הסרט הראשון היה - Temple Grandin, סרט טלויזיה של HBO. סיפור אמיתי על חייה של דר' טמפל גרנדין, פרופסור למדעי בעלי החיים באוניברסיטת קולורדו. מסלול חיים מרתק של ילדה עם אוטיזם, שצלחה את בתי הספר ואת המסלול אקדמי בהצטיינות יתרה. תואר ראשון בפסיכולוגיה, שני ושלישי במדעי בעלי החיים. התפיסה החזותית יוצאת הדופן שלה, הביאה אותה לפתח עיצוב מהפכני של סביבות "הומניות" לגידול בקר. כיום כחצי מחוות הבקר בארצות הברית בנויות על פי המודל שפיתחה. כמו כן היא כתבה מספר ספרים בנושא אוטיזם והיא דמות מרכזית בהסברת הנושא לציבור הרחב.
את טמפל מגלמת השחקנית המופלאה קלייר דיינס במשחק מהפנט. נכון - אי אפשר כמעט שלא להיזכר ב"איש הגשם", שלכאורה גם הוא נוגע באוטיזם כנושא. בישירות בלתי פופולארית אודה, שאת "איש הגשם" לא אהבתי, בלשון המעטה. בנוסף, יחסי החיבה העמוקים שרכשתי לדסטין הופמן המיתולוגי מ"הבוגר" ירדו לטמיון כשצפיתי בו משחק ב"איש הגשם" את דמותו של "איש חמוד עם אוטיזם" ... משחק כל כך מתחנחן ודביק! בטח, מובן כמעט מאליו, שבין ארבעת פרסי האוסקר שהסרט גרף אחד מהם הוענק לדסטין הופמן על "השחקן הטוב ביותר". אמריקה.
בכל אופן לא מדובר בסרטים אחים. אין שום קרבה וטוב מאוד שכך.
... זה לא עוד "איש הגשם"
הסרט השני היה הסרט A Mother's Courage: Autism ("אומץ של אמא: אוטיזם"), סרט דוקומנטרי מ-2009, גם הוא של HBO (לצפיה בטרילר של הסרט לחצו כאן).
לומר את האמת - באותו ערב הייתי מותשת ובמצב לסרט קליל אבל לא היה שום היצע בתחום, אז פניתי "לדפדף" בסרטים הדוקומנטרים ושם מצאתי את הסרט הזה (האופציות האחרות היו סרטים דוקומנטרים על ספורט או פוליטיקה...). על פי התקציר הקצר - די נרתעתי מהרעיון של לצפות בסרט הזה. הנחתי שגם אם בסרט על טמפל גרנדין, שראיתי כמה ימים קודם לכן, הצליחו לוותר על פורנוגרפיות של סבל אישי ומשפחתי של האחר בסגנון מלודרמטי גס, זה לא אומר שלא יעשו זאת בסרט דקומונטרי שכותרתו מכילה גם את המילה "אומץ" וגם את המילה "אמא". אחרי הכל, פורנוגרפיות ריגשיות, נטולות כל כבוד או חמלה, הן תופעה כל כך נפוצה ומחליאה בעידן "הריאלטי". הצפי הריאלי שלי היה: חמש דקות צפיה בעינויים, כיבוי אורות ופרישה לשינה. אבל לא, זה ממש לא היה משהו כזה. זה היה סרט עדין, חכם וכל כך רגיש.
הסרט מספר על אמא לילד בן 10 , עם אוטיזם בדרגה חמורה (לא מדבר) מאיסלנד, שאחרי הרבה נסיונות טיפול שלא עזרו, נוסעת לארה"ב ולאירופה, כדי לחקור את התחום ולנסות להבין מה עומד מאחורי החור השחור הזה. קשה לראות, שמהבחינה הזו האמא המדהימה מאיסלנד, כך ניראה, מגיעה לארצות הברית ולאירופה, באמת כמו היישר מ"עידן הקרח". עולם חדש של אפשרויות טיפול נפתח בפניה. מדהים ומעורר השראה לראות את הפגישות שלה עם אנשים, אבות ואמהות (בעיקר אמהות) שקיבלו אבחנות שלא מותירות תקווה לשום תקשורת עתידית בינהם לבין ילדיהם, סרבו להאמין ופתחו שיטות טיפול בעצמם, שהיום עוזרות לאחרים. עצוב ולמעשה קורע לב, להבין מהסרט הזה שיש המון מה לעשות כדי להציל ילדים עם אוטיזם (מה שיותר מוקדם יותר ניתן להציל) מגורל של חיים בכלא של חוסר תקשורת עם הסביבה, אך מכל מיני סיבות, רק מעטים מגיעים לטיפולים האלו ולידע שנרכש בנושא. מי שנולדו עם אוטיזם יכולים בעזרת טיפול נכון, לפתח תקשורת עם הסביבה ואף לממש כישרונות חריגים (הרבה מעל הממוצע) בתחומים כמו מוסיקה, כלכלה, אומנות, תכנות ועוד. הלם - כי בהחלט - אפשרי להשתלב וזו הרי משאת נפש.
