12 בספטמבר 2010

בן זוג אורח: ושבו בנים לגבולם

השנים לימדו אותי שאין דבר מספק כמו אירוח, בעיקר בתקופת החגים. זהו הדבר הנכון, הראוי והמתגמל ביותר. ריפוד הקן, החלפת הכריות בסלון. לא כדאי להתחמק מהזדמנויות שנמצאות מתחת לאף ולא להתקמצן באיכות המנה העיקרית או בקינוחים, בעיקר שמדובר במשפחה הקרובה. לכן החלטתי ללכת על זה מכל הלב ויפה שבוע אחד קודם. אומנית זעירה מארחת את בן זוגה משה רחמוט.


ושבו בנים לגבולם / משה רחמוט

יוסי הררי, מומחה בעל שם עולמי לננוטכנולוגיה שב לארץ במסגרת התכנית להחזרת מוחות. הוא קיבל מעבדה, הוא ושבעת החוקרים הזוטרים שהביא אתו ביחד על המטוס מסטאנפורד, ישראלים כולם. המעבדה הוקמה בעלות של עשרים וחמישה מיליון דולר ועוד לפני שהתחילה לעבוד כבר הכניסה מאה מיליון דולר ממענקי מחקר.

יוסי חש את ליבו פועם בחוזקה כשעמד על הכביש ליד האוניברסיטה וקרא את הכתובת על השלט העצום שהתנוסס בפסגת הבניין הגבוה "המרכז לננוטכנולוגיה ומזעור.” למרבה הצער הוא לא ידע שהכביש הפך לדרך בין עירונית מאז שעזב את הארץ (בשנת 2004) והוא נדרס למוות על ידי שליח על קטנוע של "ח.לוין שליחויות", שאחרי שדרס אותו עוד צעק לו "מה אתה עומד באמצע הכביש, אידיוט!” זו הייתה המילה האחרונה ששמע בחייו.

מענקי המחקר בוטלו באחת ושבעת האסיסטנטים על משפחותיהם עמדו בפני שוקת שבורה. רק טיסה חזרה לקליפורניה, עבור כל השבט, תעלה רבע מיליון שקלים! סימה, אלמנתו של יוסי, ושלושת ילדיו, יובל, בנימין וגדעון איבדו ביום אחד אב וחבילת הטבות מפנקת. שר האוצר הביע צער אך הודיע שמדינת ישראל לא תוכל להאכיל שלושים פיות שאינם מכניסים מטבע זר.

אלא שאז אירע נס שגימד את האסון שקדם לו: הרופאים שטיפלו בפרופסור הררי הצליחו לשמר את הצד השמאלי באונה המצחית (lobus frontalis) שלו והחוקרים הצעירים השכילו לחבר אליה מקלדת מצד אחד ומדפסת מהצד השני. מעתה ואילך, יוסי הררי חזר להיות מועיל לעמו, לצוותו ולמשפחתו. למרות שהיה מת לחלוטין (גופו נקבר בבית העלמין ירקונים ביום שרבי במיוחד) ניתן היה להפנות אליו שאלות בהקלדה (רק לאחר שנוסחו באורח מתמטי, כראוי במדעי הטבע) והאונה הקטנה של הפרופסור (שהונחה בצלחת פטרי, על גבי שולחנו של המנוח) הייתה מוציאה תשובות אל המדפסת. את האונה הזינו צינורות חמצן שאף פינו ממנה פסולת ביעילות רבה. הרופאים העריכו שעם קצת מזל תוכל האונה להגיע לגיל הפנסיה (שאצל פרופסורים הוא, כזכור, שישים ושמונה).

העניינים נכנסו לשגרה. ילדיו של יוסי וילדיהם של עוזרי המחקר שלו התאקלמו בבתי הספר ובנות ובני הזוג שלהם מצאו לעצמם תעסוקה או תחביב. סימה מצאה לה משרה מלאה במחלקת משאבי אנוש של חברה להשמת עובדים אך עדיין הקפידה לבקר את האונה בכל יום חמישי ולהעמיד לידה מנה של פלאפל חתוכה, לזכר ימים עברו.

