4 בינואר 2011

מיאו טייגר

לפני שלוש שנים לקחנו את קיטי (החתולה...) מגרינהיל (Greenhill Humane Society) - המקלט הכי שופע לחתולים וכלבים בעיר. החלק של הכלבים קורע את הלב, כל כלב נמצא בכלוב נפרד, יש הרבה נביחות ותיסכול מעציב באוויר. לעומת זאת החתוליה, היא אתר קסם עבור אוהבי חתולים ואם לא היה מדובר בתחנה לזמן קצוב (...), היה לחלוטין לא מובן למה צריך לשלוף ממנה את הלקוחות. מדובר באולם מרכזי גדול בו שוהים הדיירים החברותיים ומצידיו, כמה חדרים קטנים ואינטימים עם דלתות זכוכית בהם ניתן למצוא ולבקר את החתולים ה"ביישנים" או את הגורים. אבל כולם - מי בצדדי ומי במרכזי, רובצים שם כמו בספא חלומות, בשלווה ושביעות רצון כמעט נרקוטית, על גבי מיתקנים מרופדים בגבהים שונים, בתוך מינהרות שמיכות וכריות ובמרחק נגיעה ונגיסה מאינסוף צעצועים.


ברוח התקופה, פינוקי כריסטמס חורפיים מציפים את המקום.

תמיד היו לי חתולים, ישראלים כמובן - עד לקיטי האמריקאית (פרוטסטנטית למהדרין). האם מרגישים הבדל? בהחלט! בשונה מחתולים ישראלים, קיטי מתאפיינת בחשיבה חיובית סיסטמטית, אינה יודעת היכן נימצאת אירופה, מאמינה בטוב ליבו של האדם ובעלת מוטיבציה של משקל לפי מטר (נכון לעכשיו מדובר בשמונה ק"ג דחוסים של עדינות שבולסים אוכל דיאטטי מיוחד ויקר, כאילו כלום). בסך הכל מדובר בחתולת מופת, שמסבה לנו הרבה מאוד צחוקים ונחת כמו גם איזון תרבותי. לכן, אחרי שחשבנו על זה כבר זמן מה, השבוע כשואקום החגים עוטף מכל עבר - הוחלט פה אחד: הולכים לקחת מגרינהיל שבקצה העיר עוד חתול או חתולה.
נכון שלשחק ככה עם הנתון הדמוגרפי של 'לא יהודים' בתוך המשפחה, במיוחד כשמגדלים ילד בגיל של פרי (7) - זה ענין שעשוי לרומם שאלות זהות לא פשוטות (שלמעשה ממילא מגיחות מעצמן...), כי גם חתולים אמריקאיים צעירים מאוד (כאלו שמאמצים ממש בסמוך לתום גיל הינקות) כבר יודעים:
א. לחכות כל השנה לכריסמסט ב. לנדנד מהגשם הראשון על סנטה (כולל דרישה ללכת לקניון איך שמתחיל כל הבלאגן כדי להצטלם עם הסב הוורדרד והחייכן בלב כל המהומה והניאון) ג. לפנטז על השחזת ציפורנים בגזע עץ אמיתי שיהיה תקוע חודש שלם (!) באמצע הסלון (אין מה להגיד, זה באמת נשמע כייף...).

בכל הדילמות האלו של מיעוטים, לא הטרדנו כמובן את המתנדבת לורי, שעזרה לנו בסבלנות אין קץ, להכיר את "הנפשות הרלוונטיות" במקום הממכר הזה. היא הביאה אותה בסיור מודרך ויסודי שלא פיספס בפינות, על הפסגות ובתוך המחילות והמליצה לנו (בהתחשב בקיטי) לקחת חתול בוגר, רגוע ומאורגן על עצמו, כלומר - אזרח טוב ונינוח.


מתוקים, אך לא יצרו קשר עין משמעותי.

מקסימה - אך לורי אמרה שקצת תוקפנית.

דומה מדי לקיטי.

לא טובה עם ילדים.


מה זה??? שיא של המתיקות! כן! זה ללא ספק זה!
בן שנה וחצי! אף כתום! נקודות של נמר על הבטן!
רגיש ונוח עם ילדים, זרים (כולל מזרח תיכוניים) וחיות אחרות!

משה ופרי עובדים על ערימת הבירוקרטיה: כתב התחייבות שמכסה את כל האופציות
שניתן להעלות על הדעת
בנוגע למצב עתידי של בגידה בין יצורים חיים.
גם הפעם פרי החליט (מאוד מהר) על שם: "מיאו טייגר" ושם המשפחה? "מיאורסון" (כמו של קיטי).

מיאו טייגר מיאורסון, בתוך קופסאת הקרטון שמספק המקום ( עם הסלוגן הירוק "אמץ, אל תקנה" - באנגלית זה כמעט מתחרז) ארוז, פלוס צ'יפ אלקטרוני שהושתל לו בעורף, שיסייע (אם יהיה צורך) בזיהויו הניצחי כחתול שאנחנו הם בעליו. רגע מרגש, הזלתי דימעה.

כמעט יכולים ללכת הבייתה, אבל רק רגע... פעמוני חג המולד מצלצלים ולורי קוראת לנו לעצור. היא מושיטה לנו שי לכריסטמס בשביל מיאו טייגר - גרב חג המולד מסורתית עם כמה מתנות קטנות בפנים.
לא חיכינו לבוקר שאחרי ערב חג המולד (...בין כה אין לנו עץ, על אף הניג'וסים של קיטי) וכשהגענו הבייתה, ישר פתחנו ומצאנו - צעצוע דג מבד מנומר, כדור קופצני וחטיף.

2 תגובות:

מיכל אמר/ה...

תתחדשו!!!!!
שתהיה לנמיר קליטה מהירה וקלה,
הוא יפיפה אמיתי.
איזה כיף לכם.

Tamar Hammer אמר/ה...

תודה מיכל,
הוא באמת משגע ויש לו גם אישיות קורנת ומלטפת. זה מפצעי כל פעם מחדש כמה נחת יכול לגרום מנומר כזה.