הרגשתי ממוזלת שבאופן אקראי ראיתי את שני הסרטים האלו. מעבר לעובדה שנחשפתי לנושא שלא הכרתי - אולי זה הפך אותי בקצת לאדם טוב יותר. כי אין דבר יותר מנוכר (ואכזר) מבורות כלפי סבלו של האחר (ובמקרה האומלל הזה יש כל כך הרבה אחרים, ויש כל כך הרבה משפחותיהם ויש כל כך הרבה סבל).
לרגע הרגשתי סיפוק טכני מטופש, שראיתי את הסרטים במקרה ב"סדר הנכון" - הראשון הכיר לי את טמפל ג'רלדין שלא היה לי קודם מושג מיהי, והנה בשני הדוקומנטרי, הרי זה פלא בין היתר מופיעה טמפל ג'רלדין "האמיתית" בעצמה. עם חולצת סוסים רקומה ממש כמו קלייר דיינס בסרט עליה - מדברת, מסבירה, מרתקת ומטילה אור.
ברור ש"סדר נכון" זו אשליה, ענין שתופס לזמן קצר. רק אתמול התברר לי שאותה טמפל ג'רלדין "האמיתית" עם הסוסים והפרות, ביקרה פה באוניברסיטה ביוג'ין ונתנה הרצאות לפני חודש!
אז עוד לא היה לי מושג מי זו והיום זה כבר נרשם חזק כפיספוס, כי כשהניכור מתפוגג מתעורר הרצון לקירבה.
את טמפל מגלמת השחקנית המופלאה קלייר דיינס במשחק מהפנט. נכון - אי אפשר כמעט שלא להיזכר ב"איש הגשם", שלכאורה גם הוא נוגע באוטיזם כנושא. בישירות בלתי פופולארית אודה, שאת "איש הגשם" לא אהבתי, בלשון המעטה. בנוסף, יחסי החיבה העמוקים שרכשתי לדסטין הופמן המיתולוגי מ"הבוגר" ירדו לטמיון כשצפיתי בו משחק ב"איש הגשם" את דמותו של "איש חמוד עם אוטיזם" ... משחק כל כך מתחנחן ודביק! בטח, מובן כמעט מאליו, שבין ארבעת פרסי האוסקר שהסרט גרף אחד מהם הוענק לדסטין הופמן על "השחקן הטוב ביותר". אמריקה.
בכל אופן לא מדובר בסרטים אחים. אין שום קרבה וטוב מאוד שכך.
... זה לא עוד "איש הגשם"הסרט השני היה הסרט A Mother's Courage: Autism ("אומץ של אמא: אוטיזם"), סרט דוקומנטרי מ-2009, גם הוא של HBO (לצפיה בטרילר של הסרט לחצו כאן).
לומר את האמת - באותו ערב הייתי מותשת ובמצב לסרט קליל אבל לא היה שום היצע בתחום, אז פניתי "לדפדף" בסרטים הדוקומנטרים ושם מצאתי את הסרט הזה (האופציות האחרות היו סרטים דוקומנטרים על ספורט או פוליטיקה...). על פי התקציר הקצר - די נרתעתי מהרעיון של לצפות בסרט הזה. הנחתי שגם אם בסרט על טמפל גרנדין, שראיתי כמה ימים קודם לכן, הצליחו לוותר על פורנוגרפיות של סבל אישי ומשפחתי של האחר בסגנון מלודרמטי גס, זה לא אומר שלא יעשו זאת בסרט דקומונטרי שכותרתו מכילה גם את המילה "אומץ" וגם את המילה "אמא". אחרי הכל, פורנוגרפיות ריגשיות, נטולות כל כבוד או חמלה, הן תופעה כל כך נפוצה ומחליאה בעידן "הריאלטי". הצפי הריאלי שלי היה: חמש דקות צפיה בעינויים, כיבוי אורות ופרישה לשינה. אבל לא, זה ממש לא היה משהו כזה. זה היה סרט עדין, חכם וכל כך רגיש.
