושרה במירנדות קנויות ישר מהצנצנת עם טעמים בכל מיני שמות ידועים מראש, המתקן החשמלי או המגוזגז ינוח בביטחון על דק העץ במרפסת, על הדשא היותר ירוק, ביער עצי הענק לרחשי פכפוך מי נחל, או על שפת אגם צונן וכחול. חוץ מזה בעוד ישראל חובבים תכנים "למיטבי לכת" בסגנון "מעורב ירושלמי", פה אין מצב רבתי לאיברים פנימיים כמו "כבדי עוף", "לבבות", "ביז'", וכו' .... למרות שזה לא ניראה ככה (אם פשוט מסתכלים מסביב), אז מסתבר שלאמריקאים כן יש גבולות בנושא אוכל. אבל בגדול מדובר בהבדלים בטלים.

מנגל ישראלי - בין היתר שיפודי כבד ולבבות עוף.
(איברים פנימיים? לא בשביל הדוד סם)
הצילומים באדיבות pringle-guy

אבל הנה אנחנו, משפחה ישראלית 100% ללא דרכונים זרים, עם מבטא כבד ומראה ים תיכוני, נפלנו דווקא פה בין הכסאות - לא אמריקאים ולא ישראלים. זהות בבעיה ובעיה בזהות.
למה? כי המרפסת הסימפאטית שלנו היא אחת מהיחידות שלא איכלסה מעולם מכשיר מנגל (אפילו לא אחד גמדי) או מתקן ברביקיו במחיר שווה לכל נפש. את הפינה שתוכננה לכך מראש, עם השקע המוגן היטב מפני רטיבות תופסים בעצלתיים, דלי, מגב אמריקאי פודל שלא מנקה כלום, וכסאות מתקפלים שנוטים להחליד מרוב גשם.
זה חריג פה בכל רמה, כי מתוכננים וחרוצים, הם (האמריקאים) יודעים שאין מצב למגורי אדם ללא קיבוע מכשיר צלייה קרוב לכרית, במקום מאוורר, שיהיה מוכן ומזומן לביצועים, ויוכל להעניק תחושת שליטה ופנאי לאדם השב מיום עמלו. הם גם יודעים בדיוק מה הם יעשו בקיץ, של השנה הזו וברוב המקרים גם של השנה הבאה. אבל אנחנו? אנחנו לא מכאן - ואצלנו המציאות כאמור בדרך כלל, הרבה יותר כאוטית:
משה שלי, האהוב, למרות השם, שיש להודות - מעורר ציפיות, חסר כל רקע, הכשרה ו/או מוטיבציה לתפעל מנגל ולו זה הרעוע שעובד על נפנוף קרטון. "על האש" כרוך ביותר מדי פעולות טכניות, בלתי מעודנות, שומניות מדודות וקצובות בזמן. אין לו את זה. צפיה חטופה בתמונות הבאות, שמתעדות אותו לפני יציאה לריצה התלת שבועית שלו יכולות אולי לספק מושג כללי למה:

לא טיפוס עם קוד טבעי להכנת מנגל,
הצבריות והעוצמה מתרכזים אצלו בגבות.

ולמה שאני לא אשתלט על איזה ארגז מתכת שחור ואתאמן בצלייה לטובת זהות משפחתית מתוקנת?
אז לא. גם לכאוס צריך לשים גבולות, אם ניתן. אני לא הולכת לסבך את עצמי בבעיות זהות נוספות (עדתיות ולאומיות על חשבון מיגדריות) וגם ברור - "העשן", "הזיעה", "הדביקות".
בקיצור - עובדת היותנו בית אב ללא מנגל, מותירה אותנו חשופים רחמנא ליצלן, לאכילת אוכל מכובס גם ביום העצמאות. אני שוקלת ברצינות לחגוג את יום העצמאות הקרוב עם צ'ולנט סיום העונה - כי רוב הסיכויים שעדיין יהיה מזג אויר סגרירי כמו שצריך.
צ'ולנט לא נשמע מספיק ישראלי? או הס מלהזכיר - פחות תואם עצמאות ויותר משדר "גלותיות"?
טוב זה לא ממש קונפליקט כרגע, אנחנו בין כה ב"גולה" - ואם חושבים על זה, צ'ולנט זה בעצם סטייק עם תפוחי אדמה.