בחודשים הראשונים, סימה לא קלטה שמה ששרד מהפרופסור הוא רק חלק מסוים מאוד והייתה מנסה לשמור אותו מעודכן על הנעשה בעולמה. היא הייתה מקלידה שאלות כמו "שמעת שאימא של דורית נפטרה?” או "אני מתלבטת אם לרשום את גדעון לבית הספר הפתוח או לבית הספר הדמוקרטי, מה אתה חושב?” או "אתה מתגעגע לסטאנפורד?” החוקרים נאלצו להסביר לה שכל מה שנותר ממוחו של מר הררי הוא אך ורק החלקים המועילים, אלה המסוגלים לחשב חישובים ולהציע פיתוחים טכנולוגיים. “מילא,” ניחמה את עצמה, “יוסי אף פעם לא היה ממש טוב בדברים הרגשיים אבל לפחות הוא מביא הביתה משכורת נחמדה מאוד. יש גברים שאפילו את זה לא עושים.”

למרות שהבינה את המצב היא התעקשה לאפשר לה לקחת את האונה לסרט אחת לשבוע ואף עשתה לה ולו מנוי זוגי להיכל התרבות שנפתח קרוב לביתם. בכל פסח הייתה לוקחת אותו לארבעה לילות בטוסקנה. החוקרים במעבדה ציינו בסיפוק שהוא תמיד חזר מהחופשות אלה רגוע מאוד (גם העלה כמה גרמים במשקל) והתפוקה שלו אחרי פסח הייתה תמיד הגבוהה ביותר.

עם השנים נוספו ליוסי יכולות נוספות: סורק שחובר אליו איפשר לסרוק לתוכו מאמרים ולשמור אותו מעודכן בהתפתחויות שחלו בתחום הננוטכנולוגיה. בזכות Skype הוא יכל להשתתף בכנסים ברחבי העולם ומודם אלחוטי שחובר אליו בטכנולוגיית Bluetooth פטר את שותפיו מהצורך להקליד את השאלות וכעת יכלו לסמס שאלות מהסלולרי מכל מקום שבו הם נמצאים. את התשובות היה משדר בטוויטר לכל המנויים הרלוונטיים.

עוד בצעירותו נחשב הררי לעילוי אך הכל הסכימו שדווקא עכשיו, כשמלאו לו מעל חמישים וחמש ועשרים שנה לאחר מותו הפתאומי, הגיע לפסגת הקריירה שלו, הן מבחינת היקף הפרסומים והן מבחינת התחכום והחדשנות. גם העובדה שלא היו לו שום דעות, פוליטיות או אחרות, לא הזיקה. הוא נהנה מתמיכתם של פוליטיקאים מכל המפלגות הגדולות: הוא היה מופת לציונות ודוגמה לתרומה לביטחון ישראל. החרדים השתמשו בשמו בכל פעם שטענו נגד קביעת מוות מוקדמת מדי. השמאלנים הזכירו את עוזרת המחקר הערבייה שעבדה אתו כל אותן שנים. שרת התרבות כינתה אותו "גורם מאחד.” אפילו באקדמיה לא היו לו אויבים. הכתובת הייתה על הקיר: השנה, או לכל המאוחר בשנה הבאה, יזכה הררי בפרס ישראל.

9 תגובות:

מירי אמר/ה...

יפה מאד

מעניין להציב את הסיפור הזה מול הסיפור של אורלי קסטל-בלום, הסופרת כזונת צמרת
http://msradio.huji.ac.il/wwwroot/ulpanpatuach/soferetzonageverhlomotai48k.htm
ולקרוא את שני הסיפורים קריאה ג'נדרית

משה רחמוט אמר/ה...

מירי,

תודה על התגובה הטובה ועל הלינק.
הוא נשמע מעניין מאוד. אנחנו נוסעים לטייל אבל אבדוק אותו ואגיב בערב (עוד 12 שעות לערך)

משה.

משה רחמוט אמר/ה...

