אולי את התחושה הישראלית ביותר ואת ההוכחה המוחצת שאני בבית קיבלתי דווקא בשגרירות האמריקאית, אתמול כשהלכנו לחדש את הויזה. מיטב בחורינו הציפו את המקום בלבוש אבטחה אפור-כחול מושך. חסונים ויפי בלורית הם קיבלו את פניהם של המבקשים - עוד מחוץ למבנה, בתור המהביל, בתוך המבנה - בבדיקה הבטחונית ובסיום - בואך לעמדת טרום קונסול, ניירת, טביעות אצבעות וראיון.
בנימוס תקיף הם פנו למי שיכולים להיות אחיהם, דודיהם, סביהם או הוריהם - ב"לכאן גבירתי", "להוריד חגורה, אדוני", ונדמה שחרקו שיניים בשפה זרה. אך אל דאגה, בין "אדוני" ל"גבירתי" הם שיחררו שיחה מקבילה בניב טבעי, מקומי.
- "רוצה לצאת עכשיו להפסקה"? שלח גבוה עם פנים זועפות מתחת לגגון בחוץ אל זה שעמד נוקשה, ליד הדלת.
- "רק עשר וחצי, מה אני אעשה עכשיו עם שניצל ופירה? אי אפשר לדחות קצת?", התבכיין והמשיך להחזיק במשורינת.
- "איפה אתה אוכל את השניצל?" שמע אותו זה שפיקח על הכניסה כולה.
- "בקפה אצל השמנה".
- "באמת? פעם שעברה שאכלתי שם לא היה משהו והפירה היה בלי בצל". כעס הזועף.
למרבה השובבות, גם עמוק בפנים, בלב המבנה הבונקרי - איפה שממתינים לקונסול האמיתי מאמריקה עם המבטא והליטוש, חבורת שניצל מסדרת את התור ועוזרת בניירת. לאלו כאן, חזות כבדה יותר של מביני תוכן. התמלילים נוקשים ונוגעים ישר בעובי הקורה:
- "כמו שכתוב לך כאן אדוני", הורה בתוקפנות מקצועית אחד שחרחר לאיש מקריח ומשפחתו, "את תמונת הפספורט בתוך טופס ה-DS-160 , ליד טופס דואר שליחים יחד עם הקבלה הירוקה עבור תשלום אגרת הויזה."
דברי אלוהים חיים. אבל איך שעברת אותם והתרחשה הפוגה קלה בתור, תוך שניות הם שינו טון ודיסקסו מצב של יום חול, על איך לא - "נרד בשתיים וחצי על איזה שניצל?"
קהל המבקשים שומר על פרופיל נמוך ומשמעת ברזל, ללא צל של חיוך או הזזת גבה. רק לקבל את הויזה בלי עניינים, אז מה אם ילדים עם אוזניה שמחוברת לחוט מזערי מעבירים בינתיים מידע מודיעיני על נתחי עוף מטוגנים בקולי קולות, משחזרים על חוף הים התיכון שבתות הורים בבסיסי הדרום?
מה עוד לא נכתב על תחושת ההשפלה והניכור בדרך אל הויזה הנכספת בשגרירות האמריקאית? בכנות? אין לי מושג למה, אני דווקא ספגתי שם תחושה ביתית בניחוח בית אמא. ועד כמה שזה נעים לחוש בבית, עוד יותר מענג לדמיין את אחד מחבריי האמריקאים צופה פעור פה בהתנהלות החיננית הזו בחשאי בעזרת איזה לווין תקשורת, או שפשוט הרי לא אתאפק ואספר לו או לה איך זה אצלם בשגרירות. הם כפרטים באימפריה בטח יפרשו בלב: סביר, ברומא תן לרומאים לטפל ברומאים, ובקול מתעניין ישאלו אותי בנימוס - "מה זה שניצל?"
ולעצמי אסכם מן הסתם: גם בשגרירות האמריקאית ברח' הירקון בתל אביב, ביג בוס הוא בוגר סיירת, רצוי לא צמחוני.
בנימוס תקיף הם פנו למי שיכולים להיות אחיהם, דודיהם, סביהם או הוריהם - ב"לכאן גבירתי", "להוריד חגורה, אדוני", ונדמה שחרקו שיניים בשפה זרה. אך אל דאגה, בין "אדוני" ל"גבירתי" הם שיחררו שיחה מקבילה בניב טבעי, מקומי.
- "רוצה לצאת עכשיו להפסקה"? שלח גבוה עם פנים זועפות מתחת לגגון בחוץ אל זה שעמד נוקשה, ליד הדלת.
