הוא נשכב בזהירות על גבו, מניח את ראשו על ספרים (בעיקר קפקא) ועוצם את עיניו כי אמרו לו שזה עוזר. בינתיים ההם עושים בו לחשים ומברישים את שערותיו, לפי תור, משלימים טקס - ככה, יש אומרים, עוברת חוכמה בין המינים, מסורת של קשרים, הקשרים ותורה שבעל פה.
עכשיו, לך תבין את דודה פסיה שויתרה על כל זה. אבל לא חשוב, מי מתחשבן אחרי כל כך הרבה שנים? ... ובכל זאת, לחשוב שבצהרי שבת אחת פשוט זרקה את הקוגל על השולחן וחמקה בלי שאף אחד ירגיש... גוררת את המזוודה של חיים שעוד מקודם ארזה...
ומאז? לא שמעו ולא ראו... בטח שחיפשו! נעשו מאמצים אדירים כדי למצוא אותה!
צריך הרבה מאוד כעס בשביל אקט כזה וזה ממשיך לנקר עד היום, במיוחד בראש של גניה האחות וגם אצל האחרים שזוכרים את זה בהיר כבדולח - היא הייתה מוכנה להחליף כל ספר בחתול אבל לעולם לא ההיפך.
2 תגובות:
איך לא חשבתי על זה, לשים את הראש על קפקא ולעצום את העיניים...
אכן, זה עושה ריסט מעולה...
הוסף רשומת תגובה