אגדה אורבנית למתחילים

עם בן זוג בשם משה, הובלת חפצים ממקום למקום באמריקה, גם אם הרחק מניו יורק מקבלת מימד ארכיטיפי.
תמו ימי מגורינו בשיכוני המשפחות של האוניברסיטה ויאללה לחיים האמיתיים.
נסענו שלושתינו, לשכור את המשאית להעברה. 30 דולר ל-24 שעות ואנחנו מסודרים קומפלט לנייד את חפצינו הלאה, לביתנו הבא. בחניון של המשאיות להשכרה אורה ושמחה, על כל משאית מתנוסס בגאון שמה של אחת ממדינות הברית בתוספת ציור בסגנון פנטסטי. לא ביקשנו אבל קיבלנו משאית עם "מישיגן" וציור של פטריות סגולות. בענין הסגולות, קצת עברנו את הגיל והאמת הסולידית היא שאנחנו עוברים רק כמה בלוקים דרומה, לרח' פוטר.

הפטריות של מישיגן (שהן בעצם פטריה אחת ענקית)

ביום שלישי לפני שבועיים, בין הערביים, כשנסענו בפעם הראשונה לראות את הבית, היה קצת פתלתל להגיע אליו. היינו צריכים לנסוע דרך רחוב הארי ואז לעשות פרסה הפוכה לרח' פוטר. בין שני הרחובות עמד צעיר ממושקף עם מבט הזוי וחתם על ספרים בקצב שלא יאמן. תור ארוך של אנשים השתרך לעומתו. אם לא הייתי רואה את זה במו עיני, זה היה נשמע לי כמו אגדה אורבנית למתחילים, אבל כיוון שכן ראיתי הגבתי בהתלהבות.
אפרופו סיפורי הצלחה ומיקום, אם נכנסים לרח' פוטר מהצד השני, מזהים סופר מרקט גדול בשם "אלברטסון". בקלות כל כך מתבקשת אני שומעת את יותם, ארכיטקט ישראלי שגר כאן שני עשורים וכבר רכש לו עברית עם מבטא אמריקאי, מספר בחגיגיות מגונדרת שמקים הרשת, הוא במקור ישראלי מהקריות, שהיה מעורב בזמנו בהמצאת הדמות של "אלברט פירות". "מעורר קינאה", הוא בטח יגיד "אנשים חולמים בגדול ועושים את זה בענק" ימשיך ויכליל, כאילו שכולנו בקענו מאותה הביצה.
אך באופן גורף, הגעגועים לשורשים מגשימים את עצמם, כמו תמיד, בדרך ממש לא צפויה. השכן המזרחי של מעוננו החדש, שניראה מהסלון במלוא הדרו הוא הכותל המערבי של בית הכנסת החדש של העיר. "בית ישראל", שמו באמריקה. קיר גדול בגוון צהבהב מדברי, מאזכר את המולדת התנכית ומעטר בחמימות את הנוף. כשראיתי אותו נהיה לי רך בלב. יהיה קשה לעצור אותי מלהצמיד אליו כמה פתקים, אחת לזמן סביר.
מעבר דירה מסתבר ולא בפעם הראשונה, יכול לתת תחושה משכרת של קוסמופוליטיות, תוך זיקה מחודשת למקורות. חלון הזדמנויות, לרגע הכל אפשרי.