- "רק עשר וחצי, מה אני אעשה עכשיו עם שניצל ופירה? אי אפשר לדחות קצת?", התבכיין והמשיך להחזיק במשורינת.
- "איפה אתה אוכל את השניצל?" שמע אותו זה שפיקח על הכניסה כולה.
- "בקפה אצל השמנה".
- "באמת? פעם שעברה שאכלתי שם לא היה משהו והפירה היה בלי בצל". כעס הזועף.
למרבה השובבות, גם עמוק בפנים, בלב המבנה הבונקרי - איפה שממתינים לקונסול האמיתי מאמריקה עם המבטא והליטוש, חבורת שניצל מסדרת את התור ועוזרת בניירת. לאלו כאן, חזות כבדה יותר של מביני תוכן. התמלילים נוקשים ונוגעים ישר בעובי הקורה:
- "כמו שכתוב לך כאן אדוני", הורה בתוקפנות מקצועית אחד שחרחר לאיש מקריח ומשפחתו, "את תמונת הפספורט בתוך טופס ה-DS-160 , ליד טופס דואר שליחים יחד עם הקבלה הירוקה עבור תשלום אגרת הויזה."
דברי אלוהים חיים. אבל איך שעברת אותם והתרחשה הפוגה קלה בתור, תוך שניות הם שינו טון ודיסקסו מצב של יום חול, על איך לא - "נרד בשתיים וחצי על איזה שניצל?"
קהל המבקשים שומר על פרופיל נמוך ומשמעת ברזל, ללא צל של חיוך או הזזת גבה. רק לקבל את הויזה בלי עניינים, אז מה אם ילדים עם אוזניה שמחוברת לחוט מזערי מעבירים בינתיים מידע מודיעיני על נתחי עוף מטוגנים בקולי קולות, משחזרים על חוף הים התיכון שבתות הורים בבסיסי הדרום?
מה עוד לא נכתב על תחושת ההשפלה והניכור בדרך אל הויזה הנכספת בשגרירות האמריקאית? בכנות? אין לי מושג למה, אני דווקא ספגתי שם תחושה ביתית בניחוח בית אמא. ועד כמה שזה נעים לחוש בבית, עוד יותר מענג לדמיין את אחד מחבריי האמריקאים צופה פעור פה בהתנהלות החיננית הזו בחשאי בעזרת איזה לווין תקשורת, או שפשוט הרי לא אתאפק ואספר לו או לה איך זה אצלם בשגרירות. הם כפרטים באימפריה בטח יפרשו בלב: סביר, ברומא תן לרומאים לטפל ברומאים, ובקול מתעניין ישאלו אותי בנימוס - "מה זה שניצל?"
ולעצמי אסכם מן הסתם: גם בשגרירות האמריקאית ברח' הירקון בתל אביב, ביג בוס הוא בוגר סיירת, רצוי לא צמחוני.
6 תגובות:
שלום תמר
כף לקרוא.הרביתי לחשוב על שניצלים כשנהגתי, במהלך מספר חודשים, לפני שנים רבות, לשחות בברכה. זה היה קשה כי לא הצלחתי לזכור מה מזיזים קודם וכיצד. גם היה לי קר. כל זמן השחיה דמיינתי לי את הזשניצל שאוכל כשאחזור הביתה. כיום כבר איני שוחה וכמעט שאיני אוכלת שניצלים.
כ,ט,ש
תודה - כ,ט,ש - שמחה מאוד לשמוע!
השילוב של שהיה במים צוננים ואח"כ שניצל נשמע לי בלתי מנוצח. באמת כמו בסיפור הפרטי שלך, גם לגבי הכלל ניראה שמדובר בלא פחות מאוביקט שהוא דובדבן תרבותי לאומי שכולו סיפוק ונחמה.
תודה גבירתי על המידע
בבקשה מחסנאית,
התענוג כולו שלי.
איזה תאור מצחיק וכל כך קולע של הישראליות. זה כמו הטלפניות בארץ שברגע שאת שומעת שאת מצלצלת מארה"ב פתאום מתחילות לשאול אותך מליון שאלות אישיות שכל אמריקאי היה מקבל שבץ מחוסר המקצעויות
תודה Nicknam!
אפילו ששנינו ישראלים לגמרי היינו פשוט בהלם משיח השניצלים הזה בשילוב עם הניירות הקריטים, הדרכונים וכו'.. ולחשוב שהשגרירות האמריקאית בכבודה ובעצמה בבונקר הנוקשה שברח' הירקון, נותנת לסטנד אפ הזה קורת גג.......לרגעים זה ניראה כמו אילוזיה כתוצאה מהחום הכבד...
הוסף רשומת תגובה