פוסט חג

טלפון. מי זה? מריל כהן מהנשיונל גאוגרפיק. אחרי כמה דברי מתיקה הוא רוצה שאמכור לו את הצילומים של הכרובים הצבעוניים. תני מחיר ואנחנו קונים. זה מתאים לנו בול לגיליון של פוסט חגים. אנשים נוטים אז להכנס לדיפרסיה וזה, איך לומר? משובב, מרענן, אופטימי. הוא גם יהודי, בטח אבל צריך להתחשב ברוב הקהל שלהם שחוגג את קריסטמס. בפברואר-מרץ אנשים סחוטים מהקטע של המתנות, המחנק המשפחתי וזימרתו המתקתקה של פרנק סינטרה בכל מקום וזקוקים לאיזו עדנה סימפאטית ונייטרלית של אחרי.

מריל לא מבין שצילומי הכרובים שלי זה לא מטבע עובר לסוחר. לא הכל ענין של תעריף. לא ברגע פיתחתי את הקשר המיוחד איתם - זה תהליך של שנים, נשמה (לפעמים יתרה), מיץ פנימי והכי קריטי: זה לא הולך בלי טקסט. לפחות תשע מאות מילה. לא יודעת בדיוק מה - מתכונים, תולדות משפחת המצליבים באזור או איזשהי ואריאציה מנטאלית אחרת. זו חבילה אחת. אני לא טיפוס בלי אידיאולוגיה ולא קונים אותי בפרסום של קולוניאליזם ארוז בכריכה רכה וצהובה. אם הוא רוצה כרובים צבעוניים בלי אתיקה שילך לחפש אצל ג'ורג' ופטרישה ממול, הם מכרסמים ומשווקים אותם לפי קילו.
מריל לא נבהל, הוא מסכים. הוא יפרסם כל טקסט רק יש לו בקשה קטנה. שלא אכנס באחורית של ירקות אחרים או צלמים אחרים ואף מילה על מלאכת עיבוד הצילומים בפוטושופ שהם חורשים בה יומם ולילה - גם בחומרי "תיעוד" של שבטים נכחדים באפריקה, גולגלות בגבול סעודיה, הפארק הלאומי יוסימטי או פסיפסים ביזנטיים בישראל. שלא אעשה לו את זה קשה מדי, כמו בפעם שעברה הוא מזכיר לי, עם הצילומים של החרגולים. אני זוכרת. הוא לא אהב שכתבתי שהם חיה פרהיסטורית. ממש שערוריה! ולמה? כי אצל האמריקאים זה הגדרה ששמורה לדינוזאורים. (על חרגולים ספילברג לא התיישב, אז מה לעשות זה לא מוכר).
בסדר אני מבטיחה. בין כה כבר אין לי כוח לזה. כמה אפשר? אני מנסה לענין אותו בביטוי העברי "ראש כרוב" - המוח שלי כבר רץ קדימה עם המניפסט שאצמיד לתמונות אבל הוא מתעקש לסיים את השיחה לפי כללי הנימוס שבין אדם חשוב לחובב הרגעי, הדיגיטלי. הוא שואל אותי מה קורה בישראל ואם המשפחה שלי בסדר, אחרי השריפה בכרמל. ממה שהוא קרא זה נשמע נורא. אני מודה לו על ההתעניינות והוא מחזיר לי את טעמו בפוליטיקה. הוא דווקא מחבב מאוד את בינמין נתניהו (ראה אותו פעם בהרצאה בבוסטון, מאוד התרשם) אבל מבין שהישראלים לא כל כך. מה הם מעדיפים את לבני? הוא מבטא את שמה בכבדות ומנסה לברר את דעתי כדי שיוכל לשלוף אותה בשיחת שמאל-טוק עתידית עם מישהו אחר.
אין בעיה, אשלח לו את הכל בערך עוד שבועיים אני מבטיחה וסוגרת את הטלפון. עננה שהייתה שם קודם התפזרה. מריל בניו יורק ואני באורגון. מזרח ומערב. באורגון מגדלים שמונים אחוז מהעצי הקריסטמס שייצרכו האמריקאים לכבוד חג המולד. בניו יורק חוגגים בפסטיבל אורות גרנדיוזי (ויש המכנים אותו "אלוהי"). יתכן שגם מריל, למרות החיבה לביבי - לוקה כמוני, בסינדרום קינאת העץ וחומד כרובי נוי כתחליף.