רק כתבתי על יום כדור הארץ וכבר אני במערבולת של הכנות אחרונות לקראת מסיבת היומולדת של פרי. מה הקשר? עוד איך - יש ויש! מסיבת יומולדת טיפוסית לילד בגיל של פרי (7) היא לא פחות מיריקה עסיסית בפרצופו המחוטט כבר ממילא של כדור הארץ. יומולדת קלאסית לפי הספר - ובאופן שרוב האמריקאים חוגגים אותה היא פרויקט שמחייב רכישות מתואמות, מבחינה רעיונית ואסטטית. בפועל זה אומר שיש חנויות מיוחדות למוצרי מסיבות. אחת לוהטת היא הרשת "עיר המסיבות". ילדך האהוב, אם הוא אזרח טוב, כמוך, יחליט על "נושא" (רצוי לא מקורי מדי) כדי לחגוג את הולדתו כמו שצריך. סתם לחגוג? - לא, לא, לא! - דרושים מיקוד, סדר, משמעת ואחריות קהילתית. זה לא כל כך מסובך כמו שזה נשמע - כל מה שצריך לעשות הוא להכנס לאחת מהחנויות האלו לזמן מה (כמה שעות...) ולצאת משם מצוידים באיבזור יומולדת סידרתי ומקסימלי לפי "הנושא" הנבחר וגם כבונוס - בכמה וכמה תובנות חברתיות.
למרבה האושר הרשת המפוארת (PARTY CITY - "עיר המסיבות") מיקמה "עיר מסיבות" אחת ממש קרוב לביתנו. חנות ענק, עמוסה לעיפה, בתאורת ניאון בוהקת ובריח פלסטיק פעיל.
בכניסה - מאות (כן, מאות!) בלוני הליום תלויים על הקירות. ממול - "עיר הממתקים". במעברים - קישוטים, כלים חד פעמיים, כרטיסי ברכה, אריזות וסרטים למתנה ועוד כהנה וכהנה מיטיבי מסיבות. אבל גדוש במיוחד הוא המעבר בו מרצדים הבזקי שימחה מלאכותיים בדמויותהם של: דורה, דייגו, בוב ספונג', ברבי, אלמו, תומאס הקטר, ולמתקדמים - פירטים, רובוטריקים וכמובן חברי מלחמות הכוכבים ועוד רבים וטובים. לכל אחת מהדמויות, סטים בלתי נגמרים של תכשירי יומולדת. צלחות, כוסות, מדבקות, טבעות, משרוקיות, ניירות אריזה, מפות שולחן, פנקסים וכמובן "פיניאטות" - הדבר שאמרקאים הכי אוהבים לאמץ (למעשה אולי היחיד חוץ מאוכל) מהשכנה הדרומית, מקסיקו. את האנשים משם? ככה ככה, אבל פיניאטות? בכייף! אין בעיה! תביאו כמה שאתם רוצים! מעבר גבול חופשי!
הפיניאטה - אותה בובת נייר חלולה שממלאים בה ממתקים, תולים מהתיקרה כך שתתנדנד באויר ואז ילדי היומולדת, יוכלו לחבוט בה לפי התור עם מקל עד שהיא נקרעת ומתפרקת וכל הממתקים נופלים על הריצפה - היא להיט ענק בימי הולדת, צהלה ושמחה. אין ספק - ענין של טעם.
בטח, ידעתי מראש ש"עיר המסיבות" זו לא חנות בשבילי ובכל זאת הלכתי - פרי הזמין הרבה ילדים, צריך קישוטים, הפתעות ובקיצור - הלחץ שלפני. ברור, הלכתי עם משה. למקומות בולעים כאלו לא אני לא הולכת לבד ובטח שלא עם פרי ... זה יהיה ראש בחול, גול עצמי. נכון - רוב אנשי הישוב רואים בחנות כזו - הצלה, יעילות, שיא הנוחות ואפילו חדוות ילדות. אבל בשביל משה ואני, ופה אנחנו כאדם אחד - מקום כזה הוא כיבוי אורות, בהייה לא מפוקסת במרחב, זילות ורפיון שרירים. לאחר דקות ארוכות של חיפוש ותהיה במעגלים החלה תחושת בדידות וכעס לכרסם בנו. כי איך, איך אפשר להשתעבד למכונת השיווק והקיטש התאגידית וחסרת הרגש הזו? מה לכל זה ולחגיגת הולדתו של ילד כמו פרי? מצד שני איך לעזאלזל אפשר להחלץ ממנה?
שוב דמותה של דורה המקרקרת מגיחה משמאל.....איזה טיפוס צווחני...
במחשבה שניה, פיניאטה של דורה (למעלה), זה לא רעיון כל כך רע...
