ספרים

התחלתי לקרוא המון ספרות ישראלית מאז שאני כאן. זה דבר שממש לא יכולתי לעשות בארץ. איזה מין חוסר סבלנות תמידי התנפל עלי כשראיתי ספר. שנים ארוכות של התנזרות מרצון.
איך שהגענו לכאן פקחתי עין אל עולם הספר העברי ולעיתים גם הספר המתורגם לעברית. איזה יופי של דבר!
לטיפוסים מסוימים שאני כניראה משתייכת אליהם קשה להתבונן בתרבות של עצמם ממרחק של סנטימטר - הם צריכים את המרחק שיאפשר להם לסגור את הספר מתי שהספיק להם ולא לראות את דמותו החוזרת מבעד לחלון.

סתימה ראשונית של החור הספרותי, כללה את עמוס עוז, א.ב. יהושע, מאיר שלו ודויד גרוסמן וכדובדבן פמיניסטי - אלונה קמחי. כמובן שהרגשתי גאווה מיוחדת על צליחתי את "סיפור על אהבה וחושך" שהוא ארוך ביותר. ללא ספק, לא פחות מספר מופת. ראוי לכל הפרסים שקיבל. אגב - זה לא נכון שבקריאת ספר כל כך ישראלי ויהודי בניכר יש ניגוד וחוסר תועלת לציונות. יש ויש תועלת ויש ויש ציונות.
נהייתי המחרשה המקדימה של משה לספרות ישראלית (ואחרת). מרוב ספרים שהוא חייב לקרוא ולהשוות, איטלקית עם אמריקאית, כל ענין הספרות ההשוואתית שלו - לא היה לו ואין לו זמן קריאה לספרות "סתם". אז יצא שספרים ממש מובחרים שקראתי הכרחתי אותו גם לקרוא, ואם הייתה להבה הוא מייד שילב את הספר בקורס הבא שהוא לימד באוניברסיטה (כדוקטורנט בספרות השוואתית אתה נהיה פשוט סוס עבודה בהוראה ובניית קורסים).

מ ו פ ת
(הסטודנטים של משה עשו זאת!)

לפעמים כשאני קוראת כתבות ברשת על עמוס עוז (שמאז שקראתי את "סיפור על אהבה וחושך" אני מתענינת במיוחד במה שיש לו להגיד) אני נדהמת מכמות הטוקבקיסטים שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיה ושינאה כלפי האיש. הוא אחד השגרירים היותר מוצלחים שלנו מחוץ לביצה. ללא ספק הסופר המוכר ביותר - ולטובה. אני מרגישה כזו בושה לקרוא את כל הנאצות כלפיו. כמה הרבה בורות יש בשנאת השווא הזו וכמה חוסר הבנה לגבי מה עושה לנו (כישראלים) טוב ומה לא (מחוץ לגבולות המדינה). טוב מה אני מתעצבנת - בהמות יש בכל מקום - אבל שזה משלך זה פשוט מוציא מהדעת.

גם מאיר שלו הוא סופר נפלא בעיני. "עשו" ו"פונטונלה" - הן יצירות מדהימות שאני שומרת קרוב על המדף, וספרי הילדים שלו (יש לנו את כולם) הם פשוט מתנה לאינטילגינציה לילדים ובעיקר להורים (שמקריאים את הסיפורים) וחבל על הזמן עם הקומבינציה של האיורים של יוסי אבועלפיה (לעומת כל מיני אלטע שמעטס שמוכרים היום כספרי ילדים).
אבל לא, לא שמעו עליו פה - וזאת למרות שואב האבק האמריקאי של סבתא שלו.
אויש... "הדבר היה ככה" הוא ספר כל כך מאכזב (!) שהיה לי כל כך קשה לסיים אותו, על אף קצרצרותו. אפרופו ביוגרפיות, זה ריכוז של רכילות משפחתית שהייתה צריכה להיגנז למגירה עמוקה. לא ברור - אולי זו פשוט חלטורה. בנוסף לחוסר הנחיצות של הספר הזה הוא כל כך פוגם באחרים, פשוט מוציא את כל האווויר מבלון המיסתורין שממלא את הדמויות המדהימות שנבנו בכישרון כזה בספריו האחרים. מכסח להן את כל החן, בטירחון מתמשך, לא מרגש ולא מענין על מי היו הדמויות בחיים "האמיתיים" ושמהן נשאבה ההשראה.

ח ב ל - למה היה הדבר ככה?

אבל אין ענין, לדעת אומנית זעירה, סופר שכותב אפילו ספר מופת אחד - הוא בשום אופן לא סופר זעיר והוא זכאי בהחלט לפרסם אין סוף ספרי כלום. כך גם א.ב.יהושע עם כל ה - ספרי משרתות שלו כמו "אש ידידותית", השיבה מהודו" וכל הקיטש הזה, הוא ענק בגלל שכתב (כמובן את "המאהב", אבל קצת יותר לאחרונה את -) "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שהיא יצירה אלגנטית, צעירה רעננה וגאונית. (הסטודנטים של משה טרפו את הספר המעולה הזה).
טוב - עד כאן הפעם על אריות הספרות שלנו (על אלונה קמחי ואליס מונרו ועוד סופרות נשים בפוסט עתידי מיוחד).

זה תענוג רב עוצמה לקרוא ספר טוב. אם צריך, שווה לנסוע לחו"ל בשביל זה.