מירי,

הקשבתי ל"זונת צמרת" וגם ל"גבר חלומותי" שניהם מאוד מענינים.
אני לא יודע אם ההבדלים הם מגדריים אבל נראה לי שאצל קסטל בלום המסרים יותר דו-משמעיים: יש לעג לעולם המסחרי אבל גם איזו הסכמה שאי אפשר לחיות מחוץ לו (הסופרת מתה ובסיפור השני המספרת מקבלת את ג'יימס) בעוד שאצלי הסאטירה יותר פשטנית. אולי זה רק נדמה לי כי אני כתבתי את זה ולכן זה בהיר לי...
אשמח לשמוע איך את רואה את ההבדלים המגדריים בין הסיפורים.

מירי אמר/ה...

שלום משה,

ההבדל המגדרי הוא הכי בסיסי שאפשר - דרך הבחירה באיבר המייצג/המייצר -
אצל הגבר זהו המוח, אצל האישה זו הואגינה (אולי בשם התביעה המופרכת 'לכתוב מהבטן', או 'לכתוב מהרחם', רחמנא לצלן). אני מסכימה שהאספקט החומרני מאד בולט אצל קסטל-בלום, אבל במובן מסויים גם בסיפור שלך ישנו עניין 'המשכורת הנחמדה', וחוץ מזה אין הבדל יותר מדי גדול בין צבירת הון ממשי לבין צבירת הון סימבולי, מעמד ויוקרה. כמובן שבמישור היותר כללי הסיפור שלך מכוון אל עניין 'בריחת המוחות' - אולי בפראפרזה על אמירה ותיקה, לפיה ישראל מאד אוהבת עלייה, קצת פחות את העולים עצמם - גם כאן, ישראל אוהבת את המוחות של המדענים, אבל לא הרבה יותר מזה. הציווי העליון - 'להיות מועיל לעמו, לצוותו ולמשפחתו' (הסדר לא אקראי בכלל) - האם הוא באמת מתאים לזמנים שלנו? אני ילידת אמצע שנות השישים, בדור שקדם לי נהגו לשרבט בספרי זכרונות - 'היה בן מסור לעמך ולמולדתך', או משהו פטריוטי בסגנון. הפטריוטיות בסיפור שלך היא מאד סרקסטית.

משה רחמוט אמר/ה...

נכון כל-כך, הבחירה באיבר המייצר. אני חייב להודות שלא הצלחתי להבין את עניין ההפרשה הואגינלית אבל הפתרון של 'הכתיבה מהרחם' הוא בדיוק זה.מעניין שבלי ששמתי לב, אצלי נשאר המוח "האובייקטיבי" כייצוג של גבריות סימבולית. זו בדיוק הביקורת של לוס איריגאראי על הגל שחושב שהיכולת "הגברית" להפשטה היא מנטלית לגמרי ולא מבין שהיא פאלוסנטרית.
תודה שהארת את עיני,
משה.

אנונימי אמר/ה...

Loved it.
Was it initiated by the "brain return" project?...

As an israeli brain, staying abroad, doing nanotech(!) I found it hilarious...

אנונימי אמר/ה...

אנונימי,
תודה, אני שמח שקראת ונהנית.
כן כתבתי את זה בהשראת הפרויקט המהולל של "החזרת מוחות" ובהשראת השלט של "המרכז לננוטכנולוגיה" באוניברסיטת בר-אילן.
אולי בתור מומחה לננוטכנולוגיה תמצא דרך למזער את הישראלים הנמצאים בחו"ל כך ששר האוצר יוכל לשים אותם בכיס חולצתו ולשלוף המקרה הצורך.
זה רעיון שאני מעניק לך ולמדינת ישאל בחינם וללא בקשה לזכויות יוצרים,
להתראות, משה.

אנונימי אמר/ה...

I also found the project name repelling. Somehow to Israel residents' ears it sounds appropriate... I guess Im suffering exile for too long, to appreciate the independent status of my brain...

משה רחמוט אמר/ה...

אני כל-כך מסכים.
הם המציאו את השם מתוך ההנחה (הרגילה) שמי שלא בישראל בכל מקרה לא קורא את הכתבות ולכן אפשר לקרוא לו או לה באיזה שם שרוצים.
מצער שמוחות ציוניים ראויים כלואים בתוך גולגלות של יורדים...
לך תבנה מדינה.