זה מה שילדים היום אוהבים! חלומו של כל ילד! שמעתי אתכם מצקצקים, את תאגידי הצעצועים מלחששים בהנאה מאחורי גבכם וגם את הילדים הסינים המפהקים אי שם, מרוב תשישיות.
היינו בממלכת הניוון הזו בערך שעה, בסוף הצלחנו להחלץ, בידנו המזיעה - רק שקית קטנה של בלונים לניפוח. כי מה שהכי התחשק לשנינו לעשות זה להביא כמה משאיות מיחזור ויאללה לפנות בקלילות את השטח. לשתול במקום גינה גדולה, פארק שעשועים נחמד. אפשר להזמין את בוב הבנאי להכין את השטח - יש לו כבר פרטיקה של כמה שנים טובות. אז זהו שלא - השנה אנחנו לא מזמינים שום בוב, אבל כן הולכים על כיוון של גינה ושל ירוק. "עיר המסיבות" עשתה את זה בשבילנו. הטילה בנו אימה כזו והבהירה בפנינו בפירוש איך אנחנו לא רוצים לחגוג.
פה אחד החלטנו שבמקום לחלק לילדים בסוף היומולדת שקית עם צעצועי פלסטיק קטנים ומיותרים ו/או ממתקים איומים עתירי צבעי מאכל ומי יודע מה עוד, שמגיעים לפח הזבל יותר מהר מהזמן שלוקח לקנות אותם, כל ילד יקבל עציץ קטן פורח.
פרי - בחר, ספר ושמח. הייתה הרבה התלהבות.
נסענו למחרת למשתלה, הפעם (בכייף) עם פרי ובחרנו ביחד 25 פרחי אביב לשתילה. כמה אויר היה שם, תענוג.
למרבה האושר הרשת המפוארת (PARTY CITY - "עיר המסיבות") מיקמה "עיר מסיבות" אחת ממש קרוב לביתנו. חנות ענק, עמוסה לעיפה, בתאורת ניאון בוהקת ובריח פלסטיק פעיל.
(לחיצה על התמונות תגדיל אותן ותאפשר להשתתף במסיבה!)
בלוני ההליום בעיר המסיבות
בכניסה - מאות (כן, מאות!) בלוני הליום תלויים על הקירות. ממול - "עיר הממתקים". במעברים - קישוטים, כלים חד פעמיים, כרטיסי ברכה, אריזות וסרטים למתנה ועוד כהנה וכהנה מיטיבי מסיבות. אבל גדוש במיוחד הוא המעבר בו מרצדים הבזקי שימחה מלאכותיים בדמויותהם של: דורה, דייגו, בוב ספונג', ברבי, אלמו, תומאס הקטר, ולמתקדמים - פירטים, רובוטריקים וכמובן חברי מלחמות הכוכבים ועוד רבים וטובים. לכל אחת מהדמויות, סטים בלתי נגמרים של תכשירי יומולדת. צלחות, כוסות, מדבקות, טבעות, משרוקיות, ניירות אריזה, מפות שולחן, פנקסים וכמובן "פיניאטות" - הדבר שאמרקאים הכי אוהבים לאמץ (למעשה אולי היחיד חוץ מאוכל) מהשכנה הדרומית, מקסיקו. את האנשים משם? ככה ככה, אבל פיניאטות? בכייף! אין בעיה! תביאו כמה שאתם רוצים! מעבר גבול חופשי!
הפיניאטה - אותה בובת נייר חלולה שממלאים בה ממתקים, תולים מהתיקרה כך שתתנדנד באויר ואז ילדי היומולדת, יוכלו לחבוט בה לפי התור עם מקל עד שהיא נקרעת ומתפרקת וכל הממתקים נופלים על הריצפה - היא להיט ענק בימי הולדת, צהלה ושמחה. אין ספק - ענין של טעם.
משה - מחפש זהות
ברבי - מחפשת אהבה
לכל כוכב - פיניאטה מעל המדף שלו, גם לברבי.
קיראו לי גוזמנית, אבל לי הרעיון של ריטושה ומעיכת פרצופה של של פיניאטת ברבי
(למעלה בתמונה) אגב התלהמות של שיא המסיבה,
(למעלה בתמונה) אגב התלהמות של שיא המסיבה,
מריח יותר מדי דומה לונדליזם אמיתי, כזה שמתרחש במציאות לעיתים קרובות מדי.
