אוכל מנחם

באמריקה הגדולה עם האנשים הגדולים נתקלתי לראשונה במושג שמסביר את המימדים הללו - "הקומפורט פוד" (אוכל מנחם). זאת אומרת שמותר במצב רוח לא מעולה, לצ'פר את עצמך ב"קומפורט פוד", שבדרך כלל שורשיו נטועים בטעמים נוסטלגים ביתיים מהילדות. לדוגמא: מקרוני אנד ציז' - פסטה שמעורבבת עם המון חמאה, המון גבינה צהובה מסוג צ'דר, חלב ויאללה לתנור להמסה ומיזוג או עוגיות שוקולד צ'יפס, עוף מטוגן בשמן עמוק, נקניקיה בלחמניה - בקיצור מה שאכלת שהיית קטן (אם גדלת כאן), במהדורה מועצמת. העיקר שלא תהיה עצוב.

מסכימה - האוכל האמריקאי המצוי הוא נוראי והקומפורט פוד - כפליים
הצילום מ- Wikimedia

אבל הרי גם לנו יש "קומפורט פוד" עתיק יומין ומיוחד לחורף - הצ'ולנט! איזה דבר זה חמין?! אין מצב שתהיה לא רגוע ומנוחם אחרי מנה ממנו. (אגב אני מעדיפה את המילה "צ'ולנט" על "חמין"..."חמין" זו מילה כל כך חד מימדית - או קיי יותר ישראלית, לא מרימה דגל עדתי וכו' וכו' - אבל מצטערת - זו מילה פחות מעוגלת ויצירתית!).
לא משנה - צ'ולנט או חמין - הוי איזה גאווה אני מרגישה בכנפיים - "האוכל המנחם" (זה בעצם צירוף שנשמע מאוד יהודי) שלנו, הוא כל כך עשיר: תרבות, עוצמה, מסורת, היסטוריה! לא משהו שלוקח חצי דקה להכין, זהו קומפורט פוד שעובד ומתרגל את ענין הניחום יותר מלילה שלם!
כשאמריקאים שומעים על אופן הבישול של הצ'ולנט הם נרעשים וסקרנים. בחורף שעבר עשינו מעשה והזמנו את החברים הכי טובים שלנו' כאן, קארי וסטיב (אמריקאים) לצ'ולנט, זאת לאחר שסיפרנו להם במה מדובר והם הביעו ענין רב. כיוון שהם גרים בבית ביער על גבעה מבודדת מחוץ לעיר ואנחנו בדירת סטודנטים קטנה הבאנו את הצ'ולנט המהביל אליהם, שנוכל להתרווח כולנו אחרי מעשה. חישבתי מראש ופינטזתי: אין מושלם מזה ! מסביב יער, בפנים האח בוערת, על הצלחת צ'ולנט - מה יכול להיות יותר פוסטרי מזה?
אומנית זעירה לא מעידה בד"כ על מעשה ידיה אבל (וכדי להסביר את הסיטואציה היא נאלצת) בבישול היא בהחלט מגרמטת (וחבריה הטובים יודעים את זה מטעימה), ובאופן אובייקטיבי לצ'ולנטים שלה - נתתי לצ'ולנט ההוא ציון מצוין מה גם שתענוג היה להכין אותו, כי מה שהכי כייף בהכנת הצ'ולנט פה, זה שמשום מה הוא מקבל את הצבע החום עמוק תוך שעה בערך וכל שעה נוספת בתנור כופלת את הארומות החומות והמענגות. לא ברורה לי הסיבה - אולי שינוי בסוגי תפו"א, השעועית, הבצל או הסיר או התנור, אבל זו עובדה.

יוצא חום - חום! (זה אחד אחר לא ההוא מהיער)

אבל חברינו הנאמנים, טיפוסים אנגלוסאקסים רחבי כתפיים, לא נפעמו מהגוונים החומים והריחניים, ולא לקחו מן הצ'ולנט בשנית, ונראה כי הסיר היה מונח על השולחן כמו עצם של לויתן בגרון, ולא - זה לא היה צ'ולנט עם קישקע - כך שלא היה שום עניין קשה לעיכול מבחינה רעיונית...
היה מבאס. אומנית זעירה לא רגילה שהסירים נשארים מלאים.
אבל לא התיאשנו, ניסינו שוב (כי גם מבאס לעשות צ'ולנט רק לשני אנשים, ואין צ'אנס שפרי יטעם מהתערובת החומה הזו), שיערנו שזה בעיה של פערים תרבותיים אז פשוט פנינו לתרבות אחרת והזמנו את החברים שלנו מבוליביה - לואיס ובלנקה לנסיון, והם (אומנית זעירה נהנית להיזכר) מ א ו ד נהנו.

לואיס ובלנקה - לקחו בשנית, בשלישית ואף ברביעית

תוך כדי התלהבותם הם סיפרו על האוכל הבוליבייני שהם כל כך מתגעגעים אליו. בראש וראשונה הם ציינו את ה"ברדד גואי", לא פחות מעכבר מסוג גינאה פיג (שמו "שרקן" או "חזיר ים" בעברית, אני חושבת שזו חיית מחמד בארץ - כי הם כאלו מתוקים ופרוותיים) משופד על הגריל כולל כל הגוף עם הראש. עינהם של בלנקה ולואיס, שני דוקטורנטים שנה חמישית לשפות לטיניות באוניברסיטה, הצטמצמו בגעגוע כשסיפרו על האיכויות המיוחדות של המעדן, הקריספיות המענגת מבחוץ לעומת הנימוחות של הבפנים. בלנקה, סיפרה בהתרגשות שאפשר להשיג גינאה פיג רק במסעדות יוקרה שמתמחות בטיפול והכנת העכבר לקראת צלייה. בעוז ובאנליטיות (של בת של אורטודנט) היא הסבירה שהחלק בזה שדורש מומחיות הוא איך לחצות את העכבר, לנקות ובעיקר לשטח אותו על השיפוד (ברררררררררררררר.........)
למרות ערימת הצ'ולנט שזללה היא לא התעצלה ורצה להביא מביתם (הם שכנים) ספר בישול מסורתי ומהודר שהביאו מבולביה עם תמונה של המופת. אקזוטיקה לא קלה יש לומר.

העכבר - פריך מבחוץ נימוח מבפנים
תמונה באדיבות UNDERWATERGUY (פליקר)

את בלנקה ולואיס אני אוהבת מאוד והיה מאוד נוגע ללב לשמוע געגועים כנים כל כך, מנגד תמונתו של העכבר החמוד הזה על שיפוד....... לפעמים לא פשוט להתנחם.....

אח"כ ניסיתי לעשות סדר, לנחם מעט את עצמי ולהסיר קצת מתחושת האשם שלי כבלתי צמחונית בעליל (תחושה שדבקה בי עכשיו בעוצמה מכופלת):
בכל זאת קצת יותר "מוסרי" להתנחם במעי ממולא (קישקע) מאשר בעכבר משופד ומושטח!