מגי

בבוקר לקח אותה לתערוכה הקבועה של הצייר מארק רותקו (יש לו כניסה חופשית למוזיאון). המתאבד היהודי משנות החמישים, מרגש אותה כמו שעון שוויצרי. אחר כך הוביל לתצפית הפנורמית על כל העיר (זאת מהקומה הארבעים ושלוש של מגדל ADT - ביום ראשון חינם), כאילו שמעניינת אותה ראיה כוללת. כזה אבסורד...

כשירדו במעלית למטה, לחש לה את הטקסט הרגיל, עם כל הסילסולים והשטיקים. ככה, היה משוכנע שהוא מסתיר הכי טוב את תכונת הקמצנות, ששלטה בו מאז ומתמיד. טוב, הוא לא אשם. זה מהבית. אמא שלו הייתה מכבסת שקיות זבל ותולה עם שאר הבגדים בחוץ. כמה התבייש שכולם רואים. עכשיו, הוא עוד איך מבין את הפסיכולוגיה.

אבל ביחסי דמדומים, כמו עם מגי, הוא משתדל להתחפש לנדבן רומנטי, כאילו שהיא לא מכירה אותו כבר עשר שנים (וואי יומולדת!) וכאילו שזה משנה משהו. אבל שיתאמץ, למי זה מפריע?

אין חוק שאוסר על יחסים כאלו, נכון? שאלה את אחותה דיאנה, שעיקמה פנים ולא חסכה תופינים על האופן הדוחה, בו סם מסובב מפתח, או בולס פרוסת עוגה.

מגי סגרה אגרוף מתחת לשולחן. אפשר לחשוב שמה? שמישהו נשאר צעיר? ואל תשכחי, שסם הוא קודם כל אמן. חשוב. כותבים עליו בכל העולם ופה בעיר כולם יודעים שסם ריידר הוא ה-פסל שהמציא את המושג "אמנות המיחזור הבוטני" ובמו ידיו אחראי, אחד לאחד, לשושנה הענקית שמול בנין העירייה (מאתיים אלף בקבוקי שתייה לעלי הכותרת ומאה וחמישים אלף פחיות לגבעול!).

את זה אחות, אף אחד לא יכול לקחת ממנו. או ממני.