לא נעים!

חזרתי משעור יוגה, היה טוב, נמסטה. דונה שוב הזכירה שיום כדור הארץ מגיע עלינו לטובה, מחר יום חמישי וציינה את כל הפעילויות שיהיו לכבוד האירוע במרכז טאמראק - בו מתקיים השעור, באמת מקום נקי מזיופים.
השד הירוק יצא מהבקבוק בשנים האחרונות וטוב שכך. כי מעיקה, מעיקה כל כך העובדה שאנחנו, בני האדם - צרכנים בלתי נילאים, שבעל כורחינו כל קיומינו מותנה בייצור טינופת שמכלה יערות, מעכירה מי תהום, מפריעה לציוץ הציפורים, הורגת דגים ומאיימת על בהירותם של השמיים. ממש לא נעים!

בפינת המחזור והאשפה המשותפת מחכים לי שבעה מיכלי מיחזור שונים וצפרדע אחת לגועל נפש שאין מה לעשות איתו יותר (זה לא לגמרי מדויק, כי אנשים פה עושים משאריות אוכל קומפוסט, דלק ואני מניחה שיש גם כאלו אדוקים, שמצליחים להפיק מהן גם בירה ותה משובח).
כך או כך - לא לוקחים איתנו המטנפים צ'אנס - על כל מיכל מודבקת תמונה שורדת גשמים ורוחות, שתבהיר בדיוק למה הוא מיועד, שלא נפצח שוב ביצריתיות סרת טעם או בפרשנות קלוקלת ונשליך נייר כסף ל"לפלסטיק", חיתולים ל"זכוכית".

"עיתונים" - "זכוכית" - "פלסטיק" - "מתכת"
"סתם ניירות" - "קרטונים" - "מיכלי שתיה מקרטון"

כל פעם שאני מפנה את העודפים של היממה האחרונה מביתנו לשם, רגשות חרטה מהעבר תוקפים ודוקרים. אני נזכרת, איך היינו עושים את זה בגבעתיים. הכל היה נדחס לשקית אחת: בקבוקי זכוכית, קופסאות שימורים, שאריות של ארוחת צהרים איומה מסמי ובניו - ויאללה למיכל הזבל המתפקע ליד החניה. לא שהיתה לנו ברירה (...ויש לי תחושה פרועה שעדיין עולם כמנהגו נוהג) ובכל זאת: לא נעים!
זה יושב גם על משה ולפעמים צפיה מהצד בתחושת אשם של אדם קרוב אליך היא עוד יותר מורטת עצבים מלחוות אותה בעצמך על בשרך. דוגמא: אם יש מצב שבו אני מרגישה צורך עז להנחית על משה מחבת זה כשאני רואה אותו שוטף כלים (עד כאן זה טוב), הכיור מלא עד אפס מקום, על השיש כמה צנצנות ריקות, מיונז או ריבה, הגז מלוכלך והריצפה דביקה ובתוך כל זה הוא ישטוף את צנצנות הריבה והמיונז בקצב של שתיים לשעה. לאט לאט וביסודיות רבה, עד שהם מבהיקות מנקיון ורק אז לשיפוטו מוכנות להשלכה לעמדת המיחזור. "מה הוא חושב לעצמו", אני רותחת, "שהחבר'ה שממחזרים לא שוטפים את צנצנת המיונז שלנו לפני שהם עושים ממנה כסא גינה לקיץ ואז יכול לקרות שלמישהו ידבק מיונז (שאנחנו השארנו!) לתחת, ויקחו לנו בגלל זה את הויזה?". לא זה לא מה שהוא חושב - זה הרבה יותר מדי קדימה, הוא עדיין חופר אחורה, מתייסר על חטאי גבעתיים ומנסה לנקות ולהעלים.

אני לא נושאת איזה פוזה של פעילת סביבה עם השכלה למהדרין בתחום או משהו כזה, אבל כשאני מסתכלת מסביב ענין הזבל הבייתי ניראה לי "קטן" ביחס לתופעת איבוד הפרופורציות הממונעת. מדובר בתופעה שהיא לא פחות מסטיה קשה בסגנון בולמי. המכוניות מה שנקרא (עדיין) "פרטיות", התנפחו לכדי מפלצות ממנועות. מה שהיה פעם 4 על 4 , היום יותר דומה ל 500 על 500. (נכון שגם חלק ניכר מהאנשים פה התרחבו למימדים עצומים ואז זה כאילו מתחבר הגיוני, רק שגדולי המימדים פה הם מעוטי היכולת שיכולים רק לחלום - בין תקיעת המבורגר לתקיעת פיצה - על 500 על 500).