הסרט מספר על אמא לילד בן 10 , עם אוטיזם בדרגה חמורה (לא מדבר) מאיסלנד, שאחרי הרבה נסיונות טיפול שלא עזרו, נוסעת לארה"ב ולאירופה, כדי לחקור את התחום ולנסות להבין מה עומד מאחורי החור השחור הזה. קשה לראות, שמהבחינה הזו האמא המדהימה מאיסלנד, כך ניראה, מגיעה לארצות הברית ולאירופה, באמת כמו היישר מ"עידן הקרח". עולם חדש של אפשרויות טיפול נפתח בפניה. מדהים ומעורר השראה לראות את הפגישות שלה עם אנשים, אבות ואמהות (בעיקר אמהות) שקיבלו אבחנות שלא מותירות תקווה לשום תקשורת עתידית בינהם לבין ילדיהם, סרבו להאמין ופתחו שיטות טיפול בעצמם, שהיום עוזרות לאחרים. עצוב ולמעשה קורע לב, להבין מהסרט הזה שיש המון מה לעשות כדי להציל ילדים עם אוטיזם (מה שיותר מוקדם יותר ניתן להציל) מגורל של חיים בכלא של חוסר תקשורת עם הסביבה, אך מכל מיני סיבות, רק מעטים מגיעים לטיפולים האלו ולידע שנרכש בנושא. מי שנולדו עם אוטיזם יכולים בעזרת טיפול נכון, לפתח תקשורת עם הסביבה ואף לממש כישרונות חריגים (הרבה מעל הממוצע) בתחומים כמו מוסיקה, כלכלה, אומנות, תכנות ועוד. הלם - כי בהחלט - אפשרי להשתלב וזו הרי משאת נפש.
הרגשתי ממוזלת שבאופן אקראי ראיתי את שני הסרטים האלו. מעבר לעובדה שנחשפתי לנושא שלא הכרתי - אולי זה הפך אותי בקצת לאדם טוב יותר. כי אין דבר יותר מנוכר (ואכזר) מבורות כלפי סבלו של האחר (ובמקרה האומלל הזה יש כל כך הרבה אחרים, ויש כל כך הרבה משפחותיהם ויש כל כך הרבה סבל).
לרגע הרגשתי סיפוק טכני מטופש, שראיתי את הסרטים במקרה ב"סדר הנכון" - הראשון הכיר לי את טמפל ג'רלדין שלא היה לי קודם מושג מיהי, והנה בשני הדוקומנטרי, הרי זה פלא בין היתר מופיעה טמפל ג'רלדין "האמיתית" בעצמה. עם חולצת סוסים רקומה ממש כמו קלייר דיינס בסרט עליה - מדברת, מסבירה, מרתקת ומטילה אור.
ברור ש"סדר נכון" זו אשליה, ענין שתופס לזמן קצר. רק אתמול התברר לי שאותה טמפל ג'רלדין "האמיתית" עם הסוסים והפרות, ביקרה פה באוניברסיטה ביוג'ין ונתנה הרצאות לפני חודש!
אז עוד לא היה לי מושג מי זו והיום זה כבר נרשם חזק כפיספוס, כי כשהניכור מתפוגג מתעורר הרצון לקירבה.
תגובה 1:
אס''י - קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל, היא התארגנות של ולמען ישראלים מהקשת האוטיסטית, לצורך תמיכה ועזרה עצמית, עצמאית והדדית. חברי אס''י הינם אנשים מכל גווני הקשת האוטיסטית, המאמינים כי על החברה להכיר בזכותו הבסיסית של האוטיסט לחיות כאוטיסט מתוך הכרה במהות האוטיסטית כדרך חיים שונה ולגיטימית. חברי אס''י מקיימים קהילה אוטיסטית בניהול עצמי, הכוללת אנשים מהקשת האוטיסטית בכל רמות התפקוד ובכל רמות התקשורת הבינאישית. חבר/ת אס''י יכול/ה להיות כל בן/בת הקשת האוטיסטית, בין המאובחן/ת רשמית ובין שלא, המזדהה עם עקרונות ומטרות אס''י, בין אם יכול/ה להשתתף באופן פעיל ובין אם לא.
אתר אס''י - קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל:
http://www.acisrael.org
הפורומים של אס''י - קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל:
http://www.acisrael.org/forums/index.php
הוסף רשומת תגובה