על המשקל

(* הרשימה הזו לא כפופה, ובמודע, לחוקים הלא כתובים של הפוליטיקלי קורקט).

קיטי החתולה שלנו אסמטית. אסטמה - לא דבר נדיר פה באזור, עמק קסום שנחשב למקום הכי אלרגני בארה"ב (יותר מדי טבע = יותר מדי דברים מהטבע רצים באויר, כל מיני פריחות ושאריות של אינסוף סוגי עצים עושים את עבודת הקודש הזאת).

הוטרינר ד"ר דניאלס, רשם תרופה והורה לנו לבוא למעקב כי זו תרופת סטרואידים שיכולה לגרום להשמנה ולסכרת. ד"ר דניאלס הוא טיפוס ג'ינג'י מטקסס. כל ביקור אצלו אנחנו שומעים בסבלנות את הסיפור הקבוע שלו על שני החתולים שלו אחד מכור לאוכל ושמן והשני דקיק וסגפן. פרי מנגד שואל אותו שאלות של ילדים ונענה בסוג של חוסר סבלנות. בקיצור לא מדובר במאור הגולה. זה לא כמו הויטרינרים בישראל שצריכים להיות יחידי סגולה כדי לזכות בתואר וטרינר - ניראה שפה מדובר יותר בעבודת כפיים, חיתוך, גיזום, שקילה, קדימה.

לקחנו את קיטי ממקלט לחיות נטושות, שניראה כמו מלון 5 כוכבים לחתולים. צעצועים, פינות ישיבה, אוכל מכל טוב והרבה חתולים רובם ענקיים שרובצים בשעמום / עונג. קשה לדעת אצל חתולים את ההבדל. כמובן שבמקלט יש גם נוהל פג תוקף לנופש שכזה. אם מישהו לא מאמץ אותך תוך כמה זמן - השיחה שלך עם אלוהים קרבה.

בחרנו בקיטי כי היא פשוט התעקשה על כך בצורה ישירה. איך שעברנו לידה היא התחילה לתבוע בקולניות שלא נעזוב את המקום בלעדיה. מכיוון שכך ומכיוון שהמראה שלה לעומת החתולים האחרים היה כל כך ישראלי (ים תיכוני) - זאת אומרת צנום וננסי באופן יחסי , החלטנו ללכת על זה.
היום שלוש שנים אחרי, מדובר בחתולה ענקית וחזקה, בגלל הסטרואידים או לא קיטי נהפכה לדב נאמן ומוצק. היא אוכלת מעט מאוד. ד"ר דניאלס, הורה על חצי כוס ליום של אוכל יבש לייט. אנחנו מקפידים. אין לנו שום ענין לדרדר את הדב שלנו להיות אסמטי וגם סכרתי. אבל עדיין, בעיקר משה חי בחרדה מתמדת שד"ר דניאלס יצעק עליו או לא יאמין לו שקיטי אוכלת כל כך מעט ועדיין משמינה.

קיטי - מקפידה גם על מזון לנשמה
אחת ליום לפחות - תרגול יוגה והרפייה

והנה השבוע הגיעה העת, נקראנו לביקורת שקילה ופיקוח לפני שמחדשים לקיטי את המרשם הסטרואידי. קבענו לשבת ב11:30 ובאנו כל המשפחה לעמוד כחזית אחת מול הטיפוס הטקסני. כמו תמיד לפני שרואים את הרופא פה, מתראיינים אצל האחות, כל פעם מישהי אחרת.
האחות הזו שאנחנו פוגשים לראשונה שוקלת לפחות 140 ק"ג ושואלת אותנו "מה בדיוק הבעיה עם קיטי?"
משה מסמיק במבוכה, ואני לוקחת שליטה (מה זה כל הבולשיט הזה ? - בגלל בעיית מ ש ק ל !!!):
"ד"ר דניאלסון (אני מעוותת את שמו של הטקסני - משה מתכווץ עכשיו גם מבושה) ביקש לראות אותה כי היא מקבלת סטרואידים והוא חושש מהשמנה יתר וסכרת".
היא רושמת בנון שלנטיות את המובן מאליו ואז פונה אל קיטי אגב התנשמות כבדה : "עכשיו בואי נשקול אותך". היא מתכופפת בקושי רב להרים את קיטי מהרצפה. קיטי כבדה מאוד - הלב נקרע מלצפות במאמץ שלא לומר בגרוטסקה.
אנחנו מתאפקים שלא לשחרר.
היא אומרת שד"ר דניאלס מיד יכנס ויוצאת. אנחנו משחררים ועוד איך, אבל משה מתעקש על צדק עולמי ומתקן אותי בפעם המי יודע כמה, בחצי נזיפה: "ד"ר דניאלס לא ד"ר דניאלסון!", כאילו שגם לי יש במה להתבייש.
ד"ר דניאלס נכנס. תמיד היה זכור לי כטיפוס עגלגל, אבל עכשיו, אולי אחרי עונת החגים ניראה שתפח בהרבה ונהיה לטיפוס מתפקע. לפחות 120 ק"ג של שביעות רצון. אגב מתן תשובות לשאלות שלנו בנושא משקל של חיות מחמד, הוא שוב מספר על שני החתולים שלו, מעמיס פרטים בעיקר על הגינג'י (ניראה שלעיתים קרובות הם מסתערים ביחד על ארוחות לילה שערורייתיות), מסביר שהכל זה גנטיקה, ומתנשף גם הוא בכבדות כשהוא בודק את קיטי. האבסורד מותח קווים חדשים.
הוא מודיע בחמירות סבר שקיטי עלתה ב 300 ג' ומורה לנו חד משמעית לעבור מאוכל לייט לאוכל מיוחד לחתולים שמנים מאוד ("אוביסים" - כמו ההגדרה שנותנים פה לאנשים שמנים , ומדובר במאוד מאוד שמנים - זה לא משהו שרואים בארץ).
"ננסה וניראה אם המשקל שלה יורד". הוא אומר בגנדרנות.
אומנית זעירה מהרהרת לעצמה: אמריקה! - איזו יהירות, וגם איזו רחמנות.
עוקבים אחרי המשקל של קיטי שלנו בדקדקנות, מגבילים לה את כמות המזון למינימום, רק אוכל יבש, בלי המבורגרים, בלי בייקון, בלי אקסטרה צ'יז (תוספת גבינה) - חתול חזק שאימצנו לליבנו, ומה איתם, מי דואג להם?

כשאנחנו עומדים לעזוב, לא לפני שהזמנו בקבלה משלוח של המזון המיוחד בשם המרשים "אוברוויט מנג'מנט" (ויסות משקל יתר) אנחנו חולפים על פני שליח פיצה שנכנס למקום עם שני קרטוני פיצת ענק של דומינוס.
הגיוני ! הרי זו בדיוק השעה של הלאנץ' (ארוחת הצהרים) !