פרטיות הדור החדש (באמצע ומימין)

חונקות את גבולות הקוים הצהובים, שנועדו אומנם לתחום שדה למכונית

אך גם לאפשר פתיחת דלת כדי לצאת ממנה...

כחולה ונוגה משמאל - פרטית הדור הישן.

זה לא שמדובר ברכב עבודה או חייה למטרות טיולים ארוכי טווח בלבד. ברוב המקרים זו פשוט המכונית (אחת משתיים למשפחה) שמשמשת לפעילויות יום יומיות כמו קניות בסופר והסעת הילדים אל הגן, הבית ספר והחוגים ואחר כך בחזרה הבייתה.
מה יש לי נגד קצת פרטיות והתרווחות? ממש כלום ואני בטוחה שזו תחושה מאוד נינוחה ופרטית לחטט באף או להפליץ בלי שזה שיושב לידך (כל כך רחוק ממך) בכלל ישים לב. או סתם ניחוש - להינות מתחושת גימוד אחרים על ידי צפיה בכולם ממעוף הציפור. בטח שזה כייף. אלא שזה גם כל כך בהמי לצרוך פי שתיים או יותר דלק, לפלוט פי שתיים או יותר כל מיני חולרות לאויר ולהיות כל כך מרוצה מעצמך. ברור רוב האנשים - גברים כמובן אבל גם נשים רוצים מה שיותר גדול - נו בטח ומעבר למה שחשבתם זהו גם המשך ישיר למנטאליות הקניונים וחנויות האין קצה, פשוט מרחיב את הלב.
אולי זו הסיבה לכך שכששוטטנו קצת מחוץ לעיר בדרך צדדית ראינו שמישהו משמר לו ליד הבית את חמשת אלו, תחושת קסם אבוד הציפה את חלל האויר.

קטנות, מובטלות ומתמזגות עם הטבע

טוב לא הכל גדול ואימתני - יש גם אור בקצה המנהרה. בינתיים צצה גם אופציה אחרת. ניתן לזהות על הכבישים גם פרטיות דור חדש מסוג אחר - קומפקטיות, חסכוניות, מעוצבות בחן ומכבדות את גבולות הקו הצהוב:

פרטית דור חדש - סוג אחר

מכבדת ועוד איך את גבולות הקו הצהוב.

בהשפעה יוג'ינית (גן עדן לחובבי סביבה ומיחזור) פתחתי גם אני בעבודת מיחזור זעירה - עיצוב סדרת כרטיסי ברכה כייף ("כי כייף להיות אקולוגים"... לה לה לה...). הסדרה מתמקדת בדימוים שונים של כלי תחבורה שיצרתי מקרעי מגזינים של טיולים באורגון. קרעי מפות, כבישים ואתרי טבע מרחיבי נחיריים. מבחינתי - קולאז' של הזדמנויות לעשות את זה אחרת.

מתוך סדרת כרטיסי ברכה "כייף"

טיול באוטו הכתום

כי יצירת קולאז' מהסוג הזה באמת מאתגרת: להסתדר עם מה שיש, לגלות אוצרות בקיים, לתת אויר לנשימה למה שהיה פה לפניך, לא לרמוס. בהחלט - היה בתהליך היצירה הזה משהו מאוד מזכך.
ומה לאחל לעצמינו ליום כדור הארץ הקרב ובא?
שיקרו כמה ניסים ברצף וכמה גדולי עולם שנושאים באינטרסים מנופחי מימדים - ישתנו או יתחלפו - אז אולי יהיו כבר הרבה יותר מכוניות על חשמל, קצת פחות פלסטיק, מזג אוויר נוח, פחות מלחמות על נפט, מספיק אוכל במקומות שחסר, ירוק בעיניים, צלול בשמים ובים ו ... יותר נעים!