בטח, ידעתי מראש ש"עיר המסיבות" זו לא חנות בשבילי ובכל זאת הלכתי - פרי הזמין הרבה ילדים, צריך קישוטים, הפתעות ובקיצור - הלחץ שלפני. ברור, הלכתי עם משה. למקומות בולעים כאלו לא אני לא הולכת לבד ובטח שלא עם פרי ... זה יהיה ראש בחול, גול עצמי. נכון - רוב אנשי הישוב רואים בחנות כזו - הצלה, יעילות, שיא הנוחות ואפילו חדוות ילדות. אבל בשביל משה ואני, ופה אנחנו כאדם אחד - מקום כזה הוא כיבוי אורות, בהייה לא מפוקסת במרחב, זילות ורפיון שרירים. לאחר דקות ארוכות של חיפוש ותהיה במעגלים החלה תחושת בדידות וכעס לכרסם בנו. כי איך, איך אפשר להשתעבד למכונת השיווק והקיטש התאגידית וחסרת הרגש הזו? מה לכל זה ולחגיגת הולדתו של ילד כמו פרי? מצד שני איך לעזאלזל אפשר להחלץ ממנה?
שוב דמותה של דורה המקרקרת מגיחה משמאל.....איזה טיפוס צווחני...
בתוך עיר המסיבות - לא יאמן - נמצאת עיר הממתקים!
- ועיר המפיות
- ועיירת הסרטים
זה מה שילדים היום אוהבים! חלומו של כל ילד! שמעתי אתכם מצקצקים, את תאגידי הצעצועים מלחששים בהנאה מאחורי גבכם וגם את הילדים הסינים המפהקים אי שם, מרוב תשישיות.
היינו בממלכת הניוון הזו בערך שעה, בסוף הצלחנו להחלץ, בידנו המזיעה - רק שקית קטנה של בלונים לניפוח. כי מה שהכי התחשק לשנינו לעשות זה להביא כמה משאיות מיחזור ויאללה לפנות בקלילות את השטח. לשתול במקום גינה גדולה, פארק שעשועים נחמד. אפשר להזמין את בוב הבנאי להכין את השטח - יש לו כבר פרטיקה של כמה שנים טובות. אז זהו שלא - השנה אנחנו לא מזמינים שום בוב, אבל כן הולכים על כיוון של גינה ושל ירוק. "עיר המסיבות" עשתה את זה בשבילנו. הטילה בנו אימה כזו והבהירה בפנינו בפירוש איך אנחנו לא רוצים לחגוג.
פה אחד החלטנו שבמקום לחלק לילדים בסוף היומולדת שקית עם צעצועי פלסטיק קטנים ומיותרים ו/או ממתקים איומים עתירי צבעי מאכל ומי יודע מה עוד, שמגיעים לפח הזבל יותר מהר מהזמן שלוקח לקנות אותם, כל ילד יקבל עציץ קטן פורח.
נסענו למחרת למשתלה, הפעם (בכייף) עם פרי ובחרנו ביחד 25 פרחי אביב לשתילה. כמה אויר היה שם, תענוג.
8 תגובות:
באתי בעקבות ביקור שלך אצליושמחתי להכיר.
שמח אביבי בעציץ בהחלט בחירה לרוחי. גודש מתקתק מידי של צבעוניות שהראית קודם מטביע בתחושה לא נעימה. מזל טוב לפרי
תודה מחסנאית! כייף שבאת לביקור!
חגגנו אתמול את היומולדת והילדים כל כך שמחו לקבל את העציצים שזה היה תענוג כפול.
אני יודעת, זה נכון מה שכתבת
אבל התמונה של המפיות מסודרות לפי צבעים
והסרטים
הייתי יוצאת משם עם כמה וכמה סוגים שלהם.
(אבל גם עם פרחים...)
עידית -
גם אני שמתי לב כשהכנסתי את התמונות לפוסט שבתמונה של המפיות יש המון רכות ונעימות של מעברי הצבעים - סוג של הטעיה שמצלמות יודעות לעשות כי הן לוקחות רק את מה שבא להן ומנטרלות את סביבת האמת ...שהדיפה ריח פלסטיק שלא מתרגלים אליו ואור ניאון מתיש.
לארגן יום הולדת לילד זה מעייף אבל כל כך כיף. ההשקעה לא קטנה אבל זה שווה כל רגע בסוף, וגם בהתחלה - לבחור את השלטים, הכלים החד פעמיים המצויירים, העוגה..פשוט שינוי פאזה נפלא.
צלחות קורנינג - זהו אכו כייף משמח.
בנוגע לאביזרים הנילווים לטעמי, בגדול כיום מדובר בקצה הסיבולת האינדבדואלית ובקירבה חדה מדי לשיא החומרניזם והתאגידיזם.
איזו חנות משוגעת, אני חושבת שאם הקטנה שלי היתה רואה כל כך הרבה דמויות ממישחקים וסדרות שהיא אוהבת, היא היתה מתעלפת.
תמונות מקסימות.
:) תוודה רבה, מאשה.
הוסף רשומת תגובה