אלפי שנות אור קדימה

איך שהוכרז רשמית שהאביב החל - לא מפסיק לרדת גשם, הטמפרטורות ירדו, הגוון השולט הוא אפור ועל פסגות ההרים הרחוקים נערם שלג. ככה זה פה, הטבע פרובוקטיבי.

כל זה קורה מן הסתם די רחוק מנצרת העיר, למרות זאת אני לא מצליחה שלא להתרשם מאיך לקרוא להם? אחינו? בנינו? צאצאינו? - הנוצריים, שיודעים כיצד להפוך את סיפורי ישו הדי מייגעים, לאטרקציות ילדים קסומות.
זה כמובן מתחיל במכת המחץ הקריסטמסית - עם הולדתו של ישו. ממקמים עץ אשוח אמיתי, רענון ונושם עם פרווה ירוקת עד (שבמקרה של אורגון זה עץ ממטע עצי הקריסטמס של השכן), למשך כל דצמבר הקר, בסלון ליד האח, ומניחים מתחתיו כל פעם מתנה ארוזה היטב שמגיעה בדואר מאי שם - סבים וסבתות, דודים ודודות, חברים וחברות. עד ל-25 לחודש נערמות בתחתית העץ (ו- כמובן שמצטרפות גם המתנות של תושבי הבית), לא מעט קופסאות באריזות ססגוניות וזהבים ואז בבת אחת הוא נולד, ישו, בבוקר. אז פותחים את כל המתנות. יחד עם זה, ברקע מכרסמים עוגיות בצורת איש קטן (הג'ינג'ר ברד מן) בניחוח ג'ינג'ר וקינמון וגם אופים לו בית פסטורלי מאותו בצק, (שיהיה לו גם מקום לעץ ומתנות) מקשטים בסוכריות, ממש כמו הבית האמיתי שמקושט מבחוץ בכל מיני אורות קטנים וסודיים, איזה חלום!

רק נולד והנה שלושה וחצי חודשים אחר כך - קם לתחיה (נולד מחדש) - סערת רגשות נוספת שנחגגת בחג הפסחא הפסטלי. זמן מצוין ל"צייד ביצי פסחא", אירוע אביבי שהוזמנו לקחת בו חלק, אצל חברינו שגרים ביער.
כמו שנצרת רחוקה מכאן, ככה חברינו מהיער רחוקים מלהיות נוצרים דתיים או בכלל "נוצרים", אולי אפשר להגדיר אותם ביתר דיוק או פשטות כ"לא יהודים". הם אימצו את חגיגת הפסחא החיננית הזו וקישוט העץ והבית לכבוד קריסטמס רק אחרי שנולדה בתם אליזבת, די דומה ליחסים שלנו עם החגים. הילדים וגם אנחנו חוגגים את ההבדל.

הפסקה טאקטית בגשמים - אליזבת ופרי רצים עם סלסלות וצדים את ביצי פסחא
הצבעוניות שבתוכם חבויים שוקולדים בצורת ביצים או ארנבים או
מיניאטורות של אפרוחים פרוותיים בגוונים רכים של צהוב ותכלת.

שיאו של קסם

הפיצוח

בשבילי, המראה של פרי רץ ככה בקלילות על רקע ההרים עם סלסלה מצועצעת ביד, באורגון המיוערת היה בהחלט חזיון קסום, חיות אביבית ששיחררה מיידית, ארנב זיכרון שצף ועלה לנגד עיני (ונחירי) בבהירות, טבול בניחוח זבל עופות היישר מארכיון ילדותי:
מעברו השני של הגלוב די קרוב לנצרת, ולמעשה במאה הקודמת, בנהלל של שנת 1971, כשהייתי בת 4, צילמו לטלוויזיה סרט על המושב. בסרט שמתאר את חיי היום יום החקלאיים ומלווה בקריינות חיונית ואנרגטית במיוחד של רון בן ישי (עוד לפני הזמנים ששקל להתחפש לעז כדי לשדר מעיראק) רואים בין היתר, גם אותי עם סבתא שלי אוספות ביצים מהלול.

סבתא מרים ואני - נכנסות ללול ההודים

מתוך הסרט על נהלל (1971)

אני נשלחת להביא ביצה

הביצה מגיעה ליעדה
(סל מקש לא היה שורד את נחת זרועה של ביצת הודים)

תמונות מהמציאות שמאחורי הסרט הופיעו לנגד עיני כפעולת מיצמוץ. ריצודי שחור ולבן מאובקים התחלפו בגיבעת הפסחא הירוקה והרעננה של אנדרו ולואל. כמו מדובר באלפי שנות אור קדימה.
בהחלט! היתה תחושה של פלא, נס והיוולדות מחדש.
וישו? לא ראיתי, אבל שמעתי שהוא הגיע רחוק.