העולם, צריך עקומים?

בין שאר מלאכות האמנות, לקדרות יש בעיר הזאת מקום של כבוד. אז לפני כמה שנים לקחתי כאן סדנת קרמיקה - באובניים. אהה... הכמיהה הקמאית לכלי אוכל תוצרת בית. הייתה איתי שם בחורה בשם קרין, לפחות מטר תשעים גובה, שיער בצבע חול, שיניים חזקות, שחקנית כדורסל לשעבר - גוף שבנוי היטב למאמץ, כבת שלושים בערך. אבל שם, ליד האובניים השובביים ישבנו זו לצד זו בחוסר אונים, ללא הבדלי גזע, דת, גובה או גיל. בין רצף ההתרסקויות, אגב קריעת פיסות חימר נוטפות מים והתעופפותם באוויר ובתוך נסיון נואש ליצור קערות וספלים סימטריים במכשיר העינויים המסתובב הזה, צחקנו הרבה. קרין סיפרה שכשהיא אמרה לאמא שלה שהיא הולכת לקחת קורס באובניים, אמא שלה השיבה לה בחום: "למה את חושבת שהעולם צריך בנוסף לכל, גם את הקערות העקומות שתעשי שם? .... הרי יש אינסוף חנויות נהדרות עם כלים מושלמים... " בתשובה לתחקיר קצר קרין מסרה בין היתר, שאמא שלה היא מעצבת פנים, כבר המון שנים. כפי הניראה, לא חובבת קוים גליים אבל בהחלט טיפוס עם חוצפה, כריזמה וחוכמה אמהית ... חשבתי....

רק רגע! אולי בעצם צודקת המעצבת-האם: האין זו תמצית שאלת השאלות שכל אדם חייב לחשבן עם עצמו ? "העולם וצרכיו"- מובן מאליו, ו"עד כמה אנחנו מעקמים לו" - על אחת כמה וכמה.
לא, אין לסיפור הזה תובנות מרחיקות לכת או המשך/סוף בסגנון סינדרלה - קרין לא הייתה אחת מאלו שהציבו דוכן שופע קערות מושלמות ויקרות בפסטיבל החימר השנתי (Clay Fest) של אמצע אוקטובר - בו מציגים קדרים מקומיים את פרי עמלם ושגם השנה כמו בכל שנה, איזן במשהו את הגשמים הרעבים של הסתיו.

ציורי דגים על מגש עקום. "העולם", צריך אותם?

לא יודעת, אבל מגש הדגים הזה של האמנית הנפלאה דונה מאייר (Donna Meyer) עלה 160$ אז הלכתי הביתה עם משהו יותר צנוע משלה, שתי הבריות העקומות האלו: