"גלרית הפינה" הקטנה והאיכותית שייצגה אותה פעם עברה שינוי ניהולי בלתי הפיך. דליה סיון, שהיה לה קליק לא יאמן איתה והיתה האוצרת של הגלריה עד לפני עשר שנים, עזבה יום אחד את הכל ונסעה לחלוב עיזים בטיבט. הפעם האחרונה ששמעה עליה היתה דרך כתבה באיזה מוסף חג מלפני מי יודע כמה יובלות... היו שם כמה צילומים שלה עם עיזים וילדים בתחתונים וטקסט בנאלי על עולם שכולו טוב. בקושי יכלה לזהות אותה, היא נראתה שם כל כך דהויה וסחוטה... בכל מקרה אין סיכוי שתמצא עכשיו מישהי כמו דליה שתסכים להציג את רקמות החזירים שלה. אפילו באחד מחללי התצוגה הצנועים בבתי יד לבנים שבערים הקטנות אין סיכוי, בכל זאת חזירים... יש גבול... חוץ מזה זה לא אומר כלום לאף אחד. זו עובדה שהיא מודעת אליה היטב והיא יכלה לשמוע את טיעון הנגד הזה בלופים חוזרים, לרוב בלילה: מילא חזירים מתים, או כאלו בכלובים מסריחים וצפופים שישנים בחרא של עצמם, משהו שיכול ליצג לכל הפחות, ניצול, להוביל לאיזשהו בדל מסר של מחאה - אבל סתם חזירים משוטטים באחו? אז זו לא חיה כשרה, ביג דיל! ממש סנסציה! נו באמת...
ברור, כבר ממזמן השתוקקה לראות את שמה במדור התערוכות של 'עכבר העיר'. מתחת לפרטים על מיקום התערוכה והשעות יהיה גם איזה צילום של עבודה עם אדי (החזיר החביב עליה). אבל זה לא הולך לקרות. אפילו את הקלף של "אמן צעיר" פיספסה - עד לפני חמש שנים יכלה לגרד את הקטגוריה הזו, שמסיבה לא ברורה מעוררת אצל אנשים מסויימים סקרנות, אבל עכשיו זה אבוד. אולי אם תחליף נושא. אבל היא פשוט לא יכולה שלא לרקום אותם. לפחות אחד בשבוע ולפעמים עדר שלם על בד ממש גדול תוך חודש. שי, הפסיכולוג שלה, רמז כמה מפתיע, על מניע אדיפאלי. זה הייתה אחת הקלישאות היותר שחוקות ששמעה ממנו, טוב מה כבר יכול לומר פסיכולוג (גבר) על רוקמת חזירים? בדברים אחרים, כמו למשל היחסים שלה עם אחותה התאומה הוא מאוד עזר לה ובגדול היא מעריכה מאוד את יכולת החשיבה שלו, אז הייתה מוכנה לבלוע פה ושם איזו שטות לטובת המכלול וחוץ מזה אי אפשר לצפות מבן אדם אחד להכל - ואלו לא ממש תחומים חופפים: "חזירים", "פסיכולוגיה" ו-"ריקמה"...
"הבועה של אדי", 2008 (ריקמה על בד)
דווקא בערב שהכל פשוט נראה מושלם מבחינת תנאי עבודה וריכוז (רועי נרדם מוקדם ואורית בכנס בשוויץ) פתאום קפץ אחד שמורד. מתנגד להרקם. יש חיה כזאת. המחט מפקששת את החורים, החוט מסתבך עם עצמו לכדי קשר עקשן ואז אחרי קרב קצר גם מתפרצת דקירה. בדיוק באמצע קצה האגודל. נורא מעצבן ונורא כואב. היא לא מאמינה שאחרי כל כך הרבה שנות נסיון זה עוד יכול לקרות לה ובו זמנית כבר שומעת איך אפשר לשזור בקלות בלתי נסבלת פרשנויות לכך, בהשראת "התת מודע" - יהודיה רוקמת חזירים, הצליבה, הילדות שלה בסקוטלנד. אין לה כוח, היא שמה הכל בצד והולכת לרבוץ מול הטלויזיה. נשיונל ג'יאוגרפיק, אלא מה?
למחרת לקחה את הילד פעם ראשונה לשעור שחיה. שעור פרטי. לא יקר בכלל ובול מתאים לרועי, שהוא קצת מופנן וממש מעדיף ללמוד דברים שהוא לא מצטיין בהם באחד על אחד במקום בקבוצה. אמרו לה בטלפון שלמורה קוראים עומר ושילדים מתים עליו. ממש שתי דקות לפני השיעור כשהם ממתינים על כיסאות הפלסטיק שעל סף הבריכה המחוממת, מישהי מתקרבת אליה בצעדים גדולים. אחת מהמשרד שלהם. היא אומרת לה בנופת צופים שעומר לא יוכל להגיע היום ובמקומו יתן לרועי את השעור, מיקי, רק היום, אם זה בסדר מבחינתה. כן זה בסדר. היא לא רוצה להיות קטנונית וגם הילד כבר על בגד ים ובשיא של התרגשות מרוב ציפיה. כשמיקי מגיע היא לא יודעת איך להפסיק לבלוס אותו במבטים, מצד שני בתור אמא, כמו רפלקס מותנה, המחשבה שהוא הולך לבלות עם בנה, חצי שעה צמודה בתוך המים, זה מחזיק וההוא צף, לא ממש עושה לה את זה. הוא צעיר, מקסימום בן 22 אבל שמן מאוד, איזה כרס! וחלק לגמרי. עור הפנים שלו ממש ורוד, אולי מהשמש. יש לו שדיים כל כך גדולים כמו של אישה ופטמות פשוט עצומות ובנוסף הוא גם ג'ינג'י, אבל זה עוד כלום. כולו מלא בקעקועים. הזרועות בשושנים ענקיות עם עלים וקוצים (טוב, יש הרבה מקום) וגם בצבע - שחור לקווי המתאר אדום וירוק בפנוכו, ממש ציור ציור ועל החזה והגב נשרים בסגנון גותי. הוא לא ניראה חשוף בכלל, תהתה, אפילו שהכל משתפך החוצה מתוך מכנסי בגד ים הרופסים מרוב כובד האחריות. זה ממש לא מה שדימיינה כשחשבה על מורה לשחיה לבנה, אבל איך שאלו נכנסו למים, והתחילו לתרגל הכנסת אוזניים וראש - טבול והוצא, היא מוקירה את הנס. שולפת ספר סקיצות שחור מהתיק ומתחילה לשרבט. אצבעותיה כמעט לוקחות אותה הביתה לפני תום השעור - לרקום אותו כבר, את כוכב התערוכה הבאה שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה